יחודה של הערבות הבנקאית האוטונומית הינו בכך שהמוטב יכול לממש את הערבות בהתקיים התנאים המנויים בכתב הערבות, ללא תלות בהכרעה במחלוקות בין הצדדים במסגרת היחסים החוזיים ביניהם. אמנם, יתכן ובמצבי קיצון תהיה הצדקה שלא לחלט ערבות אוטונומית, בהתקיים שני חריגים המנויים בפסיקה. חריג אחד הינו חריג המרמה, העוסק במקרה בו התנהגות המוטב נגועה במעשי מרמה חמורים כלפי הצד האחר לעסקת היסוד. חריג שני הוא חריג הנסיבות המיוחדות, הנוגע - למשל - להתנהגות חמורה או שרירותית של המוטב הדורש את החילוט; עם זאת, אין די בהעלאת טענות רגילות הנוגעות לעסקת היסוד בין הצדדים, כדי להיכנס לגדרו של חריג זה (רע"א 1084/04 פרירון נ' לוקי בניה ופיתוח, עמ' 4-5 (15.4.04); ע"א 3130/99 שובל נ' י.ש.מ.פ., עמ' 12-13 (25.2.04)). בית המשפט, בבואו לדון בבקשה למניעת חילוט ערבות, ישקול, "מן הצד האחד, את הצורך להגן על אופייה העצמאי של הערבות האוטונומית נוכח חשיבותה המרכזית בעולם הכלכלה כמכשיר הגנה יעיל על צדדים לעיסקות מסחר מורכבות בעולם המודרני. מנגד, נשקל הצורך להגן במקרים קיצוניים מפני מימושן של ערבויות בידי מוטב הנגוע במניעי מרמה או חוסר תום לב ואי-הגינות בולטים, מקום שמימוש כאמור עלול להביא לתוצאות בלתי צודקות ביחסים שבין הצדדים לעיסקת היסוד". (ע"א 3130/99 הנ"ל, עמ' 13-14). ##להלן החלטה בנושא חילוט ערבות בנקאית:## 1. בקשה זו למתן הוראות הוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). במסגרת הבקשה נתבקש בית המשפט להתיר למל"ל לחלט כספי ערבות בנקאית בסך של 800,000 ₪ אשר ניתנה לטובתו על ידי חברת "ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ" (להלן: "החברה"), במסגרת חוזה מיום 11.11.08 שנכרת ביניהם (להלן: "החוזה"). במסגרת זאת נתבקש להתיר למל"ל לגבות מתוך כספי הערבות סך של 230,000 ₪ וסך של 819,473 ש"ח אשר הוציא כתוצאה מהפרת החוזה על ידי החברה וכן סך של 334,577 ₪ בגין תשלומים שהעביר לעובדי החברה לפי תביעות חוב שאושרו על ידי המפרק. עוד נתבקש לקבוע כי כספי הערבות המוחזקים בפיקדון בידי המל"ל יקוזזו מעת לעת כנגד תשלומים שישולמו על ידיו לעובדי החברה לפי תביעות חוב שיאושרו על ידי המפרק בעתיד. הרקע לבקשה 2. החוזה בין המל"ל והחברה נחתם ביום 11.11.08, לפיו החברה סיפקה למל"ל שירותי אבטחה באמצעות כשמונים מאבטחים חמושים ומיומנים, בסניפי המל"ל באיזור ירושלים, רמלה ופתח תקווה. במסגרת החוזה התחייבה החברה, בין היתר, לשלם למאבטחים את כל התשלומים המחוייבים על פי דין לרבות זכויותיהם הסוציאליות. התמורה החוזית כיסתה את הוצאות החברה במילוי כל אחת מההתחייבויות בחוזה, בתוספת רווח בשיעור שנקבע בהצעת החברה במכרז שקדם להתקשרות החוזית. עוד נקבע בחוזה כי הפרת התחייבויות החברה לתשלום שכר העובדים וזכויותיהם הסוציאליות, תהווה הפרה יסודית של החוזה המקנה למל"ל את הזכות לבצע בעצמו את הטעון ביצוע על פי החוזה, תוך קבלת שיפוי מלא מהחברה וכן פיצוי לרבות פיצוי ללא הוכחת נזק. בהתאם לתנאי החוזה, החברה גם העמידה לטובת המל"ל ערבות בנקאית אוטונומית, שהוצאה על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בסך של 900,000 ₪, אותה המל"ל רשאי היה לחלט בכל מקרה בו החברה לא תעמוד בתנאי החוזה. ברם, החברה לא שילמה למאבטחים את שכרם לחודשים יולי ואוגוסט 2010. לאור זאת, ביום 12.08.10 המל"ל ביטל את ההתקשרות עם החברה והעביר את האחריות לאבטחת הסניפים לשתי חברות אבטחה אחרות (להלן: "החברות החדשות") אשר זכו במכרז וסיפקו שירותי אבטחה בסניפי המל"ל באיזורים אחרים בארץ. המל"ל גם העביר לחברות החדשות תשלום בעבור שכר המאבטחים, אשר לא שולם להם על ידי החברה בגין שירותי האבטחה שניתנו לו בחודש יולי 2010. עם ביטול החוזה שלח המל"ל לבנק דרישה לחילוט הערבות הבנקאית. 3. בד בבד, ביום 12.08.10 ניתן לחברה צו פירוק זמני ועו"ד יצחק מינא מונה למפרק זמני (להלן: "המפרק"). במסגרת תפקידו נתן המפרק החלטות בתביעות חוב של עובדי החברה אשר באמצעותם נתנה החברה את שירותיה למל"ל והתחייבה בתשלום שכרם וזכויותיהם הסוציאליות. ביום 16.8.10 שלח המפרק הזמני של החברה מכתב למל"ל בו נטען כי המל"ל חייב לחברה כספים, אך המל"ל השיב כי אין לו כל חוב כלפי החברה וכי החברה היא זו שחייבת לו כספים ובין היתר פיצוי מוסכם בהתאם להוראות החוזה. המפרק בתגובה הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד חילוט הערבות, וביום 25.08.10 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטת בית משפט. בהסכמה נקבע כי המל"ל יחלט את הערבות הבנקאית כאשר סך של 100,000 ₪ מתוכה יהווה פיצוי מוסכם לפי החוזה וסך של 800,000 ₪ יוחזק על ידו כפיקדון נושא ריבית. עוד הוסכם כי לגבי הסכום האחרון ינסו הצדדים להגיע להסכמה בעתיד ואם לא יעלה בידיהם, יהיו רשאים להגיש בקשה לבית המשפט. היות ולא הושגה הסכמה כאמור, הוגשה הבקשה שבפני. טענות הצדדים 4. לטענת המל"ל הוא ביטל את החוזה עם החברה עקב הפרות חוזרות ונישנות מצידה לרבות אי תשלום שכר העובדים וזכויותיהם הסוציאליות. כתוצאה מהפרה זו הוא העביר לחברות החדשות סך של 819,473 ₪ בגין תשלום לעובדים בעבור שרותי האבטחה שסיפקו בחודש יולי 2010, זאת בהתאם לסעיף 35 לחוזה המקנה לו את הזכות לבצע בעצמו בעת הפרה את הטעון ביצוע על פי החוזה. כמו כן עקב ההפרה וההתקשרות עם החברות החדשות, התמורה החוזית ששולמה לחברות החדשות הייתה גבוהה בכ-230,000 ₪ מהתמורה החוזית ששולמה לחברה. לאור האמור הוא זכאי לטענתו לממש תשלומים שנעשו כתוצאה מהפרת החוזה מתוך כספי הערבות הבנקאית שהיא אוטונומית ואינה בגדר נכס של החברה. 5. המל"ל גם טען כי עובדי החברה הגישו תביעות חוב למפרק ועל פי החלטת המפרק באותן תביעות הוא שילם ל-33 עובדים סך של 309,980 ₪ בגין שכר העבודה והזכויות הסוציאליות אותם צריכה הייתה החברה לשלם. בעניין זה נטען כי על פי סעיף 35 לחוזה בינו ובין החברה, במקרה בו המל"ל ישלם במקום החברה תשלום כל שהוא שהייתה היא חייבת בתשלומו והפרה את החוזה באי ביצוע התשלום, המל"ל יהיה זכאי לפיצוי בגין תשלום זה. גם בהתאם לסעיף 6 לחוזה במקרה של הפרת החוזה על ידי החברה ו/או בגין נזק שיגרם למל"ל כתוצאה מהפרת החוזה, הוא יהיה זכאי לחלט את הערבות. עוד טען המל"ל כי היות והחברה סיפקה לו את שירותיה באמצעות כשמונים עובדים במהלך תקופת ההתקשרות והוא שילם במסגרת תביעות החוב רק ל-33 עובדים, הרי שיש להניח כי יוגשו למפרק תביעות חוב נוספות של עובדים שלא קיבלו את שכרם מהחברה, והמל"ל הוא זה שישלם בהתאם להחלטות המפרק ולחובתו על פי דין. בהתבסס על אותם סכומים שכבר שולמו הוא גם הניח כי הערבות הבנקאית לא תספיק לכיסוי מלוא התשלומים. לאור זאת ביקש המל"ל לממש מכספי הערבות את הסכום שכבר שולם על ידו וכן את הסכומים שישולמו על ידו לעובדי החברה מעת לעת. 6. המפרק טען מנגד כי יש לדחות את בקשת המל"ל ולחייבו בתשלום חוב בסך של 936,000 ₪ שהוא חב לחברה. לטענתו חוב זה נובע מאי תשלום התמורה החוזית לחברה עבור השירותים שסיפקה למל"ל בחודשים יולי-אוגוסט 2010 והעברת תשלום שכר העובדים בסך של 654,313 ₪ עבור חודש יולי אותה שנה, לחברות החדשות. הודגש כי סך התשלומים שהועברו לחברות החדשות לא עמד על 819,473 ₪ כפי שטען המל"ל. לטענת המפרק, המל"ל ידע כי ניתן לחברה צו פירוק זמני ביום 12.08.10 ובהעברת התשלום לחברות החדשות ולא לחברה, ביצע העדפת נושים ברורה. לא זו אף זו, המל"ל גם מבקש לקבל לידיו את הערבות הבנקאית ולעשות עושר שלא במשפט מפירוק החברה. בבקשתו הוא מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו כאשר הוא מבקש לחלט את הערבות הבנקאית מבלי להעביר את התשלומים המתחייבים לידי המפרק. עוד נטען שגם לו יקבע כי המל"ל זכאי לקבל את כל הערבות הבנקאית שחולטה, ערבות זו מכסה למעשה את כל הכספים להם טוען המל"ל ויותר. המפרק הוסיף כי טענת המל"ל לקיזוז התשלומים שמשולמים על ידו בגין תביעות החוב של העובדים, חסרת יסוד היא. בטענה זו המל"ל מערבב בין מעמדו כלקוח של החברה ובין מעמדו כגוף ציבורי החייב על פי דין בחובות כלפי חברה שבפירוק, בין היתר חובתו לתשלום תביעות החוב. 7. בית המשפט התיר לבנק להצטרף כמשיב לבקשת המל"ל בהחלטה מיום 27.03.12. הבנק טען כי למל"ל כלל לא הייתה רשות להעביר את הכספים בגין שכר העובדים לחברות החדשות וכי העברה זו נעשתה בניגוד לסעיפים 265-268 (א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. מה גם שהכספים שהועברו לא כללו את רכיב הרווח לחברה המגולם בתמורה החוזית המוסכמת. משכך, לאחר תשלום המשכורות לעובדי החברה, המל"ל הותיר בידיו את הכספים המהווים את הרווח של החברה. לאור זאת אין כל הצדקה להתיר למל"ל לקחת את כספי הערבות. גם הבנק עמד על הטענה כי נפלה טעות בטענת המל"ל לפיה הוא שילם לחברות החדשות סך של 819,473 ₪, שכן לאמיתו של דבר הסכום ששולם עמד על סך של 654,313 ₪ בלבד, כפי שעולה ממכתבם של באי כוח המל"ל לבאי כוח המפרק מיום 02.09.10. יתרה מזאת, לא ברור כלל האם וכמה שילמו החברות החדשות בפועל בעבור משכורות וזכויות סוציאליות לעובדים. עוד נטען כי המל"ל העביר לחברות תשלום עבור משכורות העובדים בתוספת מע"מ בסך של 90,250 ₪ בעוד שמשכורות לעובדים אינן מחוייבות במע"מ, באופן זה גרם המל"ל נזק נוסף לקופת הפירוק. בנוסף, טענת המל"ל לנזק בגין התמורה החוזית ששילם לחברות החדשות שהייתה גבוהה ב-230,000 ₪ מזו ששילם לחברה, לא נתמכה בכל הסבר או פירוט. המל"ל גם לא פירט את ההתחשבנות הכספית בינו ובין החברה, ופירוט זה נדרש, לטענת הבנק, בכדי להוכיח את הזכאות למימוש הערבות. אי פירוט זה המצטרף לחובת תום הלב המוגברת החלה על המל"ל בהיותו גוף ציבורי עשויה לעלות כדי "חריג הנסיבות המיוחדות" לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית. עוד טען הבנק כי טענתו של המל"ל לקיזוז כספי תביעות החוב מהערבות מצביעה על כך שהמל"ל פעל להעברת הכספים לטובת העובדים כבר מיום מתן צו הפירוק וזאת לצורך הקטנת התשלומים שעליו לשלם על פי דין. מאחר והמל"ל לא פירט את התשלומים שהועברו לאותם עובדים הרי שייתכן כי תביעות החוב אותן הוא מבקש לקזז מהערבות, הוגשו למפרק כנגד שירותים שנתנו העובדים גם ללקוחות אחרים של החברה ולא בגין השירותים שסיפקו עובדי החברה למל"ל בלבד. לבסוף הבנק חיזק את הטענה שהעלה המפרק בעניין ערבוב תפקידיו של המל"ל כגוף ציבורי וכלקוח של החברה. זכותו של המל"ל לתבוע את הכספים שהוא משלם לעובדים היא זכות בדין קדימה כלפי המפרק בלבד בהתאם לסעיפים 194-184 לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המל"ל"). אין לערבב זכות זו עם טענות העומדות לו כנגד החברה בגין עסקה ביניהם במהלך העסקים הרגיל של החברה. 8. בתגובתו על טענות המפרק והבנק הוסיף המל"ל כי במהלך התקופה שחלפה מהמועד בו הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 25.08.10, המשיבים לא עשו דבר בכדי לעלות מיוזמתם את טענותיהם בדבר חוב של המל"ל כלפי החברה. הוא הוסיף כי לבנק אין כל מעמד בהליך ולוודאי שאין לו זכות לדרוש לקבל לידיו כספים כל שהם מהמל"ל במסגרת בקשה זו. אף למפרק אין זכות בהליך זה לקבלת סעד כבדרך אגב בקשר לטענות הנוגעות לחובות המל"ל לחברה, מבלי שנקט בהליך עצמאי מטעמו. המל"ל גם הדגיש כי בניגוד לטענות המפרק והבנק, הוא כלל לא ידע על צו הפירוק הזמני שניתן שעה שהעביר את הכספים בגין משכורות העובדים לחברות החדשות. לטענתו הוא לא עשה דין לעצמו תוך הפרת צו הפירוק אלא פעל למזעור נזקיו ומזעור נזקי קופת החברה מתוך חשש להמשך פעילות השמירה בסניפיו. בהתאם לזאת אין לקבל את טענת המפרק והבנק לביטול פעולת התשלום שנעשתה לאחר מתן צו הפירוק אשר גם תביא לתוצאה בלתי נסבלת של השבת כספים שכבר הועברו, מידי העובדים ומידי החברות החדשות. עוד הוא טען כי ההסכם בין הצדדים צפה מצב זה וקבע זכות קיזוז לטובתו בגין אי העברת תשלומים לעובדים. כן דחה המל"ל את הטענות בדבר אי התאמה בסכומים הנטענים על ידו בעניין תשלום המשכורת, וכנגד טענת הבנק כי תשלום זה שולם בתוספת מע"מ בעוד תשלום משכורות אינו מחוייב במע"מ, נטען כי הסכומים הועברו כתשלום לחברות החדשות, והן אלה שהעבירו זאת לעובדים כמשכורת. לפיכך היה המל"ל מחוייב בתשלום מע"מ בעבור תשלומים אלו שניתנו כנגד שירות. המל"ל גם טען כי התקיימו התנאים למימוש הערבות וכי לא הוכח קיומם של החריגים העשויים לשלול את מימושה לרבות חריג ה"נסיבות המיוחדות". כנגד טענת הבנק כי לא פירט את הנזקים להם הוא טוען, נטען כי די לעניין זה בתצהיר חשב המל"ל אשר פירט את גובה הנזק וסוגו. עוד צויין כי חרף העובדה שהתשלומים לעובדים שולמו על ידי המל"ל מכוח תפקידו על פי דין והערבות הבנקאית ניתנה בידיו מכוח התקשרות עסקית, הרי שאין הצדקה לשלול ממנו בטוחה ספציפית שניתנה לו כנגד אותם תשלומים גם אם הם ממקור אחר כאשר לטענתו במתן הערבות הבנקאית הייתה כוונה להבטיח את כל זכויותיו בגין כל נזק כתוצאה מהפרת החוזה. דיון הכרעה 9. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת זכותו של המל"ל לממש מיתרת כספי הערבות הבנקאית שלושה סכומים: סך ההפרש בין התמורה ששילם לחברות החדשות בעד שירותי האבטחה ובין התמורה ששילם לחברה בעד שירות זה; סכום הכספים שהעביר לידי החברות החדשות בגין משכורות העובדים בעבור חודש יולי; וסכום הכספים ששילם ושישלם לעובדים במסגרת תביעות חוב. 10. כאמור, כדי להבטיח את קיומו של החוזה ואת הזכויות המגיעות לו, דרש המל"ל, וקיבל, ערבות בנקאית. עצמאותה של ערבות בנקאית אוטונומית וניתוקה מעסקת היסוד היא הלכה מושרשת. משמעותו של עקרון זה הוא כי הזכות לחלט את הערבות קמה לפי התנאים המופיעים בכתב הערבות, ואין היא נזקקת להוכחת עילה מתחום עסקת היסוד. זאת, למעט חריגים מצומצמים יחסית של מעשה מרמה, שרירות, ו"נסיבות מיוחדות", אשר הקו המנחה המשותף לכולם הינו התנהגות חמורה מצד מוטב הערבות (לעניין זה ראה, בין היתר: רע"א 1765/00 י. מושקוביץ חברה קבלנית נ' תשורה ייזום, פ"ד נה(2) 447; רע"א 73/00 AMS Technical Systems Inc. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(2) 394; ע"א 255/89 פדרו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 641). 11. במקרה זה בכתב הערבות בין הצדדים נקבע כי הבנק מתחייב בתשלום סכום הערבות תוך עשרה ימים מעת שתגיע דרישתו הראשונה של המל"ל בקשר לחוזה שערך עם החברה. עוד נקבע כי דרישת המל"ל תענה מבלי תנאי כל שהוא ומבלי להטיל עליו חובה להוכיח את דרישתו. לאור האמור, שעה שאין מחלוקת כי עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית, וכי לא קיימת מחלוקת אמיתית שהחברה הפרה את תנאי ההסכם, הרי שהתקיימו תנאי הערבות והמל"ל זכאי לממשה. זאת מבלי להיזקק למצב החברה ודיני הקדימות של נושיה, שכן על פי הדין ערבות בנקאית אוטונומית איננה חלק מנכסי החברה ודיני הפירוק אינם חלים עליה (ע"א 2082/06 בן עמי נ' קידר, 18.06.07). 12. גם לא מצאתי במקרה זה בסיס לטענת הבנק לקיומו של "חריג הנסיבות המיוחדות" לעקרון עצמאות הערבות. השימוש בחריג זה נעשה במשורה במקרים חמורים וביניהם חוסר תום לב קיצוני, התנהגות חמורה של המוטב, התנהגות שרירותית בחילוט הערבות, והתנהגות המונעת משיקולים זרים, לחץ או נקמנות (רע"א 3041/12 מגנזי תשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית לפיתוח בית אריה, 14.6.12; ע"א 11123/03 ט.ש.ת חברה קבלנית לבניין נ' מדינת ישראל, 2.10.05; ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובניין נ' י.ש.מ.פ חברה קבלנית פ"ד נח(3) 118). דרישת המל"ל לחילוט הערבות היא דרישה לגיטימית המבוססת על כתב הערבות, ואף אם ניתן למצוא בבקשתו טענות שמוטב היה לו נמנע מלהעלותן, הרי שאין בכך פגם העולה כדי החלת "חריג הנסיבות המיוחדות". יוצא אפוא כי למל"ל נתונה זכות עקרונית למימוש כספי הערבות ומשכך נותר לבחון באיזה מידה רשאי הוא לממשה הלכה למעשה. 13. על פניו נראה כי יש לקבל את טענת המל"ל לפיה רשאי הוא לממש את הערבות בכל הנוגע להפרש בין התמורה החוזית ששולמה לחברות החדשות ובין זו ששולמה לחברה. בהתאם להוראות סעיף 6(ג) לחוזה, המל"ל רשאי לחלט את הערבות לפי שיקול דעתו הבלעדי בכל מקרה שהחברה לא תעמוד בתנאי מתנאי החוזה או בגין כל נזק שייגרם למל"ל על ידי החברה. בנוסף, כאמור, כתב הערבות הבנקאית מלמד כי הוסכם בין הצדדים שמדובר בערבות אוטונומית לפיה סכום הערבות ישולם עם דרישת המל"ל לבנק ללא כל תנאי ומבלי להידרש בהוכחה כלשהי לדרישתו. אין מחלוקת כי החברה הפרה הפרה יסודית את התחייבויותיה על פי החוזה וכתוצאה מהפרה זו בוטלה ההתקשרות בין הצדדים, והמל"ל נאלץ להתקשר עם החברות האחרות לקבלת שירותי אבטחה. לטענת המל"ל התשלום שסוכם עם החברות החדשות גבוה ב-230,000 ₪, סכום שהינו נזק ישיר של הפרת החוזה על ידי החברה המקים למל"ל זכות למימוש הערבות הבנקאית. אכן סכום זה שנוי במחלוקת, אך אין במחלוקת זו כשלעצמה כדי לאיין את זכותו של המל"ל לדרוש את מימוש הערבות. די להשתכנע כי הדרישה אינה חסרת תום לב באופן קיצוני או שרירותית ומונעת משיקולים זרים כאמור לעיל. 14. בשולי הדברים יאמר בקשר לטענות הבנק כי תכליתה של הערבות הבנקאית האוטונומית כבטוחה עצמאית המנותקת מעסקת היסוד, מנתקת את תביעת המוטב כלפי נותן הערבות מכל טענה שהוא עשוי להעלות. הערבות הבנקאית מיועדת להעניק למוטב את מירב הביטחון, ולאפשר לו לגבות את סכום הערבות לפי דרישה, בלא שיאלץ להמתין עד שיוכל להוכיח את זכותו כלפי נותן הערבות בדרך של תובענה רגילה (ראה רע"א 3141/12 בעניין מגנזי, וכן רע"א 1765/00 בעניין מושקוביץ והאסמכתאות המצוטטות שם). כאמור, התנאי היחיד המוזכר בכתב הערבות, לצורך מימושה, הינו דרישת פירעון מאת המל"ל בלא צורך בכל נימוק או הוכחה. לכן, משנתן הבנק כתב ערבות שזה נוסחו, אין הוא יכול לבוא, בדיעבד, ולהלין מקום בו מבקש המל"ל לממש את הערבות בטרם נתבררה המחלוקת בדבר הפרת עסקת היסוד. דברים אלה יפים אף למחלוקת באשר לגובה הסכום אשר הועבר לחברות החדשות, לתוספת המע"מ שנוספה לסכום זה וכן לטענה כי המל"ל לא הוכיח את גובה הנזק שנגרם לו כתוצאה מההתקשרות עם החברות החדשות. לפיכך אין זו האכסניה המתאימה לטענות באשר לכל חוב שחב המל"ל כלפי החברה. טענות אלה יש להעלות בתביעה עצמאית ולא בבקשה זו שכל עניינה הוא בזכות למימוש כספי הערבות. עם זאת, דין שונה קיים לגבי תשלום שכר העובדים. 15. על פי הוראות החוזה בין הצדדים, היה המל"ל רשאי להעביר לחברות החדשות תשלום בעבור שכר העובדים על חשבון תשלום התמורה החוזית לחברה. סעיף 35 לחוזה מלמד כי במקרה בו החברה תפר הפרה יסודית של החוזה, רשאי המל"ל, על חשבון החברה, לבצע בעצמו כל דבר שהיה על החברה לעשות. בנוסף סעיף 22(ו) להסכם מורה כי למל"ל תעמוד זכות קיזוז בגין כל תשלום שהחברה לא שילמה לצורך הבטחת זכויותיהם הסוציאליות של העובדים. כן, לא נמצא כי יש לקבל את טענות המפרק והבנק לפיהן ידע המל"ל על מתן צו הפירוק לחברה שעה שהעביר את הכספים בגין משכורות העובדים לידי החברות החדשות ובכך פעל בניגוד לצו הפירוק תוך ביצוע העדפת נושים. טענה זו סומכת אך על חפיפת הזמנים בין יום הוצאת צו הפירוק הזמני ויום החלטת המל"ל להעביר את התשלום לחברות החדשות וכן על העברת התשלום בפועל ביום 16.08.10, היינו ארבעה ימים לאחר מתן צו הפירוק. אין די בנסיבות אלו בכדי לבסס טענה של עשיית דין עצמי והעדפת נושים ביודעין. ברם, הוראות החוזה ואי ידיעת המל"ל על הוצאת צו הפירוק אינן מכשירות את פעולתו. כאמור, לפי הוראות החוזה היה המל"ל רשאי לשלם את שכר העובדים במקום החברה. אולם, באין מחלוקת כי העברת התשלום לחברות החדשות נעשתה לאחר מתן צו הפירוק, הרי שבאותה שעה תשלום על פי אותה הרשאה נַגדה את הדין ולא ניתן היה לפעול על פיה. הרי עם הוצאת צו הפירוק החברה הייתה מנועה מלשלם את שכרם של העובדים בהתאם לדיני הפירוק, ולכן בהעברת התשלום לחברות החדשות הלכה למעשה, המל"ל שילם את שכר העובדים במקומה של החברה שעה שהיא עצמה לא הייתה רשאית לעשות כן. משכך, תשלום זה אינו מקים עילה למימוש הערבות הבנקאית. 16. אכן, ניתן היה להעלות על הדעת טענה לפיה אף שהחוזה נקט לשון "רשאי", למעשה קמה למל"ל החובה לשלם את שכר העובדים. חובה זו עשויה לנבוע ממגמת הפסיקה אשר השיתה אחריות על מקבל העבודה כלפי עובד חברת כוח אדם במקרה שחברת כוח האדם לא מילאה אחר התחייבויותיה כלפי העובד. בעבר גם הוטלה אחריות על מקבל עבודה, אשר הוכר כמעסיק במשותף של העובדים לתשלום שכרם של עובדי קבלן שנעלם מבלי לשלם את שכרם (ע"ע (ארצי) 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל- משרד החקלאות ופיתוח הכפר, 02.11.06). בהתאם למגמה זו ניתן היה לטעון כי תשלום שכר העובדים על ידי המל"ל היה בהתאם לחובתו לשלם חוב ישיר שלו כלפי העובדים ולא תשלום כהטבת חובה של החברה בדרך של העדפת נושים אסורה. ברם, היות וטענה זו לא הועלתה על ידי המל"ל, אין זה המקום להידרש לה וממילא אין לראות בתשלום שכר העובדים כחוב שניתן לגבותו באמצעות מימוש הערבות הבנקאית. 17. כמו כן, גם דין טענת המל"ל בעניין חילוט הסכום שהועבר לעובדים במסגרת תביעות החוב למפרק להידחות. סעיף 182(2) לחוק המל"ל קובע את זכותו של עובד לקבל את שכר עבודתו מהמוסד לביטוח לאומי אם ניתן לגבי מעבידו של העובד צו פירוק. חובתו זו של המל"ל לתשלום שכר עבודתם של עובדי החברה בפירוק היא חובה עצמאית הנובעת מהדין והיא איננה קשורה למעמדו של המל"ל כצד להסכם עם החברה. לפיכך משכורות העובדים לפי תביעות החוב היו משולמות על ידו גם אם לא הייתה כל התקשרות עסקית עם החברה והחברה לא הייתה מפירה עמו את החוזה. המשמעות היא שלא מדובר בנזק שנגרם למל"ל כתוצאה מהפרת החוזה המצדיק חילוט הערבות הבנקאית, לא עבור תשלומים שהשתלמו בעבר ולא עבור אלה שישולמו בעתיד. גם אין ממש בטענת המל"ל כי כוונת הצדדים בקביעת הערבות הבנקאית הייתה להבטיח את זכויותיו לגבי כל הפרה של החוזה. טענה זו אינה מתיישבת עם כוונת הצדדים לפי האמור בכתב הערבות המורה כי הערבות תנתן "בקשר למכרז מס' מ (2001) 2006 בנושא קבלת שירותי אבטחה למוסד לביטוח לאומי". גם די נהיר כי הערבות ניתנה כנגד נזקיו הישירים של המל"ל מאי עמידה בתנאי החוזה, הא ותו לא. לעניין זה נקבע כי: "...כוחה המיוחד של ערבות בנקאית אוטונומית יפה, אך ורק בדלת אמות החוזה אותו באה להבטיח, ואין המוטב רשאי, על דעת עצמו, להופכה ל"ערבות מתגלגלת", אשר תכסה חוזים נוספים, אשר לא בא זכרם בכתב הערבות, ואין הערבות מיועדת להבטיח אותם. הסיבה להלכה זו ברורה: דין אחר היה מהווה התערבות בלתי ראויה בחופש החוזים של הצדדים, באשר עסקינן היינו בריקון מתוכן של חלוקת הסיכונים והסיכויים כפי שנערכה בעת חתימת המערכת החוזית; החייב שהסכים לשאת בסיכון של ערבות בנקאית אוטונומית במסגרת חוזה א', ותחם אותה (ועימה את הסיכון) למסגרת אותם יחסים חוזיים, לא הסכים בהכרח ליטול את אותו סיכון, במסגרת חוזים נוספים - אף אם הם נעשים אל מול אותו צד שהוא מוטב הערבות במסגרת החוזה הראשון. כלל זה משתלב עם כלל נוסף הכרוך בערבות האוטונומית - עקרון ההתאמה המוחלטת; עקרון זה, שדורש התאמה מוחלטת בין דרישת החילוט לבין כתב הערבות, נועד אף הוא להגן (אף במחיר של הקפדה צורנית יתרה) על החייב מפני הרחבה בלתי רצויה של מסגרת הסיכונים אותם הסכים ליטול על עצמו" (הדגשות במקור) (פשר (ת"א) 1700/05 רו"ח גבי טרבלסי נ' מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) בע"מ, 22.8.06). דברים אלה נכונים במקרה זה על דרך קל וחומר בו מדובר בחיוב המל"ל כגוף ציבורי המובחן מחיובו במסגרת פעילותו העסקית. 18. יוצא, אפוא, שהמל"ל זכאי לממש מכספי הערבות הבנקאית סך של 230,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לטענתו כתוצאה מהפרת החוזה וההתקשרות עם החברות החדשות. לעומת זאת המל"ל אינו זכאי לממש את הערבות בכל הנוגע לטענותיו האחרות, הואיל וסכומים אלו אינם ניתנים לגבייה בשלב הזה, לפי הוראות החוזה ודיני חדלות הפירעון. נוכח התוצאה, אין צו להוצאות. חילוטחילוט ערבותבנקערבות בנקאיתערבות