הזכות לפרטיות - עקרון חוקתי וזכות יסוד: הזכות לפרטיות הינה זכות עמומה מעצם טיבה היות והיא תלוית חברה, תרבות, ערכים וטכנולוגיה, והתחום אותו היא מכסה הוא תוצר של קביעה נורמטיבית. הזכות לפרטיות הינה זכות יסוד של האדם, והיא הוכרה כזכות חוקתית בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיו: " (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. (ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו." בחוק הגנת הפרטיות קובע סעיף 1 כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". בחוק היסוד ובחוק הגנת הפרטיות אין הגדרה ברורה ופוזיטיבית של הזכות לפרטיות. תחת זאת, סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפרט מצבים שונים אשר נחשבים "פגיעה בפרטיות", ביניהם "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" כמפורט בסעיף 2(3) הרלוונטי לענייננו. המלאכה נותרת אפוא בידי בתי המשפט הנדרשים ליצוק תוכן ל"זכות הפרטיות" כמו גם למונחים עמומים נוספים בחוק הגנת הפרטיות. הפרשנות המנחה ל"זכות הפרטיות" הוטבעה בבג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: עניין פלונית), שם קבע הנשיא (דאז) ברק כי היקפה של הזכות לפרטיות כזכות חוקתית רחב יותר מהיקפה של הפרטיות בחוק הגנת הפרטיות והוא יקבע על פי פירושה של הוראת סעיף 7 לחו"י כבוד האדם וחירותו. (פסקה 9 לפסק הדין). הנה כי כן, היותה של הזכות לפרטיות זכות חוקתית מכתיב פרשנות רחבה של המונח "פרטיות". במאמרו של מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה - הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות", משפט וממשל, כרך יא (תשס"ח) (להלן: "המאמר") מסכם המחבר את התפתחותה של הזכות לפרטיות, תוך בחינת מאמרים ופסקי דין אשר נדרשו לפרשנותה, וכן מציע מתווה עיוני להבנת הזכות לפרטיות. הזכות לפרטיות