בית המשפט ציין כי השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכל - היא העומדת בראש תכליות הענישה, במקום שמדובר בנטילת חיי אדם; ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגזרו את הדין בעבירות רצח והריגה. להלן גזר דין בנושא עונש על הריגה: גזר - דין השופט ישעיהו שנלר: 1. עניינו של גזר דין זה, מפגש בין גבר ואישה שתחילתו בהסכמת הקורבן למגורי הנאשם בדירתה, ואחריתו, הריגתה על-ידו. 2. במסגרת הסדר טיעון שקשרו הצדדים, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו, ואשר מחזיק שני אישומים. האישום הראשון, התפרצות הנאשם ביום 7.3.06 או בסמוך לכך לדירה ברח' ערבי נחל בתל-אביב, גניבת אקדח מהדירה, והמלטותו מהמקום, כשהוא מחזיק את האקדח על גופו, טעון במחסנית ובה כדורים תואמים (להלן - האקדח). יומיים לאחר מכן, נסע הנאשם לדירת חברתו באשקלון, עמה שהה שלושה ימים, כשהאקדח על גופו. הנאשם הודה מלכתחילה בעובדות אישום זה, אשר נכללו גם בכתב האישום המקורי שהוגש שכנגדו. אולם, בעוד שבכתב האישום המקורי יוחסה לו גם העבירה של נשיאת נשק, הרי בכתב האישום המתוקן יוחס לנאשם ביצוע העבירות של התפרצות לדירה והחזקת נשק. לאור הודאתו, הורשע הנאשם בעבירות אלו. 3. שונים הדברים בכל הקשור לאישום השני. בהתאם לעובדות האישום השני במסגרת כתב האישום המתוקן, התגוררה המנוחה (להלן - המנוחה) במועדים הרלוונטיים בדירה בתל-אביב (להלן - הדירה). ביום 11.3.06, או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לדירה כשהוא נושא על גופו את האקדח, טעון במחסנית ובה כדורים תואמים. הנאשם פנה למנוחה, וביקש להתגורר עמה בדירה, והאחרונה נעתרה לבקשתו. ביום 13.3.06, בשעות הבוקר, כך כתב האישום המתוקן, כאשר שהו המנוחה והנאשם בדירה, הקניטה המנוחה את הנאשם על רקע סירובו לקיים עמה יחסי מין. נוכח האמור, התרגז הנאשם, ובעומדו במרחק של כמטר מהמנוחה, אשר ישבה על מיטתה, שלף את האקדח וירה לעברה כדור לחזה, כשהוא צופה את התוצאה הקטלנית ואדיש לה. הכדור שחדר לבית החזה של המנוחה ויצא מגבה, גרם נזק חמור לכבדה של המנוחה, אשר לווה באיבוד דם נרחב לחלל הצפק, והיא מצאה את מותה בדירה. הנאשם נטל את מכשיר הטלפון הסלולארי של המנוחה, נעל את הדירה, ונמלט מהמקום. אישום שני זה, הינו נשוא הסדר הטיעון, לאחר שמלכתחילה הואשם הנאשם בכתב האישום המקורי בעבירת רצח, תוך ציון בפרק העובדות שם, כי על רקע סכסוך ביניהם גמלה בליבו ההחלטה להביא למותה. במסגרת הסדר הטיעון הומרה עבירת הרצח לעבירת הריגה, תוך שינוי העובדות כפי שפורטו לעיל. 4. הדיון בעניינו של הנאשם נדחה מעת לעת, לרבות נוכח קיומו של הליך גישור בפני השופט גורפינקל, עד שבסופו של יום הוצג בפנינו הסדר הטיעון, לפיו הוסכם שהנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע על-פיו, וכי לעניין העונש, כל צד יהא רשאי לטעון באופן חופשי. 5. בישיבה בה הוצג ההסדר, הנאשם ציין כי הוא יודע מה כתוב בכתב האישום המתוקן, תוך שהוסיף: "הכל קרה ברגע של שתיה. לא היה שום דבר מתוכנן ולא היתה כוונה להמית. זה קרה ברגע של שיכרון" (בעמ' 11 לפרוט'). לאור הודאה זו, הורשע הנאשם ביום 8.11.06 בעבירות נשוא האישום הראשון וכן בעבירת הריגה. הטיעונים לעונש נדחו לתקופה ממושכת יחסית, ליום 25.1.07, כשבישיבה זו הסביר התובע את נימוקי ההסדר, וב"כ הצדדים טענו לעניין העונש. בעת שטען הסנגור לעונש, התפרץ הנאשם וטען: "לא היה קינטור. לא אמרתי את זה. החוקר אמר את זה" (בעמ' 16 לפרוט'). הסנגור המשיך בטיעוניו, ומשהתבקש הנאשם לומר את דברו, טען כי מדובר בטעות טראגית, שבעקבותיה ירה במנוחה, כי הוא מצטער ומתחרט, וכי היה שתוי, ואף אישר כי ירה אך לא התכוון להרוג את המנוחה. אולם, הנאשם לא הסתפק רק בדברים אלו, והוסיף: "יצא לי כדור, הייתי שתוי, היא רצתה לשכב איתי ואני לא רציתי לשכב איתה. הייתי שתוי אני לא זוכר כלום..." (בעמ' 17 לפרוט'). בכך לא די, לאחר שהנאשם אכן חזר ואישר את סרובו לקיום יחסי המין עם המנוחה, והיותו שתוי, כמו גם התרגזותו עליה, הוסיף: "לא כיוונתי את האקדח היא הייתה מולי, לא התכוונתי לירות בה יצא לי יריה" (שם). נוכח דברים אלו, ולאחר שאיפשרנו לסנגור לשוחח עם הנאשם, סברנו כי אין מנוס מביטול ההרשעה ודחיית המשך הטיפול בתיק למועד אחר. בישיבת יום 8.2.07, הסביר הנאשם כי היה שתוי בשעת מעשה, לא ידע מה הוא עושה, ובלשונו: "התעצבנתי ויריתי בה, לא הייתה לי כוונה להרוג אותה..." (בעמ' 19 לפרוט'). משכך, ניתנה הכרעת דין חוזרת, ובאי-כוח הצדדים הפנו לטיעוניהם בישיבה הקודמת. 6. התובע הגיש את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם (ע/1), וכן הוגש פרוטוקול דיון בבית משפט השלום בתל-אביב, בתיק פלילי אחר (ת.פ. 6241/01), בו הורשע הנאשם במסגרת הסדר טיעון בעבירות רכוש שונות (ע/2). בית המשפט השית על הנאשם עונש מאסר בפועל, וכן עונש מאסר על תנאי של 24 חודשים למשך שלוש שנים מתום מאסרו הנ"ל, כשהתנאי היה, בין היתר, שלא יעבור כל עבירת רכוש. בנוסף, הוגש פרוטוקול דיון מבית המשפט השלום בבאר-שבע (ת.פ. 4411/01) אשר דן את הנאשם לשלושה חודשי מאסר בפועל ולשישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה והורשע בעבירת הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק הבזק. כשהתנאי הוא שלא יעבור, בין השאר, עבירת אלימות. הסנגור הגיש דו"ח פעולה עם תמונה, לגבי ניסיון התאבדות של הנאשם (עה/1), וכן בדיקה פסיכיאטרית ראשונית (עה/2). 7. התובע הסביר כי את נסיבות המקרה לא נדע לעולם לאשורן, ועל כן אנו נאלצים להסיקן מדברי הנאשם בלבד. לדברי הנאשם, כפי שעלה מאחת מהודעותיו במשטרה, המנוחה הקניטה אותו על שאינו מעוניין לקיים עמה יחסי מין, "וזאת איך אגדיר על רקע השינוי האנטומי מיגדרי שהיא ביצעה. היא ביצעה פשוט שינוי בשנות השבעים" (בעמ' 14 לפרוט'). בעקבות האמור, כעס הנאשם, ופעל כמתואר בכתב האישום, כשבעת הימלטותו מהדירה, הותיר את המנוחה לדמם למותה. רק כעבור יומיים התגלתה גופתה של המנוחה על-ידי אחותה, כשהיא שרועה במיטתה. בעקבות גניבת מכשיר הטלפון הסלולרי, נעצר הנאשם. הסבר התובע להסדר הטיעון היה, הקושי הראייתי בתיק, כשעסקינן ביריה בודדת. זאת, מול גרסאות רבות של הנאשם, שהיו שונות אחת מרעותה, החל בגירסה שהיורה אינו הוא, המשך בגירסה שמדובר בפליטת כדור, ולבסוף, הגרסה כמופיע בכתב האישום המתוקן, אשר אף ממנה חזר בו לאחר מכן. ב"כ התביעה פרט את שיקולי הענישה, בהם ענין קדושת החיים והצורך בהרתעה. יתר על כן, התובע ראה חומרה יתרה במקרה דנן, בהעדר מניע של ממש לאירוע, שנבע כל כולו ממלל שפתיים. מערכת היחסים בין הנאשם לבין המנוחה נמשכה לדבריו, שנים, כשהמנוחה איפשרה לנאשם להתגורר בדירתה ללא תמורה, בגומלו לה רעה תחת טובה. אם לא די בכך, התנהגותו של הנאשם לאחר הפגיעה שפגע במנוחה, דהיינו בריחתו מהדירה בעת שייתכן וניתן היה עדיין להצילה, מעידים כי הנאשם אף לא התחרט על מעשהו. גם אם נבהל, לא הייתה כל מניעה מהזעקת טיפול למנוחה. לנאשם 14 הרשעות קודמות ועשרות עבירות של מירמה, גניבה, התפרצות ובריחה ממישמורת חוקית, והוא מרצה היום עונשי מאסר בפועל. כך גם תלויים כנגדו אותם שני המאסרים על תנאי, האחד בגין עבירות רכוש והשני בגין אלימות. בנסיבות אלה, עתר התובע להטיל על הנאשם את הרף המקסימלי של העונש, לרבות הפעלת המאסרים על תנאי, הגם שבהתייחס למאסר על תנאי בגין אלימות, הסכים שירוצה בחופף. 8. סנגורו המלומד של הנאשם טען כי יש לבחון את אשר אירע באספקלריה שונה לחלוטין. לדידו, המחלוקת האמיתית בין הצדדים עניינה אם הנאשם ביצע עבירת הריגה, או למעשה גרימת מוות ברשלנות. התביעה לא עשתה כל חסד עם הנאשם, בהמירה את עבירת הרצח בעבירת ההריגה, מעת שהיה קינטור. יתר על כן, מהראיות עלה כי בפועל נפלט לנאשם כדור ואם התיק היה מתנהל, ייתכן והיה עולה ספק לגבי הרשעתו בכלל. מכל מקום, לטענת הסנגור, אין מחלוקת שהנאשם לא החזיק מעודו אקדח, חי בשולי החברה, כשהוא בודד וחסר כל, ואף ביצע ניסיון התאבדות. גם עברו הפלילי, אף שמכביד הוא, אינו מצביע על אדם אלים, כשעבירות הרכוש בוצעו על רקע הצורך להתקיים ולאכול. השתיה, כך נטען, היא בעייתו המרכזית של הנאשם, וגם עזיבתו את מהמקום הייתה על רקע בהלתו, ולא בבחינת בריחה. אין מדובר במקרה של אכזריות, מה עוד שאין ראיות שהמנוחה נשארה מדממת. אכן לא היה מניע, אלא אירוע טראגי קשה. כך גם אם היה רוצה להרוג, לא היה מסתפק ביריה אחת. בנוסף, פרט הסנגור את מסכת חייו הקשה של הנאשם, ובכלל זאת, ניסיונות רבים לברוח מסוריה, מקום הולדתו, תפיסתו, וריצוי של 5 שנים בכלא הסורי, תוך שעבר עינויים פיזיים קשים. לאחר שהגיע לארץ בשנת 1978, נפטרו הוריו, ובניסיון לברוח מהטראומות של הכלא הסורי, התמכר לטיפה המרה. הנאשם לא למד בחייו, הוא אב לבן כבן 26 אשר אין לו כל קשר עמו. הנאשם, לדבריו, אף איבד את עינו בתאונת דרכים וחי את חייו בבידוד מוחלט. בנסיבות אלו, עתר הסנגור בפנינו להסתפק בעונש שלא יעלה על 10 שנים, וכי גם המאסר על תנאי השני יופעל בחופף. 9. אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתה של עבירת ההריגה, בה הורשע הנאשם. קדושת החיים הינה ערך עליון, אשר אין לפגוע בו, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הפסיקה אמרה דברה בנושא זה, ולעניין זה ראו דברי השופט גולדברג בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752: "עקרון קדושת החיים הוא שצריך לשמש נר לרגליו של בית המשפט, והוא שצריך לעמוד לנגד עיניו של הפרט גם כשהוא נתון במצוקה, בבואו לברור בין האלטרנטיבות השונות העומדות לפניו. כך, למשל, אין מקום לומר כי יש להעדיף נטילת חיי אדם, על עזיבת הבית והמלטות מן התוקפן - על אף הקשיים הכרוכים בה. טעמו של השיקול ההרתעתי לא פג גם כאשר קיים כשל במערכת אכיפת החוק. מסר הפוך משמעו היתר במשתמע לקטילת אדם, והוא "עלול אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת לעורר מחשבה כזו" (בעמ' 764). כן ראו דברי השופט קדמי, בעניין חדד הנ"ל: "קדושת החיים, היא שהניעה את המחוקק לקבוע עונש של מאסר-עולם-חובה לצידה של עבירה הרצח; והיא העומדת בבסיס קביעת עונש של עשרים שנים מאסר - שהיא התקופה הקצובה בחוק למאסר עולם שאינו עונש חובה - לצידה של עבירת ההריגה. השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכל - היא העומדת בראש תכליות הענישה, במקום שמדובר בנטילת חיי אדם; ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגזרו את הדין בעבירות רצח והריגה" (בעמ' 765). 10. הגם שכך, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. החומרה היתרה הנודעת למקרה הזה, טמונה בשרשרת פעולותיו של הנאשם, הן לפני המעשה והן לאחריו. הנאשם פרץ לדירה וגנב מתוכה אקדח טעון. סנגורו של הנאשם טען כי הנאשם מימיו לא החזיק אקדח. טענה זו היא הנותנת, דהיינו, עצם החזקת אקדח בנסיבות אלו, עלולה הייתה לגרום לאשר אירע, על כל המשתמע מכך. הן הנאשם והן המנוחה חיו בשולי החברה. עם זאת, המנוחה איפשרה לנאשם להתגורר בדירתה. והנה, כגומל רעה תחת טובה, שלף הנאשם את אקדחו וירה לכיוונה של המנוחה, תוך שהוא צופה את התוצאה הקטלנית ואדיש לה. ברי, כי יריה לעבר המנוחה עלולה הייתה לגרום לאשר בסופו של יום אירע, דהיינו, להריגתה. מדובר על יריה ממרחק של כמטר, וכשהמנוחה חסרת אונים. לא למותר להוסיף, כי יש לדחות מכל וכל את הסבריו של הנאשם בדבר המניע ליריה, וכאילו מדובר על קינטור כמשמעותו בדוננו בעבירת הרצח. גם אם המנוחה "קינטרה" את הנאשם, כמצויין בכתב האישום, וגם אם כדברי הנאשם, "עיצבנה" או "הרגיזה" אותו, בגין סירובו לקיים עמה יחסי מין, אין בין דבריה אלו לבין תגובתו, מאומה. גם אם כדבריו, היה שיכור, עדיין אין בכך לאפשר, ועל אחת כמה וכמה להסכים, לפריצת הגבולות המצופים מכל אדם, בהיותו אדם, ולהביא למותו של אדם אחר. אם לא די באמור, ואף זאת בהנחה שהנאשם היה שיכור, הרי דווקא לאור היחסים הקרובים בינו לבין המנוחה, מצופה היה כי יזעיק עזרה מיידית. על אחת כמה וכמה, אם מדובר היה לפי אחת מגרסאותיו, בפליטת כדור. במקום שהנאשם יפעל באופן מיידי על מנת להצילה, בחר להימלט מהמקום תוך גניבת מכשיר הטלפון הסלולרי שלה, הגם שבעקבות כך אותר ונתפס. ודוק, גם אם כטענת הסנגור, ייתכן והמנוחה הייתה הולכת לעולמה אף אם הייתה מוזעקת עזרה, אין בכך להעלות או להוריד, מהתנהגותו השלילית של הנאשם. 11. כמו בנסיבות חייה הקשות של המנוחה, אין להתעלם גם מנסיבות חייו הקשות של הנאשם. משחר ילדותו נקלע לחיים קשים, ועבר עינויים קשים בכלא הסורי, עת ניסה לחצות את הגבול מסוריה, ולהגיע לישראל. גם לאחר שהצליח בכך, לא השתחרר, ככל הנראה, מהטראומה הקשה שעבר. כך הדרדר לעולם העברייני, הגם שלא בתחום האלימות באופן ישיר, ואף ריצה עונשי מאסר תקופות לא מעטות. הנאשם "בחר" ל"התמודד" עם קשיי חייו, על ידי התמכרותו לטיפה המרה. בסופו של יום, נותר בודד בעולמו, נותק מילדו, כשאחרים כמוהו מסייעים בידו, לרבות המנוחה שנחלצה לעזרתו. 12. כפי שנקבע בפסיקה, רף הענישה הקבוע בצידה של עבירה, ובמיוחד בעבירת הריגה, הוא נקודת המוצא לגזירת עונשו של נאשם [ראו את הגישות הנוספות בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609 (להלן - עניין חדד)] וכשבהתאם לגישת בית המשפט שם, הגישה הראויה בעבירה שכזו, ובמיוחד עם צוק העיתים, היא הגישה הראשונה כמפורט לעיל. יחד עם זאת, גם לפי גישה זו, יש לבחון אם קיימות נסיבות המצדיקות במקרה ספציפי זה, שלא לגזור על הנאשם את העונש המקסימלי הקבוע בצד העבירה. במקרה דנן, ולהבדיל מהמקרה בעניין חדד, אין לקבוע בהכרח כי אך כפסע היה בין הרשעתו של הנאשם בהריגה לבין הרשעתו ברצח. מאידך, לא מקובל עליי טיעונו של הסנגור, כאילו ניתן היה ליחס למעשי הנאשם אך ורק את העבירה של גרם מוות ברשלנות. לאמור, יש להוסיף מצד החומרה את כל אשר פורט לעיל, אולם גם להתחשב בנסיבות לקולא שפורטו, לרבות הודאתו של הנאשם במעשה, ואף מיידית במשטרה, לפחות לפי אחת מהודעותיו שם, והעדר כל ראיות נוספות בכל הקשור לנסיבות הריגתה של המנוחה. בנוסף, במקרה דנן הנאשם הורשע לא רק בעבירת ההריגה, אלא גם בשתי עבירות חמורות נוספות, שעניינן התפרצות לדירה ובמיוחד, החזקת נשק. 13. בע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1013, דחה בית המשפט העליון את הערעור על חומרת העונש, לאחר שהמערער הודה והורשע על-ידי בית משפט זה, בעבירת ההריגה, במסגרת הסדר טיעון, ובעקבות כך נגזרו עליו 16 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הרקע למקרה שם, היתה תגרה שהתפתחה בין הנאשם לבין המנוח, על רקע כניסת הנאשם למועדון בינגו עם שטר כסף מזוייף, כשבסופו של דבר, דקר הנאשם את המנוח בסכין בבית החזה, וחזר ודקר אותו שתי דקירות נוספות בבטנו, וגרם לחמישה פצעי חתך בראשו ובצווארו. בית המשפט העליון ציין במקרה זה: "...אף שהעונש שהוטל על המערער אינו קל, חומרתו הולמת את חומרתו המופלגת של המעשה, בו הוא הורשע ולכן אין מקום להקל בעונשו", בציינו כי הנאשם הוסיף ודקר את המנוח מספר דקירות. בענייננו יש לחזור ולהדגיש, כי הנאשם ירה במנוחה יריה אחת בודדה. בע"פ 8205/05 סלימיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 3778, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם, שהודה והורשע על-ידי בית משפט זה בעבירת הריגה, והפחית את עונשו מ- 15 שנות מאסר בפועל, ל-12 שנות מאסר בלבד, הגם שבמקרה שם, דקר הנאשם את המנוח מספר דקירות בסכין. עם זאת יש להבדיל מקרה זה מהמקרה שבפנינו, הואיל ובמקרה אחרון זה, הזעיק הנאשם עזרה רפואית וכן עמד לזכותו עברו הנקי וגילו הצעיר. כן יש להפנות לע"פ 9140/05 סדוקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 3804, וכן, אל אותם מקרים בהם מצא בית המשפט לנכון למצות את הדין עם הנאשם, גם במקרה בו הומרה עבירת הרצח לעבירת ההריגה. 14. מחד גיסא, מדובר במקרה דנן במי שגנב נשק, ובאמצעותו, נטל חיי אדם בשל זוטות דברים, אשר אדם מן הישוב לא היה מעיז להגיב עליהן כפי שהגיב הנאשם. מאידך גיסא, איננו יכולים להתעלם מהנסיבות המיוחדות של המקרה דנן. לא נראה כאילו החזיק הנאשם באקדח על מנת שזה ישמש בידו כנשק לעת מצוא, וזאת, להבדיל מאותם מקרים בהם נשאו נאשמים סכין או כלי נשק אחר, מתוך מטרה לעשות שימוש בהם. יתר על כן, ניתן לתאר את הנאשם כאדם מסכן, אשר נקלע לסיטואציה בהיותו בגילופין, ואשר הגיב כפי שהגיב. התרשמנו כי אכן חרטת הנאשם, לפחות בפנינו, אמיתית וכנה היא. כך גם יש לזכור כי מדובר ביריה אחת בלבד, הגם שהיתה קטלנית, להבדיל מאותם מקרים אשר הובאו לעיל, בהם חזרו הנאשמים ודקרו את קורבנם פעם אחר פעם. בנוסף, יש להתחשב כאמור בהודאתו הן במשטרה והן בפנינו. הנה כי כן, בפרשה זו, נגדעו באחת חיי המנוחה, אשר דווקא נסיבות חייה הקשות מדגישות ביתר שאת את הטראגיות שבמותה. כך גם נגרם מותה הטרגי על-ידי מי שביקשה לסייע בידו, ואשר אף הוא נקלע למסכת חיים קשה, כפי שפורטה לעיל. 15. בהתייחס לשאלת הפעלת המאסרים על תנאי, נראה לי, כי בצדק ציין ב"כ התביעה כי מסכים הוא להפעלת המאסר המותנה בגין עבירת האלימות, ששורשה בעבירה לפי חוק הבזק במלואו, בחופף. מנגד, בהתחשב בכך שהעבירה המרכזית, דנן, עניינה עבירת ההריגה, נראה לנו לנכון להפעיל את עונש המאסר על תנאי, של 24 חודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. 16. לאור מכלול האמור, אנו דנים את הנאשם לעונשים כדלקמן: א. 15 שנות מאסר, מתוכן, 13 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו, ביום 16.3.06, והיתרה על תנאי. התנאי הוא שלא יעבור עבירה של אלימות או התפרצות לדירה או עבירות הקשורות בנשק, במשך שלוש שנים מעת שיחרורו ממאסרו. ב. אנו מפעילים את המאסר על תנאי שנגזר על הנאשם בת.פ. 4411/01, בבית משפט השלום בבאר-שבע, מאסר של 6 חודשים, אשר ירוצה בחופף לעונש שבס"ק (א). ג. אנו מפעילים את המאסר על תנאי שנגזר על הנאשם בת.פ. 6241/01, בבית המשפט השלום בתל-אביב, מאסר של 24 חודשים, אשר מחציתו ירוצה בחופף ומחציתו במצטבר לעונש שבס"ק (א). ד. בסה"כ ירצה הנאשם עונש מאסר בפועל של 14 (ארבע עשרה) שנה החל מיום מעצרו 16.3.06. תשומת לב שלטונות השב"ס לניסיון האובדני שביצע הנאשם בעבר, והנדרש בגין כך. הודעה לנאשם זכותו להגיש ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון. משפט פליליהריגה