להלן פסק דין בנושא עלות אשפוז סיעודי: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה בת.א. 4359/97 (כבוד השופט ש. ברוך) לפיו חויבו המערערים בתשלום עלות אשפוזה של המערערת 1 במוסד סיעודי (להלן: "פסק הדין"). רקע 1. המערערת 1 מאושפזת החל משנת 1988 במוסד סיעודי המופעל על ידי המשיבה. 2. המערער 2 (להלן: "המערער") הינו בנה של המערערת, אשר בעת אשפוזה של אמו חתם ביום 24.5.88 על התחייבות כלפי המשיבה לשאת במלוא עלות האשפוז למשך 12 חודשים (להלן: "ההתחייבות הראשונה"). התחייבות נוספת, בנוסח זהה, נחתמה על ידי המערער גם ביום 15.11.95 אלא שהסכום בה הועמד על 2,907 ₪ שהוא סכום הנמוך מהעלות המלאה של עלות האשפוז וצויין בה כי נחתמה לאחר "הערכה מחודשת" (להלן: "ההתחייבות השניה") 3. פרשנות ההתחייבות הראשונה היא שעמדה במרכז הדיון בבית משפט השלום, ובעיקר סעיפים 2-3 שבה. מפאת חשיבות העניין נביאם כלשונם: - סעיף 2 קובע כי - "התחייבות זו תחל מיום האשפוז ותישאר בתוקפה כל עוד ממשיך משרד הבריאות להשתתף באשפוזו של החולה וכל עוד לא שולמו כל הכספים המגיעים למשרד הבריאות בגין האשפוז הנ"ל ". בהמשך לסעיף 2 ובמרחק ממנו הוספו, בכתב יד, המילים "למשך 12 חודשים בלבד". בסעיף 3 התחייב המערער: "לשלם ללשכה מידי חודש בחודשו את דמי האשפוז בסך עלות מלאה ₪. התשלום יועבר עד לשלישי לחודש בעבור החודש השוטף. הסכום צמוד למדד ויעודכן מידי פעם על ידי משרד הבריאות ...". 4. לטענת המערער הוא הסכים להשתתף בהוצאות האשפוז האמורות החל מיום חתימתו על ההתחייבות הראשונה, 24.5.88, ולמשך 12 חודשים בלבד. לטענת המשיבה, התחייבותו הכללית של המערער לשלם את הוצאות האשפוז, כמפורט בסעיף 2 להתחייבות הראשונה, אינה מוגבלת בזמן והיא תקפה החל מיום אשפוזה של אמו וכל עוד ממשיכה המשיבה להשתתף בהוצאות האשפוז. אלא שהוסכם כי בשנה הראשונה ישלם המערער את מלוא עלות האשפוז, לאחר שבתחשיב זכאות שנערך ערב אשפוזה של אמו נמצא כי יש בהכנסותיה הגבוהות כדי לממן את מלוא עלותן. הובהר למערער כי אם ועד כמה שישתנו הכנסותיו ו/או הכנסות אמו, יהיה עליו להתייצב לעריכת תחשיב זכאות חדש, אך אין באפשרות זו כדי לפגוע בהתחייבות הכללית, כמפורט בסעיף 2 להתחייבות הראשונה. 5. בפועל, שילם המערער את ההוצאות במלואן עד דצמבר 1989 קרי, חצי שנה לאחר תום שנת ההתחייבות הראשונה, ולאחר מכן לא העביר למשיבה כספים. זהו הרקע לתביעה אותה הגישה המשיבה נגד המערערים בגין הוצאות האשפוז מחודש ינואר 1990 ועד אוגוסט 1997, בסכום של 607,363.18 ₪ הכולל קרן, ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה. 6. א. בית משפט השלום הכריע במחלוקת הפרשנית כגרסת המשיבה. נוסח ההתחייבות מלמד כי המילים "למשך 12 חודשים בלבד" אינו מתייחס לסעיף 2, כטענת המערער, אלא הינם המשך המילים "עלות מלאה" המופיעים בסעיף 3 להתחייבות הראשונה. אמור מעתה כי המערער התחייב לשאת בעלות המלאה של האשפוז למשך 12 חודשים, אשר עם סיומם ובכפוף לפניית המערער ניתן יהיה לשנות את סכום ההשתתפות על פי יכולתם הכספית של המאושפזת ובני משפחתה. פרשנות זו מתיישבת עם האמור בסעיף 7 להתחייבות העוסק בשינוי בדמי האשפוז כתוצאה משינוי נסיבות. מסקנה זו נובעת לדעת בית המשפט אף מכך כי בפועל המשיך המערער לשלם סכומים מעבר לשנת האשפוז לה התחייב. ב. בית המשפט דחה את טענת המערער כי ההתחייבות השניה שנחתמה בשנת 1995 מצביעה על כך כי אף המשיבה סברה כי ההתחייבות הקודמת, הראשונה, פקעה. נוסח שתי ההתחייבויות זהה לחלוטין, למעט הסכום לתשלום שעודכן בהתחייבות השניה והופחת. כן דחה בית המשפט את טענת המערערים כי לפחות החל מינואר 1995 חלה עלות אשפוזה של האם על המדינה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994, באשר נקבע בחוק זה כי הנטל להוכיח שאדם זכאי להטבות שבו הינו על המערערים, ואלה לא עשו ניסיון להוכיח זאת. ג. עם זאת, נתקבלה בפסק הדין טענת המערער כי חלק מהתביעה התיישן (סך של 61,651.04 ₪ בגין חודשים ינואר 1990 ועד ספטמבר 1990), ובסופו של יום חייב את המערערים יחד ולחוד לשלם סכום של 545,985.14 ₪ כשהם נושאים ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה (5.11.97) ועד לתשלום בפועל. כן חויבו המערערים בהוצאות ושכ"ט עורך דין. 7. נציין כי בהליך שנוהל בפני בית המשפט לא העיד המערער, למרות שהגיש תצהיר עדות ראשית. נסיבות אי העדתו נעוצות בעובדה כי לא הופיע לישיבת הוכחות אחת, נטען שמפאת מחלה. לישיבת ההוכחות הנדחית לא הופיעו המערער או בא כוחו, אלא לאחר שהסתיים הדיון והחל שלב הסיכומים. בנסיבות אלו סרב בית המשפט להתייחס לאמור בתצהירו של המערער, אם כי העיר בפסק הדין שאף אם היה המערער מעיד - עדותו לא היתה משנה בהרבה את תוצאת הדיון. 8. מכאן לערעור שלפנינו בו טוען המערער טענות במישור הדיוני ובמישור המהותי; במישור הדיוני טוען המערער כי משלא נחקר על תצהירו - לא ניתן לו יומו בבית המשפט. מוסיף הוא וטוען כי הפרוצדורה אינה מיטת סדום, והסנקציה בגין איחורו הקצר יחסית לישיבת ההוכחות, איחור שאף היה ידוע לבית המשפט, יש ויהיה בהטלת הוצאות, ולא במניעתו מלהגיש תצהירו כראיה. לטענת המערער נקט בית המשפט איפה ואיפה. גם למשיבה קרתה תקלה כשעדה מטעמה לא הגיעה לדיון, אך בית המשפט לא קנס אותה בכל צורה שהיא, אלא שקבע מועד הוכחות נוסף לשמיעת עדותה. אף כשהתברר כי המשיבה נמנעה מלגלות בתצהיר גילוי מסמכים תיק מסמכים שלם, החליט בית המשפט להעמיד את המסמכים לעיונם של המערערים ולא הטיל על המשיבה כל סנקציה. בנסיבות אלו, כך על פי המערער, פסילת תצהירו הינה תמוהה, בלתי צודקת ואינה סבירה. במישור המהותי נטען כי ההתחייבות הראשונה היתה מוגבלת ל - 12 חודשים בלבד. הדבר נובע מנוסח ההתחייבות, כמו גם מכך שהמשיבה נמנעה מלדרוש את החוב שלכאורה הצטבר משך שנים רבות, באופן המצביע על כך כי גם היא ראתה בהתחייבותו כהתחייבות מוגבלת בזמן. מוסיף וטוען המערער כי לא הוסכם עם המשיבה על תשלום חודשי מסודר כי אם על העברה תקופתית של כספים מתוכניות החיסכון של האם. כן נטען כי כאשר חתם על ההתחייבות השניה לא נאמר לו כי קיים חוב, הדבר לא מוזכר בכתב ההתחייבות השני וגם לאחותו לא נמסר כל דיווח אודות חוב. לטענת המערער, אין הוא צריך לשאת במחדליה של המשיבה מלממש את זכויותיה משך שנים בהן לא עשתה לגביית החוב לכאורה, לרבות הפרשי הריבית וההצמדה הגבוהים אותם תבעה. הערכאה הדיונית העירה, בקדם משפט, כי לטעמה אין הצדקה לריבית זו (ראו החלטתו מיום 22.6.00, נספח [ד] לכתב הערעור), ובכל זאת אישרה בפסק דין את הפרשי ההצמדה והריבית אותם דרשה המשיבה. עוד טוען המערער כי הערכאה הדיונית התעלמה מהחלטתה של כבוד השופטת גנות אשר דנה בתיק במסגרת קדם משפט לפיה יש מקום להגיע לפשרה נוכח מצבם האישי והכספי של המערער ובני משפחתו (ראו החלטת כבוד השופטת גנות מיום 16.6.99, נספח [ו] לכתב הערעור). בסיום דבריו טוען המערער כי היה על המשיבה לפנות אף לבתה של המערערת, אחותו, אשר אינה נושאת כלל בכל הוצאה שהיא. כמו כן בית המשפט טעה משקבע כי למערערת אין כל טענות הגנה. נוכח מצבה הבריאותי, יש לראות בטענות ההגנה של המערער גם טענות הגנה שלה. 9. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינה של הערכאה הדיונית ומדגישה כי למערער ניתן יומו בבית המשפט אלא שהוא נהג בזלזול תוך ניסיון, שלא צלח בסופו של יום, לדחות את שמיעת הראיות. בכך אין לו אלא להלין על עצמו. אף לגופם של דברים טוענת המשיבה כי המערער לא העלה כל טענת הגנה ראויה מפני התביעה. דיון תצהיר עדות ראשית 10. עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מעלה כי המערער לא הופיע לישיבת ההוכחות שהיתה קבועה לתאריך 22.4.01 לאחר שנטען על ידי בא כוחו כי הוא חולה. בית המשפט קבע בהחלטתו כי על המערער להביא תעודה רפואית בדבר מחלתו, ודחה את הדיון לצורך חקירתו של המערער בלבד ולסיכומים בעל פה, בחודשיים ימים. בתאריך הנדחה שוב לא הופיע המערער וגם לא בא כוחו, ובנסיבות אלו ביקש ב"כ המשיבה פסק דין נגד המערער. בתוך כך הופיע עו"ד ממשרדו של ב"כ המערער והודיע כי הוא נמצא באולם אחר בבית המשפט. בית המשפט החל לשמוע את סיכומיה של המשיבה, כשהופיע ב"כ המערער ולאחר מכן אף המערער עצמו. יצויין כי המערער לא הציג אישור רפואי חרף ההחלטה הקודמת בעניין. בהמשך איפשר בית המשפט לב"כ המערער לסכם ולהשמיע טיעוניו והתיק נדחה לעיון ולכתיבת פסק דין. בנסיבות אלו לא ראינו מדוע על בית משפט של ערעור להתערב בסדר דיוניו של בית משפט השלום. אמנם, הפרוצדורה אינה מיטת סדום, ומובן כי עדיפה הכרעה לגוף ומהות העניין, אולם בית המשפט לא נקט יחס שונה כלפי המערער וכלפי המשיבה, שכן גם על היעדרותו הראשונה של המערער מחל הוא ולא הוטלה עליו כל סנקציה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר לפיהם "בית המשפט משרת את הציבור כולו ולא רק את בעל הדין המסוים, אשר עניינו נמצא לפניו אותה שעה, ושימוש בלתי סביר בעתותיו של בית המשפט בשל רשלנות של בעל דין פלוני פוגע באחרים, הממתינים אף הם לתורם ולמימוש זכויותיהם" (רע"א 325/85 יהודיוב נ' מגדל בנין, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 755, 756 (1985)). משלא הופיע המערער לישיבה הנדחית ולא הביא תעודת רופא כמתבקש, החליט בית המשפט להביא את ההתדיינות שכבר נמשכה מעל לשלוש שנים, לקיצה, ואין להתערב בשיקול דעתו. לגופם של דברים 11. בית משפט השלום עמד על כך כי ממילא לא היה בגרסתו של המערער בתצהירו כדי להועיל לעניינו. במקרה זה לא מצאנו כי עלינו להכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הערכאה הראשונה. עלינו אך להיווכח כי מה שהחליטה הערכאה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168 (1991); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 618-619 (מהדורה שמינית 2005). 12. המערער טוען לפרשנות שונה של ההתחייבות הראשונה. לגבי ההתחייבות השניה כלל אין לו טענת הגנה, ולא ברור מדוע לא שילם לפחות ממועד זה את הסכום שנקבע שם. מכל מקום, סברנו כי אכן המילים "למשך 12 חודשים בלבד" מתייחסות לסעיף 3 להתחייבות, באופן שממנו עולה התחייבותו של המערער לשאת בעלות המלאה של האשפוז משך 12 חודשים. אולם, בחלוף התקופה אין חובתו מתאיינת לה סתם כך בחלל האויר, אלא ממשיכה לחול ההתחייבות הכללית המצויה בסעיף 2 שאיננה מוגבלת בזמן ונשארת בתוקפה כל עוד ממשיך משרד הבריאות להשתתף בהוצאות אשפוזו של החולה. דומה כי גם המערער היה מודע לחובתו זו והמשיך להפקיד כספים חצי שנה נוספת לאחר תום התחייבותו, לכאורה. לעניין זה אין נפקא מינה מה היה מקור הכספים או כיצד היה פורע המערער את חובו אם מידי חודש או אם מידי תקופה. מטעמנו נוסיף כי אין הגיון כלכלי או מסחרי בחתימת המערער על התחייבות לשנה אחת. המשמעות הינה כי על המשיבה לעקוב ולהחתים מידי תקופה את כל בני משפחות המאושפזים שבעלות טיפולם היה נושאת, בעוד זהו נטל כבד שאין כל טעם בצידו. הדברים משתלבים עם האמור בסעיף 7 לכתב ההתחייבות המטיל על המתחייב, המערער, להודיע למשיבה על כל שינוי בפרטים המהווים בסיס לקביעת גובה ההשתתפות. 13. המערער טוען כי המשיבה לא סיברה את אוזנו על קיומו של חוב עת החתימה אותו על ההתחייבות השניה. לעניין זה ראוי להפנות לתצהירו של המערער בו ציין כי "בסוף שנת 1995 התקשרה אלי טלפונית הגב' שוש לנצר ואמרה לי שיש חוב ועלי להגיע לסניף משרד הבריאות בנתניה" (ראו סעיף 14 לתצהיר מיום 29.5.00). משמע, כי גם לפי גרסתו של המערער בתצהירו הרי שידע במועד חתימתו על ההתחייבות השניה כי קיים חוב, אם כי לא ידע את גובהו. גם בהתעלם מהאמור בתצהיר, שכן זה לא התקבל בנסיבות שתוארו דלעיל, אין נפקות לטענתו; "הסנקציה", ככל שתהיה, בגין המנעותה של המשיבה מלפעול נגד המערער משך שנים או מלהודיע על החוב נעוצה בהפחתת סכום החוב בשל חיובים שהתיישנו, אך לא ניתן לתת לשיהוי בו נקטה משמעות של "איון" העילה כפי שמבקש המערער. 14. בשולי הדברים נעיר כי אין בית המשפט כבול לאמירות שנאמרו על ידי מותב אחר שישב בדין עוד קודם לכן. השופט המלומד שישב בדיון ההוכחות הינו בעל עצמאות מחשבה והחלטה, והוא יכול ואף חייב לשנות דעתו באם הוא סבור כי כך יש להכריע. 15. לא נעלמה מעינינו טענתו של המערער כי אחותו אינה נושאת בעול, אלא שתביעת המשיבה נגד המערער נסמכה בעיקרה על העילה החוזית בשל ההתחייבות עליה הוא חתם. במסגרת זו, ומשלא ביקש המערער את צרופה של אחותו להליך המשפטי שננקט נגדו ולא ביסס כלפיה עילה, לא מצאנו על שום מה היה על בית המשפט לפסוק נגדה. 16. אשר על כן, מצאנו כי טיעוני המערער בכל הנוגע לעצם חיובו נשענים על אדנים רעועים. משלא נטענה טענה של ממש לעניין גובה החיוב (למעט טענת התיישנות בהתייחס למספר חודשים מצומצם, שממילא התקבלה, וטענה כי החיוב צריך להיות סמלי בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994, שנדחתה) ומשלא הביא המערער כל תחשיב נגדי לגבי האופן בו יש לחשב את החוב הרי שלא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום. נציין כי לאחר שמיעת הערעור, ובטרם נכתב פסק הדין שבנו והזמנו את הצדדים על מנת לקבל הבהרה באשר לאופן עריכת חישוב קרן החוב. אלא שגם לאחר ישיבה זו, ובהעדר טיעון בעניין זה - בפני הערכאה הדיונית או במסגרת ההליך שלפנינו - לא מצאנו להתערב בסכום האמור. 17. בית המשפט קבע כי למערערת עצמה אין טענות הגנה, ואילו המערער מבקש לראות בטענותיו גם טענותיה. אלא, שלאור דחייתן פועל יוצא הוא כי גם טיעוניה נדחים בזאת. ביתר טענותיו של המערער לא מצאנו לדון מאחר שאין בהן ממש. 18. נדגיש כי בידי המערערת היו האמצעים לקיים עצמה באשר הינה בעלת מחצית מהזכויות בבית בו מתגוררים המערער ובני משפחתו. המערער, שהיה אפוטרופוס של אמו ושלט ברכושה, לרבות בכספי הפנסיה והביטוח הלאומי שלה, סבר כי יכול הוא להתנער מחובתו להעביר את הכספים שהיה בהם כדי לממן את אשפוזה של אמו במוסד סיעודי, ולהעביר את הנטל לאחר. פסק דינו של בית משפט השלום הוכיחו אחרת, ומטעמים ראויים. סוף דבר 19. דין הערעור להדחות. המערער ישלם למשיבה הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיבה על חשבון פסיקת ההוצאות דלעיל. רפואהאשפוז סיעודי