מחיקת תביעה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום

להלן החלטה בנושא מחיקת תביעה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום: החלטה בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף. התביעה: התביעה הוגשה ביום 23.3.03 בגין סך של 168,360.50 ₪. התביעה מורכבת משני ראשים. האחד - צו עשה המורה לנתבע 2 להעביר לתובעת חלק ממניות הנתבעת 1 בשיעור 17% מהון המניות המונפק של החברה. השני - תביעה כספית בסכום התביעה המורכב על פי הנטען מסכומים שהתובעת דורשת עבור רווחי החברה וסכומי השבה. התביעה מכילה מידע רב אודות הנסיבות של התנהלות החברה, הנתבעת 1. התובעת והנתבע 2 היו והינם בעלי המניות היחידים בה, כאשר הנתבע 2 מחזיק ב- 67% מהון המניות המונפק של הנתבעת 1 והתובעת מחזיקה ב- 37% הנותרים. זאת נכון להיום. לטענת התובעת, היא והנתבע 2 הקימו את החברה הנתבעת 1 בצוותא חדא. הקמתה נבעה מסיבות פיסיקליות בלבד, כך על פי הנטען. בעיקרון מערכת היחסים בין הצדדים היתה אמורה להיות כשל שותפים שווי זכויות. לגירסת התובעת, הנתבע 2 השתלט קמעה קמעה על החברה, למרות שהיא זכאית למחצית מהון המניות המונפק. ומכאן התביעה ונגזרותיה. ההגנה: לא הוגש כתב הגנה. בבש"א 153073/04 ניתנה ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבש"א שבכותרת, שעניינה סילוק על הסף. המבקשים/הנתבעים גורסים, כי אין לבית המשפט השלום סמכות עניינית להידרש לתובענה זו. ראשית, לאור העובדה כי אותו חלק בתובענה המתייחס לצו עשה, אינו בסמכותו של בית משפט השלום. זהו עניין שבסמכותו השיעורית של בית המשפט המחוזי. אין המדובר בעניין שהתעורר אגב אורחא, אלא עניין מהותי המהווה את לב ליבו של הסכסוך בין הצדדים, ועל כן, אין לדון בו בבית משפט השלום, כסעד הטפל לסעד הכספי. גם בנוגע לסעד הכספי גורסים המבקשים, כי מדובר בתביעה נגזרת. עילת התביעה היא עילה של החברה בלבד. אומנם כתב התביעה נוסח ברוב תחכום, כמופנה אל הנתבע 2, אולם בפועל הדרישה מופנית כלפי הנתבעת 1 , שכן הסעד המבוקש הוא החזרת כספים לחברה ולא לכיסה של התובעת. אשר על כן, יש לראות תביעה זו כתביעה נגזרת במובנו של סעיף 1 לחוק החברות תשנ"ט-1999 וסמכות הדיון בו היא בבית המשפט המחוזי. יתר על כן, לא התבקש ואף לא ניתן אישורו של בית המשפט להגשת תביעה כזו, וזאת בניגוד להוראות סעיף 198 לחוק החברות הנ"ל. אלמנט פרוצדוראלי אשר העלו הנתבעים בשולי בקשתם, מתייחס לאגרת המשפט אשר לדידם שולמה בחסר של כ- 200 ש"ח. התובעת הגיבה לבקשה בטענה, כי התביעה לצו עשה אינה בגדר תביעה שיעורית אלא העברת בעלות בנכס מטלטלין, המניות, ולכן היא בסמכותו של בית משפט השלום לאור הוראות סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. אשר לסעד הכספי גורסת התובעת, כי התביעה אינה תביעה נגזרת, שכן אינה בשם חברה. הפעילות האמיתית היתה בין התובעת לבין הנתבע 2 כשותפים לכל דבר ועניין, החברה הנתבעת 1 היתה למעשה מעין שותפות וכל ענייניה נוהלו בדרך של שותפות בין התובעת לבין הנתבע 2. הניהול באמצעות החברה, היה לנוחות בלבד. אין זה נכון כי החברה הוספה כנתבעת משיקולים טקטיים, אלא משיקולים מעשיים, הואיל וצירופה חיוני כדי לקבל את הסעד המבוקש, החזרת כספים שלקח הנתבע 2 ביתר. בנוגע לאגרה, סבורה התובעת כי האגרה שולמה במלואה ובכל מקרה, החסר הנטען אינו מצדיק מחיקת התביעה. הכרעה לאחר שקילת עמדות הצדדים זה מול זה, אני מקבלת את עמדת הנתבעים. התביעה היא בפירוש תביעה מתחום דיני החברות. טענותיה של התובעת כאילו בפועל היתה זו שותפות, שפעלה "במסווה" של חברה, אינן תואמות את הדין. אם היתה זו שותפות, מדוע נרשמה כחברה? בהשאלה מן האמרה הנודעת, נציין כי גוף משפטי הרשום כחברה ופועל כחברה, הוא חברה ולא שותפות. דיני החברות חלים על אותו גוף, ולא דיני השותפויות. הסעד של צו עשה, הנדרש בכתב התביעה, להעברת מניות הנתבעת 1 לתובעת, אינו סעד המסור לסמכותו של בית משפט השלום. זה אינו סעד שניתן לדון בו בגררה לסעד הכספי. זהו סעד אשר מקומו לדון בבית המשפט המחוזי כדת וכדין על פי חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, סעיף 51. מניה אינה "מטלטלין סתם" כמובנו של ביטוי זה בסעיף 51(א)(3) לחוק האמור. הגדרת מניה והסדרת דרכי הבעלות בה קבועות בחוק החברות ועל פיו יש לפעול. ראה בספרה של דר' אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, יולי 1999, עמ' 25. מקובלים עלי דברי הנתבעים, כי הבעלות במניות היא למעשה לב ליבו של הסכסוך בין התובעת לבין הנתבע 2 ואין לראות בעניין זה, כעניין שבגררה, הטפל ונלווה לסעד הכספי בתיק זה. זאת ועוד, למרות שהסעד הכספי מבחינת סכומו, הוא אכן בסמכות בית המשפט השלום, הרי מבחינת מהותו זהו סעד המצוי בסמכות בית המשפט המחוזי. אני מקבלת את עמדת הנתבעים, כי מדובר במקרה קלאסי של תביעה נגזרת, שכן התובעת למעשה דורשת כי הנתבע 2, בעל מניות הרוב, ישיב כספים לקופת החברה הנתבעת 1. בסיטואציה זו, מסורה הסמכות לידי בית משפט המחוזי הנכבד ולא לידי בית משפט השלום. התקדים היפה שהגיש ב"כ התובעת בישיבת היום לידי, יפה ומתאים לעניין הנדון בו, אך אינני מקבלת את טענתו כי עניין זה מהווה תמונת ראי של ענייננו. בית המשפט המחוזי, כב' השופטת גרסטל שם אמרה: "הקו המפריד בין תביעה נגזרת לבין תביעה אישית הינו מיעוט בעל עילת התביעה. כך שכאשר עילת התביעה היא של החברה, תהא זו תביעה נגזרת. על יסוד הרציונאל שמנהלי חברה, הזכאים לקבוע בשמה, ימנעו להגיש תביעה כנגד עצמם. לכן יצר המחוקק פלטפורמה עליה יכול לעלות בעל מניות או דירקטור ולטעון בשם החברה לזכויותיה שנפגעו כתוצאה ממעשי או ממחדלי מנהליה. במקרים אלה התובעת האמיתית בהליך היא החברה, ואם בית המשפט יכריע לטובת התובע, הרי הסעד יזכה את כיס החברה, ולא את כיסו של התובע, לפחות לא באופן ישיר..". שם, ה.פ. 746/03 אטינג נ' ספקטור ואח', ניתן ביום 20.5.04 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. תקדים זה, אם יוחל בענייננו, יפעל לטובת הנתבעים דווקא שכן בדרך זו, ולא בדרך של תביעה אישית היה על התובעת לילך. אופן ניסוח התביעה, מהוקצע ככל שיהיה, אינו גורע ממהותה האמיתית. המהות האמיתית היא אופן חלוקת המניות בחברה והחזרת רווחים וכספים לקופת החברה. תביעה זו היא כתביעה של בעל מניות, תביעה נגזרת, ומקומה בבית המשפט המחוזי. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה. אינני נדרשת לנושא האגרה, שכן ברי לי כי לא על פער של 200 ₪, יקום ויפול דבר. ממילא, יש לסלק את התביעה מטעמים דיוניים כמבואר לעיל. סיכום: הבקשה מתקבלת. אני מורה על מחיקת תביעה זו על הסף, מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום להידרש לה. אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעים בהליך הנוכחי, בסך של 3,000 ₪ פלוס מע"מ.סמכות ענייניתמחיקת תביעה / הליך