ערעור מנהלי על ארנונה

להלן פסק דין בנושא ערעור מנהלי על ארנונה כללית: פסק דין 1. זהו ערעור מינהלי על פי סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976, על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חדרה (להלן: "ועדת הערר"), בגין קביעת ארנונה כללית לגבי שנת 2001 ביחס לנכס המוחזק ע"י עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ (להלן: "המערערת") באיזור התעשיה חדרה (להלן: "הנכס"). 2. הנכס שימש כמשחטת עופות וחויב על-ידי המשיבה, מנהלת הארנונה בעיריית חדרה (להלן: "המשיבה") בארנונה משך מספר שנים. 3. ביום 18.12.01 הודיעה המשיבה על שינוי שומת הארנונה של הנכס וזאת החל מיום 1.1.01. כתוצאה מכך, נוצר לחובת המערערת, חיוב ע"ס 124,606.5 ₪, נכון ליום 18.12.01. 4. השינוי בשומת הארנונה נוצר לאחר שבמהלך שנת 2001 בוצע סקר נכסים (תאריך מדויק של הבדיקה לא נמסר לבית המשפט על-ידי מי מהצדדים) ונתגלה למשיבה ששטח הנכס הוא 10,152 מ"ר ולא 8,434 מ"ר, כפי שהמערערת נישומה עד לאותה העת. 5. כנגד חיוב זה הגישה המערערת השגה, בשנת 2002. השגה זו נדחתה. על דחיית ההשגה הגישה המערערת ערר. כן הוגשו השגה וערר גם בשנת 2003. 6. ביום 31.12.03 החליטה ועדת הערר לדחות את הערר. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפניי. 7. המחלוקת בין הצדדים נסובה על חיובה של המערערת לשלם ארנונה בגין שטח נוסף של 1,718 מ"ר, לגבי החיוב הרטרואקטיבי בשנת 2001. 8. עיקרי טענות המערערת הם אלו: א. החיוב הרטרואקטיבי לתחילת שנת המס 2001 שנעשה בדצמבר שנת 2001, הוטל שלא כדין ולפיכך בטל. ב. ניתן לתקן שומות ארנונה רק החל מהשנה העוקבת לאחר מתן ההודעה. המערערת סומכת יתדותיה בענין זה על פסק דינה של כב' הש' גלאור - עמ"נ (חיפה) 221/02 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה . תק-מח 2003(4), 2496. (להלן: "פסק דין שילוח"). ג. המערערת פעלה בתום לב. המבנים והשימוש בהם לא השתנו לאורך השנים. ד. ועדת הערר שגתה עת קבעה כי החיוב במקרה דנן אינו חיוב רטרואקטיבי. 9. עיקרי טענות המשיבה הם: א. פסק דין שילוח אינו רלוונטי, מאחר ונסיבותיו שונות מנסיבות הערעור דנן, בכך שהמערערת, כנישום המודע לטעות שנעשתה בחישוב שטח הנכס, מנועה כעת מלהעלות טענה כי חיובה האמור מהווה חיוב רטרואקטיבי או פסול. לא מדובר בטעות זניחה שנישום סביר יכול היה בתום לב שלא לשים לב אליה, כי אם בטעות לגבי שטח בן 1,718 מ"ר. ב. מלבד זאת ש"פסק דין שילוח" ניתן בבית המשפט המחוזי ולפיכך אינו מהווה תקדים מחייב, הוגשה עליו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שטרם הוכרעה. דיון: 10. לאחר עיון בטענות הצדדים, סבור אני כי חיוב המערערת בגין שנת 2001 אינו חיוב רטרואקטיבי שנעשה שלא כדין. אסביר: 11. בע"א 975/97 המועצה המקומית עיבלין נ' מקורות חברת מים בע"מ, דינים עליון כרך נז, 917 (להלן: "פסק דין עיבלין"), עליו הסתמכה המערערת בהשגותה ובעררה, נקבע ע"י כב' השופטת שטרסברג-כהן שמשלוח הודעות חיוב רק בשנת 93 לגבי השנים 1986-1992 מביא לביטול החיוב לתקופה שלפני משלוח ההודעות. אין ללמוד מפסק דין זה על עניינינו, משתי סיבות: א. פסק דין עיבלין מתייחס לחיוב רטרואקטיבי שלא באותה שנת מס (בשונה מהמקרה דנן). ב. המקרה בפסק-דין עיבלין שונה מהמקרה שלפנינו. בפסק דין עיבלין, הוסבר כי יש לאזן בין השיקול של האינטרס הציבורי שהרשות המוניציפלית תגבה את המס המגיע לה, ומאידך, קיים האינטרס של הנישום המושתת על עקרון ההסתמכות וההנחה בדבר סופיות החלטותיה של המועצה. במקרה הנדון בפסק דין עיבלין, מקורות סברה כי היא פטורה מארנונה מכוח סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938, והסתמכה על "המצג על ידי מחדל" שנמשך על פני מספר שנים בהן לא נדרשה לשלם מס. אין טענת הסתמכות זו תופסת לגבי המערערת. חזקה על המערערת שידעה, הלכה למעשה, במהלך השנים בהם שילמה ארנונה על הנכס, מה גודל הנכס בו היא מחזיקה. חזקה זו לא נסתרה על-ידי המערערת. ההפך הוא הנכון - בישיבת ועדת הערר מיום 17.12.03 ציין ב"כ המערערת כי המערערת סברה שהחיוב הקודם היה בידיעה מלאה של העירייה ותוך התחשבות בעובדה שמצויים בתוכו גם שטחים לא מנוצלים. נתון זה מעיד כי המערערת ידעה הלכה למעשה כי השטח בעבורו היא שילמה דמי ארנונה היה קטן משטח הנכס הכולל, בפועל. המערערת לא תמכה טענתה לגבי השטחים הריקים שלא נעשה בהם כל שימוש, במסמכים ו/או במפה. משכך הוא, לא ניתן לומר שהייתה כאן הסתמכות של המערערת בתכנוניה העסקיים על תשלומי הארנונה הקודמים. 12. נדוננו דומה לכן יותר לענין שנדון בפסק דין שילוח, עליו ביססה המערערת את ערעורה לפני, בו נקבע כי אין לחייב את המערערת לשאת בחיובי הארנונה המוגדלים החל ממועד תחילת השנה בה בוצעה הביקורת, קרי, החל מה- 1.1.1998 (הביקורת נערכה בחודש אפריל 1998), כאשר ההודעה על הגדלת החיוב ניתנה רק ביום 12.7.1999. למרות זאת איני סבור שיש להחיל את שנפסק בפסק-דין זה על המקרה שלפנינו שכן נסיבות המקרה שלפנינו שונות באופן ניכר. השוני העיקרי נעוץ בכך שבעוד שמקרה שילוח, דובר על שטח משותף למחזיקה ולמחזיק נוסף ותחילה הוטלה הארנונה עליו, במקרה דנן מדובר בשטח שכולו של המערערת. נתון זה נוגע ומשליך לענין שאלת הסתמכות הנישום. במקרה דנן, כפי שכבר ציינתי לעיל, לא ניתן להגיד שהייתה הסתמכות אמיתית וכנה של המערערת על תשלומי הארנונה הקודמים. 13. יתר על כן, כב' הש' גלאור, ביססה החלטתה, בין השאר, על רשלנות מנהלת הארנונה, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכך שעל אף שהיא ביצעה את המדידה המחודשת בחודש אפריל 1998, היא הטילה את תוספת החיוב רק ביום 12.7.1999, כשנה ורבע מאוחר יותר. במקרה דנן, אף אחד מהצדדים לא נקב בתאריך בו בוצעה הבדיקה, כל שנמסר הוא שהבדיקה בוצעה במהלך שנת 2001, היא השנה בה ניתנה ההודעה בדבר תוספת החיוב. במקרה דנן איני יכול לקבוע שהייתה בהתנהלות המשיבה התרשלות כלשהי (גם המערערת לא טוענת להתרשלות מצד המשיבה). 14. מכל מקום, בענייננו, לא חל כל שינוי בשיטת החישוב של המשיבה, לא במדיניותה ולא בסיווג הנכס או האיזור בו הוא מצוי. אם ביצעה המשיבה טעות בחישוב שטח הנכס, ככל הנראה בהיסח הדעת, הרי שהיא רשאית לתקנו. ראו בענין זה דברי הנשיא ברק בע"א 6501/98 עיריית הרצליה נ' רפאלה חרל"פ ואח' תק-על 2000(1), 574: "מקובל על הכל כי המערערת רשאית לתקן טעות בחישוב, אך אינה רשאית לקבוע שיטת חישוב שונה. ...... אין נפקא מינה אם הפרש זה הוא בשטח המרתף או שיש גם חלקים נוספים במבנה עליהם לא שולמה הארנונה. כך או כך, לא חל כל שינוי בשיטת החישוב אלא בחישוב עצמו". כן, ראו - ע"א 1267/96 (י-ם) חברת קוביק בע"מ נ' עיריית ירושלים, ארנונה עירונית פסקי דין- כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, 1999, עמ' 843, שם נקבע כי רישום מוטעה או השמטה מוטעית, אינם הטלת ארנונה למפרע, אלא התאמת הרישום למצב עובדתי נתון. 15. בנסיבות הענין, מסקנתי היא כי חיוב המערערת בתשלומי ארנונה החל מתחילת שנת 2001 נעשה כדין. 16. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.ערעור מנהליערעורארנונה