עיקול על חשבון בנק בגלל חובות ארנונה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול על חשבון בנק בגלל חובות ארנונה: עתירה להורות כי חוב הארנונה שהוטל על העותרת על ידי עיריית חיפה (להלן -"העירייה") התיישן, ועל כן העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה למימוש החוב. העובדות בקצרה 1. עמותת ישיבת אש התורה (להלן - "העותרת"), שכרה מבנה בחיפה במהלך שנת 2000 וחויבה בארנונה על פי סיווג "עסקים אחרים" לתקופה שמיום 1.11.2000. העותרת, כגופים אחרים מסוגה, רשאית הייתה להגיש בקשה לפטור מארנונה מכוח פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938, עד היום הראשון בחודש אפריל עבור השנה בה מבוקש הפטור. העותרת הגישה בקשה לפטור רק בתאריך 30.7.2002 ולפיכך העניק לה  הממונה על המחוז פטור מארנונה החל משנת 2003 בלבד. בקשה נוספת של העותרת מהממונה להעניק לה פטור גם לשנים קודמות נענתה בחלקה, ובהחלטת הממונה מחודש ינואר  2005, הורחב הפטור והוחל ממועד הגשת הבקשה הראשונה על ידי העותרת, היינו מיום 1.8.2002. התוצאה הייתה כי העותרת חויבה בארנונה לתקופה שמיום 1.11.2000 עד יום 30.7.2002 בלבד, היינו לתקופה של 21 חודשים (להלן - "החוב"). העותרת לא שילמה  את החוב ובחודש אפריל שנת 2009 שלחה לה העירייה הודעת דרישה לתשלום החוב לרבות תשלום בגין שנת 2002 במלואה (להלן - "הודעת הדרישה"). בתגובה, פנה מנהל החשבונות של העותרת לעירייה במכתב מיום 27.4.2009 (התקבל אצל המשיבה ביום 19.5.2009) וביקש כי  החוב מושא הודעת הדרישה יעודכן וימחקו ממנו חמשת החודשים האחרונים בשנת 2002 - לגביהם, כאמור לעיל , הוענק לעותרת פטור (להלן - "מכתב הפנייה"). מספר חודשים לאחר מכן, הגישה העותרת השגה על החוב למנהלת הארנונה בעירייה בה טענה בין היתר כי החוב התיישן. מנהלת הארנונה דחתה את ההשגה.  לאחר דחיית ההשגה, הגישה העותרת ערר לועדת הערר. ועדת הערר דחתה את הערר בחודש נובמבר 2010, והעותרת נמנעה מהגשת ערעור מינהלי. משכך, הפך החוב לחלוט. 2. ביום 21.9.2011 הטילה העירייה עיקול על חשבון הבנק של העותרת במסגרת הליכי גבייה מינהליים שנקטה נגדה. הליכי גבייה אלה הם מושא העתירה שלפנינו. טענות העותרת 3. טענתה המרכזית של העותרת היא כי החוב התיישן ולפיכך העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה לגביו. העותרת נסמכת על ההלכה שנקבעה בעניין זה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010) (להלן "עניין נסייר") , שם נקבע כי נישום אשר הרשות הפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן באמצעות הגשת עתירה מנהלית בטענה שחוב המס התיישן, אף שהוא תובע (עותר) ולא נתבע, ואף שטענת התיישנות היא טענת "מגן" ולא "חרב". טענות העירייה שיהוי 4. העירייה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת שיהוי. לטענתה, היה על העותרת להגיש ערעור מינהלי בעקבות דחיית הערר על ידי ועדת הערר עוד בחודש נובמבר 2010, או עתירה מנהלית תוך 45 יום ממועד משלוח הודעת הדרישה. התיישנות 5. העירייה טוענת כי החוב לא התיישן וממילא קיימת לה הזכות לנקוט בהליכי גבייה למימושו. לטענתה, החוב התגבש רק בשנת 2005 עת דן הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים בבקשתה של העותרת לקבלת פטור מארנונה וקבע כי היא תחויב בארנונה לתקופה של 21 חודשים. לדעת העירייה, רק ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. עוד טוענת העירייה כי העותרת הודתה בקיומו של החוב בשני מכתבים ששלחה לעירייה - האחד, מכתב משנת 2004, והשני משנת 2009. הודאות אלה הפסיקו, לטענת העירייה, את מרוץ ההתיישנות. העירייה מוסיפה וטוענת כי העותרת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. לבסוף טוענת העירייה כי נקיטת הליכי הגבייה על ידה עצרו את מרוץ ההתיישנות. דיון 6. אקדים את המאוחר ואומר כי מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל בחלקה, לגבי החוב המתייחס לתקופה שקדמה לחודש אפריל 2002 בלבד, מהטעם  שלגבי תקופה זו העירייה אינה רשאית לגבות חוב בהליך גביה מינהלי בחלוף שבע שנים ממועד התגבשותו של החוב, כפי המקרה שלפנינו. שיהוי 7. אני סבורה כי לא חל כל שיהוי בהגשת העתירה. תקנה 3 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעת: "(א)      עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב)        לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם." המונח "החלטה של רשות" מוגדר בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 כדלקמן: "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל." מן האמור עולה שגם מעשה של נקיטת הליכי גבייה על ידי הטלת עיקול על חשבון הבנק של העותרת בעטיו (של העיקול) הוגשה העתירה,  בה בגדר "החלטה של רשות" - וכנגד "החלטה" זו, זכאית הייתה העותרת להגיש את העתירה תוך 45 יום, כפי שנהגה. לפיכך, לא חל שיהוי בהגשת העתירה. התיישנות העלאת טענת התיישנות " בהזדמנות הראשונה" 8. סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (הדגשה שלי י.ו) מלשון ההוראה עולה במפורש כי יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה "לאחר הגשת התובענה". "תובענה" מוגדרת בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "תביעות, בקשות ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית משפט, באחת הדרכים שנקבעו לכך" כלומר, ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות היא בבית המשפט בפתחו של ההליך השיפוטי.   אומנם סעיף 3 לחוק ההתיישנות נוקט לשון "נתבע" ולא "תובע" או "עותר", אולם נוכח ההלכה שנקבעה בעניין נסייר כי יש לאפשר לעותר בעתירה מנהלית להעלות טענת התיישנות אף שאינו נתבע, ואף שהוא "התוקף" ולא "המתגונן", יש להחיל את הוראת סעיף 3 הנ"ל בהתאמה גם על ענייננו. 9. מכאן, המסקנה כי העותרת העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה" לאחר הגשת התובענה, כאמור בסעיף 3 לחוק ההתיישנות. היינו, בעת פתיחת ההליך המשפטי במסגרת כתב העתירה. לפיכך, יש לדחות את טענת העירייה כי הטענה לא הועלתה במועד. אעיר כי איני מקבלת את פרשנות העירייה לפיה, משלוח מכתב דרישה כמוהו כפתיחת תובענה לעניין סעיף 3 לחוק ההתיישנות. פרשנות זו מרחיקת לכת ומרוקנת מתוכן מעשי את הוראת סעיף 3 לחוק לפיה, יש להעלות את הטענה בבית המשפט דווקא, כאמור בהגדרת "תובענה" בתקנה 1 לתקסד"א - "תביעות, בקשות ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית משפט". מועד התגבשות עילת התביעה  10. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/66 [1]; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 121). ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 [2]). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ראה ע"א 115/52 [3], בעמ' 575)". (ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס נ' Israel british bank, פ"ד מד(2) 265, (2000) ע' 271 ). 11. ובענייננו - "היום שבו נולדה עילת התביעה"  - הוא המועד בו רשאית הייתה העירייה לנקוט נגד העותרת הליכי גבייה מינהלים למימוש החוב. מהו אם כן מועד זה? בסעיף 4 (1) בפקודת המיסים (גביה) נאמר:   "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, ייתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב..." מן האמור עולה כי עילת התביעה מתגבשת במועד בו הרשות המקומית רשאית לנקוט בהליך גביה מינהלי, היינו, לאחר חלוף 15 יום ממועד החיוב של התשלום המתייחס לכל חודש וחודש. ובענייננו - עילת התביעה של העירייה כנגד העותרת התגבשה במועד היווצרות החיוב לגבי כל חודש וחודש בשנים 2001, 2002. על רקע דברים אלה נבחן את טענת העותרת להתיישנות החוב. התיישנות החוב 12. כאמור, עילת התביעה של העירייה כלפי העותרת נולדה בשנים 2001, 2002 בהתאמה (מידי חודש בחודשו), והתיישנה 7 שנים לאחר מכן בהתאמה. ברור אם כן כי אם הודעת הדרישה נשלחה לעותרת בחודש אפריל 2009 (לגרסת העירייה), ובמידה ומשלוח ההודעה עוצר את מרוץ ההתיישנות (ועל כך דיון בהמשך), אזי רק החוב המתייחס לחודשים אפריל 2002 ואילך (עד 30.7.2002) לא התיישן. נפנה אם כן לשאלה - האם משלוח הודעת הדרישה בחודש אפריל 2009, טרם שהחלה תקופת ההתיישנות, עצר את מירוץ ההתיישנות בהתייחס לחוב בגין התקופה שמיום 1.4.2002 - 30.7.2002 . פתיחה בהליך גביה מינהלי עוצרת את מרוץ ההתיישנות? 13. על מנת להשיב על השאלה האם משלוח הודעת הדרישה המהווה פתיחה בהליך גבייה מינהלי עוצר את מרוץ ההתיישנות, יש לברר תחילה - מהו הליך הגביה המנהלי. הליכי גבייה מינהליים של הארנונה מוסדרים בפרק חמישה עשר לפקודת העיריות, ובפקודת המסים (גביה), אשר מאז יום 24.2.00 חלה גם על גביית ארנונה. ההסדר הקבוע בפקודת העיריות הינו אימוץ סלקטיבי של הוראות שונות מפקודת המסים (גביה) (ראו הסבר מקיף יותר בעניין נסייר, סעיף 11) הליכי הגבייה המינהלים מאפשרים לרשות לגבות חוב מבלי שהחוב יאושר קודם לכן בפסק דין של בית משפט. הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו לרשות. אם לא שילם הנישום את חובו רשאי פקיד גבייה (אם ההליך הוא מכוח פקודת המיסים) או ראש העירייה (אם ההליך הוא מכוח פקודת העיריות) להורות על אכיפת תשלום החוב באמצעות תפיסה ומכירה של נכסי הנישום או עיקול משכורות ועוד (שם, סעיף 12.) מתי מתחיל הליך הגבייה המנהלי 14. סעיף 4 (1) לפקודתה המיסים קובע: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן". כלומר, הליך הגבייה המנהלי מתחיל בדרישה בכתב מאת פקיד הגביה לחייב לשלם את הסכום המגיע ממנו. ואכן, בעניין נסייר נקבע כי: "הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו" (שם, פיסקה 21(. 15. עתה עלינו לבחון את השאלה האם משלוח הודעת דרישה לנישום, המהווה, כפי שראינו, התחלת הליך הגביה המנהלי, עוצר את מרוץ התיישנות החוב. אני סבורה כי ככלל, יש מקום לראות בנקיטת הליך גביה מינהלי, הליך מיוחד וייחודי העוצר את מירוץ ההתיישנות - כביכול כהגשת תובענה. ראו דברי כבוד השופט א. שילה:  "סבורני כי בשאלה שלפנינו יש ללמוד גזרה שווה מהמסלול של תביעה אזרחית, שלשיטת העותרת היה על העירייה לנקוט בו לפני תום תקופת ההתיישנות כדי להקדים תרופה לטענת ההתיישנות. אכן, אילו נקטה העירייה בדרך זו והגישה תביעה אזרחית, היה מרוץ ההתיישנות נעצר למשך הזמן שבו הייתה התביעה תלויה ועומדת. אף בענייננו, לצורך טענת ההתיישנות, יש לראות הליכי גבייה מינהליים כשווי ערך להליכי גביה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגביה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות." (עת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר נ' עיריית נס ציונה (2010) ). אולם, על מנת שהליך הגבייה המינהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי, ועליו לעמוד בכללי המשפט המינהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב בזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המינהלית בהליך הגבייה המינהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב, הליך רציף וסדיר, וללא שיהוי. כך לדוגמא, אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה אין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנסיבי לגביית החוב כמו, הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מרוץ ההתיישנות. ראו דברי כב' השופט ס. ג'ובראן בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט ז"ל, (2011) : "...רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות". כן ראו כב' השופט שילה בעניין סמקו כי: "כדי להסיר חשש של פעולות גבייה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מנהליים הן פעולות מעטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית המשפט למנוע מהרשות לטעון נגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמאלית החלה בפעולות גבייה" (שם, פסקה 9). כן ראו דברים דומים: עת"מ  27008-12-10 אהרונסון נ' עירית לוד  (2011); עת"מ  46300-03-11 עיאש נ' עירית חיפה  2012); ת"מ  31046-11-10 אנטמן נ' מועצה אזורית עמק חפר  (2011);  עת"מ 17053-03-12  עזאם נ' עיריית קריית אתא  (2012); עת"מ 2668/08 סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות (2011) ; עת"מ  9453-01-12 עמירה ז"ל נ' עירית תל-אביב-יפו   (2012); עת"מ  46300-03-11 עיאש נ' עירית חיפה  2012; ו-עתמ (ת"א) 1578/08 אדוט ז"ל נ' עיריית בת ים (2008). וראו עוד דברי כב' השופט א. אליקים בעניין עזאם: "אמור מעתה, לא רק שהרשות חייבת לפעול בירווחי זמן סבירים, עליה לפעול "באופן ממשי" לגביית החוב על מנת שתקופת נקיטת ההליכים המנהליים לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות." (שם, סעיף 25). 16. ובענייננו- על מנת שמשלוח הודעת הדרישה יביא לעצירת מירוץ ההתיישנות, על העירייה להראות כי היא המשיכה בפעולות לגביית החוב תוך פרק זמן סביר לאחר מועד משלוח ההודעה, שכן, דיני השיהוי במשפט המינהלי מחייבים את הרשות לפעול במהירות הראויה בהתחשב בנסיבות הענין. ראו: "שיהוי בלתי סביר בנקיטת פעולה על ידה עשוי, במצבים מסוימים, להביא לאי הכרה בזכותה השלטונית לתבוע מהאזרח קיום חובה או קיום חיוב שהוא חב בהם" (נסייר, פסקה 20). וראו עוד: "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 717 (1996). וכן "השיהוי המינהלי עשוי להביא לחיובה של הרשות לעשות מעשה במסגרת סמכותה; הוא עשוי גם להביא לכך שדרישתה המושהית של הרשות כלפי האזרח תידחה, משלא הועלתה במהירות הראויה, כנדרש על פי אמות המידה לפעולה סבירה של הרשות המינהלית" (נסייר, פיסקה 15). וראו עוד בג"ץ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מח(2) 844, (1994) ע' 853; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א, ע' 410 (2010)). 17. בחינת התנהגות העירייה מלמדת כי החל ממשלוח הודעת הדרישה, פעלה העירייה באופן סביר לגביית החוב ולא השתהתה יתר על המידה. ביום 1.4.09 שלחה העירייה את הודעת לפי סעיף 4 לפקודה. לפיכך, כאמור לעיל, החוב המתייחס לתקופה שקדמה לחודש אפריל 2002 התיישן כבר בעת משלוח הודעת הדרישה. לאחר משלוח הודעת הדרישה נאלצה העירייה להפסיק את ביצוע פעולות הגבייה עקב ההשגה שהגישה העותרת כנגד החוב ולאחר מכן עקב הערר שהגישה העותרת. רק לאחר קבלת החלטת ועדת הערר, רשאית הייתה העירייה לשוב ולנקוט נגד העותרת הליכי גבייה. החלטת הועדה ניתנה ביום 25.11.2010. העירייה הטילה עיקול על כספי העותרת בחודש ספטמבר 2011, היינו כ-9 חודשים לאחר הכרעת ועדת הערר. אני סבורה כי פרק זמן זה של תשעה חודשים, אף שאינו מעט, עדיין נופל בגדר מתחם הסבירות. בהקשר זה ניתן לפנות, לצורך קבלת קנה מידה, להנחיות היועץ המשפטי לממשלה - הנחיה מס' 7.1002, אשר תכנסנה לתוקף בחודש אוגוסט הקרוב. שם נקבעה ההנחיה הבאה: "8. לאחר פתיחת הליכי הגביה: נקיטת הליכי גביה בשקידה ראויה 8.1 פרקי זמן מרביים בין ההליכים לאחר שפתחה בהליכי הגביה, צריכה רשות מנהלית סבירה להפעיל אותם בשקידה סבירה. לאחר הפתיחה בהליכי הגביה לפי פקודת הגביה, דהיינו, לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעיה גביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה". פרקי הזמן המרביים הסבירים, בין כל אחד מן הצעדים שרשאית רשות לנקוט לפי פקודת המסים (גביה) - ככל שלא נקבע אחרת בחיקוק - הם כמפורט להלן: בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב הדרישה לתשלום מיידי - חצי שנה; לאחר מכתב הדרישה לתשלום מיידי, ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון - שנה". (הדגשה שלי י.ו). כלומר, לגישת היועמ"ש, פרק זמן של שנה ממועד משלוח הודעת הדרישה ועד מועד הטלת העיקול, הוא סביר. נראה לי כי ראוי לאמץ גישה זו גם במקרה שלפנינו, זאת בשים לב לנסיבות העניין, סכם החוב, והמשאבים העומדים לרשות העירייה על מנת לגבות את חובות אזרחיה. 18. מכל האמור עולה כי משלוח הודעת הדרישה בחודש אפריל 2009, המהווה התחלת הליכי גבייה מינהליים, והמשכם תוך פרק זמן סביר, בהטלת העיקול, הביאו לעצירת מירוץ ההתיישנות בהתייחס לחוב בגין התקופה מחודש אפריל 2002 עד סוף יולי 2002. משכך, חוב זה לא התיישן והעירייה היתה רשאית לנקוט בהליכי גביה לגביו, לרבות הטלת עיקול על נכסי העותרת. הודאה בקיומו של חוב עוצרת את מרוץ ההתיישנות 19. האם העותרת הודתה בשלב כלשהו בקיומו של חוב הארנונה כטענת העירייה. אין מחלוקת כי לו אכן ניתנה הודאה כזו, כי אז היא מפסיקה את מרוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. העירייה נסמכת בעניין זה על שני מכתביה של העותרת לעירייה. א. במכתב הראשון  מיום 7.11.04 נכתב: "4. לאחר פניה מעיריית חיפה הגישה מרשתי בקשה כאמור בתאריך 30.7.02 וכן מסמכים נלווים באוקטובר 2002." .... "7. מרשתי אינה מבקשת פטור רטרואקטיבי מארנונה אלא ממועד הבקשה." העירייה טוענת כי במכתב זה הודתה העותרת כי אין היא מבקשת פטור מארנונה לתקופה שקדמה לחודש אוקטובר 2002, ומכאן שהיא הודתה בחוב הארנונה לתקופה זו. דין הטענה להידחות שכן העירייה מתעלמת מהאמור בסעיף 8 לאותו מכתב, שם ציינה העותרת כי: "... יהיה זה צודק בנסיבות העניין וכן בהתאם למועד הפניה לעירייה למתן הפטור, לפטור את מרשתי מארנונה החל מספטמבר 2000." מכאן, שאין לפנינו כל הודאה בקיומו של החוב או חלקו. ב. המכתב השני עליו מבססת העירייה הוא מכתבו של מנהל החשבונות של העותרת ממחודש אפריל,  2009 בו נאמר כדלקמן: "לפי אישור משרד הפנים המצורף בזאת, התקבל בגין הנכס פטור מארנונה החל מיום 30.7.02 לפיכך יש להפחית מהחיוב לשנת 2002 בהתאם לחיוב זה." איני סבורה כי ניתן לראות בדברים אלה הודאה בחוב.  דרישתו של מנהל החשבונות כי העירייה לא תדרוש ממנו ארנונה עבור התקופה בה קיבלה העותרת פטור, אין פרושה שהוא מכיר בחוב שקדם לתקופת הפטור. ראו: "סעיף זה [סעיף 9 בחוק ההתיישנות י.ו.] דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." (ע"א 017/91 פסח נ' הכפר הירוק ( 1996) ע' 8) כאמור, אין במכתב זה כל הודאה של העותרת בקיומה של הזכות או בעובדות הנדרשות על מנת לבסס את זכותה של העירייה. יתירה מכך, לאחר משלוח מכתב זה, הגישה העותרת השגה על החוב כולו למנהלת הארנונה. כיצד אם כן ניתן לטעון שהיא הודתה בחוב? 20. המסקנה היא, כי המסמך הנדון אינו ראוי להיחשב הודאת העותרת בזכות העירייה, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לא מבחינת הצורה ואף לא מבחינת התוכן. 21. סוף דבר - העתירה מתקבלת בחלקה. אני קובעת כי העירייה לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה למימוש חוב העותרת כלפיה עקב התיישנות החוב, למעט החוב המתייחס לחודשים אפריל 2002 - יולי 2002. עיקול חשבון בנקעיקולארנונהחובבנקארנונה (חובות)חשבון בנק