מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מניעה להפסקת מעקב של חוקרים פרטיים: זו בקשה לצו מניעה זמני שנידונה במעמד הצדדים. בין משיב 1לבין אישתו מתנהלים דיונים משפטיים בבית הדין הרבני (תביעת גרושין שהוגשה ע"י המשיב) ובביהמ"ש המחוזי (תיעה למזונות שהוגשה ע"י האשה). המבקש הגיש תביעה לבית-משפט זה נגד משיב 1הנ"ל ונגד שני חוקרים פרטיים (משיבים 2, 3) ובתביעה טען שהמשיבים פגעו בפרטיות שלו, בניגוד לדין, בכך שהם נכנסו לדירתו, עקבו אחריו, האזינו לשיחות טלפון שלו וצברו אצלם קלטות שהחומר המוקלט בהן פוגע בפרטיות שלו. הוא עתר לסעדים של פיצויים וכן לתפיסת הקלטות והחומר הנ"ל. במסגרת זו הוגשה הבקשה לצו מניעה זמני. הסעדים המבוקשים כאן הם: 1) צו להחרמת הקלטות והפריטים הנ"ל. 2) צו שיאסור הפצה או עשיית שימוש בחומר הנ"ל ע"י המשיבים או ע"י כל אדם המחזיק או השולט בחומר זה. המבקש טוען בתצהירו, שהבחין בחודש ינואר 1988, שהוא נמצא במעקב וכתוצאה מבירורים שערך התברר לו, שמשיב 1הוא שגרם למעקבים הללו באמצעות משיבים 2, .3לטענתו, הבילוש אחריו נמשך לאורך שבועות רבים וכלל גם פעולות האסורות לפי דין. לטענתו - החומר הנ"ל נוגע לצינעת חייו הפרטיים. במהלך חקירתו נתברר שאין בידיו כל ראיה לתמוך בטענות אלה, זולת הסתמכותו על עדותו של מר וייס (משיב 1) בבית-הדין הרבני האזורי. קטע העדות הרלוונטי צורף כנספח ב' לבקשה, ובמיוחד יש חשיבות להפנות לדברי מר וייס כשאמר שנטל מפתחות של אשתו ונסע לדירה שנמצאת ברח' דניאל 9א' בבת-ים ובדירה הזו מצא גרביים של אשתו וסימניה שהביאה מחו"ל. המבקש צרף לתצהירו הסכם שכירות ממנו ניתן ללמוד שהוא שכר דירה ברחוב דניאל בבת-ים (שנמצאת במס' 19הנ"ל ולא במספר 9כבעדותו של מר וייס). עלי לומר, שהתרשמתי מחקירתו של מר אזמנוב (המבקש) שהוא מעדיף שלא לגלות את כל העובדות לבית-המשפט והעדיף למסור תשובות מתחמקות מאשר תשובות ברורות וחד משמעיות. אולם את שהחסיר מר אזמנוב, ניתן דווקא למצוא בתצהירו של מר וייס, שלא נחקר. מתצהיר זה, ואני מפנה לסעיפים 4, 14(כדוגמא), עולה שבידי מר וייס מצוי חומר שברצונו לעשות בו שימוש בהליכים המשפטיים שמתנהלים בינו לבין אשתו. מר וייס איננו מכחיש שיש קשר בין החומר ובין המבקש, כפי שטוען המבקש בתצהירו. יש להזכיר שתצהירו של מר וייס הוא תצהיר תשובה לתצהירו של מר אזמנוב. אומנם מר וייס סבור בתצהירו שהחומר הזה לא פוגע בפרטיותו של המבקש. אולם לא זה המקום והזמן לקבוע בסוגיה זו מימצאים כלשהם, שהרי החומר שנאסף עבור משיב 1ונמצא בידו או בשליטתו, אינו בפני וקבילותו כראיה - בשלמות או באופן חלקי - אינו עומד לדיון היום. נראה לי, שדי בכך שהמבקש שיכנע, לכאורה, שנאסף חומר הנוגע אליו בנושא הנוגע לחייו הפרטיים, כדי לתת לו מעמד לבקש את הבקשה לצו מניעה זמני במסגרת התביעה שאוזכרה לעיל. עו"ד שדמי, ב"כ משיב 1, סבור שבימ"ש או ביה"ד שבפניו ירצו להגיש את החומר הוא שצריך ומוסמך לפסוק בסוגית קבילות החומר וממילא גם לדון בשאלה המתייחסת לחוק הגנת הפרטיות [1] או לחוק האזנת סתר. נראה לי, שאין להפנות את המבקש בשלב זה לפורום דיוני אחר, משום שהמבקש אינו צד להליך כלשהוא המתנהל בפני גוף שיפוטי אחר. בשלב זה ובתיק זה השאלה איננה אם חלק זה או אחר של הומר שבידי משיב 1והנוגע למבקש הוא קביל כראיה או פסול כראיה לפי סעיף 32לחוק הגנת הפרטיות [1]. מקובל עלי, שבשאלה זו מוסמך לעסוק הגוף השיפוטי שבפניו מבקשים להציג את החומר כראיה. בתיק זה השאלה הנדונה היא עקרונית יותר ורחבה יותר, והיא, רצונו של אדם למנוע איסוף חומר נגדו ועשיית שימוש כלשהוא בחומר שנאסף נגדו בהליך שהוא איננו צד לו. לכאורה, כל חומר שנאסף תוך בילוש אחרי המבקש, כאשר פעילות הבילוש עלולה להטריד את המבקש (המבחן הוא אובייקטיבי, ומהאמור בתצהירו של המבקש אני קובע שהבילוש הנטען היה בבחינת פעולה העלולה להטרידו) היא פעילות הפוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות [1]. כך גם הדין לגבי צילום של המבקש ללא רשותו כשהצילומים נעשים ברשות היחיד. גם פירסום חומר הנוגע לצינעת חייו של המבקש הוא בבחינת פגיעה בפרטיותו. מהבחינה הזו, נראה לי, שרשאי היה המבקש לפנות ולבקש סעד ביניים שיקדים תרופה למכה. אולם יש לראות ולבחון מה המסגרת שבה נעשו, אם ועד כמה שנעשו המעשים הנטענים ע"י המבקש. לענייננו, אזכיר את הוראת סעיף 18(2) (ג)ו-(ד) שבחוק הגנת הפרטיות [1] שם נאמר, שתהא זו הגנה טובה אם הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע. וכן אם הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל ובלבד שלא נעשתה על דרך פירסום ברבים. מכיוון שמסתבר, שאם היתה פעילות שפגעה בפרטיותו של המבקש היא נעשתה בפועל ע"י משיבים 2, 3, שהם חוקרים פרטיים שפעלו בגדר עיסוקם במהלך עבודתם (לפי חוק חוקרים פרטיים), הרי שלכאורה, אין מקום למתן צווים נגדם (משיבים 2, 3), אלא שיהיה צו חלקי שיקבע שאסור למשיבים 2, 3למסור את נתוני חקירתם אלא ללקוחם. כמובן, שאין בצווים האמורים להתיר למשיבים 2, 3לעשות פעילות כלשהיא במידה שיש איסור לעשותה עלפי כל דין. אם כן, נותרה המחלוקת העיקרית בין המבקש ובין משיב .1 לכאורה, למשיב 1עומדת הגנה שאם נעשתה פגיעה בפרטיותו של המבקש היא נעשתה להגנה על ענין אישי כשר של משיב .1לאמר - שהוא זקוק לחומר הזה כדי להצליח להוכיח את טענותיו בהתדיינויות שבינו לבין אשתו. הגוף השיפוטי המוסמך לדון בקבילות החומר כראיה הוא אותו גוף שיפוטי שבפניו רוצים להגיש את החומר (וכבר הערתי זאת לעיל). אולם על אותו גוף שיפוטי יהא לאפשר למבקש לטעון - טרם שתנתן החלטה בדבר קבילות החומר - שהחומר הושג תוך פגיעה בפרטיותו וכן שיתאפשר למבקש להסביר ולנמק את התנגדותו עד כמה שיתנגד לקבילות החומר כראיה. חזקה על הגוף השיפוטי שאכן ינהג במצוות סעיף 32לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981[1]. למבקש אין מעמד משפטי מובן מאליו בהליכים שבין בני הזוג וייס, ולכן, בכל הכבוד, יש מקום לומר את הדברים הללו במסגרת ההליך הנוכחי שבו המבקש הוא בעל דין בזכות עצמו. אשר לסעדים המבוקשים בבקשה שלפני: לא הוכח קיומם של קלטות או כל חומר אחר ממשי שמצוי בידי מי מהמשיבים, והפוגע בפרטיות של המבקש. לכן אני דוחה את הבקשה לצו החרמת חומר שכזה. עוד מבוקש איסור הפצת חומר פוגע. זו בקשה מיותרת משום שאם כוונת הדברים לחומר ספציפי הרי קיומו לא הוכח וממילא אין לתת צו לגבי חומר שספק אם קיים, ועוד יותר ספק אם הוא חומר פוגע בפרטיות של המבקש. אם כוונת הדברים שבבקשה, שהצו יהא כללי, הרי זהו הדין שאין לפגוע בפרטיות של אדם זולת במסגרת ההגבלות שבחוק וכבר התייחסתי למגבלה לענין קבילות חומר שכזה כראיה בהליך שיפוטי. בא-כח משיב 1הצהיר במהלך דבריו שאין בכוונת מרשו לעשות שימוש בחומר שבידיו עד כמה שהוא נוגע למבקש אלא במסגרת ההתדיינויות שבין בני הזוג וייס. ניתן בזה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות שימוש בחומר כשהוא שבשליטתם הנוגע למבקש שלא במסגרת של הגשת החומר לביתמשפט או לבית-דין כראיה, ובכפוף לקבילותו כפי שיקבע הגוף השיפוטי. בא-כח משיב 1טען, שאין לקבל את הבקשה כלל משום שיהוי שבהגשתה. מכיוון שמחקירת המבקש עלה שהדברים שנאמרו בישיבת בית-הדין הרבני מיום 23.3.88הם שהביאוהו להגשת הבקשה אין לומר שיש שיהוי - עד כדי שבית-המשפט ידחה את הבקשה על הסף. סיכומם של דברים, שהסעד האופרטיבי הניתן בשלב זה הוא צו מניעה זמני האוסר על המשיבים וכל אחד מהם לעשות שימוש כלשהוא בחומר שבשליטתו ושהוא נוגע במבקש, למעט מסירת חומר כזה ע"י משיבים 2, 3למשיב 1, ובקשה להגיש חומר שכזה או כל חלק ממנו ע"י משיב 1לבית-משפט או בית-דין. מכיוון שזכויותיו של המבקש עלולות להפגע מכך, הרי אני קובע שכל בקשה שכזו מטעם משיב 1תוגש בכתב כאשר המבקש יהיה אחד המשיבים או המשיב בבקשה שכזו. על מנת שתנתן הזדמנות למבקש להציג את עמדתו לגבי קבילות הראיה הנוגעת לו, כמו גם לגבי השאלה אם החומר הזה פוגע בפרטיותו במסגרת הדיון בבקשה שכזו. אין צו להוצאות. חוקר פרטיצוויםצו מניעה