הרמת מסך בדיני עבודה ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות. הפסיקה הרחיבה בשנים האחרונות את המקרים בהם יש הצדקה להרמת מסך בדיני עבודה, כאשר עניין מרכזי שנבחן, בבתי הדין לעבודה, הינו חובת תום הלב המוגברת, הקיימת ביחסי עובד ומעביד. חובת נאמנות זו, הרחבה מחובת תום הלב הרגילה בדיני חוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים, ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה. זה האחרון היודע שאינו יוכל לשלם שכר לעובדיו וממשיך לפעול בחברה, עשוי לחוב באופן אישי. כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה עשויים אף הם להצביע על ערבוב נכסים או על חוסר תום לב ונאמנות כלפי העובדים שעשויים למצוא בבוא יום הפירעון את קופת החברה ריקה. ##להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בדיני עבודה:## פסק דין בפני בית הדין תביעת התובע לתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה אצל הנתבעת 1. התובע תבע לחייב את הנתבעים 2-5 באופן אישי בגין חובותיה של נתבעת 1 כלפיו. לטענת הנתבעים, התובע עבד עבור נתבעת 1 בלבד, ודין התביעה כנגד הנתבעים 2-5 להדחות מחמת העדר יריבות. העובדות 1. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית שעסקה, בתקופה הרלוונטית, בשירותי תיירות (להלן גם - החברה). 2. הנתבעים 2-5 הם בעלי מניות ומנהלים של הנתבעת 1. נתבע מס' 6 מר צרפתי עזרא נמחק מהתובענה במהלך ההליכים. 3. התובע עבד אצל הנתבעת 1, כנהג אוטובוס, מיום 1.8.00 עד יום 1.9.05, מועד בו פוטר מן העבודה. 4. התובע לא קיבל פיצויי פיטורים ופיצוי חלף הודעה מוקדמת ואין מחלוקת כי הוא זכאי לפיצוי. 5. בתחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 הוא הפקיד סכום של 200,000 ₪ שלא הושב לו (להלן: הפיקדון). 6. בתקופה נשוא התביעה, הנתבע 3 היה בעל זכויות רשום על שני אוטובוסים ששימשו את הנתבעת 1 ואחיו של הנתבע 2 היה בעל זכויות רשום של אוטובוס נוסף ששימש את הנתבעת 1 ונמנה על רכביה בפועל. הרכבים שימשו מקור הכנסה לנתבעת 1. 7. בשנת 2005 הרכבים נמכרו ותמורתם שימשה לפירעון חובות הנתבעת 1. הרכבים היו ממושכנים לטובת הבנקים. דיון והכרעה 8. בתביעה זו, אין כמעט מחלוקת על זכאות התובע למרבית הרכיבים שתבע בגין תקופת עבודתו וסיומה אצל הנתבעת 1. אלא מאי? לטענת הנתבעים, אין להם אחריות כלשהי לחובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובע. אין מחלוקת כי החברה כיום במצב של חדלות פירעון, והתובע עומד למעשה מול שוקת שבורה. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בענייננו, הינה אפוא, האם יש בנסיבות המקרה דנן עילה להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבעים 2-5, בעלי המניות בחברה ומנהליה, בגין חובות החברה כלפי התובע, שברובן, כאמור, אינן שנויות במחלוקת, אף כי יש לערוך חישוב לגבי היקף כל אחת מהזכויות. נדון תחילה בשאלת קיומה של עילת הרמת מסך ובהמשך בתביעה גופה על רכיביה. הרמת מסך 9. לטענת התובע, יש להרים את מסך ההתאגדות בין נתבעת 1 לבין בעלי המניות שהם הנתבעים 2-5, מהעילות: עירוב נכסים, מימון עצמי קטן ביותר, אי העברת הפרשות לפוליסת ביטוח חיים בחוסר תום לב, התרשלות בניהול הנתבעת 1, ניצול לרעה של מסך ההתאגדות ומימון דק. לטענת הנתבעים מאידך, אין הם אחראים ו/או ערבים באופן אישי לחיוביה של החברה. אין עירוב נכסים ולמעשה הנתבעים ניסו לפעול להצלת החברה ולגייס כל משאב שבידיהם על מנת למנוע את קריסתה. 10. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". 11. הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך". 12. בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה. נקבע, כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, ניתן ביום 27.11.02; ע"ע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, ניתן ביום 22.5.06). בפס"ד בעניין ערב חדש (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ואח', ניתן ביום 17.2.02), נקבע כדלקמן: "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד... קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו". וכן: "מכאן שיסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק הרמת מסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפויים ב"שימוש לרעה במסך ההתאגדות". 13. מן המקובץ עולה, כי לפי ההלכה פסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות. כפי שמציינת פרופ' א. חביב סגל במאמרה "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך", עיוני משפט י"ז 197, הרחיבה הפסיקה בשנים האחרונות את המקרים בהם יש הצדקה להרמת מסך, כאשר עניין מרכזי שנבחן, בבתי הדין לעבודה, הינו חובת תום הלב המוגברת, הקיימת ביחסי עובד ומעביד. חובת נאמנות זו, הרחבה מחובת תום הלב הרגילה בדיני חוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים, ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה. זה האחרון היודע שאינו יוכל לשלם שכר לעובדיו וממשיך לפעול בחברה, עשוי לחוב באופן אישי. כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה עשויים אף הם להצביע על ערבוב נכסים או על חוסר תום לב ונאמנות כלפי העובדים שעשויים למצוא בבוא יום הפירעון את קופת החברה ריקה. 14. מן הכלל אל הפרט. לאור התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, ולאור העדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה, כי יש עילה להרמת מסך בנסיבות המקרה דנן. הנתבעים 2-5 ערבו בין נכסיהם האישיים לבין נכסי הנתבעת 1. האוטובוסים ששימשו את הנתבעת 1, ושימשו מקור פרנסתה ניקנו על ידי הנתבעים 2-5. אף ששימשו האוטובוסים כנכסי החברה, הם היו רשומים על שמם של בעלי המניות. בשנת 2000 נרכש אוטובוס שנרשם על שם עזרא צרפתי - אח של הנתבע 2. על אף רישומו על שם עזרא צרפתי, היה האוטובוס נכס של הנתבעת 1. אולם, עזרא צרפתי הוא ששילם את ההלוואה שנלקחה לרכישת האוטובוס. זאת כשכל האוטובוסים נרשמו בספרי החברה כנכסיה (עמ' 30 ש' 10-11). ועוד. התמורה שהתקבלה ממכירת האוטובוס (ששימש את החברה) שהיה רשום על שמו של נתבע 2, שימשה, בין היתר, לכיסוי משכנתא שנלקחה על ידי נתבע 2 מבנק טפחות (עמ' 24 ש' 18-27; עמ' 25 ש' 1-4). 15. לא זו אף זו. מעדויות הנתבעים עולה, כי החברה הוקמה ללא הון עצמי, אלה באמצעות הלוואות בעלים והלוואות מהבנקים בלבד. התנהלותה של החברה הייתה באמצעות הלוואות חוזרות ונשנות וכתוצאה מכך הגיעה החברה למצב של חדלות פירעון. הנתבע 4 העיד, כי בעקבות המצב הכלכלי הקשה של החברה נעשו "קומבינציות" על מנת להשיג מקורות מימון (עמ' 33 ש' 15-17). נתבע 2 העיד: "נסגרה הלוואה אחת ונלקחה הלוואה חדשה. ההלוואה לא נפרעה ואמרו לנו תקחו הלוואה חדשה. כל ההלוואות של בנק דיסקונט" (עמ' 25 ש' 17-18). על אף האמור, הנתבעת המשיכה להעסיק את התובע, בשעה שידעה שאין ביכולתה לשלם לו את זכויות הסוציאליות, כגון דמי הבראה והפרשות לביטוח חיים (עמ' 36 ש' 9; עמ' 38 ש' 18-19). בכך נהגה הנתבעת בחוסר תום לב שהמשיכה להעסיק את התובע בהעדר יכולת פיננסית לשלם זכויותיו הסוציאליות. ואכן, אף את פיצויי הפיטורים לא שילמה לו הנתבעת, למרות שאין חולק כי הוא זכאי לפיצוי. התובע פוטר בשנת 2005, אולם, כפי שהעיד נתבע 2 כבר שנתיים קודם לכן, הרגישו הנתבעים כי החברה לא עומדת בהתחייבויותיה: "שהתחילו לחזור השיקים בערך ב 2003. סחבנו עוד שנתיים לקחנו ממקום אחד למקום שני תמיד קיווינו שהמצב ישתפר. בהתחלה הגיבנת הייתה גדולה וניסינו לחסוך בעלויות" (עמ' 31 ש' 2-4). חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים. הנתבעים העידו, כי לא שילמו לתובע דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, והשבת סכום ה"הלוואה" בסך 200,000 ₪ שהפקיד לטובת הנתבעת עם תחילת עבודתו, מכיוון שלא היה כסף לשלם. כשנודעה להם הטעות של אי העברת הסכומים שנוכו משכרו של התובע לקרן הפנסיה, הנתבעים אף לא טרחו לבדוק האם הפסיקו לנכות משכרו של התובע סכומים אלה (עמ' 38 ש' 25-28). בכך עולה, כי התנהגות הנתבעים נגעה בחוסר תום לב כלפי התובע. כאמור, בית הדין הארצי הכיר באי העברת ניכויים שנוכו משכר העובדים לקופת גמל כעילה מספיקה להרמת מסך ההתאגדות: "בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח יד בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/ 115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג 171, ע' 180-181 ז). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עמיהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת מסך" (ע"ע 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם, 19.1.2003). זאת ועוד. הנתבעים אף לא נקטו בהליכי פירוק הנתבעת על אף שהגיעה לחדלות פירעון, ובכך מנעו מהתובע לקבל חלק מהזכויות המגיעות לו מהמוסד לביטוח לאומי. אף בכך עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. 16. באשר לאופן ניהול החברה, ברי כי צריך להקפיד על הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך פגיעה מכוונת בזולת. במקרה דנן ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה, שלא הצליחה לפרוע הלוואותיה, ואחד מבעלי מניותיה נאלץ לקחת משכנתא על ביתו כדי להזרים מזומנים לחברה, ויחד עם זאת, נהגו הנתבעים בחוסר תום לב בכך שלא גילו לתובע את מצב החברה, והמשיכו להעסיקו, ביודעם, כי לא יעמדו בתשלומים שהם חבים לו. הדברים מקבלים משנה תוקף, הואיל ומדובר בסכומים גבוהים, כתוצאה מהפקדון שדרשו מהתובע להפקיד עם תחילת עבודתו, בסך 200,000 ₪, בנוסף לסכומים שחבים לו כזכויות עבודה וזכויות נלווות (פיצויי פיטורים, הפרשות לקרן פנסיה ודמי הבראה). גם בע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קיטרינג בע"מ ואח' נ' ריאד עבדלרחמן ואח' (ניתן ביום 27.7.03) נפסק, כי בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים מחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן, במיוחד כאשר בעלי השליטה בחברה לא נוקטים בהליכי פירוק ובכך מונעים מהעובדים לקבל חלק מהזכויות המגיעות להם מהמוסד לביטוח לאומי. נתבע 2 העיד, כי מצבה הכלכלי של החברה היה קשה כל הזמן "כל הזמן היה קשה, היה בעיה של תזרימים כל הזמן" (עמ' 27 ש' 25). אולם, הדבר לא מנע מהנתבעים לדרוש מהתובע סכום נוסף של 50,000 ₪ תמורת האפשרות לעבוד על אוטובוס. היה זה בעת שהנתבעים כבר ידעו כי החברה - נתבעת 1 - לא תוכל להחזיר סכום זה. 17. בנסיבות כפי שתוארו לעיל, כאשר בפועל עומד התובע בפני שוקת שבורה עת בא לדרוש זכויות המגיעות לו מן החברה, וכאשר הנתבעים נהגו כלפי התובע בחוסר תום לב תוך קיפוח זכויותיו על פי דין, סבורים אנו, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 2-5 בחובות נתבעת 1 כלפי התובע (ר' גם ע"ע 1401/04 גיל ברק - רפאל פרץ, (טרם פורסם, 5.9.06). סכום הפיקדון 18. אין מחלוקת, כאמור, שהתובע הפקיד אצל הנתבעת 1 סכום של 200,000 ₪ בתחילת עבודתו וכי הוא זכאי לקבל את הסכום בחזרה (ר' עדותו של נתבע 4 בעמ' 35 ש' 23-24). הפיקדון שימש לרכישת האוטובוס עליו עבד התובע. הואיל וקבענו כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה והנתבעים, הרי שעל הנתבעים 2-5 להשיב לתובע את מלוא סכום הפיקדון. גמול שעות נוספות 19. לטענת התובע, על הנתבעת 1 לשלם לו גמול עבור שעות נוספות שעבד וכן עבור עבודה בשבתות ועבור לינה מחוץ לבית. לטענת הנתבעים, התובע קיבל שכר גלובלי שהיה מבוסס על שכר מינימום בתוספת גמול שעות נוספות. בסיכומים טען ב"כ הנתבעים, לראשונה, כי לא היה פיקוח על שעות עבודתו של התובע, ולכן, בין היתר, אינו זכאי לגמול שעות נוספות, בהעדר תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה). לעניין זה נעיר, כי כבר נקבע כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל אלא אם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח כאמור (דב"ע לג/4-2 אברהם רון - מועצה מקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386). הנתבעים הודו, כי התובע מילא כרטיס עבודה, והתובע אף הגיש רישום שעות העבודה שביצע. מכאן, שהייתה אפשרות לפקח על שעות עבודתו. העובדה שהנתבעת לא ביצעה פיקוח בפועל, אינה מוציאה את התובע מגדר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. יתר על כן, העלאת הטענה של אי תחולת החוק במסגרת הסיכומים, לראשונה, הינה בגדר הרחבת חזית שלא הותרה. 20. לעניין נטל ההוכחה החל על התובע להוכיח את שעות העבודה שביצע. הלכה פסוקה היא כי על העובד "...להוכיח את גובה שכרו, ואם עבד שעות נוספות, חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב..." (ר' דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו 547, 551; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן הכהן ז"ל נ' אסתי רוזנהויסר, פד"ע ו' 299, 307). ו"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי..." (דב"ע לב/32-3 פרוימוביץ נ' בר-אדון, פד"ע ד' 39, 41). תביעה לגמול שעות נוספות צריכה להיות מדויקת, לא על דרך של אומדן, הערכה או ממוצע, אחרת יש בכך משום ליקוי היורד לשורשה של העילה (ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר נ. רמי חרושת מרצפות בע"מ עבודה ארצי, כרך לג(31), 25). זאת ללמדך כי, בהתאם להלכה הפסוקה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך. 21. התובע הגיש ריכוז שעות עבודה על סמך יומנים וכרטסות עבודה שמילא (ר' עמ' 14 לעדותו ש' 19-22). הנתבעת מאידך, לא הגישה מסמכים לעניין שעות העבודה של התובע, אף על פי שיכלה להביא רישומי שעות עבודה, שכן אין מחלוקת כי התובע מילא כרטיסי עבודה (עמ' 36 ש' 10). עיון ברישומי התובע של שעות העבודה, מעלה, כי לעיתים רבות עבד התובע בסה"כ יותר מ-8 שעות ביום ואף יותר מ-12 שעות (נספחים י(1)-י(4)). אולם, רישומי התובע מעידים על שעת תחילת העבודה ושעת סיומה, אך לא ניתן לקבוע, כי בכל השעות עמד התובע לרשות מקום העבודה. בעניין זה, כבר קבעה ההלכה הפסוקה כי - "שעות העבודה"- הן השעות שבהן העובד עומד לרשות העבודה, דהיינו השעות בהן לא היה חופשי לעשות כרצונו (דב"ע לד/4-3 רוברט יקואל - אליהו פלד, פד"ע ה 328; דב"ע שן/84-3 מדינת ישראל - ראובן רון, פד"ע כב 433). עוד נקבע בפסיקה, כי שעות עבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות שבהן עמד לרשות העבודה (דב"ע מה/22-3 אגד בע"מ - לוידיג קרץ, פד"ע י"ז, 21). הואיל וכאמור, על פי ההלכה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך (ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38), הרי שהתובע לא הרים את הנטל להוכחת שעות העבודה הנוספות. 22. אין מחלוקת כי התובע לא הועסק במתכונת עבודה קבועה וצורת עבודתו השתנתה מיום ליום בהתאם לדרישות המזמין. התובע אף הודה, כי מתכונת העבודה השתנתה מעת לעת: "הייתי מקבל סידור ב8 בערב, מחר להיות במקום מסוים. שהתחילה האינתיפאדה ירדה העבודה. היו ימים שהייתי מתקשר לשאול מה קורה היו אומרים מחר תשב בבית אין עבודה" (עמ' 21 ש' 4-6). יחד עם זאת, קיבל התובע שכר חודשי מלא גם עבור חודשים בהם לא עבד כל יום. אף מפירוט שעות העבודה שהדגים התובע בתצהירו, עולה, כי יום עבודה כלל מספר משימות של איסוף ופיזור נוסעים בשעות שונות במשך היום, אולם המתכונת הייתה שונה מיום ליום, כשבכל יום ההפסקות בין המשימות השתנו מבחינת זמנים. בשעות העבודה שציין התובע הוא כלל בכל יום את שעות ההפסקה בין המשימות, כאשר לא ברור, האם בשעות האלה נדרש לעמוד לרשות העבודה, או שיכל לעשות לביתו. במסגרת הזמנת העבודה לא תמיד נדרש התובע לעמוד לרשות המזמין בזמן שבין ההסעות, כאשר התובע לא הוכיח לבית הדין באילו מקרים נדרש לעמוד לרשות המעביד ללא הפסקה, אם בכלל, ובאילו מקרים יכול היה לנצל את זמן ההפסקה לעסוק בענייניו. מכאן - התובע לא הוכיח את השעות הנוספות שעבד ואת התמורה לה היה זכאי בגינן. הטבלה שהגיש התובע בה רוכזו שעות העבודה לפי שעת תחילת העבודה ושעת סיום העבודה כל יום, אינה מעידה האם כל השעות בטווח הזמנים המצוין היו שעות עבודה בפועל. כמו כן, רישומי הטכוגרפיים לא הוגשו, ולכן לא ניתן לבדוק נכונות הדוחות שצירף התובע והתאמתם או אי התאמתם לטכוגרפיים. בעניין זה ציין הנתבע 4: "האוטו לרשותנו עמד 14,15 שעות ביום ביחד עם הנהג" (עמ' 39 ש' 10). וכן: "ש. היו הסעות של עובדים התובע היה מסיע אותם בשעות הבוקר מוריד אותם ומה היה קורה אז. ת. עושה מה שהוא רוצה. הוא יכל לנסוע לבית לעשות מה שרוצה..." (עמ' 39 ש' 13-14). שעות עבודתו של התובע השתנו אפוא, מעת לעת ומלקוח ללקוח בהתאם לצרכים של כל לקוח. משלא הועסק התובע במתכונת עבודה קבועה, ולא הרים את נטל ההוכחה לגבי כל שעת עבודה נוספת שעבד בפועל, הרי שאין מנוס מדחיית תביעתו לגמול שעות נוספות. 23. תביעת התובע לתשלום בגין לינה מחוץ לבית נדחית אף היא, שכן לא הוכח מקור הזכות. התובע טען כי על פי הנהוג בענף התיירות וההובלה מקבל נהג 100 ₪ עבור כל ליל לינה מחוץ לבית, אולם התובע לא הוכיח טענה זו, עליה מתבססת תביעתו ברכיב זה. כמו כן, לא הוכח שהתובע עמד לרשות העבודה בשעות אלה. מנגד אין מחלוקת שהנתבעת שילמה עבור הלינה (ר' עדות התובע בעמ' 13 ש' 17-19). דמי הבראה 24. הנתבע 4 הודה כי לו שולמו לתובע דמי הבראה (עמ' 36 ש' 9). על הנתבעים לשלם לתובע דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו בסך 307 ש"ח * 14 ימים = 4,298 ₪. הפרשות לפוליסת ביטוח חיים 25. לטענת התובע, החל מחודש אוגוסט 2003, הפסיקה הנתבעת 1 להעביר לחברת הביטוח איילון - חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון), תשלומים עבור זכויותיו לפנסיה/ביטוח חיים, על אף שהמשיכה לנכות משכרו את הסכומים המיועדים לאיילון. הנתבעים הודו כי המשיכו לנכות משכרו של התובע ולא העבירו לאיילון כתוצאה מטעות (עמ' 32 ש' 27-28; עמ' 33 ש' 1-3; עמ' 38 ש' 20). בהתאם לדוח מטעם חברת איילון, אכן הנתבעים הפסיקו להפריש לתובע החל מחודש אוגוסט 2003 ולכן, עליהם לפצותו בגין אי הפרשות החל ממועד זה ועד מועד סיום העבודה, בהתאם לחישוב התובע בכתב התביעה, שלא נסתר, בסך 14,975 ₪. פיצויי פיטורים 26. התובע טען כי שכר היסוד הקובע הינו 4,258 ₪. הנתבעים לא סתרו טענה זו. סכום זה אף מתאים לתלושי השכר שצורפו ולממוצע שכר חודשי לפי טופס 106 שצורף (נספחים ח1-ח10). הנתבעים ישלמו אפוא, לתובע פיצויי פיטורים בסך 5 שנים * 4,258 ₪ = 21,290 ₪. פיצויי הלנה 27. הואיל ובנסיבות העניין הייתה מחלוקת כנה בין הצדדים בשאלת אחריותם של בעלי המניות בנתבעת 1 (נתבעים 2-5) לחובות נתבעת 1 כלפי התובע, הרי שמוצדק להפחית את פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית. סוף דבר 28. הנתבעים 2-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין את הסכומים הבאים: א. א. פיצויי פיטורים 21,290 ₪ ב. ב. דמי הודעה מוקדמת 4,258 ₪ ג. ג. דמי הבראה 4,298 ₪ ד. ד. השבת סכום פיקדון 200,000 ₪ ה. ה. הפרשות לביטוח חיים 14,975 ₪ כל הסכומים הנ"ל ישולמו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין לתקופה שמיום 1.9.05 ועד התשלום בפועל, לא ישולמו הסכומים הנ"ל תוך המועד האמור ישא הסכם הנ"ל בס"ק א פיצויי הלנה בשיעור המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל. 29. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. אף זאת תך 30 יום מהיום.הרמת מסך בדיני עבודההרמת מסךדיני עבודה