שלילת פיצויי פיטורין בשל גניבה

בית הדין פסק כי הדרך היחידה לשלילת פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על פי חוק, היא במסגרת סעיפים 16, 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). שלילת פיצויי פיטורים (או הפחתתם) הינה עונש משמעותי, אשר ממהותו הוא עונש כפול (המתלווה לפיטורים עצמם). על כן, ההסכמים הקיבוציים ובתי הדין קובעים מדרג עונשי, החל מעונשים משמעתיים קלים וכלה בפיטורים תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. שלילה פיצויי הפיטורים במלואם הינה הגבול העליון לסמכות הענישה, שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים, לפי שיקול דעת. יודגש, כי לא כל פיטורים מסיבות של אי שביעות רצון של המעביד שוללים פיצויי פיטורים. בית הדין ישקול את מכלול הנסיבות, נימוקי הפיטורים, שיקולים אישיים של העובד, כגון אורך תקופת עבודתו והחומרה של הנסיבות בהן פוטר. להלן פסק דין בנושא שלילת פיצויי פיטורין בשל גניבה: פסק דין בפני בית הדין תביעה לפיצויי פיטורים וחלף דמי הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעים התובעת פוטרה בנסיבות בהן אינה זכאית לפיצויי פיטורין או הודעה מוקדמת, בשל מעילה באמון לאור חשד כבד שגנבה ממעבידה. התובעת מכחישה טענות אלו. העובדות 1. אלא הן העובדות הצריכות לעניינו: 1.1 התובעת עבדה אצל הנתבעים כעוזרת בית בהיקף משרה משתנה, בתקופה שבין מרץ 1983 ועד 14.11.03. הצדדים חלוקים באשר לרציפות העבודה ולהיקף המשרה. אולם אין מחלוקת כי בתקופה שמדצמבר 1998 ועד 14.11.03 עבדה התובעת במשרה מלאה. 1.2 התובעת פוטרה לאלתר ביום 14.11.03. 1.3 התובעת חתמה על נספחים א' ו-א'1 לכתב ההגנה המתוקן במועדים השנויים במחלוקת (להלן: כתבי ויתור). 1.4 התובעת צולמה במצלמת וידיאו במהלך עבודתה ולאחר צילומים אלו, פוטרה. עותק מקלטת הוידיאו בה צולמה התובעת הוגש לבית הדין (ת/1). 1.5 הנתבעים הפרישו כספים לביטוח לאומי עבור התובעת, הצדדים חלוקים בשאלה גובה ההפרשה שהיה עליהם להפריש. 1.6 התובעת קיבלה 1,900 ₪ מעבר לשכרה ביום סיום עבודתה. 1.7 השכר האחרון ששולם לתובעת היה 7,600 ₪. 1.8 התובעת החזירה 15,000 ₪ בגין הלוואה שקיבלה בשנת 1999. 1.9 הנתבע 2 נפטר לאחר הגשת התביעה (להלן: המנוח), נותרה אפוא רעייתו, נתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) והעיזבון - נתבע מס' 2. דיון והכרעה 2. בתביעה זו עומדת לבירור בפנינו השאלה האם התובעת פוטרה בנסיבות בהן יש לשלול ממנה פיצויי פיטורים וחלף דמי הודעה מוקדמת. היה ויקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים וחלף דמי הודעה מוקדמת, יהיה עלינו להיזקק לשאלה בדבר שכרה הקובע והיקף משרתה של התובעת לעניין זה ונפקותם של כתבי הויתור עליהם חתמה. להלן נדון בשאלות אלה כסדרן. נסיבות סיום יחסי העבודה 3. אין חולק שהתובעת פוטרה בלא לקבל פיצויי פיטורים או חלף דמי הודעה מוקדמת. המחלוקת בין הצדדים נסבה, כאמור, סביב שאלת נסיבות הפיטורים והאם היו אלו פיטורים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 4. התובעת הועסקה כעוזרת בית בביתם של הנתבעים. לטענת הנתבעים, התובעת פוטרה מעבודתה בשל מעילה באמון, שכן לאחר שנתגלו בביתם של הנתבעים מספר מקרים של גניבת כספים, הותקנו מצלמות וידיאו בבית. ממעקב שקוים באמצעות מצלמות הוידיאו נפל חשד כבד כי הכסף נגנב על ידי התובעת לאחר שהצילומים הראו אותה מחטטת בתיק ממנו נעלמו הכספים. התובעת זומנה לפגישת בירור ביום 14.11.03, בנוכחות ב"כ הנתבעים, בפגישה הוקרנה בפניה קלטת הוידיאו. הסבריה של התובעת כי חיפשה עטים עבור הנתבעת, לא הניחו את דעתם של הנתבעים והתובעת פוטרה לאלתר. לטענת התובעת, טענות הנתבעים כלפיה חסרות בסיס, פיטוריה ע"י הנתבעים נעשו בתואנת שווא שלפיה נחשדה כי גנבה מביתם של הנתבעים סכומי כסף מצטברים בסך 3,000 ₪. לו רצתה להפר את האמון שניתן בה, יכלה לנצל את נגישותה לבית ותכולתו ואת שהותם של הנתבעים תקופות ארוכות בחו"ל. התובעת עבדה 21 שנים אצל הנתבעים במשכורת חודשית של 7,600 ₪ נטו, הייתה לה גישה לרכוש רב שהיה בבית, והיא לא הייתה מועלת באמונם של הנתבעים ע"י לקיחת סך של 3,000 ₪, או כל סכום אחר. התובעת הסבירה, כי חיפשה בתיקה של הנתבעת פריטים שונים, כגון עטים, לבקשת הנתבעת, אך לא חיפשה ולא מצאה סכום כסף כלשהו בתיקה של הנתבעת. מדובר בתיק ישן שהיה בארון בו אחסנו תיקים ישנים רבים וזאת בשל הרגלה של הנתבעת לשמור תיקים ישנים בארון. המתווה הנורמטיבי 5. הדרך היחידה לשלילת פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על פי חוק, היא במסגרת סעיפים 16, 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). שלילת פיצויי פיטורים (או הפחתתם) הינה עונש משמעותי, אשר ממהותו הוא עונש כפול (המתלווה לפיטורים עצמם) (ראה למשל דב"ע מא/3-80 חברת אלקטרה (ישראל) בע"מ - ברק, פד"ע יב 419, 425). על כן, ההסכמים הקיבוציים ובתי הדין קובעים מדרג עונשי, החל מעונשים משמעתיים קלים וכלה בפיטורים תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. שלילה פיצויי הפיטורים במלואם הינה הגבול העליון לסמכות הענישה, שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים, לפי שיקול דעת [ראה: דב"ע לא/3-3 רהיטי ירושלים בע"מ - נסים יוסף פד"ע ב 215]. יודגש, כי לא כל פיטורים מסיבות של אי שביעות רצון של המעביד שוללים פיצויי פיטורים. בית הדין ישקול את מכלול הנסיבות, נימוקי הפיטורים, שיקולים אישיים של העובד, כגון אורך תקופת עבודתו והחומרה של הנסיבות בהן פוטר (ראה דב"ע נו/3-34 פוליקר ובניו בע"מ - אברהם לוי, עבודה ארצי, כרך כט (1), 383). 6. תחילה יש לבחון האם הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח את מעשה הגניבה ע"י התובעת. הלכה פסוקה היא כי מעביד, המבקש לייחס לעובדו ביצוע מעשים חמורים של הפרת אמונים או מעשים המהווים עבירה פלילית, נדרש להוכיח את טענותיו ברמת הוכחה מוגברת (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2) 197). כן נפסק כי מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים משום שפיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה (דב"ע מז4-3 שלפי - אגד בע"מ, פד"ע י"ט 49). דהיינו, המדובר בנטל מוגבר המוטל על המעביד. בדב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כו (2) 345, נפסק לעניין זה: "מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". הואיל ועסקינן בעבירה חמורה של גניבה ממעביד, נדרשות ראיות בעלות משקל כבד במיוחד. לעניין מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בהליך אזרחי, ישנן שתי אסכולות: אחת, לפיה נדרשת מידת הוכחה המצויה בין זו האזרחית (הטיית מאזן הסתברות) לבין זו הפלילית (מעבר לספק סביר). השנייה, לפיה קיימות שתי מידות בלבד, כאשר במקום בו נטענת טענה "פלילית", לא משתנה רמת הוודאות הנדרשת, של מאזן הסבירות, אך כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על פי מהות הנושא. כלומר, ככל שהמעשה הנטען חמור יותר, "משקלן הסגולי" של הראיות יהא צריך להיות כבד יותר על מנת לעמוד במידת ההוכחה, אולם מידת ההוכחה כשלעצמה אינה משתנה [י' קדמי על הראיות, חלק שלישי עמ' 1316-1321; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' יעקוב אשכנזי, פ"ד נד(1) 230; ע"פ 6465/93 אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן, דינים עליון, כרך מ, 920]. בין כך ובין כך, מדובר במשקל ראיות כבד מהרגיל בהליך אזרחי אך קל מזה המשמש בהליך פלילי. כמו כן, מאחר ומדובר, כאמור, בעבירה חמורה לכאורה, נדרש כי "משקלן הסגולי" של הראיות יהא כבד. 7. נאמר כבר עתה, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. הנתבעת התבססה על צילום הוידיאו כאמור. עותק מקלטת הוידיאו הוגש לבית הדין (נספח ת/1) והוקרן בדיון ביום 16.11.05 ואנו צפינו בקלטת, בקטעים הרלבנטיים מספר פעמים. בצילום הוידיאו מיום 10.10.03 רואים את התובעת מוציאה תיק מחפשת בו ומניחה אותו על כורסא מול הטלוויזיה. לאחר מכן רואים את התובעת פותחת את דלת הארון בחדר השינה ומחפשת בארון. בצילום הוידיאו מיום 12.10.03 רואים את התובעת פותחת דלת של ארון בחדר השינה ומחפשת בתחולת הארון. לאחר מכן צולמה התובעת כשהיא נכנסת לחדר העבודה ופותחת דלתות הארון. בצילום הוידיאו מיום 13.10.03 רואים את התובעת פותחת ארון בחדר השינה, מוציאה תיק, מחטטת בו כשלוש דקות, מוציאה מתוכו אולי מסמך ומחזירה אותו למקומו. בסופו של יום, בקלטת אין עדות למעשה הגניבה. לא רואים את התובעת מוציאה כסף מהתיק, לא רואים את התובעת מכניסה משהו לכיסיה ולמעשה, אין בקלטת ראיה ממשית למעשה הגניבה. התובעת העידה, כי ידעה שהנתבעת החזיקה כסף בתיק היד שלה, אולם הוסיפה כי בארונות החזיקה רק תיקים ישנים שלא היו בשימוש (עמ' 14 לפרו' מיום 16.11.05). יתרה מזו, התובעת העידה, ועדות זו לא נסתרה, כי ידעה שהותקנו מצלמות הוידיאו בביתם של הנתבעים (עמ' 14 לפרו' מיום 16.11.05). כך שאין זה סביר שהתובעת תבצע את הגניבה מול המצלמות ביודעין. כל שניתן להסיק מהקלטת הוא שהתובעת אכן חיפשה דבר מה בתיק האמור, אולם בכך יש לכל היותר כדי ליצור חשד בעלמא ותו לא. יוער, כי מה שנראה בקלטת אף מתיישב עם גרסת התובעת, כי חיפשה עטים בתיק או בגד מסוים בארון. התובעת אף ציינה כי יכול להיות שהיו בתיק ניירות (עמ' 17 באמצע). הנתבעת הודתה כי נעזרה בתובעת למציאת חפצים שנעלמו לה מפעם לפעם (עמ' 31-32). לפיכך הסבריה של התובעת הניחו דעתי. לאור האמור לעיל בדבר הנטל הכבד המוטל על הנתבעת להוכחת מעשה פלילי של העובדת, ובמיוחד הואיל ומדובר בעבירה חמורה המיוחסת לתובעת, לא הרימה הנתבעת נטל זה. הראיה היחידה שבידי הנתבעת הינה הקלטת. בראיה זו, אין כדי להוות "ראיות בעלות משקל רב וכבד" כנדרש. 8. גרסת הנתבעת כשלעצמה תמוהה ומעלה ספקות שכן, הנתבעת טענה, כי במשך 20 שנות עבודתה של התובעת בביתם, לא נעלם דבר, אולם לפתע נעלמו מתיק היד שלה 3,000 ₪. אולם, ציינה כי את הסכום של ה-3,000 ₪ היא שמה בתיקה כסכום שהייתה צריכה לשימוש שוטף. הסכום לא נעלם בבת אחת, אלא מדי פעם היה חסר סכום מסוים מתוכו. כשנשאלה אם השתמשה בכסף התחמקה מתשובה ברורה, והשיבה שאינה זוכרת בדיוק איך זה היה (עמ' 30 לפרו' מיום 12.12.05). 9. אף אם תמצי לומר כי בקלטת ישנה ראיה כלשהי לכך שהתובעת חיטטה, במקום בו לא הייתה אמורה לחטט (ולא כך דעתי כאמור), הרי שמדובר אם כן, בראיות נסיבתיות. ראיות נסיבתיות שעל אדניהן רוצים לבסס ממצא עובדתי, צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת, כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען (ר' דב"ע נג/79-3 לעיל; דב"ע נה/60-3 לעיל). במקרה דנן, ניתן היה להסיק אפשרויות נוספות מהראיות, לפיהן עובד אחר אחראי לגניבה, או שהנתבעת השתמשה בסכומי הכסף שהכינה מבעוד מועד לשימוש שוטף, או לקבל את גרסת התובעת שאינה בלתי סבירה בעליל (ושכאמור התקבלה על דעתי), כי חיפשה בארון בו נראתה "מחטטת" פריטים שונים לבקשת הנתבעת. 10. פועל יוצא מהאמור לעיל, התובעת פוטרה בנסיבות שאינן שוללות את זכותה לקבל פיצויי פיטורים. התובעת פוטרה בשל חשד, לא מבוסס, לגניבה. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת הגניבה ואף לא הביאה בדל ראיה לתמוך בגרסתה למה שנראה בקלטת. גרסת התובעת לעומת זאת, כי חיפשה עטים או חפץ מסוים בתיק הנתבעת, לא נסתרה. גם אם לנוכח הממצאים שהיו בידי הנתבעת, איבדה הנתבעת את אמונה בתובעת ובחרה לסיים את העסקתה אצלה - בכך עדיין לא סגי על מנת לשלול מן התובעת את פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, בעקבות פיטוריה. משקבענו כי התובעת פוטרה בנסיבות שאין בהן כדי לשלול פיצויי פיטורין ו/או הודעה מוקדמת, הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת לפי חוק הודעה מוקדמת, ומשלא קיבלה הודעה זו, היא זכאית לתמורתה. יוער, כי אף אם היה מקום לשלול את פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת (ולא כך דעתי כאמור), הרי שלאור נסיבות המקרה, חומרת הנזק שנגרם לנתבעים, משך תקופת העבודה וסכום הגניבה הנטען, אין, בכל מקרה, הצדק לשלילת מלוא פיצויי הפיטורים (ר' ע"ע 30080/96 אבלין (מימון) אליה נ' בן ציון קליין, עבודה ארצי כרך לג (7) 28). מכאן נעבור לשאלת שיעור הפיצויים להם זכאית התובעת ונפקותם של כתבי הויתור עליהם חתמה התובעת. כתבי הויתור 11. אין מחלוקת כי נושא הסדרת זכויותיה הכספיות של התובעת היו בטיפולו של מר קוניקוב ז"ל. לטענת הנתבעת, מר קוניקוב ז"ל עשה לתשלום מלוא שכרה וזכויותיה של התובעת, לרבות פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה עד חודש מרץ 1998, ולראיה הציגה הנתבעת מסמך עליו חתמה התובעת, ולפיו מאשרת התובעת שקיבלה מהמנוח: "...פיצויים על כל שנות עבודתי אצלם עד לשנת 1998 (מרץ 1998)" (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן). מסמך זה נושא תאריך 22.7.02. התובעת טענה, כי חתמה על המסמך בכפייה של גב' רוני קוניקוב, ביתם של המעבידים (להלן: רוני). לטענתה אמרה לרוני שאין זה חוקי לקבל פיצויי פיטורים ולהמשיך לעבוד, וזו הגיבה: "אני לא אוהבת את ההתחכמויות שלך, תחתמי על המסמך או שלא תוכלי לעבוד פה יותר". לא התרשמתי כי מדובר בכפייה כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, כפי שפורש בפסיקה. על מנת להוות כפייה נדרש "לחץ כלכלי בלתי לגיטימי" וכן העדר ברירה מעשית וסבירה (ר' ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705). תנאים אלו לא הוכיחה התובעת כי נתקיימו. מסמך נוסף מיום 25.4.93 (נספח א1 לכתב ההגנה המתוקן), עליו חתומה התובעת, מאשר שקיבלה את כל הסכומים המגיעים לה עד ליום 30.4.93, לרבות, חופשות, הבראה, הוצאות נסיעה ופיצויי פיטורים. בתחתית המסמך נרשם באנגלית "שיק 18,000 - בבנק כללי". על מסמך זה הגיבה התובעת בתצהירה, כי חתמה עליו "בעיניים עצומות". כן טענה, כי הסכום שקיבלה לא היווה תשלום עבור פיצויי פיטורים. נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים אף הוא כתב ויתור מיום 17.8.97, לפיו אישרה התובעת כי קיבלה דמי חופשה ודמי הבראה עד לתאריך 30.4.97 וכן "פיצויי פיטורים שולמו לי במלואם עד יום 30.4.93". הצדדים חלוקים באשר לנפקותם של המסמכים עליהם חתמה התובעת כהודעות ויתור. 12. סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963: "פשרה לענין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להם תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהם לגבי פיצויי הפיטורים". השאלה שעל המדוכה היא האם יש תוקף משפטי לכתבי הויתור עליהם חתמה התובעת? בדב"ע 98/ 10-2 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, עבודה-ארצי לב (ד) 161, סקר בית הדין הארצי מצבים מגוונים בהם דנה הפסיקה בשאלת תוקפו של כתב ויתור, תוך שהוא עומד על מגמת הפסיקה שלא ליתן תוקף לכתב ויתור, אלא בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוכן כתב הויתור. מגמה זו, מעוגנת באי-שוויון הכוחות בין המעביד לבין העובד. בפסק הדין של בית הדין הארצי בעניין מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' - הבנק הבינלאומי (דבע נב/ 3 - 217, פד"ע כ"ז עמ' 3, בעמ ' 34) סיכם הנשיא אדלר את ההלכה הפסוקה הנוהגת לאותם המקרים שבהן לא ינתן תוקף לכתב ויתור, ואלו הם: א. כתב הויתור אינו ברור וחד משמעי; ב. כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו. אין נפקות משפטית לויתור על זכות באין ידיעה על קיומה של הזכות; ג. אין נפקות לכתב ויתור כאשר העובד לא קיבל חשבון מפורט של התשלום. היינו, אם העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור, וללא פירוט של רכיבי השכר שנכללו בחישוב הפיצויים, אין לו תוקף; ד. יש פגם במסמך הויתור. למשל, אין נפקות לכתב ויתור שנחתם תחת אילוץ; נבחן אפוא אם נתקיימה במקרה שלפנינו איזו מן הנסיבות שפורטו, או נסיבה אחרת, שיש בה כדי לשלול מכתבי הויתור עליהם חתמה התובעת, תוקף משפטי. 13. בענייננו מספר טעמים אינם מאפשרים ליתן תוקף לכתבי הויתור. ראשית, ישנם פגמים במסמכי הויתור. סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים קובע, כי עובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים אם פוטר. משמע, שכל עוד לא פוטר העובד, לא קמה זכאותו לפיצויי פיטורים. אין מחלוקת שהתובעת לא פוטרה במועדים בהם הוחתמה על כתבי הויתור (ר' עדות הנתבעת עמ' 26 ש' 13-16; עדות רוני עמ' 22 ש' 20-28). הנתבעת העידה כי לא הייתה כוונה לפטר את התובעת או מצד התובעת להתפטר בשנת 1993 (עמ' 26 ש' 13-16). כשנשאלה לפשר הסכום המופיע בנספח ג' כפיצויים, הבהירה כי מדובר ב"פיצויים על עבודתה שהייתה לא פיצויי פיטורים" (עמ' 26 ש' 19). בדב"ע לד/8-3 לוסטמן - פרל, פד"ע ה' 184, נדונה השאלה מה דינו של זיכרון דברים, על פיו שולמו לעובד פיצויי פיטורים, אף כי המשיך לעבוד באותו מקום עבודה. בפסק הדין נקבע, כי קבלת הטענה שב"זיכרון הדברים" ובתשלום שבעקבותיו, היה משום ויתור בדיעבד על פיצויי הפיטורים, כמוה כסיכול כל מטרתם של פיצויי הפיטורים. עוד נקבע בפסק הדין כי בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים מדובר ב"פשרה" וב"הודאת סילוק" לעניין פיצויי פיטורים במשמעות החוק, היינו עקב סיום יחסי עובד-מעביד, בנסיבות המחייבות תשלום פיצויי פיטורים (ר' גם דב"ע נד/163-3 הלסקו ישראל בע"מ נ' עזבון המנוח אלי גל-און ואח' פד"ע כח 66). כך, שלמעשה, לא ניתן לשלם פיצוי פיטורים לעובד הממשיך לעבוד, לפיכך, למעשה, נעדר כתב הויתור, תוקף משפטי. פגם נוסף במסמך הויתור המתייחס לזכאות לפיצויי פיטורים עד שנת 1998, נעוץ בעובדה שהמסמך נחתם רק ביום 22.7.02. ברי, כי 4 שנים לאחר תשלום הפיצויים, כביכול, לא יכלה התובעת לזכור מה וכמה שולם לה, אם בכלל. ועוד. סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים קובע תנאי שמסמך הויתור יציין במפורש כי מדובר בפיצויי פיטורים. בכתב הויתור מ-2002 נכתב "פיצויים על כל שנות עבודתי", ולא פיצויי פיטורים. שנית, בכתבי הויתור עליהם חתמה התובעת לא נזכרים סכומים כלשהם, למעט בנספח א'1 אך גם שם מופיע סכום כללי, באנגלית, שאינו מתייחס לרכיב מסוים מתוך כתב הויתור ולא ניתן להסיק ממנו דבר. למעשה בכתבי הויתור לא נזכרים הסכומים ששולמו בגין פיצויי פיטורים ולא רכיבי השכר שנחשבו כשכר הקובע לפיצויי הפיטורים. בכך למעשה לא נתקיים התנאי לתוקפו המשפטי של כתב ויתור הדורש כי העובד יקבל חשבון מפורט של הסכומים ששולמו לו. ועוד. ספק אם הייתה הסכמה בין הצדדים באשר לגובה הסכומים המגיעים לתובעת כפיצויי פיטורים, שהרי זו שאלה שהינה במחלוקת בתובענה זו. כך, שסביר שהתובעת חתמה מתוך אמון בנתבעים, ובמנוח בפרט, ולא מתוך ידיעה מה הסכום המגיע לה. יתרה מזו. הואיל ולא ניתן לדעת מה הסכום ששולם לתובעת כפיצויי פיטורים או דרך חישובו, לא ניתן לקזז את הסכום מתוך יתרת פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת. שלישית, ויתור שלא מדעת, כמוהו כאין. רוני, מי שהחתימה את התובעת על כתב הויתור לפיו היא מוותרת על פיצויי הפיטורים המגיעים לה עד שנת 1998, נשאלה, כמה הייתה התובעת צריכה לקבל בשנת 1998 בגין הפיצויים והשיבה: "אין לי מושג" (עמ' 23 ש' 27-28). ברי שאם רוני, מי שהחתימה את התובעת מטעמם של המעסיקים, לא ידעה מה גובה הפיצויים להם זכאית התובעת, הרי שאין יסוד למסקנה כי התובעת ידעה. ההכרה בכתב ויתור לפי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, קובעת כי אין ויתור אלא מתוך ידיעת הזכות שעליה מוותרים. לשון אחר: מאותו כתב ויתור שטוענים כי הוא עונה על דרישות החוק, צריך לעלות באופן ברור כי אכן בויתור מדובר וכי העובד יודע על מה ויתר. לא די בהצהרה כללית. (ר' דב"ע לו/11-3 יעקב משיח - חברה לבניין ועבודות ציבוריות סולל בונה, עבודה ארצי כרך ח(1) 375). 14. התובעת רחשה אמון למעסיקיה ולכן חתמה על המסמכים, כפי שציינה: "אני סמכתי עליהם בעיניים עצומות החשבתי אותם לאבא ואמא שלי" (עמ' 11). ביחסי הכוחות שבין עובד למעביד, ידו של העובד היא התחתונה. ברור כי יתכנו מקרים בהם העובד יחתום על מסמך שאינו מבין את משמעותו עד הסוף, מתוך אמונה שהמעביד לא ינצל אותו. במיוחד כשמדובר ביחסים קרובים וממושכים כבענייננו. התובעת אף שאלה בדבר תשלום הפיצויים בלי פיטורים, וציינה כי מגיע לה סכום גבוה יותר ולטענתה ענה לה המנוח, כי ישלם לה מה שמגיע לה בבוא העת (עמ' 11-12). עדותה של התובעת, יש לציין, לא נסתרה והותירה רושם אמין. בנסיבות העניין, לאור עדותה של התובעת התרשמתי שיש אפשרות שכתב הוויתור לא הובן לה, לא הוסבר לה טרם חתימתו ולא לווה בחשבון יתרת זכויותיה ולכן חסר תוקף משפטי, אף כי לא חסר כל משמעות. היקף המשרה והשכר הקובע 15. לטענת התובעת משכורתה החודשית עמדה על סך של 7,600 ₪ נטו. לטענת הנתבעת מאידך, לאור חלקיות משרתה של התובעת, שכרה הממוצע עמד על סך 1,409 ₪ לחודש בלבד. בהתאם לרשימת המוסכמות והפלוגתאות שנקבעה ביום 27.3.05, התובעת עבדה אצל הנתבעים במשרה משתנה ממרץ 1983 ועד דצמבר 1998. אין חולק כי מדצמבר 1998 עד לפיטוריה, עבדה התובעת במשרה מלאה ומשכורתה האחרונה עמדה על סך של 7,600 ₪. הצדדים חלוקים באשר להיקף המשרה של התובעת בתקופה שעד לדצמבר 1998. בהסכמת הצדדים ניתן צו למשרד הפנים למתן רישום של מנהל האוכלוסין של המועדים בהם הנתבעים יצאו ונכנסו את גבולות הארץ (נספח א1-א2 לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים). מרישום זה ניתן לחשב את מספר החודשים בהם שהו הנתבעים בחו"ל לאורך תקופת העבודה של התובעת. 16. באשר להיקף העבודה בעת שהיית הנתבעים בחו"ל ובארץ, הרי שנספח ב' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים הינו מכתב מהמנוח לב"כ התובעת, בהקשר לתביעה בגין תאונת דרכים שארעה לה, על היקף העסקתה של התובעת מיום 24.12.98. לפי מסמך זה, כשהנתבעים היו בארץ עבדה התובעת 48 שעות בשבוע. כשהנתבעים שהו בחו"ל היקף העבודה היה 10 שעות בשבוע. התובעת אישרה בעדותה את תוכן המסמך וציינה כי הוא נכון לאותו מועד (עמ' 10 לפרו' מיום 16.11.05). לפיכך, החישוב של פיצויי הפיטורים יעשה בהתאם לתוכן המסמך ובהתאם לרישום משרד הפנים. 17. באשר לתקופה שלפני 1989, הרי שטענת הנתבעים כי בתקופה שבין 11.8.87 ועד 21.3.89 נותקו יחסי העבודה, לא נסתרה ואני מקבל גרסה זו. מרישום משרד הפנים עולה, כי משך כל תקופה זו שהו הנתבעים בחו"ל. לטענתם התובעת לא עבדה עבורם כלל בתקופה זו. התובעת לא נחקרה בנקודה זו, ואף ציינה כי בשנת 1988 הייתה בהריון, ובאותה שנה הנתבעים לא הגיעו לארץ כלל. כן אישרה שבשנת 89 בוצע שיפוץ בביתם בעקבות שיטפון (עמ' 9-10). לטענת הנתבעים, בעקבות השיטפון החליטו להעסיק את התובעת גם בעת ששהו בחו"ל, היינו משנת 1989 בלבד. מן האמור לעיל יוצא, כי בין שנת 1987 ועד 1989 - נותקו יחסי העבודה. הנתבעים שהו בחו"ל והתובעת לא עבדה עבורם. בתקופה זו עבדה במקומות אחרים, בין היתר בביתה של רוני, ביתם של הנתבעים (פרו' עמ' 24-25). בין שנת 1983 ועד 1987 - התביעה התיישנה. התובעת זכאית אפוא לפיצויי פיטורים, משנת 1989 ועד 2003, בהתאם לחלקיות המשרה, כפי שיפורט לקמן: עבור השנים 1998 עד 2003 השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים עבור התקופה זו, הינו 7,600 ₪. כך נקבע במוסכמה 8 לרשימת המוסכמות שגובשה ביום 27.3.05 כשכר האחרון ששולם לתובעת, וכן לפי החישוב של הנתבעת שלטענתה שילמה לתובעת סכום של 1,900 ₪ עבור חלף דמי הודעה מוקדמת בגין שבוע. יצוין, כי אין להוריד את דמי הנסיעות אשר לטענת הנתבעת היו 200 ₪, הואיל ואין בידינו תלושי שכר או כל אמצעי אחר לחישוב השכר ולפירוט רכיביו. לפיכך התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בסך 7,600 ₪ X 4.9 שנים = 37,240 ₪. עבור השנים 1989 עד 1998 השכר הקובע לתקופה שבין 1989 ועד 1998 הינו לפי החישוב הבא: בעת שהיית הנתבעים בחו"ל עבדה התובעת 10 ש"ש X 4.3 שבועות X 35 ₪ לשעה =1,505 ₪ לחודש; בעת שהיית הנתבעים בארץ עבדה התובעת 48 ש"ש X 4.3 שבועות X 35 ₪ לשעה = 7,224 ₪ לחודש. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים לפי החישוב הבא: בתקופה זו שהו הנתבעים בארץ 37 חודשים ובחו"ל 82 חודשים (ר' נספח א1 ו-א2 פירוט כניסות ויציאות של משרד הפנים). סה"כ פיצויי פיטורים: 37/12 X 7,224 ₪ + 82/12 X 1,505 ₪ = 32,558 ₪. מסכום פיצויי הפיטורים יש לקזז את הסכום של 10,000 ₪ שלטענת התובעת הוסכם כי סכום זה יהיה על חשבון פיצויי הפיטורים להם תהא זכאית בתום עבודתה. סוף דבר 18. התביעה התקבלה. הנתבעים ישלמו לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 59,798 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 5,700 ₪. כל הסכומים הנ"ל ישאו ריבית הפרשי הצמדה כדין מיום 14.11.03 ועד התשלום בפועל. לא ישולמו הסכומים הנ"ל תוך המועד האמור ישא הסכום הנ"ל בס"ק א פיצויי הלנה בשיעור המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים (בכפוף לאמור לעיל בסעיף 20), הואיל והייתה מחלוקת כנה בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, וזאת עד לבירור הדברים בבית הדין. 19. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)