מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מוות של עובד מדינה בתאונת דרכים: 1. ביום 11.2.83 אירעה תאונת דרכים, שבה נספה המנוח (להלן - המנוח). המנוח נולד ביום 5.11.45, ועבד בשירות מדינת ישראל מיום 1.9.64 ועד ליום מותו. ביום מותו, היה המנוח עובד מדינה, שחלו עליו הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), תש"ל- 1970 (להלן - חוק הגימלאות). מכוח חוק הגימלאות, שילמה המדינה, ותמשיך לשלם, גימלאות לאלמנתו של המנוח ולילדיו. אלמנתו של המנוח וילדיו הגישו תביעה נגד רותם חברה לביטוח בע"מ (להלן - המבטחת) לתשלום פיצוים, מכוח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - חוק הפיצוים). תביעה זאת (ת"א (נצ') 405/83), (להלן - תביעת התלויים), נסתיימה בפסק-דין שניתן ביום .12.11.87 בפסק-דין זה נקבעו הפיצויים שמגיעים לאלמנת המנוח וילדיו כתלויים בו, וכן נקבעו הניכויים השונים, שאותם יש לנכות מסכום הפיצויים. בין הניכויים, נקבע ניכוי של שערוך גימלאות המדינה ששולמו לאלמנת המנוח ולילדיו ושל היוון הגימלאות האלה שעתידות להשתלם להם. סכום זה נקבע ליום 27.10.87, לסך של 609, 202 ש"ח. סכום הניכוי נקבע לאחר שנערך חישוב אקטוארי, לפי הוראות בית-המשפט, של היוון גימלאות לעתיד לפי ריבית בשיעור של % 3 לשנה ועד לתום תוחלת חייה של האלמנה (עד הגיעה לגיל 77 שנים). במועד עריכת ההיוון, היתה האלמנה בת 34 שנים, ומכאן, שהחישוב נערך ל- 43 שנים נוספות. לו היה נשאר בחיים, היה המנוח בן 42 שנים במועד עריכת ההיוון; מכאן, שאם היה ממשיך בעבודתו עד לפרישתו הרגילה לגימלאות, בהגיעו לגיל 65, היה מדובר בתקופה נוספת של 23 שנים בלבד, ממועד עריכת ההיוון. 2. בתיק שלפני, הגישה המדינה תביעה נגד המבטחת, להשבת הגימלאות שהיא היתה חייבת לשלם לאלמנת המנוח וילדיו, לפי חוק הגימלאות. עילת התביעה היא, איפוא, הוראותיו של סעיף 60(א) לחוק הגימלאות, שלפיו "רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי (המבטחת - מ' ב') פיצוי על הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי". כתב-התביעה נערך עפ"י הוראותיו של סעיף 60(א) לחוק הגימלאות ועפ"י התקנות, שהותקנו מכוח החוק, לאמור - תקנות שירות המדינה (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי), תשכ"ח- 1968 (להלן - תקנות ההיוון). המבטחת התגוננה מפני התביעה, בהעלותה טענות שונות, שאינן דרושות לדיון שבפנינו. 3. לאחר שניתן פסק-הדין בתביעת התלויים, טענה המדינה, שהמימצא שנקבע בתביעה זאת, בדבר סכומן של הגימלאות המשוערכות והמהוונות, הוא מימצא שאינו תקף רק ביחסים שבין התלויים (אלמנת המנוח וילדיו) לבין המבטחת, אלא תקף גם ביחסים שבינה לבין המבטחת. המדינה מבססת טענה זו על שני נימוקים חלופיים: האחד - שהיא באה תחת התלויים, מכוח הוראותיו של סעיף 60(א) לחוק הגימלאות ומכוח דיני הסוברוגרציה; השני - שהיא בבחינת חליפתם של התלויים או צד קרוב לתלויים, ומעשה בית-דין שנקבע בדיון בינם לבין המבטחת מורחב וחל גם על התובענה הנוכחית. תשובתה של המבטחת כפולה: ראשית - שהמדינה קשורה למסגרת התובענה שנקבעה בכתב-התביעה שבפנינו, מסגרת שמבוססת על הוראות חוק הגימלאות ותקנות ההיוון; שנית - שאין להרחיב את תחולתו של מעשה בית-דין, שנקבע בין התלויים למבטחת, גם על הענין שבפנינו, שכן, בדיון שנערך בתביעת התלויים נקבעו מימצאים "מזיקים" לחובת המבטחת, שהיא לא היתה יכולה לערער עליהם, מאחר שההחלטה האופרטיבית שניתנה בפסק-הדין שם, היתה לזכותה. מכל מקום, טוענת המבטחת, המדינה אינה זכאית להשבת הגימלאות, אלא לפי הוראות תקנות ההיוון, שמחייבות את חישוב הגימלאות לעתיד בריבית של % 5 לשנה, והכל - עד הגיע המנוח לגיל הפרישה המקובל מן העבודה, גיל 65 (לאמור - לתקופה של 23שנים בלבד ממועד עריכת ההיוון). 4. כבר נאמר ב-ע"א 650/78 כליף ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד בעמ' 244, ש"זכותה של המדינה להשבה (של הגימלאות המשולמות - מ' ב') מעוגנת בסעיף 60(א) לחוק הגימלאות". זכות זאת היא זכות לסוברוגרציה מכוח הדין, והיא שקובעת את עילת תביעתה של המדינה בתביעה שלפנינו. כמו בכל ענין שחלים עליו דיני הסוברוגרציה, כך גם בענין שבפנינו, עומדת המדינה "בנעליהם" של התלויים (השווה: סעיף 150לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח- 1968; סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981; ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בעמ' 500; ד"ר ד' פרידמן, ביטוח רכב מנועי (1972) ס' 424 בעמ' 366). עמידתה זו של המדינה, תחת התלויים, מוגבלת, כפי שנקבע בהוראות סעיף 60(א) לחוק הגימלאות, וכפי שנאמר כבר ב-ע"א 650/78 הנ"ל, (בעמ' 245) "לשיפוי רק בגין הגימלה, ששילמה או שהיא שהיא עתידה לשלם...". כיוון שכך, אין המדינה זכאית, בתביעה שלפנינו, להשבה מן המבטחת אלא לסכום האמור (זכות תביעתה מוגבלת גם "עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי" - סעיף 60(א) הנ"ל, אולם ענין זה אינו דרוש לדיוננו). הגבלה זאת, שקבועה בהוראות הדין עצמו, מחייבת להכריע, בדיון שבפנינו, עפ"י גירסתה של המבטחת. 5. מבלי להביע דעה בדבר המחלוקת, בענין הרחבת תחולתו של מעשה בית-דין על מי שלא היה צד להליך קודם (ובענין זה, נזדמן לי להביע את דעתי ב-ע"א (חי') 155/85 מנצור נ' דוד הינדו בעמ' 65-68), אני סבור, שהמדינה אינה יכולה לתבוע מן המבטחת יותר מן הסכומים שהיא זכאית לתבוע ממנה מכוח הוראותיו של סעיף 60(א) לחוק הגימלאות. מכוח הוראותיו של חוק זה הותקנו תקנות ההיוון, והוראות החוק, כמו גם הוראות התקנות, מהוות את עילת תביעתה של המדינה. כיוון שכך, אינני סבור, שיש מקום להיזקק לסכום, שנקבע כגובה הגימלאות שאותן יש לנכות מפיצוייהם של התלויים, בפסק-הדין שניתן בתביעתם; מנימוק זה, אין גם מקום להענות לבקשת המדינה לתקן את כתב-התביעה שבפנינו. כדי שהמדינה תהיה חליפתם של התלויים, ותהיה במעמד שיאפשר לה להנות מהרחבת תחולתו של מעשה בית-דין, נקבע בתביעתם של אלה כנגד המבטחת, היה עליה להיכנס ל"נעליהם" של התלויים, או להיות צד קרוב שלהם. זה התנאי הראשון, שקיומו דרוש, להרחבת תחולתו של מעשה בית-דין. תנאי זה נתקיים בענייננו רק מכוח הוראותיו של חוק הגימלאות. כיוון שכך, זכויותיה של המדינה להשבה מן המבטחת כפופות להוראות חוק הגימלאות, ולא ניתן לנתק את ביצוע ההשבה ותנאיה מן ההוראות האופרטיביות שנקבעו בחוק הגימלאות ובתקנות ההיוון בדבר תנאי ההשבה. על-כן, פסק-הדין שניתן בתביעת התלויים, עומד לזכותה של המדינה לקביעת מקור זכאותה להשבה, אולם סכומים שנקבעו שם כסכומי הגימלאות המשוערכות והמהוונות, אינם יכולים להיות רלבנטיים בדיוננו, בדבר תנאי ההשבה וגובהה. מן הטעם הזה, אינני רואה צורך להידרש לדיון המפורט והמלומד שהביאו בפני ב"כ הצדדים, בדבר הרחבת תחולתו של מעשה בית-דין. אומר שוב, במאמר מוסגר, שדעתי היא, שאכן המדינה באה "בנעליהם" של התלויים, אלא שמשמעות הדבר נוגעת למקור הזכות ולא לפרטיה. (אוסיף כאן, שוב במאמר מוסגר, שיש להביע מורת רוח מן התוצאה, לפיה המבטחת זכתה לניכוי גימלאות המדינה בסכום, שהוא גבוה מן הסכום שהמדינה זכאית להשבתו. כמובן, שתוצאה זאת אינה רצויה, שכן ראוי היה שסכום הניכוי העודף היה נשאר בידיהם של התלויים. ענין זה הוא, כמובן, אינו מדיוננו, ואין אני רשאי להכריע בשאלה זאת ובתוצאותיה). 6. על-פי האמור לעיל, דעתי היא, שהמדינה זכאית להשבת גימלאות שהיא שילמה ומשלמת לאלמנת המנוח וילדיו עפ"י הוראות חוק הגימלאות ועל-פי הוראות תקנות ההיוון. זכות זאת מוגבלת הגבלה נוספת "לאותן גימלאות, שלא היו משתלמות ללא התאונה" (ע"א 60/82 בן יוחנן ואח' נ' מדינת ישראל ואח' בעמ' 433), כלומר, זכות השיפוי של המדינה מוגבלת לגימלאות ששולמו לתלויים מיום פטירתו של המנוח ועד ליום שהוא היה זכאי, ממילא, אם היה נשאר בחיים, לגימלאות בשל פרישתו מעבודתו בגיל 65. 7. המסקנה היא, איפוא, שהמדינה זכאית להשבת גימלאות לתקופה, שמיום פטירתו של המנוח ועד ליום 4.11.2010 את הגימלאות יש לשערך עפ"י הסכום ששולם בפועל לתלויים, ויש להוונו לפי גובה הגימלה שמשולמת להם היום, עפ"י לוחות ההיוון שנקבעו בתקנות ההיוון.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותעובדי מדינה