ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. טענה כי חייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא, שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות". להלן פסק דין בנושא התיישנות דיונית: פסק-דין 1. העותרים, תושבי תל אביב, מבקשים להצהיר כי חובותיהם ביחס לנכס שברח' רשפים 4 בת"א (להלן: הנכס), ככל שהתגבשו לפני אפריל 96' התיישנו, וכי המשיבים מנועים לגבותם מהם, ולאסור על המשיבים לנקוט בפעולות גביה או הוצל"פ נגדם בגין חובות אלה. כמו כן, מבקשים העותרים לקבוע שהם מסוגלים לשלם על חשבון חובם, שטרם התיישן, סכום של 500 ₪ לחודש, וכל עוד ישלמו סכום זה לא ינקטו המשיבים נגדם הליכי גביה. כמו כן הם מבקשים לאסור על המשיבים לנתק את אספקת המים לדירתם כל עוד הם משלמים את הסכום הנ"ל. 2. העותרים טוענים בעתירתם, שנתמכת בתצהיר העותרת, שביום 11.7.04 התייצבו בדירתם קבלני הוצל"פ מטעם המשיבים וביקשו לנתק את זרם המים לדירתם בגין חוב של 71,802 ₪ עבור ארנונה ואגרת מים החל מספטמבר 91'. הקבלנים לא ניתקו את זרם המים על מנת לאפשר לעותרים לברר את מקור החוב ולהגיע להסדר עם המשיבים. בבירור שערכו העותרים בעירייה עולה שמדובר בחוב שתחילתו מספטמבר 91' אך פקידי העירייה סרבו לתת לעותרים פרוט על החוב שמתייחס לתקופה לפני אפריל 1996, אשר התיישן. 3. לטענת העותרים, מנהלת אזור הגביה הודיעה להם שאם לא ישלמו סכום של 35,000 ₪ עד 15.7.04 ינותק זרם המים לדירתם, אך אין להם אפשרות לשלם את חובם לעירייה מעבר לסכום של 500 ₪ לחודש, שכן העותר עובד כקבלן שיפוצים ומשתכר 4,000 ₪ לחודש, העותרת לא עובדת, והם הורים ל- 5 ילדים שגרים בבית, מתוכם שלושה בגירים (שאחת מהן נישאה במהלך ברור העתירה - א.ט.). 4. המשיבים טוענים בתגובתם לעתירה שאין בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לקבוע שהעותרים מסוגלים לשלם רק 500 ₪ לחודש, ושאם ישלמו את הסכום הנ"ל לא יינקטו נגדם הליכי גביה. כמו כן, טוענים המשיבים כי העותרים נוהגים בחוסר ניקיון כפיים מאחר וחובם ושיעורו היה ידוע להם לאורך כל השנים, שכן הם הגיעו להסדר חוב עם המשיבים אך הם לא עמדו בו וההסדר בוטל, הם קיבלו במהלך 10 השנים האחרונות דרישות תשלום, נפתח נגדם תיק הוצל"פ, ובגינו ובגין המס השוטף הם הגיעו להסדרי חוב עם המשיבים, שבחלקם עמדו. 5. באשר לטענת ההתיישנות של החובות הקודמים לאפריל 1996 מגיבים המשיבים, שהגעתם של העותרים להסדרי חוב עם המשיבה מהווה הודאת בעל דין, שעוצרת את מרוץ ההתיישנות , ושהיא טענת הגנה דיונית ולא מהותית שלא חלה בהליכי גביה מנהליים. בתגובה לטענת העותרים בכל הקשור להתנהגות פקידי העירייה כלפיהם, טוענים המשיבים בפרק ד' לתגובתם שהם המציאו לעותרים פירוט של גובה החוב במגעים שניהלו לצורך הסדרי תשלום החוב, רכזת הגביה הסבירה להם מה החוב, וכשאמרו שאינם יכולים לשלמו היא הציעה להם לשלם את מחציתו בסכום של 35,000 ₪, וסרבה לתת להם פעם נוספת פרוט של החוב לאחר שכבר קיבלו אותו מספר פעמים. 6. אני מקבל טענת חוסר הסמכות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לקבוע שהעותרים מסוגלים לשלם על חשבון חובם, שטרם התיישן, סכום של 500 ₪ בלבד ולהושיט להם את הסעדים המבוקשים על ידם כפועל יוצא מקביעה זו. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שמגדיר את סמכותו העניינית של ביהמ"ש, קובע כדלקמן: ”סמכות בתי המשפט בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק". מהסעיף הנ"ל, וכן מהחלטות הרשויות בענינים שמנויים בתוספת הראשונה לחוק, עולה שביהמ"ש לענינים מנהליים אינו מוסמך לקבוע את המבוקש בסעיף 3 למבוא לעתירה ולהושיט לעותרים את הסעיף שמבוקש בסעיף 4 למבוא. 7. אינני מקבל טענת ההתיישנות שהעלו העותרים כנגד חיובם בתשלום ארנונה ואגרת המים בגין התקופה שלפני אפריל 1996, שכן טענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות תשי"ח -1958 היא טענה דיונית ולא מהותית, וחייב אינו רשאי להגיש נגד נושהו תביעה למתן פס"ד הצהרתי שחובו התיישן כשהנושה יכול לנקוט בדרך שאינה הליך משפטי לגביית חובו. בע"א 522/71 מוריס בנין ואח' נ' אלברט בנין ואח' פד"י כ"ח(2) 309, 326 מול האותיות ג-ד קבע כב' השופט י. כהן כדלקמן: "כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא, שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות". וכפועל יוצא מקביעה זו קבע כב' השופט י. כהן בעמ' 327 למעלה כדלקמן: "מהאמור לעיל עולה שצודקים באי-כוח אלברט גם בטענתם הנוספת, שאין להעלות נגד נושה טענת התיישנות, כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובות, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת. ההלכה בענין זה אף היא תוצאה הכרחית של ההבדל בין התיישנות דיונית ובין התיישנות מהותית, ואין עוררין עליה (ראה Franks, Limitation of Action (1959) ע' 30-31, והתקדימים המובאים שם)". בעקבות הלכה זו פסקו כב' השופט דר בעת"מ 451/03 (חיפה) זיסקינד נ' עיריית קרית י-ם (ראה סעיפים 5-6 לפסה"ד שצורף כנספח ד' לתגובת המשיבים) וכב' השופטת וסרקרוג בעת"מ 450/02 (חיפה) קימחי נ' עיריית חיפה (ראה סעיפים 12-15 בעמ' 9-10 לפסה"ד שצורף כנספח ד' לתגובת המשיבים). 8. לאור דברי העותרת בדיונים שהתקיימו בפני, ולאור הכתוב בסעיף ד' לתגובת המשיבים, שנתמכת בתצהירה של גב' נפשי, מפקחת גביה בעיריית ת"א, אין לומר שפעולת המשיבים נגועה בחוסר הגינות או באי שמירה על כללי מינהל תקין, שכן הצדדים הגיעו להסדרים במהלך התקופה שבגינה נוקטים המשיבים בהליכי גביה והעותרים לא עמדו בהם, כאשר בקשר להסדרים אלה קיבלו העותרים מידע על חובם למשיבה 1. 9. לאור האמור לעיל אינני רואה צורך לדון בטענת המשיבים לפיה יש בנכונות העותרים להגיע להסדרים עם המשיבים בקשר לתשלום חובם משום הודאה שמפסיקה את מרוץ ההתיישנות . 10. אני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. התיישנות דיוניתהתיישנות