ערעור בעבירות תכנון ובנייה

להלן פסק דין בנושא ערעור בעבירות תכנון ובנייה: פסק דין בפני ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט ד' פיש) בת.פ. 4028/05, שבמסגרתו הורשע המערער בעבירות תכנון ובנייה והוטל עליו קנס כספי. הערעור מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. בכתב האישום שהוגש נגד המשיב נטען, כי המשיב שהינו הבעלים של חלקה 16 בגוש 12414 משק 40 במושב אביאל (להלן: "החלקה"), בנה בשנת 2003 או בסמוך לכך ללא שקיבל היתר כדין "חממה בשטח של כ- 500 מ"ר עשויה קונסטרוקציות מתכת ובד" (להלן: "המבנה"). נטען, כי המשיב ביקש להכשיר את המבנה בדיעבד וביום 1.2.04 ניתן היתר לשימוש במבנה "כחממה (משתלה) לגידול צמחים". בתאריך 22.7.04 נמצא כי המשיב משתמש במבנה לצורך "עסק של מכירת ציוד גינון וצמחים", כמו כן נטען כי הוכשרה חניה בשטח של כ- 500 מ"ר עם ירידה מסוכנת מהכביש. בגין האמור לעיל יוחסו למשיב עבירות על ס' 145, 156(א), 204(א)(ג), 205, 208, 218, 219 וו- 221 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. ההליכים בפני בית המשפט קמא על בסיס הסכמת הצדדים ונוכח אופי המחלוקת הכרעת הדין ניתנה לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם. בהכרעת הדין קיבל בית המשפט קמא את מרבית טענותיו של המשיב, לפיהן נמצאים ברשותו היתרים כדין למרבית החממה עליה ממוקמת המשתלה ורק בחלק המסתכם בכ- 18 מ"ר המיועד למכירת הצמחים ומוצרים נלווים לא קיים היתר כדין. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענת הנאשם לפיה החניה של 500 מ"ר הינה שטח של פריקה וטעינה וקבע כי המדובר במגרש לכל דבר ועניין ולפיכך נקבע כי גם החניה הוקמה שלא כדין. בית המשפט קמא הגיע למסקנה, כי בידי המערער מצויים אישורים שונים והמאפשרים לו גידול צמחים על החלקה ובחממה לצורך המשתלה. עיקר הדיון של בית המשפט קמא, היה בשאלה אם פעילותו של הנאשם חרגה מהפעילות המותרת בקרקע חקלאית. בית המשפט קמא, עמד על הקשיים שהתעוררו ומתעוררים בשנים האחרונות בשימוש בקרקע החקלאית והיה ער לעקרונות העומדים בבסיס שימור קרקע חקלאית. כן עמד בית המשפט קמא, על האבחנה בין הפקת התוצרים החקלאיים שהם שימוש חקלאי לשלבים המאוחרים לכך עד למכירת התוצר חקלאי שלעתים מתעורר קושי בסיווגו כשימוש חקלאי. בתום הדיון הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי חלק מהתשתיות במקום הוקמו לצורך ביצוע פעולות מכירה, שאינן שייכות לשלב הייצור ומכאן שאינן בגדר שימוש חקלאי מותר. לפיכך, הרשיע בית המשפט קמא את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בגין אותו חלק. בגזר הדין קבע בית המשפט קמא כי מאז אותה הכרעת דין ניתן אישור לשימוש חורג מטעם הועדה המקומית אך ההליכים לא הסתיימו. כמו כן הוסיף, כי המשיב נקלע להליכים נגדו בשל הדיון בשאלה העקרונית. בשים לב לכל אלה, גזר בית המשפט קמא על המשיב עונש סמלי של קנס בסך 100 ₪ תוך שנמנע מהטלת התחייבות. הטענות בערעור ב"כ המדינה טען, בין היתר, כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי השימוש שלא כדין היה רק בחלק של 18 מ"ר מתוך 500 מ"ר. כן עמד, על העונש הנוטה לקולא לטענתו אשר אינו מרתיע בשים לב לרווח הכלכלי שצבר המשיב. ב"כ המשיב תמך יתדותיו בפסק הדין של בית המשפט קמא וציין בין השאר, כי הנאשם פעל כדין. לטענתו, המשיב הבין, כי ההיתר שנמצא בידו לחממה לגידול צמחים מקנה לו זכות גם לשווק את מוצריה ומכאן שפעל בתום לב. דיון והכרעה דין הערעור להדחות. טענותיו של ב"כ המדינה זכו להתייחסות מפורטת הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין ונימוק בית משפט קמא מקובלים עלי. באשר לטירוניה של ב"כ המדינה על הכרעת הדין, הרי שבית המשפט קמא בחן את טענותיו ואת טענות המשיב בשים לב לאישורים וההיתרים השונים הנמצאים בידו, והגיע לכלל מסקנה, כי חלק מהחממה שבו מתבצעות פעולות המכירה הוקם ללא היתר כדין. כך גם השטח שבקדמת החממה ומהווה מגרש חניה (סעיף 11 להכרעת הדין של בית המשפט קמא). לא מצאתי כי נפלה טעות במימצאיו העובדתיים של בית משפט קמא המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. גם הטענות של ב"כ המדינה בנוגע לעונש שהושת על המשיב אין בהן כל ממש. הלכה היא, כי כל מקרה נדון לפי נסיבותיו ובתי המשפט לא רואים בעונש חזות הכל. במקרים מתאימים גוזרים בתי-המשפט עונשים סמלים על מנת לא לגרום עיוות דין. בית המשפט קמא הגיע למסקנה, כי המשיב פעל בתום לב ומשידע שהוא עובר על חוק, פעל בהתאם על מנת להשיג את האישורים הדרושים. בנסיבות אלו, לא מצאתי פגם בהחלטתו שלא למצות עם הנאשם את הדין. אף כי הלכה היא שאי ידיעת הדין איננה מעניקה חסינות לנאשם מפני הרשעה ועונש, ואף כי ניתן לעורר ספק בקביעה בדבר תום לבו של המשיב (הרי המשיב הוזהר כבר בשנת 2004 לבל יקים פעילות מסחרית בחממה ראו נספח ד לסיכומי המאשימה), ברם אינני סבור כי זהו המקרה הראוי למצות את הדין עם הנאשם, בשים לב לכך כי היו בידיו אישורים והיתרים שונים. כן אני מצטרף לשאר הנימוקים המופיעים בגזר הדין של בית המשפט קמא. סוף דבר- הערעור נדחה. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין בהעדרם. ערעורחוק התכנון והבניהבניה