זיוף כרטיסי אשראי

להלן פסק דין בנושא זיוף כרטיסי אשראי: פסק-דין השאלה העומדת לדיון היא מי יישא בהפסד הכספי עקב זיוף כרטיסי אשראי שניפקה התובעת, האם הנתבעים או שמא התובעת. כללי: התובעת היא חברה המפעילה עסק של כרטיסי אשראי. הנתבעת מס' 1 (להלן-"הנתבעת") היא חברה העוסקת במכירת רהיטים בבאר-שבע. הנתבע מס' 2 (להלן-"הנתבע") הוא מנהלה של הנתבעת ובעל מניות השליטה בה. הנתבעת התאגדה ביום 24.8.98. לכתב התביעה צורפה תמצית רישום מרשם החברות אודות הנתבעת (להלן-"התמצית"). בתמצית נרשם כי תיאור העסק בלשון זו: "לשווק, לתכנן, לפתח, לסחור, למכור סחורות, לרבות רהיטים" בעלי המניות בנתבעת הם מר לוגסי דניאל, הנתבע, המחזיק ב-99 מניות, ומר אבגואי (או אבגי) דוד, המחזיק במניה אחת בלבד. ביום 8.9.98 חתמה נתבעת על בקשה להצטרפות להסכם ספק עם התובעת (להלן-"הבקשה"). לבקשה צירפה הנתבעת העתק פרוטוקול אסיפה כללית של בעלי המניות מיום 26.8.98, בה נקבע, בין היתר, כי חתימתו של הנתבע בתוספת חותמת הנתבעת, תחייב את הנתבעת לכל דבר וענין. ביום 13.9.98 הזרימה התובעת למחשב שלה את הבקשה ואת נתוני הנתבעת. ביום 14.9.98 שלחה התובעת לנתבעת מכתב, אליו צורף נוסח הסכם ספק (להלן-הסכם הספק"), ובו אישרה לנתבעת על הצטרפותה להסדר כרטיסי ישראכרט. מאותו יום ואילך קיבלה הנתבעת כאמצעי תשלום את כרטיסי האשראי שהנפיקה התובעת, תוך שהיא ממלאת אחר הוראות הסכם הספק. במהלך חודשים ינואר-פברואר 2001 מכרה הנתבעת רהיטים ללקוחות אשר שילמו בכרטיסי אשראי כדלקמן: - עיסקה מיום 10.1.01 על הסך 8,300 ₪ על שם תעוז אבן חן; - עיסקה מיום 14.1.01 על הסך 5,000 ₪ על שם טופלר דן. - עיסקה מיום 23.1.01 על הסך 8,700 ₪ על שם גבריאלה שפיגל; - עיסקה מיום 27.1.01 על הסך 7,450 ₪ על שם זידנברג אילן; - עיסקה מיום 29.1.01 על הסך 8,580 ₪ על שם אורלובסקי אסתר; - עיסקה מיום 20.2.01 על הסך 6,900 ₪ על שם רחל אשר; - עיסקה מיום 21.2.01 על הסך 5,800 ₪ על שם ברגמן נילי; חלק מלקוחות התובעת ששמותיהם מופיעים לעיל פנו את התובעת בתלונה שהם לא ביצעו את הרכישות אצל הנתבעת, וכי כרטיסי האשראי שלהם מצויים ברשותם, דבר המלמד כי כרטיסי האשראי שלהם זויפו. בעקבות תלונות הלקוחות, ביצעה התובעת בדיקה של שוברי תשלום של עיסקאות שביצעה הנתבעת, ושוברי תשלום שנראה לה שהוטבעו בכרטיסי אשראי מזוייפים, הוצאו ונבדקו. במסגרת בדיקה זו פנתה התובעת אל הלקוחות ששמותיהם הופיעו על גבי שוברי התשלום ואשר לא התלוננו על זיוף כרטיסי האשראי שלהם. לקוחות אלו אישרו כי חתימתם זויפה, וכי במועדים הנקובים בשוברי התשלום המזוייפים, היו כרטיסי האשראי בחזקתם. בתחילה זיכתה התובעת את חשבונה של הנתבעת בבנק, אך לאחר גילוי הזיוף, קיזזה התובעת סכומים שהיתה חייבת לתובעת, ותבעה ממנה את היתרה בסך 36,670 ₪. ביום 4.3.01 ביטלה התובעת את הסכם הספק בהודעה ששלחה לנתבעת. הנתבעת כפרה בזכותה של התובעת לקבל את הסכומים שתבעה, ואף הגישה כנגדה תביעה שכנגד לתשלום הסך 6,380 ₪. הנתבע כפר אף הוא בחובתו לשלם לתובעת סכום כלשהו. העדויות: לפני תחילת ההוכחות התנגד ב"כ הנתבעים לשינוי חזית, להרחבת חזית ולעדויות בלתי קבילות. מטעם התובעת העידו כל הלקוחות ששמותיהם הוזכרו לעיל, והם אישרו כי בעת שנרכשו הטובין מאת הנתבעת, היו כרטיסי האשראי שלהם בחזקתם וכי הם לא ביצעו את הרכישות ולא חתמו על שוברי התשלום בעת ביצוע העסקאות, כך שהמסקנה היא שאם נעשה שימוש בכרטיסי אשראי הנושאים את שמם, אזי כרטיסי אשראי אלה הם מזויפים. אין חולק כי מהימנותם של עדים אלו. העד הנוסף מטעם הנתבעת הוא מר משה אליהו, שתצהירו מלא בעצות משפטיות שקיבל. למעט הציטוטים מהמסמכים עליהם חתמו הנתבעת והתובעת, הציטוטים מהסכם הספק וחזרה על האמור במסמכים אלו, כל תצהירו מהווה עדות שמיעה שאינה קבילה. מן הראוי שב"כ התובעת יכלול בתצהיר עדות ראשית אך ורק עובדות, ולא יכלול בו עדויות שמיעה וחוות דעת משפטיות. התצהירים אינם מהווים סיכומים מקדמיים, ויש לכלול בהם אך ורק עובדות. מר אליהו אישר בחקירתו הנגדית כדלקמן: - סעיף 6 להסכם הספק אינו מטיל חובה על הנתבעת לבדוק את זהותו של המשתמש בכרטיס; - בכל 7 העיסקאות המוזכרות לעיל התקשרו מהחנות של הנתבעת לקבל אישורים לעיסקאות ואישורים אלו אכן ניתנו; - האישורים שניתנו הם אותם האישורים הדרושים על פי סעיף 6(ה) להסכם הספק; - בסעיף 6 לתצהירו ציין העד כי הנתבעת ביצעה עסקאות פיקטיביות, וכוונתו במונח "עסקה פיקטיבית" היתה שהכרטיסים שהוצגו בעת ביצוע העסקאות, לא היו כרטיסים שהונפקו על ידי חברת האשראי, וכי בקלות ניתן לראות שהם זויפו. העד לא פירט כיצד ניתן לראות בקלות שהכרטיסים זויפו. מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 2 ומנהל החנות בבאר-שבע, מר דני פרץ. טענות הצדדים: הצדדים בסיכומיהם העלו טענות שזכרן לא בה בכתבי הטענות. מאחר והיתה התנגדות של שני הצדדים לשינוי חזית או להרחבת חזית, אתייחס אך ורק לטענות שזכרן בא בכתבי הטענות. טוענת התובעת כדלקמן: הנתבעת ביצעה עסקאות ללא אישור התובעת ו/או ביצעה עסקאות פיקטיביות תוך חיוב כרטיסי אשראי של אחרים שלא כדין; יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בתשלום סכום התביעה משום שיש במסך ההתאגדות כדי לסכל את כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. טוענים הנתבעים כדלקמן: הנתבעת ביצעה את העסקאות לאחר קבלת אישור התובעת לעסקאות, ובכך מילאה את חובתה על פי הסכם הספק; הנתבע לא ידע על קיומן של העסקאות, אין לו כל אחריות לביצוע העסקאות והסכם הספק לא חל עליו. דיון ומסקנות: תביעת התובעת כנגד הנתבעת: סעיף 6 להסכם הספק קובע את חובותיו של ספק בעת מכירת מוצרים ללקוחות. בהתאם לסעיף זה, לפני ביצוע עסקה הספק: "א) יוודא כי הכרטיס המוצג לו עדיין בתוקף, הינו תקין, לא הושחת ולא נעשו בו שינויים וכי מספר הכרטיס לא נכלל ברשימת הכרטיסים המבוטלים... ב) יבדוק אם הכרטיס הונפק בישראל או מחוץ לישראל. ג) יטביע בשובר את פרטי הכרטיס באמצעות מכונת ההטבעה הכוללת את מספר הספק אצל ישראכרט, ובהעדר יכולת לבצע ההטבעה, כאמור, יעתיק את כל הפרטים המובלטים על הכרטיס ובמכונת ההטבעה על גבי השובר. ד) .... ה) יקבל מישראכרט אישור לביצוע העסקה, אם נחוץ אישור כזה. ו) ימלא את כל פרטי הרכישה על השובר ובכלל זה את תאריך הרכישה, מחיר המצרכים סכום העסקה, ומספר אישור החריגה - אם ניתן. ז) יחתים את הלקוח על השובר ויוודא כי החתימה על השובר זהה לדוגמת החתימה המופיעה על הכרטיס וכי שם הלקוח בחתימה זהה לשם המוטבע בכרטיס. ח) ימסור ללקוח את העתק השובר המיועד ללקוח." כפי שאנו רואים, התובעת אינה מחייבת את הספק לבדוק את זהותו של מחזיקת הכרטיס. שאלה זו לא עלתה לדיון, ואת הדיון בשאלה זו אשאיר לעת מצוא. מן העדויות עולה כי הנתבעת פעלה בהתאם להוראות סעיף 6 להסכם הספק, אם כי קיים ספק לגבי השאלה האם מי שביצע את המכירה ווידא שהכרטיס תקין, אך לשאלה זו אתייחס בעת שאדון בתביעת התובעת כנגד הנתבע. הצדדים טענו רבות בקשר לחבותה של הנתבעת. התובעת ייחסה לנתבעת מרמה ושיתוף פעולה עם הזייפנים, למרות שלא היה לכך כל שמץ ראיה בחומר הראיות. מנגד טענה הנתבעת שהיא פעלה כפי האמור בהסכם הספק, ועל כן על יש לדחות את תביעת התובעת. סבור אני כי טענות אלו של הצדדים נובעות מהעובדה ששתיהן לא קראו את הסעיפים הראשונים של פרק א' בהסכם הספק, שכן בסעיפים אלו מצויה התשובה לשאלה העומדת לדיון. ואסביר את דברי. בסעיף 1(א) להסכם הספק נכתב כדלקמן: "תנאים אלה מהווים את ההסכם (להלן-"ההסכם" או "הסכם זה") בין ישראכרט בע"מ (להלן-"ישראכרט") ובין בית העסק (להלן-"הספק") בקשר להצטרפות הספק להסדר של ישראכרט (להלן-"ההסדר") ולפיו יכבד הספק כרטיסים (להלן-"הכרטיסים") שבהסדר, המוצגים על ידי לקוחות המחזיקים בכרטיסים שהונפקו להם." בסעיף 3 להסכם הספק נכתב כדלקמן: "הספק מתחייב לספק את השירותים ו/או המצרכים כאמור בבקשה (להלן ביחד -"המצרכים") למחזיקי הכרטיסים המונפקים על ידי ישראכרט או המונפקים על ידי אחרים המיוצגים על ידי ישראכרט (ההדגשה שלי - י.ז.), כפי שתודיע ישראכרט מעת לעת (להלן-"הלקוחות") המציגים כרטיס תקף והחותמים על שובר חשבון (להלן-"שובר" או "השובר"), ובכפוף להוראות הסכם זה הספק לא יסרב לספק את המצרכים ללקוחות..." מסעיף 3 נוכחים אנו לדעת כי התחייבות התובעת היא לכבד אך ורק כרטיסי אשראי שהיא הנפיקה ללקוחותיה. במקרה שלפנינו מוסכם על הצדדים כי מדובר בכרטיסים מזויפים, שלא התובעת הנפיקה. בנוסף, מי שעשה שימוש בכרטיס לא היה לקוח של התובעת אלא לקוח אחר. כך, שבעת השימוש בכרטיסים המזויפים לא התמלאו שני תנאים מקדמיים על מנת שתקום חובתה של התובעת לזכות את חשבון הנתבעת בסכומי העסקאות. דהיינו, לא התמלא התנאי שנעשה שימוש בכרטיסים שהתובעת הנפיקה, מכיוון שנעשה שימוש בכרטיסים מזויפים, והלקוחות לא עשו שימוש בכרטיסים, שכן הזייפנים הם אלה שעשו שימוש בכרטיסים. חשוב להדגיש כי בעת שהתובעת נותנת אישור לעסקה, אין הכרטיס נמצא בידיה או בפניה, אלא בפני מי שמבצע את העסקה עם הלקוח ובידיו. כך שאישור העסקה אינו יכול להיות אישור לכך שהכרטיס הנמצא בידי הספק הוא כרטיס אותנטי ולא כרטיס מזוייף. לא נטען בפני כי התובעת התרשלה בכך שלא מסרה לנתבעת מידע כיצד ניתן לזהות כרטיס אותנטי וכיצד ניתן לזהות כרטיס מזוייף, על כן לא אדון בשאלה זו. לאור כל האמור לעיל, יש לקבל את תביעת התובעת כנגד הנתבעת. התובעת תובעת לחייב את הנתבעת ברבית שיעור "פריים". הנתבעת לא הניחה תשתית עובדתית בכתב התביעה לחיוב זה, ועל כן זכאית התובעת אך ורק להפרשי הצמדה ורבית על סכום זה. התביעה כנגד הנתבע: בכתב התביעה טענה התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבע, מכיוון שהתמלאו תנאי סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. בסיכומים מטעמה טענה התובעת כי הנתבע לא חתם על הסכם הספק עם חותמת החברה אלא בעצמו, תוך שטענה זו מנומקת שמדובר בטענה משפטית. אומר כבר עתה כי מבחינה עובדתית טענתה זו של התובעת אינה נכונה. בכל מקום שמופיעה החתימה של הנתבע, לא חתם הנתבע לבדו, אלא בצירוף חותמת הנתבעת. בכל מסמכי העסקה בין התובעת לבין הנתבעת, שצורפו לתיק בית המשפט לא מופיעה חתימתו של הנתבע ללא חותמת החברה. מחקירתם של הנתבע ושל דני פרץ, מי שהיה מנהל החנות בבאר-שבע, עולה כי הנתבע שותף בעסק של מרפדייה הנמצא בראשון לציון, וכי הנתבעת היא חברה שבבעלותו. הנתבע פתח בתחילה את החנות בראשון לציון, אך החנות לא היתה רווחית. מאחר ובעיסוקו במרפדייה היו לו הרבה לקוחות מבאר-שבע, זה נתן לו את התמריץ להקים את הנתבעת, אשר תפתח את החנות בדרום הארץ במקום בראשון לציון. הנתבע העיד כי היה חותם על השיקים של הנתבעת בראשון לציון, ולשם היו מביאים לו את כל החשבונות. הנתבע מסר את ניהול החנות בבאר-שבע למר דני פרץ, ומר פרץ מנהל את החנות מיום היפתחה. מר פרץ העיד כי מי שנמצא בחנות חותם על קבלת סחורה ועל אספקת סחורה, ועובד שמבצע את המכירה הוא זה שממלא את השוברים של כרטיסי האשראי ומחתים את הלקוחות. מעדויות אלו מנסה התובעת לבנות תילי תילים של השערות, שאינם יכולים לבוא במקום עדויות. ניהול הנתבעת הוא ניהול רגיל וסביר. מנהל החברה אינו חייב לנהל באופן אישי את החנות, ורשאי וזכאי הוא למנות מנהל לחנות. מהעדויות עולה כי במקרה זה לא מסר הנתבע את הניהול הכספי לידי אחרים, אלא הוא בעצמו עוקב מקרוב אחר ההתנהלות הכספית של הנתבעת, על מנת שידע בזמן אמת מה הוא מצבה הכספי של הנתבעת. הנתבע דורש מידע על כל תנועה כספית ואחראי לה, ועל כך אין לבוא אליו בטענות. אין כל ראיה שהנתבע ניהל את הנתבעת במרמה ואין כל ראיה שהנתבעת נמצאת במצב של חדלות פרעון. במקום שהתובעת תנסה להגיע לזייפני כרטיסי האשראי, היא דנה את הנתבע ברותחין על לא עוול בכפו. המוכרים בחנות נפלו קרבן לזייפני הכרטיסים. לא רק הנתבעת ועובדיה נפלו קרבן לזייפני הכרטיסים, אלא גם בעלי עסקים אחרים. מהתדפיסים שצירפה התובעת לתצהיר מטעמה עולה כי בעלי העסקים א.ה. גיא מסעדות, ניטצ'רגרין, טבע לי, הדר אוטו חוב.,נפלו אף הם קרבן לזייפני הכרטיסים (ראה תדפיסים שצורפו לתצהיר מטעם התובעת בקשר לעדים נילי ברגמן, תעוז אבן-חן וזידנברג אילן). דבר זה מלמד כי זיוף הכרטיסים היה באיכות טובה, שגם בעלי עסקים אחרים נפלו קרבן לזיוף זה ולא רק הנתבעת. התובעת טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הנתבעת, בנימוק שהתמלאו התנאים הנקובים בסעיף 6(ג)(1) לחוק החברות, דהיינו, שהיא הוכיחה שהשימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של דין או להונות או לקפח אדם. סבור אני שהתובעת לא הוכיחה כי השימוש באישיותה הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של דין או להונות או לקפח אדם. ייתכן שזו הפרשנות של התובעת לשבעת מקרי הזיוף, אלא שאיננו יודעים כיצד נראו כרטיסי האשראי המזויפים, ואם בעלי עסקים נוספים נפלו קורבן לזייפנים אלו, משמע שמדובר בזיוף איכותי, אשר מערער באופן ניכר ביותר את טענות התובעת בדבר הכוונה של הנתבע לקפח אדם או להונותו. טוענת הנתבעת כי די היה להסתכל על מספר כרטיס האשראי כדי לדעת שהכרטיס מזויף, שכן בכרטיסים המזויפים מספר הכרטיס אינו מוטבע בקו ישר אך בכרטיס האמיתי מספר הכרטיס מוטבע בקו ישר. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת לא טענה בכתבי הטענות כי הביאה לידיעת הנתבעת ולידיעת עובדיה מה הם המאפיינים של כרטיס אשראי שהיא הנפיקה אשר יכולים לתת לנתבעת ולעובדיה אינדיקציה להבחין בין כרטיס אשראי מקורי לבין כרטיס אשראי מזויף. אמנם ב"כ התובעת היפנה את תשומת לב העדים לכך שבכרטיס המזויף מספר הכרטיס אינו מופיע בקו ישר, אך ההבדל בין גובה הספרות הוא קטן ביותר, ולא עולה על מילימטר או שניים, כך שללא הפניית תשומת הלב מצד התובעת לפרט זה, לא ניתן לשים לב אליו בהסתכלות ראשונה. במהלך העסקים הרגיל לא תמיד שמים לב להבדלים אלו. העובדה שבתי עסק נוספים לא גילו את הזיוף ונפלו קרבן למעשי הזיוף, מעידה כי לא בנקל ניתן היה לגלות את הזיוף. העובדה שבמשך 3 שנים הנתבעת השתמשה נכון בכרטיסי האשראי מעידה כי הנתבעת הקפידה היטב על הכללים של השימוש בכרטיסי האשראי. אינני מתעלם מהעובדה ששבעת המקרים ארעו במשך 40 יום לסירוגין, אך מדובר בתקופה ארוכה יחסית ובהפרשים של מספר ימים האחד מהשני, כך שיש רגליים לדבר שפעולת הרמאות של הזייפנים נעשתה לאט לאט על מנת שלא לעורר את תשומת לב המוכרים בחנות הנתבעת. בנסיבות אלו סבור אני שלא התמלאו התנאים הנקובים בסעיף 6(ג)(1) לחוק החברות לצורך הרמת המסך. דהיינו, הנתבע לא התכוון לסכל כוונתו של כל דין, הנתבע לא התכוון להונות אדם או לקפחו. אשר על כן, סבור אני שדין התביעה כנגד הנתבע להידחות. התביעה שכנגד: התביעה שכנגד הינה בגין ריכוז שוברים מיום 9.1.01. הנתבעת שכנגד לא שילמה את השוברים מכיוון שלטענתה הסכם הספק בוטל. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שכנגד. אם העיסקה בוצעה בעת שהסכם הספק היה בתוקף, חייבת היא לשלם את השוברים, שכן הביטול תקף לגבי העסקאות שיבוצעו מיום הביטול ואילך, ואין הוא תקף לגבי עסקאות שכבר בוצעו או שהשוברים בגינם נחתמו לפני שהודעת הביטול הגיעה לספק. אם נקבל את גישת הנתבעת שכנגד לפיה הודעת הביטול תופסת מהרגע שבו נשלחה הודעת הביטול והיא תופסת חלה אף על עסקאות שכבר בוצעו, יכול וייווצר מצב בו תבטל חברת האשראי עסקאות שהסכם הספק חל עליהן, ואשר נעשו כדין. דבר זה אינו הגיוני ויש בו משום חוסר תום לב. על כן סבור אני שעל הנתבעת שכנגד לשלם לתובעת שכנגד את הסך 6,380 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 25.6.01, מועד בו סירבה הנתבעת שכנגד לשלם את שוברי התשלום. הוצאות המשפט: בהחלטה להגשת הסיכומים קבעתי כי הסיכומים יהיו לכל היותר על 10 עמודים בגודל 4A, רווח של שורה וחצי בין שורה לשורה ורווח של 3 ס"מ מכל צד של כל עמוד. גבולות אלו נקבעו על מנת שהצדדים יכתבו בסיכומיהם את עיקרי הדברים ובאופן שבית המשפט יוכל לקרוא את הסיכומים ללא מאמץ מיוחד. התובעת הגישה את סיכומיה על דפים בגודל פוליו כאשר המרווחים בראש העמוד ובתחתית העמוד הם בני סנטימטר אחד בלבד והרווח בין שורה לשורה היה שורה אחת בלבד. בכך הגדילה התובעת את היקף הסיכומים המותר, ולמעשה סיכומיה השתרעו על פני כ-15 עמודים, אילו היו מוגשים על פי החלטתי הנ"ל. בית המשפט אינו יכול לעבור על כך לסדר היום. על כן, לא אפסוק לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ שהייתי פוסק לה אילו היתה ממלאת אחר החלטתי לענין הסיכומים. התובעת מצאה לנכון להאשים את הנתבע במרמה, למרות שלא היה לה בסיס לעשות כן. התובעת האשימה את הנתבע במרמה גם כאשר היו מונחות בפניה כל העדויות ולמרות שידעה שמדובר בזיוף של כרטיסי אשראי על ידי אחרים. עובדה זו מן הראוי שתמצא ביטוי בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבע. אמנם התובעת שכנגד-הנתבעת זכתה בתביעה שכנגד, אך מאחר ובחישוב הסכומים הכולל עליה לשלם סכומי כסף לתובעת-הנתבעת שכנגד, אינני פוסק לזכותה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתביעה שכנגד. סוף דבר: לאור האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת את הסך 36,670 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (8.7.01) ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסך 6,380 ₪ בתוספת הרשי הצמדה ורבית מיום 25.6.01 ועד ליום התשלום בפועל; 3) התובעת תשלם לנתבע מס' 2 את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.אשראיכרטיס חיוב (אשראי)זיוף