האם חל במקרה דנן "עקרון סמכות נמשכת"? קרי, האם מכוח הסכמתה של האישה שענייני הרכוש בכללותם ידונו בפני בית דין רבני והעובדה שבית הדין הרבני דן בעניין דירת הצדדים ואף פסק בקשר לכך, נותרת הסמכות להמשיך ולדון בשאר נושאי הרכוש בידי בית הדין הרבני ? להלן החלטה בנושא סמכות נמשכת: החלטה פרק א' - העובדות הצריכות לעניין 1. בפניי בקשה של (להלן: "המבקש"), למחוק או לחלופין להעביר לבית הדין הרבני האזורי בת"א (להלן: "ביה"ד"), את הדיון בתביעת הרכוש אשר הגישה לבית משפט זה (להלן: "ביהמ"ש") (להלן: "המשיבה"). 2. המבקש הגיש תביעה לגירושין לביה"ד ביום 23.8.95, אליה כרך את מזונות המשיבה, חלוקת הרכוש ומשמורת הילדים. המשיבה הגישה לבימ"ש זה תביעה למזונות וכן תביעה רכושית ותביעה לפירוק שיתוף. בתביעה הרכושית עתרה המשיבה, בין היתר, לפסק דין הצהרתי בנוגע למונית ולמספר ירוק למונית אשר בבעלות המבקש. 3. המבקש והמשיבה התגרשו זה מזו ביום 31.10.96. 4. בדיון בביהמ"ש ביום 25.11.96, הסכימה האישה כי נושא הדירה בלבד יידון בפני ביה"ד. הסכמת האישה נרשמה וקיבלה תוקף של החלטה. ביום 23.1.97 נמסר תצהיר על ידי המשיבה, אשר בסעיף 2 שלו היא מסכימה, בכדי למנוע התדיינויות מיותרות, כי הדיון וההכרעה בענייני הרכוש התלויים בינה ובין המבקש יועברו להכרעת ביה"ד. ביום 19.8.97, בעקבות החלטתי מיום 22.7.97, הודיעה המשיבה כי ענייני הרכוש והממון שבין הצדדים נמסרו בהסכמה לביה"ד, ולפיכך היא מסכימה כי תימחק תביעתה בנושאים אלה. ביום 19.8.97 נתתי להסכמה תוקף של פסק דין. 5. ביום 24.11.97 ניתן פסק דין בביה"ד בעניין חלוקת הרכוש, בפסקה הראשונה לפסה"ד נפסק: "בפני ביה"ד עומדת תביעת הצדדים לחלוקת רכוש, כאשר הרכוש המשותף שביניהם היא (כך במקור ש.ב.) דירת המגורים המשותפת". 6. ביום 4.2.99 הגישה המשיבה תביעה רכושית, המתייחסת למונית ולמספר הירוק אשר בבעלות המבקש. ביום 4.11.99 הגיש המבקש את הבקשה דנן. פרק ב' - טיעוני הצדדים (א) טיעוני המבקש: 1. ביהמ"ש כבר דן בשאלת הסמכות בהתייחס לעניין מזונות האישה וקבע בהחלטתו מיום 2.4.96, כי תביעת הגירושין כנה והכריכה בעניין המזונות כדין וכנה ועל כן הסמכות, גם בעניין זה, נתונה לביה"ד. 2. בפני ביה"ד התנהל דיון בעניין הרכוש. ביה"ד קבע בהחלטתו מיום 10.12.95 כי לפניו עומדת תביעת גירושין אשר כרוך אליה, בין היתר, חלוקת הרכוש. ניתן פס"ד בעניין הרכוש על ידי ביה"ד (כמפורט לעיל, בפרק א' סעיף 5). 3. בסיכומיו בפני ביה"ד בתביעת הגירושין ביקש המבקש מפורשות הכרעה בנושאי הרכוש, לרבות המונית והמספר הירוק למונית. 4. בהחלטתו של ביה"ד מיום 13.5.99, לעניין הסמכות בנושא הרכוש נקבע: "לאור פנייתו של התובע ולאחר קבלת תגובת ב"כ האשה ביה"ד מבהיר בזה כדלהלן: ברור כי כל נושא רכוש הצדדים נתון לסמכותו של ביה"ד. על כן, כל תביעה בנושא הרכוש, עליה להיות מופנית לביה"ד". 5. ביום 13.3.00 קבע ביה"ד דיון ליום 18.7.00 בעניין המוניות והמספר הירוק למונית. 6. המשיבה לא הגישה ערעור על פסק הדין של ביה"ד, אשר קבע כי הרכוש המשותף של הצדדים הוא דירת המגורים. לא ייתכן, כי המשיבה תפעל לשינוי פסק הדין של ביה"ד בדרך של הגשת תביעה חדשה, באותו עניין, לבית המשפט. (ב) טיעוני המשיבה: 1. פסק הדין של ביה"ד מתייחס רק לדירת הצדדים אך אין בו התייחסות לעניין המונית והמספר הירוק למונית, שבבעלות המבקש. לאור זאת, הגישה המשיבה תביעה בעניין לבית המשפט. 2. כדי שעניין ייחשב ככרוך בתביעת הגירושין לביה"ד, נדרש כי הצדדים או מי מהם בפועל יכרוך אותו בתביעת הגירושין. אין די בהזכרת העניין גרידא בפני ביה"ד אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שביה"ד יכריע בדבר אותו עניין. 3. בכתב התביעה לגירושין אותו הגיש המבקש, אין זכר לעניין המונית והמספר הירוק כי אם עתירה כללית בלבד. 4. התייחסות לעניין היות הנכסים הנדונים נכסים עסקיים. 5. המבקש אינו יכול להיבנות מהטענה, כי ביה"ד הכריע כי כל נושא הרכוש נתון לסמכותו. משלא נכרכו הנושאים דנן בתביעת הגירושין, וכן לא נדונו בפני ביה"ד נושאים אלה ולא בא זכרם בפסק הדין של ביה"ד הרי שאין בהבהרת ביה"ד כדי לאושש את טענות המבקש, באשר הצדדים התגרשו וביה"ד סיים את מלאכתו. 6. אין לראות בהעלאת הנושאים לראשונה בסיכומי המבקש בפני ביה"ד, כאילו ביה"ד דן בעניינים אלה והראייה, כי ביה"ד בחר שלא להתייחס אליהם. פרק ג' - דיון 1. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 (להלן: "סעיף 3 לחשבד"ר"), קובע: "שיפוט אגב גירושין - הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". סעיף 3 לחשבד"ר נועד לאפשר לבני זוג לסיים את כל מכלול בעיותיהם בפני אותה ערכאה, קרי ביה"ד, ולמנוע כפל התדיינויות. ברם, במקרה דנן (כמו במקרים רבים אחרים), סעיף 3 לחשבד"ר מביא לתוצאה הפוכה והיא מרוץ סמכויות בין ביה"ד לבין ביהמ"ש האזרחי. 2. קיימים שלושה מבחנים מצטברים אשר צריכים להתקיים, כדי שתישלל הסמכות הנתונה לביהמ"ש ותעבור לביה"ד מכוח סעיף 3 לחשבד"ר והם: א. תביעת הגירושין תהא תביעה כנה. ב. הכריכה של הנושא תעשה כדין. ג. הכריכה תהא כנה. בעניין אחר, עניין המזונות, החלטתי כי תביעת הגירושין היא כנה. החלטתי תופסת גם בענייננו. נותר, אם כן, לעסוק בשני המבחנים המצטברים שנותרו (האם הכריכה נעשתה כדין, האם הכריכה היא כנה). 3. נפסק, כי שני עניינים יכולים להיות כרוכים לתביעת הגירושין: א. עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין. ב. כל עניין אחר, ואפילו לאו דווקא עניין של המעמד האישי, אשר בפועל ממש "נכרך" על ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה לביה"ד, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ראה/י לעניין זה: ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג(2) 1085, 1091. ע"א 316/65 ברוק נ' ברוק, פ"ד כ(2) 6, 11-10, 13. ביחס לחלק השני להלכה לעיל, קרי "כל עניין אחר", אין די בכך שייאמר על ידי אחד מבעלי הדין כי הנושא שבמחלוקת כרוך לעניין הגירושין. כדי שעניין יחשב ככרוך כדין, נחוץ שהצדדים או מי מהם, יכרוך בפועל ממש את העניין בתביעת הגירושין על ידי בקשה מביה"ד שיכריע באותו עניין. זאת ועוד, אין די בהזכרת העניין גרידא בפני ביה"ד, אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שביה"ד יכריע בדבר אותו עניין. ראה/י לעניין זה: ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4) 242. ע"א 139/75 פלדמן נ' פלדמן, פ"ד ל(1) 263. ע"א 316/65 לעיל. בתביעת הגירושין שהגיש המבקש לביה"ד הוא כתב, בין היתר, כי מבוקש שביה"ד יכריע בעניין "חלוקת רכוש". כתב ולא יסף. הניסוח של המבקש בתביעת הגירושין שלו הוא כוללני וסתמי ומשום כך לא ניתן לראות בו כריכה כדין. קל וחומר הדבר כך, כאשר מדובר בשני רכיבי רכוש אשר בכל אחד מהם יש משהו לא שגרתי (מונית ומספר ירוק למונית), ועל כן מחייבים הם התייחסות ספציפית. ראה/י לעניין זה: ע"א 423/79 לעיל. לא זו אף זו, גם אם הייתי קובע שנושאי הרכוש דנן אכן נכרכו כדין, הרי שמבחן כנות הכריכה היה מציב במקרה דנן משוכה גבוהה. המונית והמספר הירוק רשומים על שמו של המבקש ולכאורה אין למשיבה חלק בהם, אלא אם כן יקבע לאחר דיון כי חלים על נכסים אלה כללי איזון המשאבים (החלים במקרה דנן, כנובע מכך שבני הזוג נישאו בשנת 1979). אם כך, שאלה בעייתית היא, מה לו למבקש לעורר את הדיון בנושאי הרכוש הללו בתביעתו לגירושין ע"י כריכתם בה? ראה/י לעניין זה: ע"א 423/79 לעיל. 4. ברם, הדיון שערכתי בסע' 2 ו- 3 לעיל הוא דיון שהתייתר. זאת, כיוון שהמשיבה הסכימה, כמפורט בפרק א' סע' 4 לעיל, כי ההתדיינות בכלל נושאי הרכוש תהא בסמכות ביה"ד הרבני. בעשותה כן, ריפאה המשיבה את הפגמים שחלו בכריכת נושאי הרכוש בכללותם לתביעת הגירושין שהגיש המבקש לביה"ד. 5. עסקינן בנושאי רכוש וליתר דיוק, המדובר בנושאי רכוש בעל אופי עסקי. עם זאת, הדיון בנושאי רכוש אלה, במקרה דנן, יצטרך להתקיים מכוח כללי איזון המשאבים, כנובע מכך ששאלת הבעלות המשותפת בנכסים נוגעת לנשואי הצדדים. על כן נראה, כי למרות שבפסיקה טרם הוכרעה סופית השאלה - האם ניתן בכלל לכרוך רכוש עסקי לתביעת גירושין? הרי שבמקרה דנן, ניתן היה לכרוך לתביעת הגירושין את נושאי הרכוש הללו. ראה/י לעניין זה: ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מד(4) 293, 302-301. פרופ' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (הוצאת רמות, תשנ"ה), 102. 6. כנובע מסע' 4 ו- 5 לעיל, הסמכות לדון, במסגרת תביעת הגירושין, בנושאי הרכוש בכללותם היתה נתונה לביה"ד. אם כן, השאלה העיקרית אשר נותר ללבנה היא, האם חל במקרה דנן "עקרון הסמכות הנמשכת"? קרי, האם מכוח הסכמתה של המשיבה שענייני הרכוש בכללותם ידונו בפני ביה"ד הרבני והעובדה שביה"ד דן בעניין דירת הצדדים ואף פסק בקשר לכך, נותרת הסמכות להמשיך ולדון בשאר נושאי הרכוש בידי ביה"ד? האם חל במקרה דנן "עקרון הסמכות הנמשכת"? 7. בבג"צ סימה לוי נאמר, לעניין "עקרון הסמכות הנמשכת": "ב"בקעת המריבה" שבין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים - באותם נושאים שבתי המשפט ובתי הדין מחזיקים בסמכויות "מקבילות" - פיתחה ההלכה את "עקרון הסמכות הנמשכת". העיקרון הוא, כידוע, זה (על דרך הכלל): במקום שבו מכריעה אחת משתי הערכאות בעניינים מסוימים תוך שימוש בסמכות מקורית, תמשיך אותה ערכאה ותחזיק בסמכות להכרעה בהתדיינויות נוספות שתהיינה בין בעלי הדין באותם עניינים... כלל זה של "סמכות נמשכת", מטרתו אינה אלא להביא להרמוניה בפעילות הכוללת של מערכת השיפוט, במקום שערכאה אחת דנה בעבר בנושא פלוני שהובא לפניה כדין. ואילו אם מדובר בנושא שטרם נדון בכל ערכאה שהיא, זכאי בעל דין שחש עצמו נפגע לפנות לערכאה זו או אחרת לפי בחירתו ואין מכהין בו... הסמכת העיקרון לסמכותו "הטבעית" של בית המשפט (או של בית הדין) אינה אלא הדבקת תווית בדיעבד, רציונאליזציה משפטית לעיקרון שנולד במקום אחר. ואולם עיקר הוא - וזאת נשמור היטב - שעקרון הסמכות הנמשכת לא נועד, מעיקרו, לשנות את כללי הסמכות הראשונית. נדגיש יסודות אלה, שבהבנתם לאשורם נדע להציב את גבולות העיקרון: תחום פרישתו של העיקרון יהיה כעוצמתו של ההיגיון התומך בו". ראה/י: בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 609-608. כן ראה/י לעניין זה: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817. בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365. 8. המבקש לא כרך את נושא המונית והמספר הירוק למונית, בתביעתו לגירושין. הסכמת המשיבה, כי נושא הרכוש בכללותו יידון בפני ביה"ד ריפאה את כך שהמבקש לא כרך את הנושאים דנן בתביעתו. קרי, באם ביה"ד היה דן בדיוניו ובפס"ד בנושא המונית והמספר הירוק הרי שהיה עושה זאת בסמכות, כנובע מהסכמת המשיבה להידון בפניו בנושאים אלה. משהותוותה גדר סמכותו של ביה"ד, בעקבות הסכמת המשיבה, יש לגזור ממנה את גדרי הסמכות הנמשכת אשר יש לביה"ד. אמנם, בפסק הדין שניתן ע"י ביה"ד לא מוזכר כלל נושא המונית והמספר הירוק וכן לא ניתן למצוא בפרוטוקלים של הדיונים בפני ביה"ד התדיינות בנושאים אלה (מלבד אמירה בעלמא בפרוטוקול הדיון מיום 4.12.95, לפיה "יש לנו טענות על מונית ומספר כלפי הבעל". אמירה שאין לה משמעות כי לא נראה שעמדה מאחוריה כוונה שביה"ד יכריע בנושא וכן כי מלבדה לא ניתן למצוא עוד התייחסות כלשהי לנושאים אלה). ברם, לא ניתן להסיק מכך לעניין הסמכות שמצויה בידי ביה"ד. משהסכימה המשיבה להעברת ההתדיינות בנושאי הרכוש לביה"ד, עליה להעלות את כל טענותיה בנושאים אלה ולהתדיין בנושאים אלה בפני ביה"ד. למרות האופי השונה של הנכסים בהם מדובר (דירת מגורים, מונית ומספר ירוק למונית), הרי שלא ניתן לערוך הפרדה מלאכותית בין נושאים אלה לנוכח ההסכמה הגורפת של המשיבה להידון בנושאי הרכוש בפני ביה"ד. לא נאמר בפסק דינו של ביה"ד ואף לא בהבהרה שנכתבה על ידו ביום 13.5.99, כי ביה"ד קובע שהרכוש המשותף היחיד שיש לצדדים הוא דירת המגורים. מכך ניתן להסיק מסקנה אחת בלבד והיא שביה"ד לא דן כלל ועל כן גם לא פסק בנושאי הרכוש האחרים השנויים במחלוקת. אשר על כן, בפני המשיבה לא נחסמה האפשרות להעלות טענותיה בעניין המונית והמספר הירוק למונית בפני ביה"ד, במסגרת תביעה רכושית. ראוי להדגיש בנושא זה, כי המבקש בחקירתו מיום 13.4.00, אומר: "ש. בכתב ההגנה שהוגש בבית משפט זה, אתה אומר שחל בינך לבית (צ"ל "לבין" ש.ב.) אשתך שיתוף, ואתה מודה שם שהמונית והמספר נרכשו במהלך שנות הנישואים. ת. חד משמעית, כן. ש. מדוע את (צ"ל "אתה" ש.ב.) מתעקש להעביר את הדיון לבית הדין, האם מפני שאתה לא מוכן להתחלק אתה? ת. חד משמעי, לא." (פרוטוקול הדיון מיום 13.4.00, עמוד 3) כלומר, המבקש אינו מתכחש לשיתוף שחל בינו לבין המשיבה. כן ראוי להדגיש, כי בעקבות פסקי הדין בעניין בבלי ובעניין גבאי, הרי שלעניין שיתוף בין בני זוג, חל דין מהותי אחד הן בבית המשפט האזרחי והן בבית הדין הדתי. ראה/י לעניין זה: בג"צ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221. בג"צ 2222/92 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול (26.11.00, טרם פורסם). ביחס לטענת המשיבה, כי הצדדים התגרשו ועל כן ביה"ד סיים את מלאכתו. הצדדים התגרשו ביום 31.10.96. הסכמת המשיבה כי נושא הרכוש בכללותו יידון בפני ביה"ד ניתנה ביום 19.8.97 (קרי, כעשרה חודשים לאחר גירושי הצדדים). כמו כן, ההתדיינות בנושא הרכוש בפני ביה"ד ופסה"ד בעניין ניתנו לאחר הגירושין. מכאן, שאמנם עניין הרכוש נכרך (ואם לדייק, נכרך בדיעבד) לעניין הגירושין. ברם בפועל, ההסכמה, ההתדיינות ופסה"ד בעניין הרכוש היו מאוחרים לפסה"ד בעניין הגירושין. אשר על כן, לא ניתן לתלות את היעדר הסמכות של ביה"ד בכך שהצדדים כבר התגרשו, בעיקר בשל הסיבה שהסכמתה של המשיבה, להידון בעניין הרכוש בכללותו בפני ביה"ד, ניתנה בשעה שהצדדים התגרשו. 9. אשר על כן, אני קובע כי דין הבקשה להתקבל וכי הסמכות לדון בנושא המונית והמספר הירוק למונית אשר נמצאים בבעלות המבקש, נתונה לביה"ד. לאור זאת, אני מעביר את התובענה לדיון בפני בית הדין הרבני. 10. בשולי ההחלטה ברצוני להתנצל על העיכוב במתן ההחלטה שנבע מתקלה. סמכות נמשכת