הלכת צ'ק פוינט עוסקת בנושא הגבלת חופש העיסוק. בפרשת צ'ק פוינט בע"ע 164/99 פרומר ואח' - רדגארד בע"מ חתם העובד (שכיהן בתפקיד בכיר מאד אצל רדגארד) על התחייבות שלא להתחרות במעבידתו למשך תקופה שעלתה ביחס ישר למשך עבודתו אצלה. בית הדין הארצי פרט את הסיבות שמכוחן אין לאכוף הגבלה זו על עובד, ובהן - העקרון החוקתי של חופש העיסוק, העקרון היסודי המנחה במשפט העבודה המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק, החשש מפגיעה בזכות להגשמה עצמית, החשיבות של התחרות החופשית ושל המעבר המהיר והחופשי של המידע. כן פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקנין הרוחני (בעת מתן פסק הדין טרם נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות), השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, הפרת חובת תום לב מצד העובד. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת), אך אין משמעות הדבר שכאשר הנסיבות מתקיימות - מחוייב בית הדין לאכוף את הגבלת העיסוק, והדבר תלוי במכלול הנסיבות (סעיף 17 לפסק הדין). בנוסף, קבע בית הדין הארצי: "בית הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא אם כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, שעל המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב'סוד המסחרי' שלו יפגע בעסק שבבעלותו." (שם, 316). מהסיפא של החלק המצוטט לעיל, ניתן ללמוד כי גם במקרה של שימוש בסודות מסחריים של מעסיק - אין מקום לצוות על הגבלת חופש העיסוק אלא אם המעסיק הקודם מוכיח כי אי-מתן צו כזה יביא לפגיעה ממשית בעסקו, באופן שניתן יהיה לאמר כי היא "מאיימת על עצם קיומו. עוד ענין שניתן להסיק מאותו חלק מצוטט, הוא שכאשר ההתחייבות שלא להתחרות עומדת בפני עצמה, בלא שיש עמה שימוש בסוד המסחרי של המעסיק הקודם, אין כל מקום לאכוף את ההתחייבות האמורה. לאחר פסק הדין בפרשת צ'ק פוינט, נתן בית הדין הארצי פסק דין בע"ע 292/99 עמיחי ואח' - יוסי גולדהמר בע"מ ואח', פד"ע לה 204 (שייקרא להלן: "פרשת סופרפארם"). באותו פסק דין נדון עניינו של רוקח שהחל לעבוד אצל זכיינית של סופרפארם עוד טרם היותו רוקח, והמשיך בכך במשך כ-5 שנים, שבמהלכן עבר הכשרה מיוחדת מטעם סופרפארם, וחתם על התחייבות לא למסור מידע על סופרפארם ולא לעבוד בעסק מתחרה במשך 12 חודשים מיום סיום עבודתו. הרוקח האמור החל לעבוד ברשת מתחרה מספר ימים לאחר שתמו יחסי העובדה בינו לבין מעבידתו. בית הדין האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני לפיו הוגבל הרוקח מלעבוד אצל מעבידתו החדשה בתפקיד ניהולי, למשך 12 חודשים מיום סיום העבודה בפועל. בפסק דינו, התבסס בית הדין הארצי לעבודה (בדעת רוב), על ענין צ'ק פוינט, חזר למעשה על ההלכה שנקבעה שם, ובהתאם לכך - החליט לבטל את הצו הזמני שניתן בבית הדין האזורי. בסעיף 11 לפסק הדין בפרשת סופרפארם, קבע בית הדין הארצי כך: "המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב'מפעל' ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד." (שם, 215). בשולי הדברים הוסיף בית הדין הארצי ואמר: "מעסיק משקיע בעובדיו על-מנת להפיק מהם את מירב התועלת בתקופה שבה הם מועסקים ב'מפעלו'. המשק כיום מבוסס על עובדים המועסקים לפרקי זמן קצרים וקצובים תמורת תשלום שכר הולם. משהחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי הן עם האיחוד האירופאי והן עם ארה"ב, המשק החל לעבור ... למשק חופשי ותחרותי. ... אין זה ראוי לאפשר למעסיקים ליהנות מהיתרונות של המעבר החופשי של מצרכים והון, אולם לשלול מהעובדים את היתרונות הגלומים במעבר החופשי של העבודה והשירותים. הדבר נכון במיוחד, כאשר המעבר לשוק התחרותי כרוך בפגיעות רבות הנעשות בעובדים, אשר נדרשים לוותר על זכויות חברתיות אשר הוענקו להם במשך שנים רבות, כגון ... קביעות, ... ייצוג על ידי ארגון העובדים, ביטחון תעסוקתי וכו'. ... הגבלת העיסוק ומתן תוקף לסעיפי הגבלת העיסוק מונעים בעד העובד קידום והשגת שכר ראוי יותר, אותו יש באפשרותו לקבל לקבל על פי תנאי השוק החופשי והתחרותי. היה וקיימת לעובד אפשרות להשגת תנאים טובים יותר, פירוש הדבר שכך קבע השוק החופשי את שוויה של עבודתו. מתן תוקף לסעיפי הגבלת עיסוק מאפשרת למעסיק הנוכחי העסקת עובדים בתנאים שהינם פחותים ממחיר השוק ופוגעת בקידומם ובפרנסתם. ... משק המבקש לשגשג בעידן המידע חייב ליתן התייחסות ממשית לעובד, לרבות ... הזדמנויות ראויות והוגנות לקידום. (שם, 219)." בבית המשפט העליון ניתן פסק דין בתיק ע"א 6601/96 AES Systems inc. ואח' נ' סער ואח', פ"ד נד(3) 850. בפסק דין זה, אישר, למעשה, בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט ומאז. בפסק הדין האמור נקבע כי נקודת המוצא לבחינת תניות חוזיות בענין הגבלת חופש עיסוק, יש לבחון לאור סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע שחוזה שנוגד את תקנת הציבור - בטל. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שתקנת הציבור עצמה מביאה לקני אינטרסים מנוגדים, שכן גם חופש החוזים הוא עקרון שקיומו מוצדק מכח תקנת הציבור. על כן, קבע בית המשפט העליון: "נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ'הכל או לא כלום'. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את 'תקנת הציבור'. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את 'תקנת הציבור'. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות." (סעיף 15 לפסק הדין). ובהמשך, קבע בית המשפט, כי את הדברים יש לבחון מזווית הראיה הציבורית: "עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל 'תקנת הציבור'. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ('תקנת הציבור') המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם 'לגיטימיים') ולחלק אחר לא ניתנת הגנה. מנקודת המבט של לגיטימיות האינטרסים מתבקשת המסקנה הבאה: ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' כי ינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד; בדומה, ככלל, אין לעובד 'אינטרס לגיטימי' כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או 'מוגן')." (סעיפים 17-16 לפסק הדין). בשל אותה זווית ראיה, קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שהתחייבות לאי-תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, אינה תקפה: "נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'". (סעיף 18 לפסק הדין). מנגד, נקבע בפסק הדין, כי ככלל, המעביד זכאי להגנה על האינטרסים הלגיטימיים שלו, ובכללם - סודות מסחריים ורשימת לקוחות (סעיף 24 לפסק הדין). עם זאת, נקבע כי ההגנה איננה מוחלטת והמבחן הוא של סבירות ומידתיות. את הסבירות ואת המידתיות של ההגנה יש לבחון לאור מהות ההגבלה שהמעביד מבקש להטיל על העובד לשעבר, וכן לאור האינטרס הציבורי (כגון צרכי שוק העבודה ועידוד התחרותיות). לסיכום סקירת ההלכה הפסוקה בענין הגבלת חופש העיסוק, ניתן לאמר כי על פי המצב המשפטי הנוכחי, כבר אין משמעות כה רבה לשאלה אם היתה התחייבות של העובד להגביל את חופש עיסוקו. לא תהיה הגבלת חופש העיסוק רק לשם מניעת תחרות. הגבלת חופש העיסוק תיתכן, במקרים הראויים, כשמתברר שהיא נחוצה לשם שמירת אינטרסים לגיטימיים בני-הגנה של המעביד הקודם. עיקרם של האינטרסים האמורים הוא במניעת שימוש פסול בסודות מסחריים של המעביד הקודם. שיקיםהלכות משפטיות