מה גובה שכר טרחת עורך דין תביעה ייצוגית ? החוק מסדיר את עניין שכר הטרחה של עורך הדין של התובע המייצג בתביעה ייצוגית בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006, שזו לשונו: "שכר טרחה של בא כוח מייצג (א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור. (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; (4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; (5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית". בע"א 2046/10, 2051/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט ומנשה כהן (ניתן ביום 23.5.2012 ופורסם באתר בית המשפט העליון) (להלן: "עניין רייכרט"), דן כבוד הנשיא גרוניס בהוראות סעיף 23 לחוק, וקבע כי הרשימה הקבועה בסעיף 23 לחוק, אינה רשימה ממצה של שיקולים. עוד קבע כי בקביעת שכר טרחה לבא כח התובע המייצג יש להתחשב בשלושה סוגים עיקריים של שיקולים אלה: שכר הטרחה כתמריץ להגשת תביעות ייצוגיות. דהיינו פסיקת שכר טרחה שיעודד עורכי דין לייצג תובעים מייצגים. מנגד יש להגביל את שכר הטרחה כדי למנוע תמריץ יתר שיגרום להגשת תביעות סרק. בפסק הדין בע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל והמועצה הישראלית לצרכנות (פורסם באתר בית המשפט העליון), התייחסה כבוד השופטת חיות לעניין התמריץ הגלום בשכר הטרחה לבא כח התובע המייצג, וכך קבעה (שם, פסקה 62): "הקריטריונים לעניין קביעת הגמול ולעניין קביעת שכר הטרחה דומים בעיקרם, ומשתקף בהם הצורך לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות...עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך שתמרוץ יתר בהקשר זה עלול לעודד הגשת תביעות סרק או תובענות "מנופחות" שאין להן הצדקה, מתוך כך שמעייניהם של המגישים אותן יהיו מרוכזים בגמול ובשכר הטרחה שאותם יצפו לקבל (על ההשפעות השליליות שטומנות בחובן תביעות סרק כאלה ועל החשש להחלשת מעמדו של מוסד התביעות הייצוגיות בעקבות כך ראו ע"א 1509/04..." בסוג זה של שיקולים יש ליתן משקל לאינטרסים של חברי הקבוצה והציבור שהוגשמו על ידי התובענה, את היקף ההשקעה של בא כח המייצג ואת מידת הסיכון שנטל על עצמו, את היחס בין הסעד שנתבע לבין הסעד שהושג והאם היה צורך בהגשת תביעה ייצוגית. התנהלותו של בא כח התובע המייצג. בהקשר זה שכר הטרחה שייפסק אמור להוות תמריץ לניהול ההליך בצורה יעילה והגונה על ידי בא כח התובע המייצג. איזון בין גובה שכר הטירחה לבין האינטרס של חברי הקבוצה. דהיינו על בית המשפט להימנע מפסיקת שכר טירחה שיפחית באופן בלתי סביר מהתועלת הצומחת לקבוצה. בעניין רייכרט דן כבוד הנשיא בפסיקת שכר טרחה לעורך דין המייצג תובע בתביעה ייצוגית, וקבע כי בתביעות ייצוגיות לסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה לקביעת שכר הטרחה כאשר שיעור האחוזים יהיה מדורג ויושפע מהנסיבות המיוחדות של כל מקרה (שם, פסקה 11). להשלמת התמונה יצוין, כי במקרה שנדון בעניין רייכרט נפסק שכר טרחה חריג (בין 10% ל - 20%) בשל הנסיבות המיוחדות של אותו מקרה ובעניין זה קבע בית המשפט (שם פסקה 16): "נדגיש שוב, כי המקרה דנא הינו מקרה מיוחד מבחינות שונות ועל כן קשה יהיה להסיק ממנו לגבי מקרים אחרים של תובענות ייצוגיות ככל שמדובר בשיעור האחוזים ובמדרג שנקבע לגבי שכר הטרחה". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכר טרחת עורך דין תביעה ייצוגית: ביום 31.12.2006 הגישו התובעות באמצעות המייצג (להלן: "המייצג") תביעה נגד המשיבות בה טענו כי דמי ארגון שמשלם כל עובד לארגון עובדים הינם הוצאה הכרוכה בייצור הכנסה המוכרת לצרכי מס, ובכך לא הכירו הנתבעות אשר גבו מס (ותשלומים למל"ל) מתוך שכר העבודה של העובדים השכירים כולל דמי הארגון. יחד עם התביעה הגישו התובעות בקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. לאחר הגשת התביעה ועוד בטרם החל הדיון בה פנו הנתבעים אל התובעים והציעו לנהל משא ומתן ליישוב הסכסוך. לאחר משא ומתן ולאחר שהצדדים התבקשו על ידי בית המשפט לתקן נוסח הסכמים אליהם הגיעו, הגישו הצדדים, ביום 10.7.2011, הסכם מתוקן מיום 4.7.2011 לאישור בית המשפט (להלן: "הסכם הפשרה"). בהחלטה מיום 10.7.2012 נדרשו הצדדים לפרסם הודעה בדבר הסכם הפשרה ולפעול בהתאם להוראות סעיף 18 (ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "החוק"). לפני בקשה לפסיקת שכר טרחה, בה עותר עו"ד לפסוק לו שכר טרחה בסך 45,000,000 ₪ ולקבוע כי משיבה 1 (להלן: "המדינה" או "רשות המס") תישא בשכר טרחה זה. דיון במסגרת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים , בסעיף 13 להסכם הפשרה, קבעו הם כי בא כח המבקשות יגיש לבית המשפט בקשה לקבוע את שכר הטרחה שישולם לעו"ד המגיע לו בעד החלק בפשרה הנוגע ל"החזר בגין תקופת העבר" (להלן: "סכום ההשבה"). בנוסף חלוקים הצדדים בשאלה מי יישא בשכר טרחתו של עו"ד. האם יהיו אלה חברי הקבוצה שישאו בשכר טרחת עו"ד ואזי יופחת שכר הטרחה מסכום ההשבה או שמא תישא המדינה בתשלום שכר טרחתו של עו"ד, מבלי לפגוע בסכום ההשבה. יוער כי המבקשות ויתרו על קבלת "גמול לתובע מייצג" מכוח סעיף 22 לחוק. לא מצאתי מקום להתערב בהסכמה זו בנסיבותיה. מי ישא בתשלום שכר הטרחה ככלל הצד הזוכה זכאי להחזר הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, וכעולה מהסדר הפשרה חברי הקבוצה זכו בהשבה גם אם חלקית, ועל כן, נראה כי נכון לחייב את המדינה בתשלום שכר טרחתו של עו"ד. בפרט הואיל וההסדר הוא בעל אופי תחיקתי ועל רקע זה נבעו חלק מהערותיי לצדדים עובר לגיבוש ההסדר. רוצה לומר, משעה שהמדינה מצאה לנכון להסכים להסדר הרי ניתן לומר כי יכולה הייתה לעשות כן במסגרת חקיקת משנה כפי שנעשה לגבי סוגיות דומות כגון בקשר עם אחזקת טלפונים ניידים, הוצאות ביגוד, הוצאות אש"ל וכדומה. דהיינו מדובר בהסדר הבא בתוך מתחם הפעילות השלטונית היום יומית , פעילות שברגיל נושא בהוצאותיה כלל הציבור, גם כאשר פעילות זו מטיבה לעיתים עם קבוצה זו אחרת מתוך כלל הציבור. לכן אין מקום לגישתי להטיל על צבור משלמי דמי החבר לארגון עובדים, הוצאות אשר ברגיל, היו מפוזרות על כלל הציבור (ואני ער לכך כמובן כי "ברגיל" לא היה צורך לשלם שכר טרחה לבא כוח המבקשות, לו היה מוסדר הנושא ביוזמת המדינה במסגרת פעילותה השלטונית השוטפת). בסעיף 13.5 להסכם הפשרה נקבע כי במקרה שחברי הקבוצה יחויבו בתשלום שכר הטרחה של עו"ד, יופחת סכום שכר הטרחה מסכום ההשבה ובמקרה כזה יצטרכו הצדדים לעדכן את מנגנון ההשבה שנקבע בהסכם הפשרה. סביר להניח שעדכון כזה כרוך בהשקעת משאבים והכבדה נוספת על ביצוע הסדר הפשרה. על אלה יש להוסיף, כי עו"ד הפועל בשם חברי הקבוצה הסכים לנהל משא ומתן להסדר פשרה ותרם לקידום הפשרה שהושגה. משכך אין סיבה לחרוג מהכלל לפיו בעל הדין הזוכה זכאי גם להחזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין. נוכח כל אלה, אני קובע כי המדינה תישא בשכר טרחתו של עו"ד. שיעור שכר הטרחה המגיע לעו"ד בהתחשב באמור עד כאן אבחן את נסיבות ענייננו. שכר הטרחה כתמריץ להגשת תובענות ייצוגיות עד להגשת התובענה לא פנו המבקשות לרשות המס בבקשה להכיר בדמי הארגון המשולמים על ידי השכירים במשק כהוצאות המותרות בניכוי. למעשה עד להגשת התובענה לא נדרשה רשות המס לגבש את עמדתה בעניין מיסוי דמי הארגון. בהקשר זה יש להוסיף, כי מיד בסמוך להגשת התובענה ועוד בטרם הגשת תשובה לבקשה לאישור התביעה הייצוגית, נערכה ברשות המס עבודת מטה והתגבשה עמדה שיש מקום להכיר בחלק מדמי הארגון כהוצאה לצרכי מס. נוכח עמדה זו פנו נציגי רשות המסים אל המבקשות בהצעה לקיים משא ומתן על מנת לנסות להגיע להסדר פשרה (סעיף 9 לבקשה). סביר אף להניח שנוכח גיבוש עמדת רשות המס הבשיל המשא ומתן זה להסכם פשרה עוד בטרם התקיים דיון בתובענה. את המחדל שבאי פניה לרשות המס קודם להגשת התובענה יש לזקוף לחובת המבקשות ועו"ד. יצוין כי בבקשתו לא התייחס עו"ד לנסיבות שפורטו לעיל ולא טען בעניין זה כלל. רק בתשובתו ובמענה לטענת המדינה לפיה חשיבות התובענה מוגבלת נוכח גיבוש עמדת רשות המס בסמוך לאחר הגשת התובענה, טען עו"ד כי "אלמלא התובענה הייתה מוגשת לא הייתה נעשית כל "עבודת מטה" לצורך ההכרה בהוצאות לצרכי ניכוי..." (סעיף 84). עוד טען עו"ד בתשובתו כי "אין חולק על כך שקיים קשר סיבתי בין הגשת בקשת האישור להחזר הכספי בגין העבר. ההשבה הכספית לחברי הקבוצה בגין תקופת העבר נובעת במלואה מבקשת האישור ומעמלם של באי הכוח הייצוגיים, שכן אילולא הייתה מוגשת, אין ולו שמץ של ספק שהגבייה השנויה במחלוקת הייתה נמשכת עד עצם היום הזה". טענות אלה של עו"ד אינן מקובלות עליי. כאמור, מיד כשנודעו לה טענות המבקשות בחנה רשות המס את הטענות וגיבשה את עמדתה בעניין. בשלב זה פנתה רשות המס ביוזמתה אל עו"ד והזמינה אותו לנהל משא ומתן להסדרת מיסוי דמי הארגון לעבר ולעתיד. ממילא ניתן להניח שאילו פנו המבקשת ו/או בא כוחם אל רשות המס והעלו בפניה את עניין מיסוי דמי הארגון היה מתייתר הצורך בהגשת התובענה. במצב דברים זה, מחדלם של המבקשים ועו"ד מקבל משנה חומרה. רוצה לומר , תרומתו של עו"ד בהארת הסוגיה אינה שנויה במחלוקת אלא שמתעורר ספק כאמור אם היה צורך בהגשת התובענה. הואיל ופניה מקדמית לא נעשתה לא ניתן לדעת מה הייתה תגובת המשיבות לה וכאמור הדבר פועל לחובת המבקשות ובא כוחן. הגם שיש מקום לשקול שקולי תמרוץ הגשת תובענות ייצוגיות בעת פסיקת גמול מיוחד ושכר טרחת עורך דין, הרי שאין לתמרץ ביתר באופן שבו תובעים המבקשים לשמש תובעים יצוגיים ירוצו לבית המשפט קודם שניסו לישב המחלוקת לרבות בשם הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג, שלא באמצעות הגשת תובענה ולו בדרך של פניה לגורם מולו הם מצויים במחלוקת. על אחת כמה וכמה כאשר הגורם הזה הוא המדינה. נכון כי במקרה שבפני המדינה קבלה רק באופן חלקי את עמדת המבקשות עם זאת יתכן שכך הייתה נוהגת גם לו הייתה מערכת פניה מקדמית שלא באמצעות כתב התובענה ובקשת האישור. והמבקשות אף הן נכונות היו להסכים להסדר וקבלת טענתן באופן חלקי משמע יכול והיו נכונות להסתפק בהסדר שכזה במסגרת פניה מקדימה לרשויות הרלבנטיות. במסגרת שיקולי התמרוץ יש לאזן בין הצורך בעידוד הגשת תובענות ייצוגיות מוצדקות לבין מניעת הגשת תביעות סרק. על כן, ובהתחשב בנסיבות שפורטו עד כאן, נראה כי נכון לפסוק לבא כח התובע המייצג שכר טרחה שישקף את האפשרות הסבירה לפיה ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיעו הצדדים אף בלא הגשת תובענה ייצוגית. בכך יהיה כדי להבהיר לציבור התובעים הפונטציאליים שהגשת תביעה ייצוגית נגד רשות הוא מהלך אותו יש לנקוט רק לאחר מיצוי הפניה לרשות תוך מתן הזדמנות סבירה לרשות לתקן את הטעון תיקון. הקבוצה מונה למעלה מ- 600,000 חברים (סעיף 12 לבקשה המתוקנת לאישור הסדר הפשרה) ואין ספק שבהתחשב בכך ובסכום ההשבה (452,068,000 ₪) גלומה בהסדר הפשרה תועלת רבה לציבור החברים. מצד שני, נכון לציין כי בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים שדמי הארגון הינם "הוצאה מעורבת" (סעיף 11.1) ובהתאם הסכימו כי רק 50% מדמי הארגון ששולמו על ידי חברי הקבוצה בתקופת העבר (1.1.2005 - 31.12.2010) יוכרו כהוצאה לצרכי מס הכנסה (סעיף 11.2). ממילא ומשעוד קודם לניהול המשא ומתן גיבשה רשות המס את עמדתה לפיה יש מקום להכיר באופן חלקי הוצאה הכרוכה בתשלום דמי ארגון, נראה כי התרומה של התובע המייצג ובא כוחו להגדלת היקף ההשבה לחברי הקבוצה, מתמצת בעצם העלאת הסוגיה ואין לגמד זאת כלל ועיקר. עם זאת , הדבר מציב פריזמת הסתכלות בגובה קביעת שכר הטרחה השונה מפריזמת בחינת שאלת קביעת שכר הטרחה בנסיבות אחרות. מבחינת האינטרס של המדינה נראה כי הסדר הפשרה חסך ויחסוך מרשות המס התדיינות פרטנית עם כל אחד מחברי הקבוצה וגם יחסוך את הצורך לטפל במאות אלפי דוחות שלשיטת רשות המס היה נדרש כל אחד מהשכירים החבר בקבוצה להגיש בקשר עם דמי הארגון ששילם (סעיף 8 לתשובת המדינה). זאת ועוד. בעקבות הגשת התובענה תוקנו תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות), התשל"ב - 1972 ותקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ"ג - 1993, ובכך הוסדר עניין מיסוי דמי הארגון גם לעתיד. לאלה יש לתת ביטוי בפסיקת שכר הטרחה כדי לעודד הסדרי פשרה יעילים. יצוין כי הצדדים העריכו את ההטבה הכספית הגלומה בהסדר לעתיד בסך 3,049,939,000 ₪, אולם לטענת המדינה לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית ביחס לעתיד, ועל כן ככל שמדובר בעתיד לא צמחה לקבוצה כל תועלת לצורך הדיון בנושא הבקשה דנן (סעיף 14 להסכם הפשרה). נוכח הנתונים שפורטו לעיל, אין ספק "שהתפוקה" הגלומה בהסדר הפשרה, אף בהתחשב בטענות המדינה הממעטות ממנה את שווי ההסדר לעתיד, היא רבה מאוד ואילו היה מקום ליתן לשיקול "התפוקה" משקל רב היה שכר הטרחה שנפסק לעו"ד משקף תפוקה זו. אלא, שבנסיבות עניינו כמפורט לעיל, אין לייחס לעניין התפוקה משקל רב. אדרבא פסיקת שכר טרחה תוך מתן משקל רב ל"תפוקה" שהושגה כאן תיצור תמריץ שלילי להגשת תביעות ייצוגיות במקום פנייה לרשות, למצער מקום שמדובר בנושאים הנוגעים לציבור גדול או לסכום השבה גדול כבענייננו. לטענת עו"ד, המבקשות עשו שירות לציבור הרחב תוך נטילת סיכון בניהול הליך ארוך מול שתיים מרשויות המדינה, תוך שהן משקיעות השקעה כספית מהונן האישי. טענה זו, העלה עו"ד בשולי הבקשה ללא פירוט, ואפילו כך, אין לפני פירוט של היקף ההשקעה של עו"ד והערכה של הסיכון הכלכלי בפניו עמד עו"ד בהליך כאן. אדרבא, בהתחשב בכך שהצדדים החלו לנהל משא ומתן להסדרת המיסוי של תשלום דמי הארגון עוד קודם לקיום דיון בבית המשפט ולאחר שרשות המס גיבשה עמדתה לפיה יש להכיר בחלק מדמי הארגון המשולמים על ידי השכירים כהוצאה לצרכי מס, נראה כי טרחתו של עו"ד הסתכמה בהגשת התובענה וניהול משא ומתן אודות אופן ההשבה החלקית של המס על דמי הארגון. אדרבא, מתשובתו עולה כי מלבד הידע המקצועי שלו לא נדרשו לו כל הוצאות מיוחדות בקשר עם התובענה (שם, סעיף 91). נמצא, שבשום שלב שלאחר הגשת התביעה לא עמד עו"ד בפני צורך בהשקעת משאבים לניהול הליך משפטי ובשום שלב לא עמד עו"ד בפני סיכון שהתובענה תדחה והשקעתו בהליכים המשפטיים תרד לטמיון. יוער, כי אילו היה מדובר בתביעה רגילה שטרם הוחל בבירורה ובהסדר פשרה על השבה חלקית (50%) כבענייננו, סביר להניח שהצדדים כלל לא היו מבקשים לפסוק להם הוצאות. שכר הטרחה כתמריץ לניהול יעיל והוגן של ההליך המדינה מסכימה שעו"ד ניהל את ההליך בדרך ראויה (סעיף 15 לתשובת המדינה), וניתן להניח שלאחר הגשת התובענה פעל עו"ד להגיע להסדר הפשרה שאכן הושג ובכך נחסכו הליכים משפטיים וזמן שיפוטי. אלא שהתנהלות זו של עו"ד אינה חזות הכל ובנסיבות העניין יש ליתן משקל נגד לכך שאפשר היה למנוע את הגשת התובענה אילו פנו המבקשות ו/או עו"ד אל רשות המס ושטחו בפניה את טענותיהם בטרם הגשת התובענה. כ"שליח ציבור" בשם המבקשות, פעל עו"ד באופן מעורר הערכה ואין לי ספק כי תרומתו בגיבוש ההסדר ועיצובו הייתה משמעותית. עם זאת שכר הטרחה של שליח צבור , ליתר דיוק של בא כוחו, בנסיבות אילו לא יכול שייגזר בהכרח בהתאם לאמות המידה שנקבעו בקשר עם ניהול בקשת אישור ותובענה ייצוגית מהחל ועד כלה , בפני ערכאות דיוניות וערעוריות במספר סבבים כבעניין רייכרט. שכר הטרחה ואינטרס הקבוצה המיוצגת נוכח קביעתי כי המדינה היא שתישא בתשלום שכר הטרחה לעו"ד, השיקול הנוגע ליחס בין שכר הטרחה לבין הפגיעה בחברי הקבוצה אינו רלבנטי עוד. המדינה כנתבעת בתביעות ייצוגיות סעיף 21 לחוק, קובע כי תביעות ייצוגיות נגד המדינה מוגבלות בהשבה לתקופה של 24 חודשים. בכך יש כדי ללמד שהמחוקק ראה לנכון להגביל את הנטל המוטל על הקופה הציבורית במקרה של תביעה ייצוגית נגד המדינה, אף תוך כדי פגיעה מסוימת בתכליות הקבועות בסעיף 1 (2) ו - 1 (3) לחוק. כך יש לנהוג גם ביחס לפסיקת שכר טרחה לבא כח התובע המייצג בתביעות ייצוגיות נגד המדינה. על הטעמים לכך עמדתי בפסק הדין בת"מ 102/07 איתי בן ארי נ' מדינת ישראל - משרד האוצר ורשות המיסים (פורסם בתקדין) (שם, פסקה 20). בהקשר זה נכון להזכיר את פסק הדין בעע"מ אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס בולים (פורסם בתקדין), בו נדון עניין היחס לקופה הציבורית בתביעות ייצוגיות נגד המדינה, וכך נקבע (שם, פסקה 32): "יש לנהוג זהירות בכספי ציבור המשולמים כגמול ושכר טרחה על ידי הרשות הציבורית, ולאזן את עניינו הלגיטימי של התובע המייצג אל מול האינטרס הציבורי המצדיק זהירות והקפדה בקביעת הזכות לתשלומי הגמול ושכר הטרחה ובהערכת שיעורם הסביר של תשלומים אלה". יצוין, כי בפסק דין זה החליט בית המשפט העליון להתערב בשכר הטרחה שנפסק לתובע המייצג בבית המשפט המחוזי (300,000 ₪) ולהעמידו על 50,000 ₪ בלבד. עוד אוסיף, כי הנסיבות והנימוקים עליהם מצביע עו"ד בניסיונו לאבחן בין הנסיבות שהיו בעניין בן ארי ובעניין אכדיה לבין הנסיבות ענייננו (סעיפים 140 - 151 לתשובה) אינם משנים את מאזן השיקולים באופן מהותי אם בכלל ככל שמדובר בקופה הציבורית. זאת נוכח הנסיבות והנימוקים שפורטו לעיל. שכר טרחה מקובל בתביעות ייצוגיות עו"ד מצביע על שורה של פסקי דין מחוזיים בהם נפסק שכר טרחה בשיעור שנע בין 8.2% ל - 15% משווי ההטבה לחברי הקבוצה (סעיפים 69 - 75 לבקשה). נוכח פסקי דין אלה טוען עו"ד כי השיעור המקובל של שכר טרחת בא כח התובע המייצג הוא 10% מההטבה הגלומה בהסכם הפשרה ושיעור זה מהווה "קו בסיס" (סעיפים 67 - 80 לבקשה). מהאמור בבקשה ביחס לפסקי הדין עליהם מצביע עו"ד עולה כי בכל אחד מהמקרים שנדונו בפסקי הדין נקבע שיעור שונה של שכר טרחה והיו אף מקרים בהם נפסק שכר טרחה בשיעור נמוך מ - 10%. ממילא, יש להניח שבקביעת שיעור שכר הטרחה בכל אחד מהמקרים שנדונו בפסקי הדין עליהם מצביע עו"ד נגזר שכר הטרחה מנסיבות אותו מקרה. זאת ועוד. בחלק מהמקרים שנדונו בפסקי הדין עליהם מצביע עו"ד פסיקת שכר הטרחה נעשתה על פי המלצת הצדדים ואף שבית המשפט אינו כבול להמלצה זו, משקפת ההמלצה איזון בין האינטרסים של הנוגעים בדבר. בענייננו, לא השכילו הצדדים להגיע להסכמה בעניין גובה שכר הטרחה והשאירו עניין זה לשיקול בית המשפט. על כך אוסיף כי בעניין רייכרט הנזכר לעיל, נקבע (שם, פסקה 8): "...אנו סבורים כי אין לקבוע מראש ובאופן עקרוני, מהו שיעור שכר הטרחה באחוזים שיש לפסוק לעורך הדין המייצג. קביעת שכר הטרחה נגזרת מנתוניו הפרטניים של כל מקרה ומקרה, ולא ניתן להצביע מראש על שיעור קבוע לשכר טרחה". עוד נקבע בעניין רייכרט, כי יש לקבוע שכר טרחה מדורג. דהיינו ככל שסכום הזכייה גדל שיעור שכר הטרחה קטן. זאת, משום שאין בהכרח קשר ישיר בין כמות העבודה שהושקעה על ידי עורך הדין לבין גובה הזכייה ובכדי לאזן את התמריץ הקיים להגשת תביעות בסכומים משמעותיים (שם, פסקה 9). הנה כי כן, "קו הבסיס" הנטען על ידי עו"ד אינו מקובל ואף אינו מתיישב עם ההלכה שנקבעה אך לאחרונה בעניין רייכרט. יתר על כן, אף עו"ד אינו נצמד "לקו הבסיס" הנטען, כאשר הוא עצמו מוכן להסתפק בשכר טרחה בשיעור 1.3% מסכום ההטבה הכוללת לעבר ולעתיד (סעיפים 75 ו - 162 לתשובה). על אלה, ראוי להוסיף את ההלכה שפורטה לעיל, לפיה אין דין הקופה הציבורית כדין קופתן של חברות כלכליות, ועניין זה יש בו כדי הבחנה מהותית בין פסקי הדין עליהם מצביע עו"ד לבין נסיבות ענייננו. יוער כי על פי הוראות הסכם הפשרה שמר עו"ד על זכותו להגיש בקשה נוספת לפסיקת שכר טרחה בהתחשב בהחזר העתידי שבינתיים הוסדר בתקנות (סעיף 13.9 להסכם הפשרה). בתשובתו כאן הודיע עו"ד כי: "אין אנו מבקשים שיעור שכר טרחה ספציפי בגין מרכיב זה" הוא משאיר רכיב זה לשיקול דעת בית המשפט (סעיפים 58 - 59 ו - 164). בהתחשב בכל האמור עד כאן, נראה כי יש לפסוק לטובת בא כח התובע המייצג כאן, שכר טרחה כולל (לעבר ולעתיד) בסך 1,000,000 ₪ (סכום זה אינו כולל מע"מ). אני מוצא שבסכום זה יש איזון נכון בין עידוד המעורבות לטובת הכלל ובין שמירה נאותה על הקופה הציבורית ושאר השקולים כאמור. סוף דבר אני מחייב את המדינה לשלם לעו"ד שכר טרחה בסך 1,000,000 ₪. הסכום האמור מהווה שכר טרחה כולל לרבות ההליכים שטרם הסתיימו בתובענה זו. לפיכך, בשלב זה תשלם המדינה לעו"ד סך של 800,000 ₪ על חשבון שכר הטרחה. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן החלטה זו. יתרת שכר הטרחה בסך 200,000 ₪ תשולם לעו"ד תוך 30 יום לאחר הגשת הודעה משותפת על השלמת כל ההליכים בתובענה. שכר טרחת עורך דיןתביעה ייצוגיתשכר טרחהעורך דין