להלן פסק דין בנושא צו פינוי מדירה בבית משפט לענייני משפחה: פסק דין התובענה בפני הנה למתן צו לפינוי הנתבעת ממקרקעין המצויים בבעלות התובעים, דירה ברח' הג"רא 3 בנתניה, הידועה כחלקה 222/7 בגוש 8241 (להלן - "הדירה"). תביעה לסעד כספי נגד הנתבעת (דמי שכירות או דמי שימוש) נמחקה (גם לא שולמה אגרה בגינה). העובדות הצריכות לעניין: התובעים הנם אח ואחות וילדיו של מר שלום ז"ל. הנתבעת הייתה אישתו של אבי התובעים, לה נישא לאחר שהתאלמן מאישתו הראשונה, אמם של התובעים. עובר לנישואיי בני הזוג הם חתמו, ביום 10.7.86, על הסכם ממון אשר קבע, בין השאר, כי כל הנכסים אשר היו בבעלות כל אחד מן הצדדים ערב נישואיהם וכן כל הנכסים אשר יקבל כל אחד מהם במתנה או בירושה במשך חייהם המשותפים, יישארו בבעלותם הבלעדית של כל אחד מהם, והנם רשאים לעשות בהם ככל העולה על רוחם, לרבות העברתם לאחר בחייהם. עוד הוסכם, כי רכוש שנרכש במשאבים משותפים לאחר הנישואין יחולק שווה בשווה עם פקיעת הנישואין. כשנתיים לאחר נישואיי בני הזוג, בשנת 1988, רכש אבי התובעים את הדירה נשוא תובענה זו. במאמר מוסגר יצוין, כי בני הזוג התגוררו בדירה זו מיום נישואיהם ואילו אבי התובעים התגורר בדירה עוד כשנה קודם לכן, בגפו. זמן מה לאחר רכישת הדירה, ביום ב' בשבט תשמ"ט, התייצבו בני הזוג בבית הדין הרבני בנתניה, שם חתמו על מסמך הנושא כותרת "נספח להסכם ממון" בו מצהירה ומסכימה הנתבעת, כי הדירה נרכשה מכספו וממשאביו של אבי התובעים, אשר היו בידיו ערב הנישואין, כי הדירה הינה בבעלותו הבלעדית של אבי התובעים וכי לנתבעת אין בה כל זכויות. כן הצהירה הנתבעת והסכימה לכך, שאם יפקעו הנישואין מכל סיבה שהיא, לא יחול הסדר איזון המשאבים על דירה זו. עם החתימה על מסמך זה נערך פרוטוקול בבית הדין הרבני האזורי בנתניה. בית הדין ציין, כי בני הזוג הופיעו בפניו וחתמו על המסמך לאחר שמהות העניין הוסברה לשניהם, על-ידי בית הדין. בית הדין אישר את הסכמת הצדדים כמפורט במסמך זה, בהרכב של שלושה דיינים. בשנת 1992, העביר אבי התובעים את הבעלות בדירה לתובעים, בהעברה ללא תמורה. אבי התובעים והנתבעת המשיכו להתגורר בדירה לאחר העברה זו, מבלי שנדרשו לשלם דמי שימוש או כל תשלום אחר לתובעים, תוך שהם נושאים בהוצאות אחזקת הדירה. בחודש מרץ 1996, עזב אבי התובעים את הדירה ועבר להתגורר בבית צמוד קרקע. אבי התובעים הסביר כי המעבר נובע מהידרדרות במצבו הגופני, אשר אינו מאפשר לו עוד לעלות לדירה הנמצאת בקומה השניה של בניין משותף, ללא מעלית. אבי התובעים ביקש מהנתבעת שתעבור להתגורר יחד עמו בבית צמוד הקרקע, אך זו סירבה. עם עזיבת אבי התובעים את הדירה הודיעו התובעים לנתבעת, כי עליה לפנות את הדירה. משלא פינתה הנתבעת את הדירה, הוגשה תובענה זו. טענת התובעים הנה: משהבעלות בדירה רשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין ומשהודיעו לנתבעת על ביטול הרשות אשר ניתנה לה (ביחד עם בעלה הוא אבי התובעים) להתגורר בדירה, עליה לעזוב את הדירה ולפנותה בהתאם, ומשנמנעה מעשות כן, יש ליתן נגדה צו פינוי. טענות הנתבעת הן: הדירה נרכשה מכספים המשותפים לנתבעת ולאבי התובעים, ולפיכך לנתבעת מחצית מזכויות הבעלות בדירה; לחלופין לנתבעת זכות מדור בדירה, אותה רכשה מעצם נישואיה לאבי התובעים. כמו כן טוענת הנתבעת, כי הרשות שקבלה מאת התובעים לגור בדירה כרוכה בזכותה למדור ולכן לא ניתן לבטל זכות זו בהודעה חד צדדית של התובעים, הודעה המוכחשת כשלעצמה. לכן טוענת הנתבעת, כי מגיע לה מדור ואין התובעים יכולים לדרוש את פינויה תוך התעלמות ממדורה (סע' 17 לכתב ההגנה). דיון: לאחר שבדקתי היטב את טענות הצדדים וראיותיהם, ככל שנוגעות לסוגיה המתבררת בפני בתיק זה, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התובענה. השאלה שבמחלוקת הנה למעשה שאלת זכאותם של התובעים לדרוש את פינויה של הנתבעת מהדירה. לשם בירורה של שאלה זו יש לקבוע את מהות והיקף זכותם של התובעים בדירה, ובמקביל של הנתבעת. אין מחלוקת, כי התובעים קיבלו בהעברה מלאה ומוחלטת, את כל זכויותיו של אביהם המנוח בדירה, ואולם בעוד התובעים טוענים, כי אביהם המנוח היה הבעלים היחיד של כלל הזכויות בדירה, טוענת הנתבעת לזכותה במחצית זכויות אלה. זכות זו משתיתה הנתבעת על החיים המשותפים שניהלה עם אבי התובעים, במהלכם תרמה את חלקה לכלכלת הבית. בחנתי היטב טענה זו של הנתבעת והשתכנעתי לדחותה. ראשית, אציין כי עדותה של הנתבעת הייתה מלאת סתירות, מגמתית וככלל בלתי אמינה ולפיכך, מצאתי כי אין ליתן אמון בדבריה. ואך כדוגמא - ההכנסות החודשיות השוטפות של אבי התובעים, אף לגרסת הנתבעת, כפי שניתן להתרשם מטענותיה בתביעת המזונות שהוגשה על ידה ביום 25.3.96 במסגרת תמ"ש 208520/96, בפרק זמן של שנתיים ימים, ממועד נישואיי בני הזוג ועד לרכישת הדירה (בקיזוז הוצאות בני הזוג), אינם מאפשרים את רכישת הדירה מתוך כספים משותפים. זאת ועוד, באותה תקופה לערך, מכרה הנתבעת דירה שהייתה רשומה בבעלותה ואת תמורת המכירה לא הכניסה למשק הבית המשותף ואף לא השתמשה בה למימון או להשתתפות במימון הדירה, אלא על פי טענתה שלה, מסרה את התמורה כולה לבתה. שנית, וזה העיקר, בפני ביהמ"ש ראיות בכתב הסותרות לחלוטין את גרסת הנתבעת, כדלקמן: עובר לנישואיי בני הזוג, חתמו על הסכם יחסי ממון הקובע במפורש, כי רכוש שרכש כל אחד מבני הזוג עובר לנישואין נותר שלו, בבעלותו וכל אחד מבני הזוג יעשה בו כרצונו. בסמוך לרכישת הדירה, ועל-מנת להסיר כל ספק (ככל הנראה משום שנרכשה בתקופת הנישואין) טרחו הצדדים לעשות נספח להסכם הממון, אשר נערך בכתב ואושר בפני הרכב של שלושה דיינים בבית הדין הרבני בנתניה. בהתאם לנספח זה מצהירה הנתבעת, כי מובן לה היטב כי הדירה נרכשה על ידי אבי התובעים, מכספים שאינם בבחינת משאבים משותפים, וכי לה עצמה אין כל זכות בדירה זו, אף לא עם פקיעת הנישואין. מהות תוכן הנספח הוסבר לנתבעת על ידי הדיינים והם אישרו עובדה זו בחתימתם. לא מצאתי כל טעם לפקפק באמינותם של שלושה דיינים של בית הדין הרבני באשר להסבר שנתנו לבני הזוג ושכנועם בהבנת בני הזוג את מהות המסמך. טענת הנתבעת כיום, במסגרת התגוננותה בתביעת הפינוי שהוגשה נגדה, כאילו באותו מועד בו חתמה על המסמך, לא הוסבר לה תוכנו, למרות הרשום בפרוטוקול הדיון - נדחית. טענת הנתבעת, כי ביום בו חתמה על המסמך בבית הדין הרבני הייתה במצב נפשי אשר לא אפשר לה שיקול דעת - נדחית. טענה זו הנה טענה עובדתית, לה הנתבעת לא הביאה ראיה והוכחה במידה הדרושה. למותר לציין, כי על-פי ההלכה הפסוקה, הטוען טענות מעשי מרמה של הצד שכנגד, נושא בנטל הראיה ואף במידה מוגברת (ראה לעניין זה ע.א. 292/64 כהן נ' אשד, פד יט (1) 414,416 וכן ע.א. 614/84 ד. ספיר ואח' נגד אשד ואח' וערעור שכנגד, פד מא (2) 240,225). מלבד טענתה בעלמא של הנתבעת בנוגע לאי כשרותה השכלית / הנפשית במועד הרלוונטי, לא הובאה לכך כל ראיה אובייקטיבית או אחרת, ואילו דבריהם של העדים מטעם הנתבעת, אחיה, בתה וגב, בשום אופן לא תמכו בטענה זו. לא מצאתי כי נפל כל פגם בהסכם הממון ובכל מקרה, אישור הנספח לו בבית הדין הרבני מיום ב' שבט התשמ"ט שומט את הקרקע תחת טענת הנתבעת. לפיכך מצאתי, כי התובעים הם הבעלים היחידים של הדירה ולנתבעת אין כל זכות בעלות בה. כעת נשאלת השאלה, האם יש לנתבעת זכות למדור בדירה, או זכות אחרת מכוח מגוריה בדירה במשך שנות נישואיה לאבי התובעים. באשר לזכות המדור, הרי שהתובעים, כבעלים של הדירה, אינם חייבים לספק לנתבעת מדור על פי כל דין. אבי התובעים ביקש לספק לה מדור (בו הוא חב על-פי הדין האישי החל עליו) בבית צמוד הקרקע אליו עבר בעצמו. אין ספק, כי לנתבעת אין זכות למדור ספציפי דווקא בדירה נשוא הדיון, אשר נמצאת בבעלות התובעים, דירה בה מעולם לא רכשה זכויות. באשר לטענת הנתבעת, כי יש לה זכויות בדירה מכוח מגוריה בדירה והרשות שניתנה לה לגור בה במשך שנים, וכי ואין התובעים רשאים לבטל רשות זו בהודעה חד צדדית, טענה זו הנני דוחה על אלתר. הרשות שניתנה לנתבעת להתגורר בדירה הנה רשות חינם, והיא ניתנת לביטול בכל עת על-ידי נותן הרשות (ראה לעניין זה ע.א. 96/50 דינקו נ' ויקטור ואח', פ"ד ה 474). משלא מצאתי ממש אף לא באחת מטענות הנתבעת, אני מקבלת את תביעת התובעים וקובעת כי הרשות שניתנה לנתבעת להתגורר בדירה פקעה בחודש מרץ 1996, עם עזיבת אבי התובעים את הדירה, ולכל המאוחר ביום 1.7.96, מועד הגשת התובענה לפינוי לבית המשפט. לפיכך, הנני מורה על סילוק ידה של הנתבעת מהדירה. לאור התוצאה אליה הגעתי תשא הנתבעת בהוצאות ניהול התובענה ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.צו פינויצוויםפינויבית המשפט לענייני משפחהפינוי דירה