##האם ניתן להורות על הגדלת מזונות ילדים בגין התעשרות ההורים ?## הלכה היא כי פס"ד למזונות אינו מהווה מעשה בי דין וכי השתנות הנסיבות הרלוונטיות יוצרת למעשה עילה חדשה לתביעה לשינוי הסכום שנפסק. דא עקא, לא כל שינוי נסיבות מגיע לכדי עילה חדשה כאמור, אלא יש להראות שינוי מהותי היורד לשרשו של פסה"ד הקודם והמשפיע באופן ניכר על סכום החיוב עד כי לא ניתן להתעלם ממנו. ##להלן פסק דין בנושא הגדלת מזונות בגין התעשרות:## פסק דין 1. התובעת 2 (להלן: התובעת או האם) והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1972. היו אלו נישואין שניים לכל אחד מהצדדים. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. התובעת מס' 1 (להלן: (הבת)) - הינה ביתם המשותפת האחרונה. 2. מיד בסמוך לנישואיהם נתגלעו מריבות קשות בין בני הזוג ולאחר שהתובעת ברחה פעם אחר פעם מהבית היא עזבה את הדירה המשותפת עם הילדים בשנת 1992 ולאחר שהות של חודשים אחדים במעון לנשים מוכות התחילה לבנות חיים עצמאיים בעיר חיפה - ומאז לא שבה עוד לחיות עם הנתבע. במשך כל השנים הללו - כמו במשך השנים בהם חיו ביחד - לא עבדה התובעת בעבודה סדירה כלשהי והיא התקיימה מסכום המזונות שגבתה וממעט עבודות מזדמנות. 3. ביום 07/09/99 הוגשה התביעה למזונות נשוא פס"ד זה לביה"מ לענייני משפחה בחיפה, שם ניתנה, ביום 05/06/99, החלטה לענין המזונות הזמניים כדלקמן: "...אני מוצא לנכון להשאיר באופן זמני את החיוב לגבי מזונות התובעת (האם - ח.ב.) במחצית הסכום שנטען דהיינו בסך 1,000 ש"ח לחודש החל מחודש זה לתשלום ב1- לכל חודש. אני מעמיד את המזונות הזמניים עבור הבת שהגיעה לבגרות ע"ס 350 ש"ח לחודש וסכום זה יהיה בתוקף לכל המאוחר למשך שנתיים...". 4. מכתב התביעה עולה כי בשנת 1992 ניתן פס"ד שחייב את הנתבע במזונות התובעות בסך של 1,200 ש"ח לחודש. מאישורי המל"ל ומטופס הרצאת הפרטים שמלאה התובעת עולה כי סכום זה עומד כיום ע"ס של כ2,000- ש"ח לחודש. פסה"ד האמור לא צורף ואף לא ברור אם נקבע מהו החלק היחסי של כל אחת מהתובעות בסכום שנפסק. לענין מזונות הבת: 5. בסיכומי הנתבע הועלתה הטענה כי בעת הגשת התביעה היתה ... (הבת) בגירה ולפיכך היה עליה להגיש תביעתה באופן עצמאי ולא באמצעות אמה. טענה זו דינה להידחות: בכתב התביעה צויין כי ... (הבת) הינה בת 17 שנים, וכי היא אמורה לסיים את ביה"ס התיכון ביולי 1999 (ר' סע' 2 ו14-). עוד צויין כי היא ילידת 1981. האם לא נחקרה בענין זה וגם האב לא מצא לנכון לציין מועד הולדתה המדוייק של ... (הבת). ממילא, בדין הוגשה התביעה באמצעות האם בהתאם לסע' 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- - ויש לדון בה לגופה. כיום ... (הבת) הינה בגירה המשרתת בצה"ל ומתגוררת בבית האם בחופשותיה. 6. כנטען בכתב התביעה (סע' 14), ... (הבת) "תסיים לימודיה בחודש יולי 1999 ותתגייס בחודש נובמבר 1999 ואי לכך עותרת לכב' ביה"מ להגדיל את מזונותיה ולהאריכם". עוד נטען כי חל שינוי בנסיבותיה עקב כך שאמה חולה ואינה יכולה להמשיך ולזון אותה כמקודם וכן עקב התעשרותו של אביה. לנוכח כל אלו היא עותרת כי סכום המזונות יוגדל ויועמד ע"ס 500 ש"ח לחודש. (כאמור לא ברור מה היה חלקה של הבת בסכום המזונות שנקבע בשנת 1992 וגם לא ברור אם הכוונה ב"הגדלת" סכום המזונות ל500- ש"ח, אינה מתייחסת לתקופה שלאחר הגיעה לבגרות). 7. הלכה היא כי פס"ד למזונות אינו מהווה מעשה בי דין וכי השתנות הנסיבות הרלוונטיות יוצרת למעשה עילה חדשה לתביעה לשינוי הסכום שנפסק. דא עקא, לא כל שינוי נסיבות מגיע לכדי עילה חדשה כאמור, אלא יש להראות שינוי מהותי היורד לשרשו של פסה"ד הקודם והמשפיע באופן ניכר על סכום החיוב עד כי לא ניתן להתעלם ממנו (ר' ע"א 363/81, פייגה נ' פייגה, פ"ד ל"ו (3) 187, 188). 8. כאמור, עולה מכתב התביעה כי פסה"ד הקודם למזונותיה של ... (הבת) ניתן בהיותה כבת 12 שנים וברור כי חלו שינויים בצרכיה מאז, ואולם בכך לא די כדי להוות עילה לשינוי גובה המזונות, שכן ההנחה היא שפסה"ד המקורי צפה פני העתיד (ר' ע"א 48/82 מהגר נ' מועטי, פ"ד ל"ח (1) 555, 558). מאחר שסיום לימודים בבי"ס וגיוס לצה"ל הינם שינויים צפויים יש לומר כי מעבר להתפתחות ולגדילה הטבעית של ... (הבת) לא הוכח שינוי מהותי בצרכיה. 9. שינוי מהותי אחר שהפסיקה מכירה בו כטעם לשינוי גובה המזונות הוא שינוי ביכולתם הכלכלית של ההורים או מי מהם: לענין האם - גם לדבריה היא לא יצאה לעבוד בתקופת החיים המשותפת עם הנתבע ואף לאחר מכן לא עבדה מעולם באופן רצוף ומסודר, וממילא לא ניתן לומר כי חל "שינוי משמעותי" במצבה הכלכלי. ולענין התעשרותו של הנתבע: מן הנתונים המונחים בפני ביה"מ עולה כי הנתבע עובד מזה כ20- שנה כפקיד במכס ומשכורתו החודשית כיום עומדת על קרוב ל5,000- ש"ח נטו. עוד הוכח כי הנתבע עוסק בשעות אחה"צ במכירת שעונים. טענתו כי הכנסתו מעבודה זו מגיעה לכדי כ150- ש"ח לחודש מצביעה, כמו דבריו בענינים אחרים, על הגזמה ברורה שכל מטרתה להסיר מעליו את ההטרדה שבתובענה שהוגשה נגדו. לענין מזונות האשה: 10. בענין זה טוען הנתבע כי לא זו שאין מקום להגדיל את סכום המזונות אלא שיש לשחררו כליל מחובה זו, שכן האשה עזבה את הבית מזה כ8- שנים והיא מסרבת לחיות עמו ולמלא חובותיה הבסיסיות כלפיו. על פי דיני ישראל האשה זכאית למזונות מבעלה רק אם היא חיה עימו (שו"ע, אבה"ע, ע' יב). אם האשה עוזבת את הבית היא מפסידה בדר"כ את זכותה למזונותיה. הטעם לכך הוא שאם אינה חיה עם בעלה היא אינה יכולה למלא את החובות המוטלות עליה כלפיו מתוקף הנישואין, ולפיכך אינה יכולה לדרוש ממנו את זכותה למזונות (ע"א 294/80 כהן נ' כהן פ"ד לד(4) 355, עמ' 358. שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 130). 11. למרות הלכה עקרונית זאת, נפסק שאם האשה שאינה חיה עם בעלה מוכיחה כי הסיבה שהביאה להפסקת המגורים בצוותא קשורה בטענה הנראית מוצדקת לביה"ד - "ממנו ולא ממנה" - הרי שחובתו של הבעל להמשיך ולזון את אשתו שרירה וקיימת. טעמים כאלו יכולים להיות תלויים בהתנהגותו או באשמתו של הבעל, למשל אם האשה "יצאה מחמת קטטה שהוא אשם בה" (ע"א 294/80 כהן נ' כהן פ"ד לד(4) 355, עמ' 358. שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 130). 12. אמנם לשם כך לא די בטענה בעלמא של האשה ועליה להוכיח בעובדות שדבריה כנים, אלא שמשקלה הסגולי של ההוכחה הנדרשת לכך הוא קל מאוד. וכך נאמר בע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד י"ט(3) 171, עמ' 180: "… אין צורך בעדות מסייעת לטענות האשה אלא מספיק שכנוע השופט לפי כל חומר הראיות שלפניו. דברים אלה הם מובנים וצודקים. הלא בחיים שבין בעל ואשתו, לא תמיד ישנם עדים זרים היכולים להעיד וישנן עובדות ונסיבות שהן בבחינת דק מן הדק ועל פי מכלול העדויות והנסיבות אפשר לקבוע אם האשה הוכיחה נכונות וכנות טענותיה". 13. בענייננו, די בנסיבות שתוארו ע"י התובעת ובמכלול הראיות שהובאו בפני ביה"מ כדי לקבוע שלא מפני שגעון שדבק בה או מתוך רצון לצאת ולרעות במחוזות רחוקים עזבה את הבית המשותף, אלא עקב מצוקה אמיתית ותנאי חיים בלתי נסבלים שהגורם להם היה הנתבע. התובעת העידה בהרחבה על מסכת היסורים הקשה שחוותה במשך שנות הנישואין עד שאזרה עוז ועזבה את הבית. לפי עדותה לא רק בה התעלל הנתבע אלא גם בבנה מנישואיה הראשונים וגם את בתם המשותפת גרש לא אחת מן הבית. כדבריה "כל יום היו מכות ומשטרות". כפי שנאמר בסע' 28-29 לתצהיר התובעת (מיום 14/05/00): "היחסים ביני לבין הנתבע הפכו לסיוט אחד ארוך וגדול. הוא הרים עלי ידיים, פגע בי….הנתבע היה שתיין אלכוהול. היה בא הביתה שיכור…. הייתי נאלצת לעזוב מדי פעם את הדירה ועברתי לגור במקומות שונים ובעיקר במקלט לנשים מוכות…. יחסו של הנתבע כלפי בנותינו היה בכי רע, השפיל אותן, פגע בהן…". מול טענות אלו מגיב הנתבע בטענות מיתממות ומתחמקות שיש בהן לחזק את עדות האשה. כך לדבריו: "נשים מוכות אין להם הוכחה… זה העבודה שלהם לשקר" (עמ' 23 ש' 9), וכך (בעמ' 18 ש' 23): "אם אין ויכוח, אין טעם לחיים. אנחנו הסורים אומרים שאחרי ויכוח תענוג לעשות שלום בית...". 14. עוד נטען בסיכומים מטעם הנתבע כי עברו כבר 8 שנים מאז עזבה האשה את הבית, ומאז היא מסרבת מצד אחד להתגרש ממנו, ומצד שני אינה נענית לתחינותיו לשלום בית. והמשתמע מכך, כנטען, הוא כי "האשה רוצה לתפוס את החבל בשתי קצותיו וליהנות מכל העולמות, גם לא לחיות כאשה נשואה, לעגן את בעלה ולסרב להתגרש ממנו, וגם... לקבל ממנו מזונות". 15. לכאורה זוהי טענה רצינית, אף כי יש לבחון את כנותה: הנתבע מצטט בסיכומיו את דברי בהמ"ש העליון בע"א 644/83 שטיינגולד נ' שטינגולד פ"ד לח(2) 610, עמ' 615, הקובע כך: "אולם גם אם הוכיחה המשיבה כי סיבת עזיבתה את הבית אינה ממנה והיא נעוצה בהתנהגותו האלימה של המערער כלפיה ולפיכך חייב המערער לספק לה ולקטינים מדור אחר שליו למגוריהם, אין משמעות הדבר כי על בהמ"ש להנציח פירוד זה לעד". נראה כי הנתבע בחר להתעלם מהמשכו של ציטוט זה: "… כללו של המשפט העברי הוא שאם חלפה הסיבה לעזיבת האשה מחובתה לחזור לבית בעלה ושאם לא תעשה כן תפסיד את מזונותיה, ובלבד שנתמלאו שני תנאים אלה: 1. הבעל הביע בפניה את רצונו לקבלה בחזרה לביתו ולחדש את חיי הנישואין המשותפים והיא עמדה בסירובה לעשות כן. 2. קיימת מניעה לשובה לבית בעלה, אשר זה האחרון אשם בה". בהמשך פסק הדין (שם, עמ' 616) נאמר גם כי כאשר ביהמ"ש דן בחובת הבעל לשאת בהוצאות האשה, עליו לשקול בין יתר שיקוליו "אם אכן פייס או מפייס המערער את המשיבה ואם כוונתו כנה…". בע"א 218/84 קרייגר נ' קרייגר פ"ד לט(1) 359, עמ' 364 נקבע כי אם אמנם הבעל "יעשה מאמץ כן לסלק את התופעות בעטיין נוצר הטעם המבורר, יכול שיווצר שינוי בנסיבות שישפיע גם על זכותה של האשה למדור נפרד שהבעל חייב לשאת בו, אך החובה לעניין זה רובצת על הבעל ועליו לפעול פעולות מוחשיות. חלוף הזמן בלבד אין בו מאומה לעניין זה". 16. מהתבטאויותיו של הנתבע בתצהירו ובדיונים בבהמ"ש עולה כי לא עשה באמת ובתמים פעולות מוחשיות שיובילו להתפייסות עם אשתו. האשה פנתה פעמים אחדות לבית הדין הרבני ובקשה צו הפרדה. בית הדין הרבני אף שניסה להפנות הצדדים לייעוץ שאולי יוביל לעשיית שלום, הדגיש בהחלטתו מיום 06/06/85 כי "הבעל הוזהר שאם לא יתוקן המצב המשפחתי, ביה"ד יחליט בתביעת האשה לצו פירוד שיצא מן הבית". משלא הוצא הנתבע מן הבית והתובעת קצה במרורים שהשביע אותה, נאלצה היא לעזוב את הבית, ואין מקום להכריחה לשוב למקום ממנו ברחה בגינו של הנתבע. 17. גם פניותיו של הנתבע לביה"ד הרבני בתביעה לגרושין מעידות על כך שלא באמת ובתמים מבקש הוא לפייס את אשתו. אמנם הנתבע טוען כי יש לראות בסירוב האשה להתגרש ממנו סרבנות גט מצידה, הפוטרת אותו מחובת המזונות, אלא שיש לשים לב לכך שבמכתב שצירף לתביעת הגירושין שהגיש הוא כותב: "אם היא מתעקשת לקבל גט, לפי התנאים שלי היא תקבל גט" (ההדגשות כאן ולהלן שלי - ח.ב.). דרישה זו זהה לתביעה שהוסיף לתביעת הגט שלו מתאריך 05/09/99 שגם בה לא שכח להוסיף כי הוא מבקש מביה"ד לקבוע דיון לגט "בהתאם לבקשות שלי". הצבת אולטימטום מסוג זה מצביעה על כך שאין פני הנתבע לגרושין הוגנים. לפיכך אין מקום לטענתו שהתובעת היא "סרבנית גט", שבגינה פטור הוא ממזונותיה. 18. אם אכן התייאש הבעל מן הנסיונות לשלום בית ופניו לגירושין, ראוי כי יפנה לביה"ד הרבני "בלב פתוח ונפש חפצה" על מנת שיוכל לסדר גט בתנאים הוגנים. מכל מקום ענין החיוב בגט הינו ענינו של ביה"ד הרבני וכל עוד לא נעשה כן זכאית האשה למזונותיה. 19. אמנם לאחרונה יש סדקים בהלכה לפיה אין הדין מחייב אשה לעבוד מחוץ למשק ביתה ואפילו הפסיקה את עבודתה, זכאית היא למזונותיה במלואם (ר' ע"א 687/83, מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29, עמ' 32), דא עקא, בענייננו יש בתעודות הרפואיות שהמציאה התובעת ובעובדה שלמרות מצבה הכלכלי הקשה כמעט ולא יצאה לעבודה במשך השנים, כדי לקבוע כי יכולתה לפרנס את עצמה, אם בכלל, הינה מועטת. 20. בנסיבות אלו ובאיזונם של הדברים מחייבת הנתבע במזונות התובעות כדלקמן: לבת ...: סך של 1,000 ש"ח לחודש מיום הגשת התביעה ועד למועד סיום ביה"ס התיכון (יולי 1999) ומאוגוסט 1999 ועד לסיום שירות החובה בצה"ל - 350 ש"ח לחודש. לאם: סך של 1,300 ש"ח לחודש ממועד הגשת התביעה. 21. הסכומים הנ"ל יהיו צמודים למדד הידוע היום ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים ללא חיוב למפרע. הסכום שהצטבר מיום הגשת התביעה בקיזוז הסכומים ששולמו בפועל ישולם בשלושה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 01/08/01, בנוסף לדמי המזונות השוטפים. פיגורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. קצבת הילדים שמשלם המל"ל הינה נוספת לדמי המזונות דלעיל. 22. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ מהיום.הגדלת מזונותמזונות