נפילה תוך כדי ירידה ממשאית כתאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה ממשאית תאונת דרכים: מבוא התובע, יליד 7.12.1950, נפגע, לטענתו, בתאונת דרכים שארעה ביום 24.5.05. כמתואר בכתב התביעה באותו יום נהג התובע במשאית גרר וחילוץ, שהוא הבעלים שלה, וגרר מכונית למוסך דיזל בעטרות לצורך תיקון. לאחר ניתוק המכונית הנגררת מהמשאית הגוררת החל בנסיעה לעבר היציאה. לפתע הבחין במנהל המוסך, עצר את המשאית וירד ממנה כדי לשוחח עם המנהל. תוך כדי ירידה החליקה רגלו על מדרגת המשאית וגופו נטה קדימה. כדי לבלום את הנפילה ולמנוע אותה הוא נאחז בשתי ידיו בידית המשאית ובכל חלק בולט אחר, זרועו נמתחה ואצבעו נחתכה. בשל הכאב שחש הוא הרפה מאחיזת המשאית ונפל על קרקע המוסך. הנפילה הסבה לו כאב בכל חלקי גופו ובעיקר בשתי הכתפיים. בהמשך תיאור האירוע בכתב התביעה נכתב כי התובע חש כאב בכתף, הפסיק את עבודתו ופנה לביתו למנוחה. לאחר שהכאבים לא חלפו הוא פנה לרופא ביום 26.5.05 והתלונן על כאבים, נשלח לסדרת בדיקות ולימים אובחן כסובל מקרעים בגידים בשתי הכתפיים. הוא הפסיק לעבוד ונותח. הנתבעת חולקת על כך שאירעה תאונת דרכים באופן המתואר על ידי התובע וכי אכן נפגע בנסיבות המטילות עליה חבות. עוד חלוקים הצדדים באשר להערכת הנזק וזאת בהתחשב בפער שבין קביעת המומחה מטעם בית המשפט את נכותו של התובע לבין קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה. נסיבות אירוע התאונה המחלוקת בין הצדדים היא באשר לשאלת היתכנות התאונה בהתאם לגרסת התובע : נפילתו מהמשאית במהלך ירידתו ממנה. גרסת התובע התובע הגיש מספר תצהירי עדות ראשית המתייחסים לסוגיות השונות. בתצהירו הראשון מיום 8.2.06 הוא מתאר את האירוע כך: "ביום 24.5.05 נהגתי ברכב שלי למוסך דיזל עטרות, כדי לפרוק רכב שגררתי. לאחר שסיימתי את פריקת הרכב, חזרתי לתא הנהג והתחלתי לנסוע קדימה לכיוון היציאה. לפתע הבחנתי במנהל המוסך ורציתי לדבר איתו. לכן ירדתי מן המשאית. תוך כדי הירידה החליקה רגלי במדרגות המשאית ואני נפלתי קדימה תוך כדי נסיון בלימה עם הידיים. יש לציין כי כדי למנוע את ההחלקה ניסיתי להאחז בידית וכן בכל גוף בולט במשאית, הזרוע הימנית נמתחה מאוד ואף נחתכתי באצבע ולכן שחררתי את היד ואז נפלתי. מנהל המוסך, עוזי ראה אותי כבר מונח על הרצפה." בתצהיר מאוחר יותר מיום 11.10.09 ניתן תיאור מפורט יותר: "ביום האירוע נקראתי לגרור משאית כלשהי למוסך דיזל בעטרות לצורך תיקונה. הגעתי למוסך בסביבות השעה 19:00, ירדתי מן המשאית ופעלתי לניתוק הרכב הנגרר מהמשאית והותרתי אותה שם לפי הוראות בעליה. נכנסתי חזרה למשאית והתחלתי בנסיעה קדימה. כדי לצאת מן המוסך, היה עלי לנסוע לעבר פח האשפה המוצב בחנייה ומשם לסוע לאחור, כי המשאית שפרקתי חסמה את הדרך לאחור. ... עוד בטרם הספקתי להתחיל בנסיעה לאחור, הבחנתי לפתע במנהל העבודה במוסך, שעמד בשטח המוסך והיה עסוק בענייניו, לכן לא הבחנתי בו קודם. רציתי לשוחח עמו על משהו שאינני זוכר מהו. עצרתי את המשאית, פתחתי את הדלת והתחלתי לרדת, אך תוך כדי כך החליקה רגלי מעל המדרגה וחשתי שאני עומד ליפול. כדי לבלום את הנפילה נאחזתי בשתי ידי על ידית המשאית ובכל חלק בולט אחר בדלת, אך זרועי הימנית נמתחה מאוד ואצבעי נחתכה. גם זרועי השמאלית נמתחה. חשתי בכאב חזק מאוד בשתי הידיים ולא יכולתי להחזיק מעמד. לפיכך הרפיתי מן הידית ונפלתי על האספלט שבחנייה. ניסיתי לבלום את הנפילה כשידי מושטות קדימה. כתוצאה מכך נחבלתי בידיים ובעיקר בשתי הכתפיים. מיד חשתי כאב חזק. לאחר שהצלחתי לקום נגשתי אל מנהל העבודה במוסך ששמו עוזי ריז'נסקי שראה את ידי נוטפת דם. ספרתי לו מה קרה. בסיום שיחתי עם מנהל העבודה, חזרתי לרכב, ונסעתי לביתי לנוח בתקווה שמדובר במתיחת שריר בלבד. משלא חלף הכאב, פניתי ב- 26.5.05 לרופא בקופ"ח והתחלתי בסדרת בדיקות עד לגילוי הנזק. ... תחילה סברתי כי הכאבים בכתפיים נובעים ממאמץ פיזי שבעבודה, לא חשבתי על הגשת תביעה והתמקדתי יותר בבדיקות הרפואיות. המשכתי לעבוד עד חודש 10/05, לכן לא פניתי להגשת תביעה לביטוח לאומי ולא דווחתי במשטרה על התאונה. " בתצהיר שלישי מיום 2.3.10 התובע מתייחס לדברים שכותב מר בועז מוגילבקין, המומחה מטעם הנתבעת (להלן: "מוגילבקין") בחוות דעתו, והוא מציין כי המשאית בה מדובר היא משאית מיוחדת שמבנה המדרגות שלה שונה ממשאיות אחרות. לדבריו של התובע המשאית שונתה כך שיהיה נוח לעלות עם הפנים כלפי המשאית ולרדת עם הפנים כלפי הכביש וזאת בשל נוחות העבודה. לתצהיר מצורפות תמונות של המשאית המקורית והמדרגות שהותקנו. בנוסף מתאר התובע כי יש שתי ידיות אחיזה - גדולה וארוכה המורכבת מחוץ לקבינה וכוללת שקעים לאחיזה של הידיים וידית אחיזה קטנה יותר המותקנת בחלק הפנימי של הדלת. כך, לדבריו, ניתן לרדת ולאחוז בשתי הידייים. הוא מבהיר כי הרכב שאליו מתייחס מר מוגילבקין הוא רכב מדגם אחר שאינו דומה כלל למשאית שהייתה בבעלותו. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי פנה לרופאה רק ביום 26.5.06 (עמ' 11, ש' 6-7 וכן נ/3). למוסד לביטוח לאומי הוא פנה חצי שנה לאחר מכן (עמ' 11, ש' 11-14). התובע התבקש להסביר מדוע לא אמר לרופאת המשפחה באותו ביקור סמוך לתאונה כי נפל בעבודה הוא השיב כי לא חשב שזה "משהו". הוא נפל פעמים רבות במסגרת העבודה וסבר כי הדבר יחלוף כמו בכל הפעמים הקודמות (עמ' 13, ש' 5-7). בהמשך נשאל התובע גם על מסמך מיום 8.6.05 - חודשיים לאחר המועד שבו אירעה התאונה לטענתו וגם שם התלונן על כאבים בכתף כחודשיים "ללא חבלה". הוא השיב לכך את התשובה הבאה: "הייתי אצל רופא, הרופא הראשון אמר תגיד קרה לך משהו מיוחד, נפלת או משהו, הוא הדליק לי מנורה שקישרתי אחד לשני, לא קישרתי, קשה לך להבין, אני עבדתי ונתפסו לי שרירים בידיים ובגב, אבל אף פעם לא חשבתי שהגיע למצב שהגעתי" (עמ' 13, ש' 22-24). התובע נשאל ארוכות לגבי מעשיו בסמוך לפני התאונה ותאר בהרחבה את כל השלבים. הוא ציין כי בעת פריקה של משאית נגררת יורדים 3-4 פעמים מהקבינה ואין מכבים את המנוע. בשלב מסוים הוא ביקש לשוחח עם עוזי ריז'יבסקי. ירידתו מהקבינה של המשאית הייתה - כפי שנעשה תמיד - עם הפנים כלפי חוץ (עמ' 19, ש' 23-24). לדבריו בעת הירידה יד ימין תפסה חזק ואז נחתכה וירד לו דם (עמ' 20, ש' 7-8). פציעת היד נגרמה מהידית (עמ' 20, ש' 15-16) ואז הוא ירד והחליק. ההחלקה לדבריו הייתה כך שנפל או פספס מדרגה ואז האינסטינקט שלו הוא להחזיק במשהו. הדבר בו אחז - הראשון והבולט - הוא הידית שהחזיק בה ביד ימין (עמ' 20, ש' 18-19). הוא נפל ונתלה והכתפיים כאבו לו (עמ' 21, ש' 21). הוא אישר כי לא התלונן בפני עוזי על הכתפיים אף שהכאב היה נורא ולדבריו "זה לא הסגנון, אמרתי עוזי נפלתי, יורד לי דם, נתן לי סמרטוט ניגבתי" (עמ' 22, ש' 16). גרסת העד עוזי ריז'יבסקי העד עובד כמנהל עבודה במוסך דיזל עטרות ומכיר את התובע כמי שמביא כלי רכב נגררים למוסך. הוא מתאר את הנוהג שלפיו התובע היה מביא את הרכבים בכל שעות היום הלילה, ככל שיש מישהו במוסך היה מוסר לו את המפתחות וככל שלא היה משאיר אותן לשומר. בהמשך התצהיר הוא כותב כי בשנת 2005 בתאריך שאינו זכור לו במדויק בשעות הערב היה במוסך. הוא לא זוכר אם הסתובב או ישב לנוח. הוא ראה לפתע את התובע הולך לקראתו כשהוא אוחז בידו הימנית הזבה דם. הוא שאל את התובע מה קרה והתובע השיב שרצה לצאת מהחנייה, ראה את העד ורצה לשוחח עמו. לכן עצר את הרכב ותוך כדי ירידה ממנו החליק ונפל מהמדרגה. הוא ניסה להיתלות על הידית אך לא הצליח למנוע את הנפילה ולכן נפל על האספלט ונפצע בשתי ידיו. כמו כן הוא סיפר כי חש כאב חזק בכתפיים. בחקירה הנגדית אישר העד כי התובע הגיע ביום האירוע לאחר שעות העבודה ובמקום היו הוא והשומר (עמ' 3, ש' 29-32). הוא הבהיר כי התובע "בא ונפל" אך לא זכר את האירוע לפרטי פרטים (עמ' 4, ש' 3-6). בעת שהתובע נכנס למוסך באותו יום הוא ראה אותו והחל בביצוע פעולת הורדת הרכב הנגרר ממשאית הגרר. הוא עצמו לא ראה את הנפילה ואינו יודע איך היא קרתה וממה (עמ' 7, ש' 29-30) אך הוא ציין כי התובע צעק 'איי' וירד לו דם (עמ' 8, ש' 19). הדם למיטב זכרונו היה ביד ימין (באמה לכיוון כף היד) (עמ' 9, ש' 7-8). אף לאחר אותו יום המשיך התובע להגיע למוסך עם רכבים (עמ' 8, ש' 2-3). המסמכים הרפואיים מתוך התיעוד הרפואי עולה כי התלונה הראשונה שנשמעה מפי התובע הייתה יומיים לאחר התאונה ביום 26.5.05 בעת שהתלונן על כאבים בכתף ימין וכאבי צוואר - אינו יכול להרים את היד (נ/3). באותו רישום אין זכר למקור הכאבים ולכך שמדובר בחבלה אגב נפילה מהמשאית או כי הכאבים החלו לפני יומיים. ברישום נוסף מיום 8.6.05 נרשם כי התובע מתלונן על כאבים בכתף ימין חודשיים ללא חבלה, ללא כאבים בלילה (נ/4). רישום מאוחר יותר מיום 11.9.05 כולל תיאור הקושר את המקרה למשאית ונכתב בהקשר זה 'כעת תלונות משיכות של כאבים בכתף ימין, לאחר קפיצה ממשאית'. חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין מוגילבקין נתן עבור הנתבעת חוות דעת מקצועית באשר לאפשרות שהתובע לא נפגע כפי שטען בעת ירידה מהרכב. בחוות הדעת הראשונה שערך ביום 5.1.10 הוא מנתח את תיאור הגרסה שניתנה בכתב התביעה ואת המסמכים הרפואיים תוך בחינת היתכנות התאונה לנתונים של הרכב. בתיאור הנתונים האובייקטיביים הוא כותב כי מדובר במשאית מדגם נדיר שהירידה מתא הנהג נעשית באמצעות מדרגות ברזל מרוג (מחוספסות) שעל תא הנהג, מאחורי הדלת, מותקנת ידית אחיזה עגולה וארוכה, המאפשרת אחיזה טובה ביד אחת לאורך הירידה אך בשום אופן לא ניתן להחזיקה בשתי הידיים. אין בתא הנהג או בדלת שום "חלק בולט אחר" שיכול לגרום לחתך באצבע. עוד כותב המומחה כי על סמך ניסיונו ובדיקות שיטת הירידה היא לרדת במדרגות כשיד ימין אוחזת בידית האחיזה אך לא ניתן לאחוז בידית בשתי הידיים כפי שטוען התובע. הוא מדגיש שאם התובע לא החזיק בידית האחיזה בעת שירד ולפתע החליק במדרגה לא היה מספיק לתפוס בידית. אם כן החזיק בה הרי שאז לא יכולה הייתה להתרחש המכה שתגרום לנזק לשתי הכתפיים. ניתוח התאונה והמסקנות של מר מוגילבקין הם אפוא כי אין אפשרות לכך שהתובע אכן נפגע בעת הירידה מהרכב כפי שתאר. הוא נסמך כאמור על תיאור הנסיבות ועל היתכנות האחיזה בידית כפי שפורט לעיל וכן למד מהאיחור ברישום הרפואי על תמיכה לעמדתו. עמדתו של מר מוגילבקין גם בעת החקירה הנגדית הייתה כי היתכנות התאונה כפי שהתובע מתאר בעת ירידה במדרגות כשהפנים כלפי חוץ היא בעייתית והוא סבר כי ירידה באופן כזה היא מסוכנת ובכל מקרה לא ניתן לרדת מבלי להחזיק בידית כדי שלא ליפול ובלשונו: "כשעולים אין סכנת נפילה, כשיורדים יש סכנת נפילה, לכן כשעולים משתמשים בידית לצורך משיכת הגוף למעלה, כשיורדים מחזיקים בידית כדי לא ליפול, כל נהג שיש לו שכל בראש לא ירד בלי להחזיק את ידית האחיזה, זה כמו שמישהו ילך במדרגות חלקות ולא יחזיק מעקה." (עמ' 67, ש' 29-31) הערכת הראיות התובע מבקש ללמוד מעדותו, מפנייתו למוסד לביטוח לאומי ומהתלונה שהשמיע בפני רופא קופת החולים כי הקרע בכתף נוצר באותו אירוע שהיה ביום 24.5.05 בעת שהחליק במהלך ירידה מהמשאית בתוך המוסך ולאחר פריקת משאית גרר. טענתו היא, כאמור, כי במהלך הירידה במדרגות המשאית, הוא מעד, חשש מנפילה , אחז בידו הימנית את הידית החיצונית הארוכה, ניסה להיתלות בה כדי להתייצב, הוסיף גם אחיזה ביד שמאל בידית אך ללא הואיל, חש מתיחה חזקה, איבד את האחיזה ונפל ששתי ידיו מושטות קדימה ונפגע בכתפיים ובעיקר בכתף ימין וכן באצבע שדיממה. עוד הוא מבקש לקבל את ההסבר כי לא פנה לטיפול רפואי מיידי ולא ייחס את הפגיעה בכתף לאותו אירוע משום שסבר שלא אירע נזק משמעותי אלא כי מתח שריר בשל העבודה הפיזית הקשה. התובע ער לקושי זה והוא מבקש לקבל את גרסתו לפיה רק כאשר פנה אל ד"ר ספרן ונשאל על ידו אם נחבל בכתף סיפר לו על הנפילה מהמשאית. תמיכה לגרסה זו מוצא התובע מעדותו של העד עוזי ריז'יבסקי שאישר חלקים ממנה ובעיקר כי התובע מסר לו שנפל בסמוך לכך והוא ראה את אצבעו מדממת. באשר לחוות הדעת שהגיש מר מוגליבקין מטעם הנתבעת סבור התובע כי אין לקבל אותה בין היתר בשל כך שלא ראה ולא בדק את המשאית מושא התביעה; הסתפק בצילום של משאית מדגם אחר ועם מדרגות שונות; לא ערך שחזור של התאונה בטרם מתן חוות דעתו; לא בחן את תיאור האירוע כפי שהוא מופיע בתצהיר התובע אלא רק נשען על כתב התביעה ונוכח טענות נוספות שהעלה התובע לגבי מומחיותו של מר מוגילבקין. הנתבעת מבקשת לקבוע כי התאונה אינה אפשרית. היא נסמכת בכך על ניתוח שערכה לעדויות השונות ולשיטתה גירסת התובע כלל אינה אפשרית ולא הגיונית. היא מפנה לכך שבפניה הראשונה לעד ריז'יבסקי התלונן התובע על חתך באצבע מדלת המשאית ועל הפערים שהיו בגרסת התובע בין האחיזה בידית הימנית לבין השמאלית ולשינוי בגרסתו בעניין זה. היא מפנה לכך כי הסיבה לשינוי בגרסת התובע היא הרצון להסביר כיצד הייתה תנועה סיבובית שהביאה לפגיעה בכתפו. בטיעוניה מצביעה הנתבעת כי גם לעד ריז'יבסקי התובע לא סיפר על מנגנון התאונה כפי שהוא טוען שאירע עתה; לא ציין כי נפגע בכתף ולא העלה כל תלונה בהקשר זה. בהינתן כל אלה סבורה הנתבעת כי עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ולכן אין להסתמך עליה נוכח הקשיים שהיא מעוררת. עדותו - כך הנתבעת - אינה אמינה; היעדרו של דיווח על התאונה בסמוך להתרחשותה וחוסר ההיתכנות שלה צריכים להביא לדחיית התביעה. אף שמלכתחילה בעת שנשמעה עדות התובע סברתי כי זו נראית מהימנה הקשיים שעליהם עמדה הנתבעת אינם קשיים של מה בכך וגרסת התובע מעוררת שאלות ותהיות הנובעות מההגיון שניתן לייחס לדרך ירידתו מהמשאית כאשר פניו כלפי חוץ במיוחד כאשר המדרגה היא צרה כל כך. תיאור האחיזה של הידיים בידייות תוך כדי סיבוב במהלך הירידה גם הוא אינו נקי מספקות וכך גם מנגנון הפגיעה שתואר בכתף. לכך מתווסף האיחור בדיווח על התאונה לגורמים חיצוניים ובעיקר למוסדות הרפואיים שאליהם פנה התובע לטיפול. אחד המסמכים, המתעד את הפנייה לרופא ביום 8.6.05 מעורר קושי לא מבוטל בהינתן כי באותו ביקור נזכרת פגיעה בכתף אך ללא חבלה. החיזוק הנלמד מעדותו של מר ריז'יבסקי תומך בכך שהתובע נפגע באותו יום אך אינו תומך בהכרח בכך שנפגע בכתפיים במהלך הירידה מהרכב. המעט שניתן לומר הוא שהספק בשאלה האם התובע עמד בנטל המוטל עליו במשפט האזרחי להוכיח כי נפגע בכתף באותו אירוע וכי הנתבעת, מבטחת המשאית, חבה בתשלום הנזקים אינו ספק מבוטל ואני רחוק מלהיות משוכנע כי נוכח האמור במסמכים הרפואיים; האיחור בפנייה; חוסר ההגיון במנגנון הפגיעה וכל אותם נימוקים שנזכרים בסיכומי הנתבעת עומד התובע בנטל האמור. מכל מקום, מאחר וכפי שאפרט להלן מצאתי כי התביעה 'נבלעת' בתגמולי המל"ל וממילא התובע אינו זכאי לפיצוי - לא נדרשת קביעה חד משמעית בשאלה זו. הנכות הרפואית הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות לצמיתות בגובה של 25% בשל הגבלה בתנועת כתף ימין. המוסד אף הפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת") והעמיד את הנכות על 38%. הנתבעת ביקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את הקביעה ובקשתה התקבלה. הנימוק לכך היה כי הועדה הרפואית של המל"ל לא הייתה מודעת לבעיות קודמות בכתף ימין כפי שאלה עלו מתוך התיעוד הרפואי. בהמשך לכך נקבע כי קביעת המוסד נסתרה ומונה מומחה רפואי. חוות דעת המומחה ד"ר י' ליטוין מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו של ד"ר ליטוין מתוארים ממצאי בדיקתו הקלינית בכתף ימין ולפיהם אין כמעט דלדול שרירים. באשר לטווחי התנועות הוא כתב כי תנועת האבדוקציה היא 150 מעלות (כמפורט בתמונה 4 שמצורפת לחוות דעתו) והיא זהה לשמאל ( תמונה 5). תנועת הכיפוף היא של 90 מעלות אקטיבי ו- 45 מעלות פסיבי (לפי תמונות 6 ו- 7) ובצד שמאל 170 מעלות. הסיבוב הפנימי הוא עד לגובה 2-L בימין בעוד שבשמאל הוא עד לגובה 12 - B; הסיבוב החיצוני הוא 30 מעלות לימין לעומת 45 משמאל (תמונה 9). ניתוח צילום האולטראסאונד מעלה כי לתובע קרע של יותר מ- 3 ס"מ לאורך גיד הסופראספינאטוס באזור הניתוח. בפרק הדיון והמסקנות מציין המומחה את תולדות המקרה וכן את הניתוח שעבר התובע ביום 30.1.06. בהמשך הוא כותב כי "לפי תיקו הרפואי ואף התובע עצמו אישר זאת, הוא סבל מבעיות כתפיים לאור עבודתו הפיזית". בהמשך לכך מפנה המומחה לרישומים הרפואיים הבאים: רישום מיום 4.3.82 על "כאבי כתף ימין כ- 8 חודשים"; רישום מיום 7.7.89 על כאבים בכתף ימין בעת הרמת היד; רישום מיום 26.12.97 - "במשך שבועיים כאבים בכתף ימין". המומחה מסיק מאותם רישומים כי התובע אכן סבל רבות מבעיית כתף ימין עוד לפני התאונה וכי התאונה לא גרמה להופעת הבעיה אלא החמירה אותה במעט. המסקנה לעניין אחוזי הנכות הייתה: "לכן ורק מתוך ספק הנני מעריך את נכותו של התובע בגין התאונה הנ"ל ב- 5% כחלק יחסי מסעיף 41' 4' ב' קובץ תקנות המל"ל". המומחה זומן לחקירה ובמהלך חקירתו נשאל באשר לקביעת הנכות ובאשר למסקנתו לגבי החלק אותו יש לייחס לתאונה נשוא התביעה. המומחה אישר כי לא היו בפניו מסמכים המעידים בצורה ברורה על קרע בסופראספינטוס של כתף ימין ושמאל לפני התאונה (עמ' 42, ש' 12-13) אך הוסיף כי עצם קיומה של דלקת כרונית לשנים רבות יכולה להביא לקרע של השרוול המסובב (עמ' 42, ש' 19-20). בכל הנוגע למסמך הראשון אליו התייחס משנת 1982 הוא אמר כי אף שאין בו אזכור של תמט, הרי שמדובר בצילום שאינו יכול להתייחס לבעיות של רקמות רכות ובהיעדר בדיקת אולטראסאונד לא ניתן לדעת אם יש קרעים (עמ' 42, ש' 25-26). עם זאת, המומחה הבהיר כי ברישום נכתב "כאבי כתף כשמונה חודשים". הוא התבקש להסביר את פער הזמנים שבין תלונה זו לבין התלונה שבאה אחריה בשנת 1989 ולדבריו "אם הבן אדם נמנע מפעולות מסוימות או אם ויסת את הפעולות שלו בנושא או אם חזר לפעילות רגילה ולא היו לו כאבים... זה לא שולל שהיתה לו בעיה" (עמ' 44, ש' 1-2). המומחה עמד על דעתו כי 'התובע בפני הודה וחתם שהוא סובל מבעיות כתפיים לפני התאונה" (עמ' 44, ש' 16). אף בהמשך החקירה שב המומחה והדגיש את המשמעות של הרישום בדבר כאבים בכתף למשך מספר חודשים בשנת 1982 ולהערכתו אין מדובר ב"אפיזודה חד פעמית" (עמ' 44, ש' 23). חיזוק לעמדתו מצא המומחה גם מהתיאורים על המאמץ הפיזי שבו הייתה כרוכה עבודת התובע (עמ' 47, ש' 1-2) למרות שאין תלונות על כך. למומחה הוצגה בעת החקירה תמונה שבה מודגמת על ידי התובע בעת חגיגת בר המצוה של בנו הרמת יד כלפי מעלה. הוא לא שלל את האפשרות שהתובע יכול היה להרים את היד אך טען כי הדברים מלווים בכאבים וכי השאלה היא מה סף הכאב של התובע (עמ' 48, ש' 18-19; ש' 27). היבט אחר של הדברים - שעניינו מהות הפגיעה בתאונה וחומרתה היחסית - עלה גם הוא בחקירה. המומחה שלל כי המדובר ברמות שונות של דלקת בבורסה שאירעה לאחר האירוע מושא התביעה לבין הדקלת הקודמת והוא השיב כי אין שאלה של רמות ומבחינה קלינית קשה להבחין בין השניים. עוד שלל המומחה את האפשרות כי ניתן לזהות בבדיקת אם אר איי האם הקרע הוא ישן (עמ' 53, ש' 18-20). בהתייחסו ליחס שיש בין המצב לפני התאונה ולאחריה אמר המומחה: היה לו איקס נזק לפני והחבלה גרמה לנזק מלא, כמה זה להערכתי מה שכתבתי בחוות דעתי." (עמ' 55, ש/ 7). המומחה התבקש להבהיר גם את עצם קביעת הנכות הכוללת שקבע לתובע. הוא הסביר כי מצבו הכולל של התובע הוא בסביבות 10-15 אחוזי נכות וכי זקף לחובת התאונה בין מחצית לשליש (עמ' 59, ש' 26-28). הוא התבקש להסביר את הפער בין הזויות שציין בחוות דעתו בכל הקשור למגבלות התנועה לבין מדידות שנעשו על ידי באת כוח התובע מתוך התמונות. במסגרת זו עומת המומחה עם קביעתו כי הסעיף המתאים לקביעת הנכות הוא סעיף 41 ( 4) (ג') לתוספת לתקנות ולא (ב') שכן לתובע הגבלה של כ- 45 מעלות המצדיקה שימוש בסעיף החמור יותר. הוא השיב כי לדעתו כאשר המגבלה היא עד 45 מעלות יש להפעיל את סעיף ב' כמו שבמקרה הזה וסעיף ג' יופעל רק במגבלה חמורה יותר. מקום בו ההגבלה אינה פחותה מ- 45 מעלות אין מקום להפעלתו (עמ' 58-59). בסיום חקירתו הוסיף המומחה התייחסות שלא נכללה בחוות הדעת ועניינה הנכות הזמנית. הוא העריך נכות של 100% בתקופת הניתוח ולמשך שלושה חודשים לאחריה; שלושה חודשים שבהם הייתה נכות זמנית של 50% ושלושה חודשים נוספים עם נכות של 25%. בהקשר זה יש להזכיר כי בחקירתו הנגדית של התובע עלתה שאלת קיומן של תלונות ופגיעות קודמות בכתף ימין. התובע השיב כי עבד קשה והרים דברים ולכן היו לו מתיחות והתכווצויות של השרירים ולכן הוא הלך לרופא (עמ' 11, ש' 16-17). הוא לא חלק על כך שגם בעבר כאבו לו הכתפיים וכי חשב שגם הפעם מדובר בכאב חולף (עמ' 11, ש' 22-23). התובע אישר כי פנה בתלונות על כאבים בכתף השמאלית בשנת 1989 (עמ' 11, ש' 28-29) וכי ארבעה חודשים לאחר מכן התלונן על כאב בכתף הימנית בעת הרמת היד כלפי מעלה (עמ' 11, ש' 30-31). באשר למסמכים הרפואיים הנוספים שהוצגו המתעדים כאבים שונים השיב התובע כי "בן אדם שעובד קשה נתפסים לו השרירים, תנסי להרים שרשרת של חמישים קילו נראה איך את נראית. זה קשה, עושה את זה יום יום ונתפסים השרירים" (עמ' 12, ש' 9-10). התובע מבקש לקבוע כי מצבה של כתף ימין לאחר שזו נותחה קשה בהרבה ממצבה של כתף שמאל שלא נותחה וזאת בהסתמך על המסמכים הרפואיים שהוא מפנה אליהם בסיכומיו. בנוסף הוא מפנה לכל התלונות שנרשמו מפיו בשנים שלפני התאונה והוא מבקש לקבוע כי סבל אמנם מדי פעם מכאבים בכתף ימין אך לא נמצאו ממצאים המצביעים על קרע בגידים, הוא טופל כמעט מיד בארטופן ועל רקע עבודתו הפיזית אין להסיק מכך שסבל מהכתף לפני התאונה. הטענות המרכזיות שאותן מעלה התובע כלפי קביעותיו של המומחה נוגעות לשני ההיבטים: מה מצבו הנוכחי ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי בין החבלה מושא התביעה לבין המצב הרפואי ומה תרומתה של התאונה למצבו של התובע. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט "מוטה באופן קשה נגד התובע ויש בה טעויות גסות הן לעניין גובה הנכות המגיעה לתובע והן לעניין יחוס החלק הארי של הנכות למצבו לפני התאונה". התובע כולל בסיכומיו האשמות קשות כלפי מהימנותו של המומחה תוך שהוא משווה בין תיאור הבדיקה בחוות הדעת, הדברים שנאמרו בעדות והדברים שעולים מהקלטת הבדיקה. בין היתר מצביע התובע על הפערים שיש בין המדידות שנעשו במד זוית על התמונות שהמומחה צילם לבין התוצאות שציין בחוות דעתו באופן שבו המגבלות בתנועה חמורות הרבה יותר מאלה שהמומחה מציין אותן. הוא למד מתשובותיו של המומחה בעניין זה ובעניינים אחרים על "גישתו השלילית המכוונת של המומחה כלפי התובע" ומכך על אי יכולתו לשמש מומחה אובייקטיבי ועל ההכרח בפסילתו. בסיכומיו מפנה התובע ובהרחבה לטעויות שהוא סבור שנמצאות בחוות הדעת וכן בתשובות שניתנו ולכן הוא מבקש לפסול את המומחה, למנות מומחה אחר או נוסף או לחלופין להשיב על כנה את קביעת המוסד לביטוח לאומי כבסיס לקביעת גובה הנזק. הנתבעת מבקשת לסמוך על חוות דעת המומחה מנימוקיה והיא תומכת בסיכומים שהגישה במסקנות המומחה כמבוססות על הממצאים שמצא בבדיקתו ועל התיעוד הרפואי. אקדים ואומר כי אף שלתובע טענות רבות כלפי המומחה, אישיותו ומקצועיותו לא מצאתי כי יש מקום לתקיפת חוות הדעת 'לגופו של המומחה' אף שאני סבור כי יש ממש בחלק מהטענות 'לגופה של חוות הדעת'. ההתקפות האישיות על המומחה היו מיותרות, חסרות בסיס ויש להצטער על הלשון שנננקטה כלפי המומחה. מכל מקום, לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי את חקירת המומחה לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית לטענות שהועלו כלפי האובייקטיביות של המומחה. עם זאת, כפי שאפרט להלן מצאתי לנכון להשתמש בשיקול הדעת הנתון לי לאחר שעיינתי בחוות הדעת ולאחר החקירה וכן בהתחשב בקביעת המוסד לביטוח לאומי שהונחה בפני אף שנסתרה ולהעמיד את גובה הנכות הכוללת על 25% ולא על 10% או 15% כפי שקבע המומחה בחוות דעתו. המגבלה הקלינית שממנה סבל התובע בסיבוב הכתף כפי שאף המומחה מאשר וכפי שניתן לראות בתמונות היא של 45 מעלות. במצב דברים זה יש בסיס לטענת התובע כי היה מקום לקבוע נכות לפי תקנת משנה (ג') ולא לפי תקנה משנה (ב') או למצער לקבוע נכות מותאמת. בחירת המומחה לקבוע את הנכות לפי הסעיף הנמוך יותר בהינתן המגבלות הכוללת שמצא בבדיקה נראית בעיני מחמירה עם התובע. לעומת זאת בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המצב הרפואי לא מצאתי כי יש מקום שלא לקבל את קביעתו של המומחה בעת הדיון בבית המשפט ולפיה יש לייחס מחצית מהנכות לתאונה (המומחה נקב בשיעור של שליש עד מחצית). בחינת העבר הרפואי מעלה כי אין מדובר בעניינים זניחים כפי שמוצגים על ידי התובע בסיכומיו ובהקשר זה מצאתי את תשובות המומחה מספקות. קיומן של תלונות במועדים שונים כאשר, כפי שציין המומחה, אחת מהן מתייחסת לכאבים שנמשכים 8 חודשים אינן עניין של מה בכך ובעניין זה קביעת הקשר הסיבתי נראית סבירה והגיונית אך גם בעניין זה אני נכון להניח כי יש לפעול לפי האופציה המיטיבה עם התובע ולזקוף לחובת העבר מחצית ולא שני שלישים. בשולי הדברים, אף אם לא מבחינת חשיבותם, אוסיף כי עוד לפני החקירה הוברר כי התובע הקליט את בדיקתו על ידי המומחה ללא ידיעתו וללא קבלת אישור מבית המשפט לכך. נוכח הערות שנשמעו בעניין זה על ידי בית המשפט ויתרה באת כוח התובע על עימות המומחה עם תוכן הדברים שהוקלט אך במקביל לסיכומים הוגשה בקשה להסתמך על הדברים בכל הנוגע לקביעות ביחס למהימנות המומחה. לא מצאתי שיש מקום לקבל את הבקשה או לתת כל משקל להקלטה זו שנעשתה שלא כדין, ללא אישור, תוך פגיעה במעמד המומחה כזרועו הארוכה של בית המשפט (ר' רע"א 2948/10 יואב גליצנשטיין נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים, 1.2.12). לסיכום, נקודת המוצא להערכת הנזק היא כי לתובע נכות כוללת של 25% וכי החלוקה בין הנזק שאותו ניתן לשייך לתאונה לבין הנזק שלא ניתן לשייכו היא כזו שמחצית מנכות זו - 12.5% - נקשרת לתאונת הדרכים נשוא התביעה. הנזק הנזק הלא ממוני התובע זכאי לפיצוי על בסיס 12.5% נכות ו- 2 ימי אשפוז בתוספת ריבית מיום התאונה ובניכוי גיל. הסכום המתקבל הוא במעוגל 22,000 ₪. הפסד השתכרות התובע עבד כאמור כנהג משאית, שגוררת ומחלצת ציוד וכלי רכב כבדים, בחברה שבבעלותו. עיסוקו כפי שהוא מתאר בתצהיר מיוחד לגרירת משאיות, אוטובוסים ומנופים. המסגרת שבה עבד היא החל משנת 1996 של חברה בע"מ בשם גרר אייל בע"מ שהוא מחזיק ב- 99% ממניותיה ואשתו במניה אחת. הוא נחשב כשכיר בחברה ומשך ממנה סכום של 12,000 ₪ ברוטו בחודש. בנוסף למשכורת הכיר מס הכנסה ב- 25% מהוצאות הבית כהוצאות העסק. אף הרכב הפרטי שלו הוכר כרכב צמוד. העסק גם שילם עבורו קופת גמל, ביטוח מנהלים, ביגוד והבראה. בתצהיר שהגיש ביום 26.4.10 הוא כותב כי למד קורס פחחות, חשמל ואלקטרוניקה משום שסבר כי בעתיד, כאשר לא יוכל לעבוד בחילוץ ובגרירה, יוכל להשתמש בהכשרה זו לעבודה כמנהל מוסך. הוא קיבל תעודה על מבחנים שעבר בפחחות ובצביעה אך כדי לקבל את תעודת ההסמכה כמנהל מוסך היה עליו לעבור מבחנים מעשיים מטעם משרד התחבורה. בשל המגבלות שמהן הוא סובל לא יכול היה להשתתף במבחנים ולא קיבל תעודת הסמכה. לאחר התאונה שב התובע לעבוד אך הוא הפסיק לעשות כן בחלוף מספר חודשים בחודש ספטמבר 2005 ומאז ועד עתה הוא אינו עובד. ביום 30.1.06 הוא עבר ניתוח אך גם לאחריו מצבו לא השתפר. חופשת המחלה שנקבעה לו לאחר הניתוח הייתה למשך 9 חודשים עד ליום 30.10.06. בתצהיר העדות שהגיש הוא מתאר כי סבר שיוכל לחזור ולעבוד אך בסופו של דבר לאחר שהגיע למסקנה כי המגבלה אינה מאפשרת לו זאת הוא מכר את המשאית. עבודה חלופית שניסה לעבוד בתחום המכונאות לא צלחה וכיום כאשר הוא בן 62 אין סיכוי או סבירות שיוכל להשתלב במעגל העבודה. התובע מוסיף ומפרט בתצהיר כי עשה ניסיון לעבוד כמתחזק של כלי רכב בחברת פאר לי לשיווק פירות וירקות אך עבד שם למשך חודש אחד והפסיק בשל הכאבים בכתפים. הוא עשה ניסיון נוסף למצוא עבודה כאיש אחזקה אך לא הצליח גם בכך. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי שב לעבוד לאחר התאונה ועבד במשך חמישה חודשים לאחריה ברצף (עמ' 28, ש' 18-19). בתשובה לשאלה אם הוא עושה את אותה עבודה ומרוויח את אותו שכר הוא השיב "לא עושה את אותה עבודה ולא מרוויח את אותו שכר, לא יכולתי" (עמ' 28, ש' 21). באשר לבקשה להראות את ההבדל בהכנסות בין התקופה שלפני המקרה לבין התקופה שלאחריו הוא אמר כי אין בידו את המסמכים להראות זאת (עמ' 28, ש' 22-25). הוא טען כי באותה תקופה מסר עבודות שקיבל לאחרים (עמ' 36, ש' 20-21). בהתייחס לעבודה במוסך שבה ניסה לעבוד הוא הסביר כי עבד במשך חודש אך מאחר והתבקש להרים דברים ולא יכול היה לבצע זאת וכן כי בא מאוחר הדבר לא הסתייע (עמ' 31, ש' 32). התובע הבהיר כי בסופו של דבר לא יכול היה לנהל מוסך כי לא יכול היה לעשות את המבחנים, המדובר בעבודה פיזית ובמבחן מעשי שכולל תיקון רכב שעבר תאונה, פירוק דלתות ופח לא יכול היה לעמוד (עמ' 36, ש' 11-12). בסיכומיו מבקש התובע לקבוע כי שיעור הגריעה שלו מכושר ההשתכרות עומד על 50%. באשר לשכר הוא מציע שיפסק פיצוי לפי שכר ברוטו שלו בסך של 13,000 ₪. את השכר 'נטו' - 10,400 ₪ הוא מבקש לשערך ולהעמידו על 13,346 ₪. ההפסד החודשי לפי נתונים אלה עומד על 6,673 ₪. בחישוב הפסד השכר לעבר טוען התובע להפסד מלא למשך שנה ולאחר מכן למשך 67 חודשים על בסיס 50% מהשכר וכך גם לעתיד עד הגיעו לגיל 75. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק לתובע פיצוי לעבר ואין להכיר בקשר סיבתי בין הפסקת עבודתו לבין התאונה. באשר לעתיד היא מבקשת להניח כי נכותו התפקודית עומדת על שליש מהנכות הרפואית לפי קביעת המומחה (1.66%) וכי שכרו לצורך החישוב עומד על 8,000 ₪. כפי שציינתי לעיל הנכות הרפואית אותה יש לייחס לתאונה עומדת על 12.5% והיא מצטרפת לנכות זהה שאינה קשורה לתאונה ולפגימות נוספות שמהן סובל התובע בגב התחתון, בכתף האחרת וביד. מכאן שההנחה כי רק הפגיעה בתאונה היא שהביאה להפסקת העבודה או לגריעה של מחצית מכושר העבודה רחוקה מלתאום את הנתונים. למרות זאת, בהתחשב בכך שהתובע עבד עבודה פיזית קשה במשך השנים ובכך שהוא נפגע בגיל מבוגר יחסית המקשה על שילוב בעיסוק אחר מצאתי לנכון להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 20% ולחשב את הפסדי התובע בהתבסס על שיעור זה. באשר להפסדי העבר הרי שהתובע עבד לאחר התאונה משך מספר חודשים ולא הניח תשתית מספקת לקיומו של הפסד. בהנחה שחדל לעבוד ביום 1.1.06 הרי שהתקופה שחלפה מאז היא 6.5 שנים - 78 חודשים. בתקופה זו היה התובע באי כושר למשך מספר חודשים וביתרת החודשים באי כושר חלקי בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. באשר לשכר ולכושר ההשתכרות - אף שהמדובר במי שהוא שכיר העובד בחברה שהוא בעל השליטה בה לא מצאתי כי הונח טעם שלא לקבל את נכונות הטענה לעניין השכר ששולם לתובע על ידי החברה ולחישוב שערך וכי בחלק מהתקופה היה באי כושר בשל הניתוח שעבר - שלפיו שכרו לאחר ניכוי מס הכנסה עומד על סך של 10,400 ₪. בהינתן כי שכרו של התובע מושפע מטבע הדברים מהיקף הפעילות של החברה הרי בהיעדר נתונים על כך איני סבור כי יש לשערך את הסכום אלא כי יש להוסיף לו ריבית בלבד מאמצע התקופה. לפיכך אני מעריך את הנזק שנגרם לתובע בעבר בסכום של 124,800 ₪ עבור 12 חודשי אי כושר מלאים ו- 137,280 ₪ עבור 66 חודשים לפי 20% והשכר האמור. לסכום המתקבל 262,080 ₪ יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. פסיקת הפיצוי נעשתה על דרך של הערכה ומטעם זה לא מצאתי כי יש לחשב את הריבית באופן נקודתי לפי החודשים השונים אלא ממחצית התקופה ביחס לכל המרכיבים. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, התובע בן 61.5 ובהינתן כי הוא עצמאי נותרו לו 8.5 שנות עבודה. הסכום המתקבל לפי השכר האמור והגריעה מכושר ההשתכרות (מקדם היוון - 90) הוא 187,200 ₪. עזרת הזולת התובע כתב בתצהיר העדות שבו התייחס לנזק כי לאחר התאונה התקשה לתפקד בבית ואשתו נטלה על עצמה את רוב המטלות. כאשר נזקק לבצע משימות תחזוקה הוא פנה לאחיו יוסי. הוא מוסיף כי בשל הפגיעה בהכנסות המשפחה הוא אינו יכול להרשות לעצמו עזרה בשכר. בחקירה הנגדית אישר התובע כי לא מועסקת בביתו עוזרת בית (עמ' 32, ש' 29-30). אשתו של התובע תארה תיאור דומה במסגרת תצהירה. אחיו של התובע, יוסף כהן, כתב בתצהירו כי אחיו, התובע, מזעיק אותו לבצע תיקונים המצריכים מאמץ של הידיים כגון: החלפת צנרת בשירותים, החלפת מנורות או תליית מאוורר, סיוד הדירה וצבע, תיקוני נגרות והסקה. בחקירה הנגדית הוא אמר כי ביצע עבור התובע תיקונים בבית, צבע והורדת קיר גבס (עמ' 39). התובע טוען בסיכומיו לפיצוי עבור העזרה שקיבל בעבר והוא מקבל כעת מאשתו, ילדיו ואחיו. הוא מבקש לפסוק פיצוי לתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה בסכום של 1,000 ₪ לחודש; לאחר מכן לפי 2,000 ₪ לחודש (לתקופת המחלה) ובהמשך לפי סכום של 700 ₪ לחודש לכל תקופת העבר ולעתיד. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. בהתחשב בנכות שנותרה לתובע ובהשלכותיה מצאתי לנכון להעריך את הנזק בראש ונזק זה על דרך של אומדן סכום של 75,000 ₪ עבור עזרה לעבר ולעתיד. הוצאות נסיעה בסיכומים מבקש התובע כי יפסק לו סכום של 2,000 ₪ עבור נסיעות לטיפולים. סכום זה נראה סביר ולא מצאתי טעם שלא לקבלו. ניכויים אין חולק כי לתובע נקבעה נכות של 25% בשל הפגיעה בתאונה וכי בעניינו הופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 כך שהנכות הועמדה על 38%. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית של חישוב הסכומים בהתאם לנתונים אלה ולא מצאתי טעם שלא לקבל את האמור בחוות הדעת. לאור האמור לעיל יש לנכות מתוך הפיצוי את הסכום המשולם לתובע בשל התאונה בהתאם לחוות דעתו של האקטואר סך של - 1,012,910 ₪. זכאות התובע לרבע מהנזק משהוברר כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עולים על סכום הנזק כפי שנקבע לעיל נותרה לדיון השאלה האם זכאי התובע ל- 25% מהנזק. בהקשר זה טענת התובע היא כי הוא הועסק כשכיר בחברת גרר אייל בע"מ בעוד שהמשאית עצמה הייתה רשומה על שמו (ועל כן איננה שייכת לחברה) ולכן אין המדובר בפגיעה בעת השימוש ברכב המעביד והתובע זכאי לקבלת 25% מהנזק שנגרם לו. לתצהירו של התובע מיום 11.10.09 צורפה תעודת החובה של הרכב שערוכה על שמו. עוד צורפו מסמכים המעידים על כך שהתובע הוא אכן עובד שכיר בחברת גרר אייל בע"מ. לתצהיר נוסף מיום 26.4.10 צורפה חשבונית המכירה של המשאית לאחר שהתובע מכר אותה בעקבות התאונה. החשבונית איננה חשבונית של התובע אלא היא של חברת גרר אייל (עמ' 122 לנספחי התצהיר במערכת נט המשפט) והיא מלמדת על כך שהמשאית לא הייתה בבעלות הקניינית של התובע, כפי שהוא טוען, אלא בבעלות החברה גם אם נרשמה על שמו באופן פרטי. התובע סבור כי בשל כך שהמשאית היא בבעלותו הפרטית ואילו הוא עובד החברה הוא זכאי לקבלת 25%. הנתבעת טוענת כי ניתן לראות בתובע כעצמאי וכמי שהתאונה אירעה במסגרת עבודתו אצל עצמו תוך שהיא מפנה לנתונים המראים כי התובע היה עצמאי לכל דבר; המשאית נרכשה על ידו כעצמאי, שירתה אותו בלבד וכי התאונה הייתה במסגרת העבודה כעצמאי. עיון בחומר הראיות מעלה כי התובע היה עובד החברה והיא זו אשר משלמת את דמי הביטוח עבורו. השאלה היא האם המשאית שבמהלך הירידה ממנה נפגע התובע היא משאית שבבעלות התובע (כפי שנרשם במשרד הרישוי) או שהיא בבעלות החברה (כפי שניתן ללמוד מתוך החשבונית שנערכה למכירתה). בעניין זה דומה כי הראיות מצביעות על כך שאף שהמשאית הייתה רכוש החברה, שאף היא זו שמכרה אותה, גם אם לא נעשה שינוי ברישום הבעלות במשרד הרישוי (השווה רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 2.6.11)). המסקנה הנובעת מכך שמכירת המשאית נעשתה על ידי החברה היא שהמדובר בנכס שבבעלות החברה ומכאן שמקום בו התובע הוא עובד החברה והמשאית היא בגדר 'רכב המעביד' התובע אינו זכאי לקבלת רבע מהנזק. מאחר וסברתי כי טיעוני הצדדים בעניין זה היו חסרים הם התבקשו להשלימם לאחר הגשת הסיכומים. בהשלמת הטיעונים של התובע (שנכללו במסגרתה ללא היתר גם טענות בעניינים אחרים) נטען כי המשאית היא רכושו הפרטי של התובע וכי היא הושכרה לחברה. הסיבה שהחברה היא שמכרה את המשאית היא כי התובע אינו עוסק מורשה. לטיעונים צורפה ראיה חדשה (מבלי שנתבקשה רשות לכך) והיא אישור רואה החשבון. לא מצאתי להידרש לאותו מכתב מוזמן שניתן בחודש מאי 2012 שכאמור הוכנס לתיק שלא כדין. מכל מקום, דווקא ההסבר שניתן על ידי התובע ולפיו לא היה לו תיק 'עוסק מורשה' תומך בכך שהמשאית הייתה בבעלות החברה, שנשאה בהוצאותיה ובהמשך אף מכרה אותה (במסגרת מכלול פעילותו של התובע שהיו במסגרת החברה). בהיעדר תיק עוסק מורשה לתובע לא ברור כיצד יכול היה להשכיר את המשאית לחברה ולגבות ממנה דמי שכירות ומע"מ עבור אותה שכירות. לפיכך, החזקה הנלמדת מהרישום של המשאית על שם התובע במשרד הרישוי נסתרת ובהינתן בעלותה הקניינית של החברה על המשאית - שנלמדת ממכירתה על ידי החברה לאחר התאונה - יש לראותה כרכב מעביד. סיכום התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין תאונת דרכים בסכום של 7,500 ₪. נפילההכרה בתאונת דרכיםיציאה מרכב / ירידה מרכבירידה ממשאיתמשאיתתאונת דרכים