סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי שעניינו " אין להשיב לאשמה" קובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין ; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה." בשלב זה של ההליך בוחן בית המשפט, האם בראיות שהוצגו על-ידי התביעה יש כדי להוכיח לכאורה את אשמת הנאשם. בשלב זה די בראיות בסיסיות, ואפילו דלות, כדי שהנאשם יידרש להשיב על האשמה. בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170, 179, (1977) אומר השופט שמגר: "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום, ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1], הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם... אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42, [5], הנ"ל)." מכאן אנו למדים, כי בשלב זה בית המשפט אינו בוחן קיומן של סתירות בראיות התביעה, אלא בוחן האם יש בראיות התביעה גם ראיות שעשויות להביא למסקנה הפוכה מהמסקנה המרשיעה. בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהימנות, ואינו מעניק משקל ראייתי. יתרה מכך, גם אם מחומר הראיות שהוצג מתגלות ראיות להוכחת אשמה אחרת שבכתב האישום, די בכך כדי להצדיק קבלת תשובת הנאשם לכתב האישום. רק במקרים נדירים, בנסיבות בהן ברור על פניו, כי אין לסמוך על הראיות, רשאי בית המשפט להביע את דעתו על מהימנות הראיות כבר בשלב זה של תום פרשת התביעה. להלן החלטה בנושא אין להשיב לאשמה: ה ח ל ט ה מבוא: הנאשם טוען שאין עליו חובה להשיב לאשמה. לפיכך יש מקום לזכותו מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום, כבר בשלב סיום פרשת התביעה, מכח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] , תשמ"ב - 1982 . (להלן:"חסד"פ"). נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר לפיו יוחסו לו העבירות הבאות: שימוש ברכב ללא רשות, עבירה לפי סעיף 416 (ג) ריישא לחוק העונשין, תשל"ז- 1967 (להלן:"חוק העונשין"), הפקרה אחרי פגיעה - עבירה לפי סעיפים 64 א' (א) ו- (ב) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן:"פקודת התעבורה"), נהיגה בפזיזות ורשלנות - עבירה לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין, נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ורכוש, עבירה לפי סעיפים 62 (2) ו- 38 (2) ו- (3) לפקודת התעבורה, וכן נהיגה במהירות בלתי סבירה - על פי תקנות 51 ו- 52 (4) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא רישיון רכב, לפי סעיפים 10 (א) ו- 2 לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא תעודת ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח. על פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע למאשימה, לקח הנאשם ללא רשות, אופנוע מסוג סוזוקי מס' רישוי 333-01-14 (להלן:"האופנוע"), מאדם בשם סמיר דראוושה (להלן:"סמיר"), תושב הכפר איכסאל. האופנוע אוחסן במחסן בביתו של סמיר. ביום 24/09/04 בסמוך לשעה 17:15 נהג הנאשם באופנוע בשכונת אלג'בל שבכפר אכסאל, מצפון לדרום, לכיוון צומת בין שני רחובות, כשמאחוריו באופנוע כנוסע ישב אחמד עבאלעאל. הנאשם נהג את האופנוע ללא רישיון נהיגה תקף. האופנוע לא היה מבוטח בפוליסת ביטוח בת תוקף, וללא רישיון רכב תקף. באותה עת, החל לחצות את הרחוב מימין לשמאל כיוון נסיעתו של הנאשם, רוכב אופניים בשם מחמוד שלבי, בן 9 שנים (להלן:"הילד"). הנאשם, אשר נהג ללא רישיון וללא רשות, בקלות ראש, בחוסר זהירות ובמהירות מופרזת, פגע בילד חזיתית עם האופנוע. בזמן התאונה מזג האוויר היה נאה, אור יום , ראות טובה, והכביש היה תקין ויבש. כתוצאה מהתאונה, נפגע הילד באורח קשה, פונה לבית החולים, שם נזקק לניתוח, אשפוז ולהמשך טיפול רפואי. כן ניזוקו האופנוע והאופניים של הילד. הנאשם לא עצר במקום התאונה, על מנת לבדוק תוצאותיה ולהגיש עזרה לילד, אלא המשיך בנסיעתו, זאת למרות שידע או שהיה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם. הנאשם כפר בביצוע העבירות המיוחסות לו, טען כי איננו מעורב כלל באירוע. עם תום פרשת התביעה טען בא כוח הנאשם, כי בחומר הראיות שהציגה המאשימה, אין כדי להקים תשתית מספקת המצדיקה תשובה לכתב האישום. עיון במכלול הראיות מלמד, כי המאשימה לא הביאה ולו ראשית ראייה כדי להוכיח כי הנאשם הוא אשר פגע בילד בעת שרכב על האופנוע. לא נעשתה פעולת זיהוי פלילי לאופנוע, ולא נמצאו עליו כל סימני נזק כתוצאה מהתאונה, המאשימה יצאה מנקודת הנחה שהאופנוע היה מעורב בתאונה, מבלי שבדקה זאת באופן יסודי. כמו כן, לא נעשה מסדר זיהוי לעד מוחמד אידריס. בטיעוניו הצביע ב"כ הנאשם על סתירות מהותיות בגרסאות העדים, סתירות המחייבות את המסקנה כי אין בעדותם די כדי להוכיח את יסודות העבירות המיוחסות לנאשם. מנגד, סבורה המאשימה כי הוכחה תשתית ראייתית מספקת כדי להצדיק את המשך ההליכים ומתן תשובה מצד הנאשם. דיון: המסגרת הנורמטיבית: סעיף 158 לחסד"פ קובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין ; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה." בשלב זה של ההליך בוחן בית המשפט, האם בראיות שהוצגו על-ידי התביעה יש כדי להוכיח לכאורה את אשמת הנאשם. בשלב זה די בראיות בסיסיות, ואפילו דלות, כדי שהנאשם יידרש להשיב על האשמה. בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170, 179, (1977) אומר השופט שמגר: "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום, ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1], הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם... אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42, [5], הנ"ל)." מכאן אנו למדים, כי בשלב זה בית המשפט אינו בוחן קיומן של סתירות בראיות התביעה, אלא בוחן האם יש בראיות התביעה גם ראיות שעשויות להביא למסקנה הפוכה מהמסקנה המרשיעה. בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהימנות, ואינו מעניק משקל ראייתי. זאת ועוד : "על פי הדעה המקובלת - אין בית המשפט בוחן בשלב זה את שאלת "דיותן" של הראיות, לאמור - את שאלת קיומה של תוספת ראייתית לעדות יחידה" (י' קדמי סדרי הדין בפלילים כרך שני (מהדורת תשס"ג) 1050, והאסמכתאות המובאות שם). יתרה מכך, גם אם מחומר הראיות שהוצג מתגלות ראיות להוכחת אשמה אחרת שבכתב האישום, די בכך כדי להצדיק קבלת תשובת הנאשם לכתב האישום (ראה פרשת כחלון הנ"ל בעמ' 180). רק במקרים נדירים, בנסיבות בהן ברור על פניו, כי אין לסמוך על הראיות, רשאי בית המשפט להביע את דעתו על מהימנות הראיות כבר בשלב זה של תום פרשת התביעה (י' קדמי בספרו בעמ' 1051; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון בן אברהם שדמי, פ"ד לה (2) 757 (1981)). מן הכלל אל הפרט: לאור המבחנים שהפסיקה התוותה, יש מקום לקבוע, כי על הנאשם להשיב לאשמה. להלן אציין מספר נקודות, המלמדות על קיומן של ראיות לכאורה, המצדיקות קבלת תשובת הנאשם לכתב האישום. [1] לטענת ב"כ הנאשם, דו"ח הבוחן בצירוף עדויות התביעה אינן מצביעות על קשר בין האופנוע לתאונה. האופנוע לא זוהה כאופנוע של סמיר. בעדותו של סמיר בבית המשפט, אמר סמיר כי, בזמן התאונה היה האופנוע נעול בתוך מחסן, וכי לאופנוע לא נגרם כל נזק. מכך המסקנה כי האופנוע כלל לא היה מעורב בתאונה. דו"ח הבוחן (ת/4) נסמך על עדותו של מוחמד שלבי, ואף נעשה על פי ביקור במקום, כאשר שמו של אותו שלבי מצוין בדו"ח כמודיע. [2] עד הראיה מוחמד שלבי קושר בהודעתו מיום 24/11/04 ( ת/6 ) את הנאשם לאירוע המתואר בכתב האישום. הוא מסר כי ביום האירוע ראה את הנאשם נוהג באופנוע עם קסדה לראשו, ואת אחמד עבדאלעאל יושב מאחוריו, לדבריו: "זיהיתי בוודאות שהנוהג באופנוע הוא פתחי ומאחוריו אחמד עבדאלעאל בערך ממרחק כ- 10 מ' מאחורי עברו אותי כאשר בצד שמאל של הכביש האופנוע היה במהירות רבה ואז ילד עם אופניים התחיל לחצות את הכביש מימין של האופנוע לשמאל... האופנוע פגע בצד שמאל עם הגלגל הקדמי של האופנוע ואז נתקעו בחלק התחתון של האופנוע... הנוסע אחמד קפץ אחרי הפגיעה באופניים מהאופנוע ופתחי המשיך עד לצומת, ירד פתחי מהאופנוע והוציא או חלץ את האופניים מהחלק התחתון ... בינתיים אחמד שהיה נוסע צעק לעברו פתחי אל תברח תשאר, ואז פתחי ענה לאחמד תברח אתה מהמקום ואחמד נשאר במקום. פתחי נתק את האופניים מהאופנוע התניע עוד פעם את האופנוע וברח בצומת שמאלה ונעלם מהמקום.." (ראה ת/6, עמ' 1 ש' 8 - 23). בהמשך הודעתו ת/6, חוזר ומדגיש שלבי כי זיהה בוודאות את הנאשם נוהג באופנוע , אותו תאר בצבע לבן וכחול. לעניין זהותו של האופנוע ממשיך ומספר שלבי כי ביום התאונה, בשעות הבוקר, ראה את הנאשם על האופנוע, אשר אמר לו שלום. ומוסיף כי: "אני יודע שהאופנוע הזה שייך לסמיר דראוושה שהוא קרוב משפחה של פתחי, בוודאות ובמאה אחוז שהאופנוע הזה אני מזהה אותו ששייך לסמיר דראוושה... פעם סמיר בעצמו היה על האופנוע ... ונפל ממנו זה היה בערך חודש לפני התאונה של האופניים סמיר בעצמו היה נוהג על האופנוע בזמנו מאותו יום אני יודע שהאופנוע הזה שייך לסמיר דראוושה... אני יודע שסמיר שם את האופנוע שלו במחסן שלהם, אני ראיתי את האופנוע הזה כמה פעמים במחסן כי אני גר קרוב לבית של סמיר בערך 20 מ' " (עמ' 2). מת/9 - רישום בעלות באופנוע, עולה כי במועד התאונה היה רשום האופנוע המתואר בכתב האישום, על שמו של אותו סמיר דראוושה . [3] גרסתו של אחמד עבדאלעאל (ת/7) , אשר על פי כתב האישום, ישב על האופנוע מאחורי הנאשם, תואמת את גרסתו של שלבי. הוא מסר כי ביום התאונה הלך ברגל במרכז הכפר, הנאשם עבר לידו כשהוא רוכב על אופנוע בצבע לבן וכחול, והציע לקחת אותו טרמפ. הנאשם נסע מהר והוא בקש ממנו להאט את מהירות נסיעתו. בערך כ- 20 -30 מ' לפני הצומת , פגע האופנוע באופניים אשר נתפסו בחלק התחתון של האופנוע, והילד נפגע והושלך ימינה. הנאשם התקדם בנסיעתו, ואז עצר על מנת לשחרר את האופניים מהחלק התחתון של האופנוע. עבדאלעאל ביקש ממנו לעצור ולא לברוח, אלא שהנאשם אמר לו כי גם עליו לברוח מהמקום. בהמשך אומר: "אני בטוח במאה אחוז שאני נסעתי עם פתחי רשיד על האופנוע והוא פגע באופניים וברח מהמקום... אני בטוח שפתחי נהג באופנוע כי אני עליתי איתו טרמפ למה כשהוא אסף אותי טרמפ הוא הוריד את הקסדה וראיתי את הפנים שלו שזה פתחי" (ראה ת/7 עמ' 2). עבדאלעאל לא ידע לספר למי שייך האופנוע, האם לנאשם יש רישיון, ומהו מספר הרישיון של האופנוע. [4] אין לקבל את טענת ב"כ הנאשם כי לא ניתן ללמוד מעדויות התביעה אודות מעורבותו של האופנוע בתאונה. עדותו של סמיר, בעל האופנוע, אינה מאיינת את הראיות הלכאוריות שהצטברו עד כה, וודאי לא במידה הנדרשת לביסוס טענה של "אין להשיב על אשמה". הודעותיהם של עבדאלעאל ושלבי מתייחסות ישירות לאירוע. מהודעתו של שלבי כמפורט לעיל, ניתן ללמוד באשר לזהות האופנוע ובעליו. דו"ח הבוחן נעשה כחודשיים לאחר האירוע (27/11/04). דו"ח הבוחן נסמך על עדות ראיה, עדות ישירה, אשר קשרה בין הנאשם לבין האופנוע. אין נפקא מינה אם העד שלבי זיהה או זכר את מספר הרישוי של האופנוע, אם לאו, וודאי לא בשלב בו אנו נמצאים כיום. [5] זאת ועוד, העובדה כי לאופנוע לא נגרם נזק, בעוד שלאופניו של הילד נגרם נזק חמור, אינה מוכיחה כשלעצמה כי האופנוע לא היה מעורב בתאונה. על פי כתב האישום, האופנוע פגע באופניים של ילד כבן 9, ולא בכלי רכב, ואין זה בלתי סביר כי לא ייוותרו סימנים באופנוע כתוצאה מהפגיעה. העובדה כי לא נעשה זיהוי פלילי לאופנוע, אין בה כדי לפגוע במשקל העדויות האחרות. לטענת ב"כ הנאשם, אביו של הילד הנפגע וכן המאשימה יצאו מנקודת הנחה מוטעית כי האופנוע של סמיר פגע בילד, לפיכך לא נעשו בדיקות יסודיות כדי לברר את זהות האופנוע הפוגע. אולם אביו של הילד סיפר בבית המשפט כי שוחח עם עבדאלעאל ושמע את גרסתו לאירוע, ובעקבות שיחה זו קיבל את מספר הרישוי של האופנוע מהאדם העוסק בתיקון אופנועים בכפר. לדבריו:"מי שראה את התאונה יודע שהאופנוע שייך לסמיר וסמיר מתקן את האופנוע אצל ראיד ולכן פניתי לראיד" (עמ' 18 ש' 9-10). הסבר זה, בצירוף הודעותיהם של שלבי ועבדאלעאל, מצביעים על זהות האופנוע שפגע בילד כאופנוע של סמיר. מכאן, שלא ניתן לומר כי ההנחה שהאופנוע של סמיר היה מעורב בתאונה איננה מבוססת, בפרט לצורך הדיון בשלב זה. [6] למעלה מן הנדרש אוסיף, כי טענת ב"כ הנאשם כי אין כל ראיה הקושרת את האופנוע לאירוע המתואר בכתב האישום, נסמכת בעיקרה על העדויות כפי שבאו בפני בית המשפט, אשר לא תמיד חזרו על אשר מסרו בהודעותיהם במשטרה. במהלך חקירתו בבית המשפט שינה שלבי את גרסתו באופן משמעותי (עמ' 11- 12) והוכרז כעד עוין. שלבי טען בעדותו, בניגוד מוחלט לאשר מסר בהודעתו, כי לא ראה את הנאשם רוכב על האופנוע אלא, רק שמע על כך מפי אנשים. עוד הוסיף, כי רק אדם אחד רכב על האופנוע. בהמשך מסר כי הילד שנפגע לא רכב על אופניים, וכי אביו של הילד הוא זה שביקש ממנו לגשת למשטרה. לטענתו, גרסתו במשטרה מקורה בטעות, דבריו לא נרשמו כהוויתם, ולמעשה הגרסה שמסר בבית המשפט היא הגרסה הנכונה (עמ' 13 לפרוטוקול). בעדותו המתייחסת לנסיבות גביית הודעתו של שלבי, הסביר הבוחן חאג'ג'רה, אשר גבה את ההודעה, כי הקריא העדות בפניו וחתם עליה ואישר את תוכנה (עמ' 25, לפרוטוקול). גם העד אחמד עבדאלעאל שינה לפרקים את גרסתו. בחקירה ראשית טען תחילה כי הנאשם רכב על האופנוע ולקח אותו טרמפ, וחזר על הגרסה שמסר בהודעתו (ת/7). אולם, בחקירה הנגדית אמר כי אינו יכול לזהות בוודאות את הנאשם כרוכב האופנוע, וכי אביו של הילד אמר לו את שמו של הנאשם כמי שרכב על האופנוע (פרוטוקול, עמ' 32, 37). עדותו היתה מבולבלת והססנית, והיה צורך לחזור על השאלות שהוצגו פעמים מספר. [7] כאמור, הנאשם סומך את טענתו על עדויותיהם של העדים, כפי שנמסרו בפני בית המשפט. לשיטתו, עדויות אלה אינן מבססות את זהות הנאשם כרוכב האופנוע שפגע בילד. שלבי בעדותו הכחיש את גרסתו במשטרה (ת/6) וטען כי לא זיהה את המבקש כרוכב האופנוע. שלבי הוכרז כעד עוין, כאמור בסעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , תשמ"ב - 1982. בשל כך בפני בית המשפט מצויות שתי גרסאות של שלבי. האחת - קושרת את הנאשם למיוחס לו בכתב האישום, ואילו השניה - שוללת כל קשר של הנאשם לתאונה. אלא, שבית המשפט רשאי להעדיף את הגרסה שמסרו שני עדים אלה במשטרה בהודעותיהם, על פני אשר מסרו במהלך עדותם בבית המשפט (סעיף 10 א' לפקודת הראיות), בכך יקבל בית המשפט את ההודעה כראיה לאמיתות תוכנה ויעניק "משקל שלילי לעוינותו של העד, לא רק בגלל חוסר אמינותו... אלא בגלל חוסר האפשרות להעמיד את גרסתו במבחן החקירה..." (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס"ג) 2003, 1158). לפיכך, גם בשלב זה של הדיון בו אין בית המשפט מנתח ובוחן את הראיות שבאו בפניו, רשאי הוא לסמוך גם על ההודעות ועל האפשרות שיעדיף אותן על פני העדות בבית המשפט ויתן משקל לתוכן ההודעות. בשלב זה בית המשפט איננו בודק, משווה ומנתח את הראיות ואינו קובע את משקלן, אלא מתייחס לכלל חומר הראיות המונח בפניו מבלי להעדיף ראיה אחת על פני רעותה. הנאשם אינו יכול לסמוך טענתו שאין עליו להשיב לאשמה, על סמך שינוי גרסאות העדים וחזרתו של שלבי מהודעתו במשטרה, המהווה חלק מן הראיות שבפני בית המשפט. לסיכום המובא לעיל, נחזור ונדגיש כי בשלב זה בית המשפט אינו עורך בדיקה מדוקדקת באשר לכל פרט ופרט בכתב האישום, והוא אינו נדרש להכריע במהימנותם של העדים, או להעדיף גרסה אחת של עד על פני גרסתו האחרת (פרשת כחלון הנ"ל). לפיכך, ברור כי אין בגרסתם של שלבי ועבדאלעאל בבית המשפט על מנת ללמד כי האופנוע לא זוהה כאופנוע של סמיר באופן פוזיטיבי וגורף, או כדי לקבעו שהנטל להבאת ראיותיו אינו עובר לכתפי הנאשם ואין עליו להשיב לאשמה. לאור המכלול, אני דוחה את טענת הנאשם שלא להשיב על האשמה. אין להשיב לאשמהשאלות משפטיות