תיקון כתבי טענות (כתב תביעה)

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט להתיר לבעל דין לתקן או לשנות את כתבי טענותיו "בכל עת", על-מנת שבית המשפט "יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". אמת המידה בה נוקטים בתי המשפט בדונם בבקשות לתיקון כתבי טענות היא ליברלית, במגמה להעמיד את השאלות "האמיתיות" לבירור, ואולם זאת לא בכל מחיר, אלא תוך איזון שיקול זה עם האינטרסים של הצד שכנגד. כך, ניתן לדחות בקשה לתיקון כתב טענות אם התיקון יקפח בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין, אם המבקש הגיש את בקשתו באיחור, ואם נהג שלא בתום לב. בסוגיית תיקונם של כתבי תביעה נקטה הפסיקה בגישה ליברלית מן הטעם, שבית המשפט הדן יוכל להכריע בהמשך בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים. בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; וכן האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו אילו הוגשה התביעה עתה ולא במסגרת תיקון, כגון התיישנות. ואכן, ככל שהיתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו היתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון. להלן החלטה בנושא תיקון כתבי טענות: החלטה 1. בבית משפט השלום בירושלים מתבררת תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיב לתשלום סך של 70,725 ₪ בגין היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול. על פי האמור בכתב התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, הכריזה מועצת עירית ירושלים ביום 24.11.94, מכוח סמכותה לפי סעיף 3 לחוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), התשל"ה-1975 (להלן: חוק העזר לסלילת רחובות), על רחוב זוננפלד כרחוב ציבורי וכן החליטה על סלילתו. באותו יום החליטה מועצת עירית ירושלים, מכוח סמכותה לפי סעיף 2 לחוק עזר לירושלים (תיעול), התש"ם-1980 (להלן: חוק העזר לתיעול), על התקנת תיעול באזור איסוף שליד רחוב זוננפלד. עוד נאמר בכתב התביעה, כי עבודות הסלילה והתיעול החלו ביום 8.9.92. המשיב הוא בעלים של נכס מקרקעין הנמצא בסמוך לרחוב זוננפלד. המשיב הגיש בקשה לבניית תוספת בניה, ועם אישור בקשתו נשלחה אליו, ביום 16.12.97, דרישה לתשלום היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול בגין שטח התוספת. המשיב לא שילם את ההיטל והאגרה, ומכאן התביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום. המשיב הגיש בקשה לרשות להתגונן בטענות שונות, ובהן טענת התיישנות והיעדר סמכות של המבקשת לחייבו בהיטל ובאגרה הנ"ל. בין היתר נטען לחוסר סמכות בשל כך שהמבקשת החלה בביצוע עבודות הסלילה והתיעול בשנת 1992, ורק בשנת 1994 "גיבתה" אותן בהחלטות של מועצת העיריה. ביום 24.1.06 ניתנה למשיב, בהסכמה, רשות להתגונן, ותצהירו היה לכתב הגנה. בישיבת קדם משפט ביום 25.3.07 הורה בית משפט קמא על הגשת תצהירי עדות ראשית. 2. ביום 31.7.07 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה וטענה, כי כתב התביעה נסמך בטעות על החלטות מועצת עירית ירושלים מיום 24.11.94, בעוד שההחלטות הנכונות, שעל יסודן הוגשה התביעה, הן החלטות מיום 2.10.91. בהקשר זה נטען, כי ההחלטות משנת 1994 צורפו לכתב התביעה "בטעות", ובעת שנערכה בדיקה נוספת לשם מתן תשובות לשאלון התברר, כי הבעלים הקודם של הנכס חוייב בתשלום היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול בשנת 1993 בהתאם להחלטות מועצת העיריה משנת 1991, ולא בהתאם להחלטות משנת 1994. ההחלטות משנת 1991 הן גם מקור חיובו של המשיב בהיטל ובאגרה בגין תוספת הבניה, ומכאן הצורך לתקן את כתב התביעה. המשיב התנגד לבקשה. בית המשפט דן בבקשה לתיקון כתב התביעה והחליט לדחותה בהחלטה מיום 12.11.07, מושא הבקשה לרשות ערעור. בית המשפט קבע, כי החלטות מועצת העיריה הן הבסיס ומקור סמכותה של העיריה לפעול. "ללא החלטות אלו אין העיריה רשאית לגבות את התשלומים. ההחלטות הן העומדות ביסודה של עילת התביעה נגד הנתבע. על כן, ביסוס התביעה על החלטה אחרת מהווה למעשה שינוי של עילת התביעה... התביעה הנסמכת על ההחלטות משנת 1991 היא תביעה אחרת. יתכן שגם אותה ניתן היה להגיש, אולם העובדות העומדות ביסודה ועילת התביעה שלה שונות מאלו של התביעה המונחת בפני עתה. על כן, לא ניתן לקבל את הטענה שהתיקון יביא לדיון בשאלות השנויות במחלוקת, שכן המחלוקת נשוא התיק שבפני נוגעת להחלטות משנת 1994, ואילו ההחלטות משנת 1991 [נרשם בטעות 2001] עניינן מחלוקת שאינה נדונה כאן כלל". בית משפט קמא הוסיף וציין, כי שלב קדם המשפט הסתיים, ניתנה החלטה על הגשת תצהירים והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. התרת התיקון בשלב זה תביא לסרבול ולהתמשכות בלתי סבירה של ההליכים. על כך הבקשה לרשות ערעור שבפני. 3. המבקשת טוענת בבקשה לרשות ערעור, כי התיקון המבוקש בכתב התביעה אינו כולל עילה חדשה ואינו בגדר הרחבת חזית אסורה, אלא המדובר ב"שינוי נספחים שצורפו לכתב התביעה והפניה להחלטות ופרסומים נכונים..." (בסעיף 24). בהקשר זה נטען, כי צירוף ההחלטות משנת 1994 נבע מטעות "טכנית" (בסעיף 29). המבקשת הוסיפה, כי תיקון כתב התביעה לא יסב למשיב כל נזק, ואילו אי התרת התיקון תמנע מן המבקשת להוכיח את התביעה. המבקשת ציינה, כי לנוכח חלוף תקופת ההתיישנות מאז אושרה הבקשה לתוספת הבניה, לא תוכל להגיש תביעה חדשה הנסמכת על ההחלטות הנכונות. 4. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתיק בית משפט קמא, החלטתי לדחות את הבקשה מבלי לבקש את תשובת המשיב (לפי תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). להלן אבאר עמדתי. 5. תקנה 92 לתקנות מאפשרת לבית המשפט להתיר לבעל דין לתקן או לשנות את כתבי טענותיו "בכל עת", על-מנת שבית המשפט "יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". אמת המידה בה נוקטים בתי המשפט בדונם בבקשות לתיקון כתבי טענות היא ליברלית, במגמה להעמיד את השאלות "האמיתיות" לבירור, ואולם זאת לא בכל מחיר, אלא תוך איזון שיקול זה עם האינטרסים של הצד שכנגד. כך, ניתן לדחות בקשה לתיקון כתב טענות אם התיקון יקפח בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין, אם המבקש הגיש את בקשתו באיחור, ואם נהג שלא בתום לב (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 340). ההלכה בענין זה סוכמה לאחרונה ב-רע"א 1118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל (מיום 2.7.06, מפי כב' השופט רובינשטיין), כדלהלן: "בסוגיית תיקונם של כתבי תביעה נקטה הפסיקה בגישה ליברלית מן הטעם, שבית המשפט הדן יוכל להכריע בהמשך בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (ר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 556, 558 (המשנה לנשיא בן-פורת); ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי ואח', פ"ד מו(3) 214, 218 (הנשיא שמגר); רע"א 1597/04 שפיגלר נ' גולפמן (טרם פורסם) (השופט ריבלין); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8, 2005) 140)). אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים (רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח', פ"ד נב(3) 427, 431 (השופט - כתארו אז - אור); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, 1995) 349- 355; גורן שם, 141-145). בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; וכן - כבענייננו - האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו אילו הוגשה התביעה עתה ולא במסגרת תיקון, כגון התיישנות. ואכן, ככל שהיתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו היתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון (ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (השופט - כתארו אז - ש' לוין)". 6. כאמור, התביעה שהגישה המבקשת נגד המשיב היא לתשלום היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול. חוק העזר לסלילת רחובות קובע (בסעיף 3), כי "מועצת העיריה רשאית להכריז על כל רחוב כרחוב ציבורי... משעשתה כן, רשאית היא להחליט על סלילת הרחוב בהתאם לחוק עזר זה". סעיף 5 לחוק העזר קובע, כי החייבים בהיטל סלילת רחוב הם מי שהיו בעלי הנכסים הגובלים (כהגדרתם בסעיף 1 לחוק העזר) בעת תחילת הסלילה, ולגבי בניה חדשה, תוספת בניה או בנין חדש - מי שהם בעלי הנכסים הגובלים בעת תחילת הבניה החדשה, הבניה הנוספת או הבנין החדש. חוק העזר לתיעול קובע (בסעיף 2), כי כאשר מחליטה המועצה על התקנת תיעול, יש להודיע על כך בדרכים האמורות שם, ובעל נכס הנמצא באזור האיסוף (כמוגדר בסעיף 1 לחוק העזר) ישלם לעיריה אגרת תיעול (סעיף 3). מקום שנוספה בניה לנכס, ישלם בעליו, בעת הוספת הבניה או בעת מתן היתר הבניה, אגרת תיעול נוספת בגין שטח הבניה הנוסף (סעיף 3(ג) לחוק העזר). עיון בהוראות חוקי העזר שהובאו לעיל מעלה, כי החלטות מועצת העיריה בדבר הכרזת רחוב כרחוב ציבורי וסלילתו מזה, ובדבר התקנת תיעול מזה, הן המסד לדרישה לתשלום היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול מבעלי הנכסים הנוגעים בדבר (בעלי הנכסים הגובלים או בעלי הנכסים הנמצאים באזור האיסוף). בענייננו, סמכה המבקשת את כתב התביעה על החלטות מועצת העיריה מיום 24.11.94. במועד זה החליטה המועצה להכריז על רחוב זוננפלד כרחוב ציבורי וכן החליטה על סלילתו. עוד החליטה על התקנת קו תיעול ברחוב זוננפלד. המבקשת טענה בכתב התביעה, כי מכוחן של החלטות אלה חייב המשיב בתשלום היטל סלילת כביש ואגרת תיעול בגין תוספת הבניה שאושרה לו. בבקשה לתיקון כתב התביעה ביקשה המבקשת להסמיך את התביעה על החלטות מועצה אחרות, שהתקבלו ביום 2.10.91. המבקשת לא התייחסה לכך בבקשתה, ואולם מעיון באותן החלטות נראה כי הכוונה להחלטה בדבר הכרזתו של רחוב הבעש"ט כרחוב ציבורי וסלילתו ולהחלטה בדבר התקנת קו תיעול ברחוב הבעש"ט. המבקשת הכתירה את בקשת התיקון כבקשה "טכנית", שעניינה החלפת נספחי כתב התביעה, ואולם אין הדבר כך. התיקון שהתבקש מתייחס, הלכה למעשה, למקור סמכותה של המבקשת לדרוש מן המשיב לשלם היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול. על-פי הבקשה, מקור הסמכות איננו החלטות המועצה מיום 24.11.94 אלא ההחלטות מיום 2.10.91. המדובר, אפוא, בתיקון המתייחס לעובדות המקימות את עילת התביעה. בצדק, אפוא, קבע בית משפט קמא, כי "התביעה הנסמכת על ההחלטות משנת 1991 היא תביעה אחרת". ואולם, לא העובדה, כי המדובר בבקשת תיקון המתייחסת לעובדות שביסוד עילת התביעה, חורצת את גורלה של הבקשה לתיקון כתב התביעה להידחות. הטעם המרכזי לכך הוא התיישנותה של התביעה "החדשה" שברצונה של המבקשת להגיש, בשים לב למועד אישור תוספת הבניה ביום 16.12.97. התרתו של תיקון כתב התביעה, שתוצאתו "הכפפת" מועד העלאתה של העילה החדשה למועד הגשתו של כתב התביעה המקורי, תפגע בזכותו של המשיב לטעון טענת התיישנות נגד העילה החדשה (י' זוסמן, שם, בעמ' 350-351). במצב דברים זה, התרתו של התיקון יכולה היתה לאפשר למבקשת להתגבר על דיני ההתיישנות ולהוסיף לכתב התביעה עילה שהתיישנה, ובכך לחסום מן המשיב טענת הגנה לגיטימית בדבר התיישנות. "מתן רשות לתקן במקרה כזה [כאשר העילה החדשה התיישנה] מקפח את הנתבע, הואיל והוא שולל את זכותו להתגונן כלפי העילה החדשה בטענת ההתיישנות" (י' זוסמן, שם, בעמ' 351). 7. טעם נוסף לדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה ניתן למצוא גם במועד הגשתה. כאמור, המדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2004, התקיימו בה שני דיוני קדם משפט וניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. המבקשת התעוררה לגלות את טעותה באיחור ניכר, על אף שיכולה היתה לעשות כן הרבה לפני כן. אזכיר, כי אחת מטענות ההגנה של המשיב היתה, כי המבקשת החלה בביצוע עבודות הסלילה והתיעול בשנת 1992 (כפי שנאמר בכתב התביעה) לפני שמועצת העיריה החליטה על ביצוען, וכי ההחלטות משנת 1994 נתנו תוקף רטרואקטיבי לעבודות שכבר בוצעו. טענה זו צריכה היתה להביא לבדיקה חוזרת של העובדות ולהגשת בקשה לתיקון, בה ייאמר, כי העבודות אכן בוצעו בשנת 1992, מכוחן של ההחלטות שהתקבלו בשנת 1991. דומה, כי תקלות רבות נפלו בעריכתו של כתב התביעה, אשר תשומת לב והקפדה, לא רבים במיוחד, היו מונעים אותן ואת הצורך בהגשת הבקשה לתיקון. כך, בסעיף 4 לכתב התביעה מפנה הכתוב להחלטת המועצה על-פי חוק העזר לתיעול מיום 24.11.94. ואולם, בסיפא נאמר, כי "העתק מהחלטת המועצה מיום 13.10.91 מצ"ב כנספח לכתב תביעה זה...". בפועל צורפה ההחלטה מיום 24.11.94, ואולם ההפניה להחלטה מיום 13.10.91 (בענייננו, ההחלטה האמורה בבקשת התיקון היא מיום 2.10.91) מלמדת על כך שעורך כתב התביעה כנראה הכיר החלטת מועצה רלבנטית נוספת. כמו כן, האמור בסעיף 5 לכתב התביעה בדבר מועד תחילת ביצוע העבודות (ביום 8.9.92) צריך היה לעורר את עורך כתב התביעה לקושי שבביצוע עבודות סלילה ותיעול לפני שהתקבלו החלטות המועצה בענין זה. כך או כך, המבקשת טעתה בעריכת כתב התביעה. המדובר בטעות שניתן היה להימנע ממנה לו הושקעה תשומת לב בעריכת כתב התביעה. בשלב בו התגלתה הטעות רכש המשיב זכות דיונית מכוח דיני ההתיישנות, שלא להיות מוטרד עוד בתביעה לתשלום היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול, שעילתה התגבשה ביום אישור הבקשה לתוספת בניה (אזכיר, כי המשיב טען גם להתיישנותה של התביעה "המקורית" במועד הגשתה). לפיכך, הגיעה הערכאה הראשונה להחלטה נכונה בדחותה את הבקשה לתקן את כתב התביעה. 8. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה לרשות ערעור. מאחר שלא הוגשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.כתב תביעהתיקון כתבי טענותמסמכיםכתבי טענות / כתבי בי דין