איחוד עוסקים במע''מ - סעיף 56

עיקר טענת המערערת בערכאה הדיונית הייתה כי רשות המס עושה שימוש שגוי בסעיף 56 לחוק מע"מ שאותו יש לפרש לאור דיני השותפויות בדגש על סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. להלן פסק דין בנושא איחוד עוסקים במע"מ - סעיף 56: פסק דין 1. המערערת, השקעות דיקסל בע"מ (להלן: "המערערת" או "דיקסל"), עתרה לבית משפט קמא, כי יוצהר שעל המשיב לחדול מפעולותיו לשם גביית חובה של חברת גזית ושחם חברה לבניין בע"מ (להלן: "גזית") מהמערערת הואיל והחוב למשיב נבע כולו מפעילותה הנפרדת של גזית ולא מפעילותה המשותפת במסגרת תיק איחוד העוסקים 557613973 עם המערערת לפי סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן" "חוק מע"מ"). ערעור זה הוא על פסק דינו של כב' השופט ד"ר קובי ורדי שניתן בתיק ה"פ 175951/02 ביום 13.2.2003. בקדם הערעור הוסכם ונקבע כי הצדדים יטענו בדרך של סיכומים בכתב. העובדות 2. המערערת היא חברה פרטית להשקעות אשר מיום הקמתה בשנת 1981 ועד שנת 1999 לא הייתה פעילה. גזית היא חברת פרטית שנוסדה ב 1960, העוסקת בפרויקטים קבלניים. בעל המניות העיקרי בשתי החברות הוא מר אריה דיקסל אשר החליט לפרוש מפעילותו בגזית אך להמשיך בעסקי הבניה באמצעות המערערת. לשם כך רכשה המערערת קרקעות לבניה, ובשנת 1999 רכשה ממינהל מקרקעי ישראל, במסגרת הסכם פיתוח, קרקעות בחולון לבניית 3 קוטג'ים. לשם בנייתם חתמה המערערת ביום 27.5.1999 על הסכם עם גזית לביצוע עבודות הבניה והפיתוח, כקבלן משנה (להלן: "הסכם גזית - דיקסל"). גזית הודיעה למשיב בתאריך 22.10.2000 על רצונה לצרף את המערערת לתיק החברות המאוחד שלה (שכלל באותה עת שתי חברות נוספות בקבוצה המוחזקות על ידי אותם בעלי מניות) בהתאם לסעיף 56 לחוק מע"מ. ב- 9.1.2001 אישר המשיב את צירופה של המערערת לתיק איחוד העוסקים. גזית נקלעה לקשיים כלכליים בתחילת 2002, ומונה לה מפרק. בשל חוב של גזית למשיב, נקט זה הליכי גבייה כנגד המערערת בהתאם לפקודת המיסים (גביה) לרבות עיקולם של כספים שנתקבלו ממכירת הקוטג'ים ואשר היו מופקדים בנאמנות בידי נאמן, עד קבלת אישורי אכלוס. בבית משפט קמא טענה המערערת כי לה עצמה אין חובות למשיב (עמ' 3 לפסק הדין). טענות המערערת בבית משפט קמא 3. עיקר טענת המערערת בערכאה הדיונית הייתה כי המשיב עושה שימוש שגוי בסעיף 56 לחוק מע"מ שאותו יש לפרש לאור דיני השותפויות בדגש על סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. לנוכח העדר קשר בין הפרויקטים של המערערת לאילו של גזית והעובדה כי המערערת לא הייתה חברה פעילה במשך 18 שנה, הרי החובות למשיב נוצרו על ידי גזית שלא במסגרת פעילות משותפת העולה כדי שותפות ולכן אין לחייבה או לזכותה בשל חובות או זכויות גזית. יתרה מכך ככל שהייתה שותפות הרי שזו פורקה במועד שבו ניתן צו פירוק לחברת גזית. קביעות הערכאה הדיונית 4. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת וקבע: המבקשת לא עמדה בנטל הראיה והשכנוע לגבי הוכחת התובענה ולגבי סתירת החזקה העולה מסעיף 56, סעיף 128 לחוק מע"מ וההלכה הפסוקה. גם על פי הגישה המקלה בפסיקה המצריכה כי יחוס חובות וזכויות, לרבות ניצול פטור במקרים שהחוק מאפשר זאת, יעשו כאשר מדובר בעוסקים מאוחדים בקשר עם עסקאות שנעשו במסגרת פעילותם המשותפת, הרי שהמערערת לא עמדה בנטל לסתור את החזקה שהרישום כ"עוסק אחד" הקים אחריות הדדית של איחוד עוסקים, ולא הוכיחה שהחוב הנדון לא נוצר מפעילות בדרך העסקים הרגילה או לא נוצר במהלך העסקים המשותפים של העוסקים. לא הוכח שמדובר בעסקה שהתבצעה בין שותפים לתועלתו של אחד השותפים מחוץ למסגרת השותפות. נקבע כי המערערת וגזית פעלו כשותפים ובדרך העסקים הרגילה לעניין צבירת החוב למשיב. החזקה לא רק שלא נשללה אלא הערכאה הדיונית התרשמה מהראיות שהיו לפניה ומחקירת עדי המערערת שיש לראות את שתי החברות כשותפות במובן המהותי לעניין סעיף 56 לחוק מע"מ. בית משפט קבע כממצא כי גזית בנתה בעבור המערערת תוך שהיא נכונה לדחות את מועד קבלת התמורה בגין בניה זו למועד סיום הפרויקט. המערערת שמרה לעצמה את הרווחים בעוד גזית היא זו שנשאה בהוצאות. כן נקבע כי בוצעו העברות של כספים מהמערערת לגזית וחזרה תוך שימוש בכספים על ידי גזית לפי צרכיה וזאת באמצעות מר דיקסל, מי שהיה מעורב בשתי החברות, שהעביר כספים מאחת לרעותה ללא כל תיעוד ומסמכים, כשהכספים מועברים במנותק מבניית הקוטג'ים עוד זמן רב קודם לתחילת הבניה. נקבע כי המערערת עצמה חבה תשלומי מע"מ שגבתה מאת רוכשי הקוטג'ים וכי מר דיקסל העמיד בערכאה הדיונית גרסה שונה מזו שהציג בהסכמי המכר עם הרוכשים ובהצהרות מס השבח של המערערת. לא הוכח כי גזית חבה חוב כשלהו למערערת. משכך קבע בית המשפט קמא כי ניתן לראות בשתי החברות למעשה אישיות משפטית אחת כשהן קשורות ביניהן בקשר הדוק על פי המבחנים של רישום כעוסק אחד לצורכי מע"מ, ניהול משותף, משרד משותף, העברות כספים וכו'. לא הוכח כי המערערת פעלה באופן אוטונומי ומצטיירת תמונה של עסקה משותפת העולה כדי שותפות ולו לצרכי סעיף 56 הנ"ל. טענות המערערת בערעור 5. בפנינו טענה המערערת כי ערעורה נוגע בעיקר במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא: סעיף 56 לחוק מע"מ אינו חריג לדיני השותפות הכללים. יחוס חוב לשותפות ומכוח כך ליתר השותפים תעשה בכפיפה לקביעה מהותית עובדתית שלפיה מהתנהלותם של העוסקים באיחוד או ממידת השיתוף העסקי ביניהם באופן שניתן ללמוד כי החוב נבע אגב עשיית עסקאות במשותף. סעיף 56 אינו מקור חיוב אלא נועד להקל על עוסקים אשר מרבים לעשות עסקאות בינם לבין עצמם. כשם שסעיף זה אינו יכול לפטור עסקה שאינה במסגרת השותפות אין הוא יכול להיות מקור לחיוב חוב של שותף האחד בגין שותף אחר מעסקה שאינה במסגרת השותפות. את סעיף 56 לחוק מע"מ יש להחיל אך ורק על עסקאות שנעשו בין עוסקים במסגרת משותפת כפי שנקבע בע"א 2883/91 גרוס נ. מע"מ מיסים יב/2 ה-91. כאשר העוסק מוכיח כקבוע בסעיף 128, כי אין החוב נובע מעסקה משותפת, לא יחול סעיף 56. שעה שלא הוכח כי החוב אשר בעטיו פתח המשיב בהליכי גביה, נובע מעסקה משותפת, הרי שטעה בית משפט קמא כי אפשר הגביה גם אם בין שתי החברות הוכחה שותפות עסקית בפרויקט הקוטג'ים בחולון. חובה של גזית נבע מעסקאות בניה אחרות, באריאל וביפו. דיון 6. לא מצאנו מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא. כב' השופט קמא, הכריע בסוגיה שלפניו כשהוא בוחר מתוך שתי אסכולות בקשר עם פרשנות סעיף 56 הנ"ל, באסכולה המיטיבה עם עמדת המערערת, קרי שלא על פי הגישה הרואה בסעיף 56 כיוצר אישיות משפטית אחת של העוסקים המאוחדים לצרכי חובות וזכויות מס המוסדר בחוק מע"מ (ראה האסמכתאות המובאות בעמ' 6 לפסק הדין). בית המשפט בחן את נסיבות התובענה כעולה מהראיות שבפניו, בהתאם לגישה המקלה, הקובעת כי רק בנסיבות שבהן לא נסתרה החזקה כי העוסקים שתיקם אוחד פעלו בנסיבות הרגילות של העסקים כשותפים, ניתן ללמוד על חבות משותפת של האחד לחובו של האחר או האחרים לפי העניין. (ראה עמ' 7 לפסק הדין ובעיקר עניין פליצה (ע"א 267/86 מנהל מע"מ נ. חברת ראובן פליצה בע"מ, פד"י מג(3) 651). על יסוד מכלול העדויות והראיות קבע בית המשפט באופן ברור כי חזקה זו לא נסתרה. נהפוך הוא. ברגיל בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאים וקביעות שבעובדה, ולא מצאנו כאן טעם של ממש או טעות בפרשנות של העובדות. בית משפט קמא הגיע למסקנה עובדתית, ובדין, כי שתי החברות , המערערת וגזית, פעלו כשותפות. בית משפט קמא הציג תשתית עובדתית איתנה של שיתוף פעולה בין חברות קשורות. לא נמצא טעם כלכלי אמיתי למשל למועדי תשלום דחויים שנקבעו בעבור שירותים שנתנה חברה אחת לרעותה, לנשיאה בהוצאות של חברה אחת בעבור רעותה בלא תגמול מידי, להעברות כספיות מחשבון אחד לשני בין החברות ששתיהן היו בשליטתו והנהלתו של מר דיקסל. עוד נקבע כי עדותו של מר דיקסל תומכת דווקא בעמדת המשיב בעניין זה, ואף נקבעה שאלת מהימנותו של מר דיקסל למשל בקשר עם השוואת הצהרתו במסגרת התובענה מול הצהרות החברות כלפי מנהל מיסוי מקרקעין. בכל אלו לא מצאנו מקום להתערב. שבנו ובחנו את פסק הדין בעיון, ולאור טענות המערערת לפנינו הגענו לכלל דעה כי גם בבחינה מחודשת של הנתונים העובדתיים, היינו מגיעים למסקנה זהה למסקנתו של בית משפט קמא. 7. זאת ועוד, גם אם נקבל את עמדת המערערת כי גם על פי הגישה המקלה דלעיל באשר לפועלו של סעיף 56 לחוק מע"מ יש לצמצם את יכולת המשיב לגבות חוב שצמח אך ורק מהפעילות המשותפת, ולא חובו של מי מהעוסקים המאוחדים שאינו נובע מאותה שותפות לכאורית. מצאנו כי לא רק שהמערערת לא נשאה בנטל להוכיח ולשכנע את הערכאה הדיונית אלא לא הניחה תשתית ראייתית מספקת שמצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, בדבר היות החוב הנטען נובע מפעילותה של גזית שלא במסגרת עסקיה המשותפים עם המערערת. בעניין זה יש לזכור כי בדו"ח המוגש למשיב אין פירוט של העסקאות, אלא נרשם בו סכומן הכולל, סכום מס העסקאות וסכום מס התשומות לקיזוז. העדת מר דיקסל לבדו בקשר עם עניין זה אין בה די, בפרט לנוכח קביעת בית המשפט בקשר עם מכלול עדותו. על נקלה הייתה יכולה המערערת לפרט מנין נובע החוב בתיעוד חשבונאי תוך הצגת אסמכתאות. את זאת לא עשתה לפני הערכאה הדיונית. משכך אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת ב"כ המשיב כי בכל מקרה הוכח קשר ישיר בין החוב לבין המערערת באופן הבא: מעדותו של מר דיקסל עולה כי המערערת מחזיקה למעשה כספים של גזית מעסקות אחרות, אשר הועברו לידיה וזו עשתה בהם שימוש לשם רכישת הקרקעות. משמע כספים שנתקבלו לכאורה מעסקאות אחרות, שמחוץ לשותפות שבין המערערת לגזית כטענת המערערת (טענה שכזכור לא הוכחה כדבעי) שימשו את המערערת. משכך אין לומר כי מדובר בעסקה שמחוץ לעסקים המשותפים. שימוש בכספים בידי המערערת מעיד כי שותפות שתי החברות חולשת גם על עסקאות שמחוץ לפרויקט המקרקעין בחולון. המערערת רוקנה את קופתה של גזית הן בדרך של נטילת כספים מעסקאות אחרות לשם רכישת הזכויות בקרקע בפרויקט חולון, וגם לא הזרימה תמורה בגין שרותי הבניה וההוצאות שהוציאה גזית בקשר עם בניית הקוטג'ים עבור המערערת על אותה קרקע. די בכך כדי ליצור קשר סיבתי מספיק לאור לשון סעיף 56 והחזקה המצויה בו שלא נסתרה, בדבר השותפות של המערערת בחובה של גזית למשיב באופן שמאפשר למשיב לנקוט בהליכי גביה כנגד המערערת. משכך אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, גם בקשר עם טענתה זו של המערערת. יש לזכור כי המערערת נהנתה מהחזר מס התשומות שבתיק המאוחד בקשר עם הוצאות הבניה שהוציאה גזית (ראה עמ' 13 לפרטיכל הערכאה הדיונית שורות 1-8 ועמ' 18 שורות 1-3 שם). בנסיבות שתוארו לעיל יש בכך כדי לתמוך בעמדת המשיב כי בדין נקט כלפי המערערת בהליכי גביית חובה של גזית במסגרת התיק המאוחד. 8. המערערת העלתה בסיכומיה טענות שלא הועלו במסגרת התובענה בערכאה הדיונית ולא הוזכרו בהודעת הערעור - טענות בקשר עם יעוד הכספים, סדר קדימויות בקשר עם כספים שעוקלו בידי המשיב ויחוס הכספים תחילה לחובה שלה למשיב. לא דנו בטענות אלו שלא היו לפני הערכאה הדיונית, מה גם שבבית משפט קמא הצהירה המערערת כי לה עצמה אין חובות למשיב כלל ועיקר (סעיף 17 להמרצת הפתיחה וכן ראה הודעת הערעור סעיפים 4.1.9. ו 4.2.1.). 9. באשר להוצאות משפט קבע בית משפט קמא - בית משפט של ערעור אינו מתערב בכגון דא אלא במקרים המצדיקים התערבות זו, מה שאין כך במקרה דנן. סכום ההוצאות שנפסק רחוק מלשקף באופן ראלי את הוצאות המשיב בקשר עם ניהול התובענה ואין כל מקום להתערב בקביעת הערכאה הדיונית. 10. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערת לשאת בהוצאות המשיב בסך 750 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.מיסיםאיחוד עוסקיםמע"מ (מס ערך מוסף)