מימון דק

כאשר בית המשפט בה לבדוק האם מתקיימים התנאים אשר בגינם ניתן להרים את מסך ההתאגדות מכוח עילת מימון דק בודק הוא את התשתית הפיננסית של הון החברה - קרי היחס בין ההון הזר וההון העצמי של החברה. יחס זה יבטא למעשה את התשתית הפיננסית של החברה. ככל שהיחס, במישור החשבונאי, בין ההון הזר לבין ההון העצמי יהיה גדול יותר קיימת הסכנה כי אכן מדובר בעילת מימון דק. הבעיה היא האיתור אותו היחס אשר ממנו והלאה נאמר שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות מכוח עילת מימון דק. בעיה זו הנה בעיה אקוטית כיוון שבחוק החברות אין התייחסות להון מינימאלי- יחס זה אמור להיגזר התלות של סוג העסק או הענף שאותו אנחנו רוצים לבדוק, מאחר ולכל ענף ישנם סיכונים ייחודיים שהם שונים מעסק אחד למשנהו. נקודת המוצא - ממנה יוצא בית המשפט - על פיה יקבע הרמת מסך מכוח עילת מימון דק הנה שהסיבה העיקרית שגרמה לבניית הון החברה בצורה כפי שנבנתה היתה מראש ניסיון להתחמק מתביעות נושים - רק אז יקבע כי אכן דובר בשימוש לרעה של מסך ההתאגדות. כמו כן, היחס המספרי איננו מספיק כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא צריך לבדוק מבחן או תנאי נוסף, האם היה כאן שימוש לרעה במסך ההתאגדות, אם לאו. להלן פסק דין בנושא מימון דק: פסק דין מונחת לפני תביעה כספית לתשלום סך של 29,042 ₪. טענות התובעת בתמצית: חברת שלי טורס בע"מ (להלן:"התובעת") הינה סוכנות נסיעות. לטענתה במהלך החודשים ינואר - מרץ 2004, הזמינה חברת המסגר 66 בע"מ (להלן:"נתבעת 1") באמצעות מר גיסיס יוסי (להלן:"נתבע 2") 12 כרטיסי טיסה תוך התחייבות לשלם תמורתם סך בשקלים השווה ל 8,124 $. התובעת ניסתה לגבות את הסכום הנ"ל ששולם בשיקים דרך לשכת ההוצל"פ, אך ללא הועיל. לטענתה, נתבע 2 הפר את התחייבויותיו, פעל בחוסר תום לב, הונה ורימה את התובעת והכל ביודעין. הנתבע 2 מסר לתובעת שיקים של נתבעת 1 ביום 11.2.04 ושידר "עסקים כרגיל" בעוד בפועל חשבון הבנק של הנתבעת 1 היה בחריגה משמעותית מעבר למסגרת האשראי. לטענתה, 10 ימים לפני מתן השיקים הנ"ל, בוטלה מסגרת האשראי של הנתבעת 1 כפי שזו ניתנה בעת פתיחת החשבון. לטענת התובעת, יש להחיל חבות אישית על נתבע 2 , כמנהל ובעל מניות של החברה, כאשר נהג כלפי התובעת בדרך של מירמה ומצג שווא בעוד הוא יודע כי בעת הזמנת כרטיסי הטיסה וכן בעת מתן השיקים של הנתבעת 1 - כי החברה בקשיים כלכליים ועל סף סגירה. בנסיבות הנ"ל הנתבע אינו יכול לחסות תחת כנפי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומן הראוי לחייבו באחריות אישית כלפי התובעת. טענות הנתבע 2 בתמצית : טוען הנתבע 2 כי יש לדחות את התביעה כנגדו וזאת בשל העדר יריבות. לטענתו אינו בעל סמכויות הניהול בחברה אלא בעל 28% בלבד ממניותיה. מנהלה של החברה הינו מר איתי נבו, אשר חתימתו בצירוף חתימות של אחד ממנהליה הנוספים הינה הכרחית למען קיום התחייבות כלשהי בחברה. לטענתו הינו אחד מתוך חמשת בעלי מניות בחברה, אשר כולם נרשמו כמנהלים, אולם המנהל בעל ההשפעה והכוח המכריע בחברה היה איתי נבו והוא זה אשר חתם על גבי השיקים והיה הרוח החיה והפעילה בהסכם ההתקשרות עם התובעת. הוצאה זו נועדה על מנת למקסם את רווחי החברה על ידי הבאת אומנים מחו"ל לשם מתן הופעות אטרקטיביות. לטענתו, בשלב מסויים, הסתבר לנתבע 2 שהדיווחים שקיבל מאיתי נבו התבדו, ובהמשך אף נתגלה לנתבע 2 כי מר נבו ביצע פעולות הגובלות בפלילים בשם החברה, אחת מהן היתה זיוף החתמיה של הנתבע 2 ושל בעלי המניות הנוספים ומשכך הוגשה תלונה למשטרה. דיון הרמת מסך ההתאגדות נועדה לאפשר את ביטול ה"גדר" החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה באופן שיתאפשר "להדביק" חובות או זכויות מאישיות משפטית אחת לאישיות משפטית אחרת. במקרה שלהלן - גדר המחלוקת נעוץ בפתרון השאלה - האם יש למקום להרים את מסך ההתאגדות שקיים בין חברת המסגר 66 בע"מ לבין גיסיס יוסי מכוח עילת המימון הדק או עילת התרמית ? עילת המימון הדק - כאשר בית המשפט בה לבדוק האם מתקיימים התנאים אשר בגינם ניתן להרים את מסך ההתאגדות מכוח עילת המימון הדק בודק הוא את התשתית הפיננסית של הון החברה - קרי היחס בין ההון הזר וההון העצמי של החברה. יחס זה יבטא למעשה את התשתית הפיננסית של החברה. ככל שהיחס, במישור החשבונאי, בין ההון הזר לבין ההון העצמי יהיה גדול יותר קיימת הסכנה כי אכן מדובר בעילת המימון הדק. הבעיה היא האיתור אותו היחס אשר ממנו והלאה נאמר שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות מכוח עילת המימון הדק. בעיה זו הנה בעיה אקוטית כיוון שבחוק החברות אין התייחסות להון מינימאלי- יחס זה אמור להיגזר התלות של סוג העסק או הענף שאותו אנחנו רוצים לבדוק, מאחר ולכל ענף ישנם סיכונים ייחודיים שהם שונים מעסק אחד למשנהו. נקודת המוצא - ממנה יוצא בית המשפט - על פיה יקבע הרמת מסך מכוח עילת המימון הדק הנה שהסיבה העיקרית שגרמה לבניית הון החברה בצורה כפי שנבנתה היתה מראש ניסיון להתחמק מתביעות נושים - רק אז יקבע כי אכן דובר בשימוש לרעה של מסך ההתאגדות. כמו כן, היחס המספרי איננו מספיק כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא צריך לבדוק מבחן או תנאי נוסף, האם היה כאן שימוש לרעה במסך ההתאגדות, אם לאו. במקרה שלפני -יש לציין שהמדובר בנושה חוזי רצוני ולא נזיקי. התובעת ידעה ביום התקשרותה כי הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ. לתובעת היתה קיימת האופציה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה לבדוק את מהות ההתקשרות את מצבה הפיננסי של הנתבעת 1 , ולדאוג "לחסן" את עצמה בפני הסיכונים שלקחה. התובעת מסיבותיה שלה - קיבלה שיקים משוכים על ידי הנתבעת 1 מבלי לערוך בדיקה של איתנותה הפיננסית ומבלי להחתים את אחד ממנהליה כערב לפרעון השיקים. התובעת ידעה כי מדובר החברה בע"מ וחרף זאת המשיכה להנפיק כרטיסי טיסה, מבלי לקבל תשלום עבורם. כעת משכשלה בניהול עיסקה, מנסה היא להיפרע מכוח עילת הרמת מסך ההתאגדות מבעל מניות בחברה. לדידי, אין המקרה הנדון נמנה עם אותם המקרים אשר מצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות. מהנתונים שנפרסו בפני לאורך המשפט עולה תמונה ולפיה, חברת המסגר 66 בע"מ התאגדה בתאריך 23.11.03 על ידי 5 שותפים כאשר מהסכם המייסדים עולה כי מטרות החברה הינם: " ניהול עסק מועדון חברים, פאב, מסעדה וכן אחזקה של מועדונים בתחום הבידור וההסעדה. " עוד עולה מהנתונים, כי נתבע 2 השקיע הון עצמי לצורך הקמת החברה בסך 100,000 ₪.כך שסה"כ הונה ההתחלתי ביום התאגדותה עמד על סך 400,000 ₪. החברה פעלה במשך מספר חודשים בלבד, וכתוצאה מניהול כושל, לצד בעיות אחרות כדוגמת - בעיית תזרים המזומנים התמוטטה. כרטיסי הטיסה נשוא התביעה - נקנו באמצעות שיקים שנמשכו לפקודת התובעת על ידי החברה - ובצירוף חתימת של נתבע 2 ומר נבו. ראיה זו שלעצמה מעידה ראשית כי ההתקשרות התבצעה עם החברה. שנית - הכרטיסים הנ"ל נועדו להגשים את מטרות החברה הווה אומר - הבאת אומנים מחו"ל על מנת לקדם את עיסקי התובעת כמצויין במסמך במייסדים בסעיף מטרות החברה. הפעולה של הזמנת הכרטיסים נעשו - לא לשם הפקת רווח אישי לנתבע 2 - אלא אך ורק לצורך קידום החברה, לדידי - במצב בו החברה היתה מפיקה רווחים מעצם הבאת האומנים הנדונים מחו"ל באמצעות החברה, החברה היתה חוזרת ופורעת את חובותיה לתובעת, אך בשל ניהול עיסקי כושל נבצר ממנה הדבר. אין מקום לרתום את הפעולות הנ"ל, לניסיון התובעת להיפרע מתחייבויות חוזיות אשר לקחה על עצמה. שומה היה על התובעת להבטיח עצמה בטרם כניסתה למערכת חוזית זו.משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה. חשבונות החברה, שנתגלו לאחר מתן צו לגילוי מסמכים, מעידים מחד כי שיקים רבים חוללו בתקופה הרלוונטית באמצעות הבנק, אך מאידך כאשר בית המשפט מבצע בדיקה לנדון - עליו להסתכל על התמונה בכללותה - ראשית השיקים נשוא התביעה חוללו על ידי הבנק הנמשך מסיבת - א.כ.מ - מכך למד אני כי שיקים אלו היו בין עשרת השיקים הראשונים שחוללו. שנית - מסגרת האשראי אכן היתה בזמנים הרלוונטיים בחריגה, יחד עם זאת, החריגה היתה זניחה ביחס לטענות התובעת למימון דק, מסגרת האשראי, בתאריך חילול ההמחאה, היתה על סך 30,000 ₪ בעוד שיתרת החובה היתה בסך 41,655 ₪. לדידי, חריגה שכזו ממסגרת האשראי, בצירוף העובדה שדובר בחילול שיקים מסיבת א.כ.מ כאשר הון החברה במועד יסודה עמד מספר חודשים קודם לכן על סך 400,000 ₪ אינו מקים לתובעת סעד מסוג הרמת מסך ההתאגדות. תרמית מכתב תביעתה של התובעת עולה טענת תרמית וזו לשונה : " התובעת תטען, כי על הנתבע חלה חבות אישית, כמנהל ובעל המניות של החברה, והרוח החיה בה, כאשר נהג כלפי התובעת בדרך של מרמה ומצג שווא, כאשר המשיך להעביר את האחריות לחברה, בעוד הוא יודע - בעת הזמנת כרטיסי הטיסה וכן בעת מתן השקים של הנתבעת 1 - כי החברה בקשיים כלכליים ועל סף סגירה. " כלל ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. רמת הנטל בטענת "תרמית" היא ברמה גבוהה יותר מאשר המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". אינני סבור שהתובעת הצליחה להרים נטל זה. טוענת התובעת כי מאחר והנתבע 2 אינו מורשה חתימה בחברה, פעולתיו בוצעו המרמה. לדידי, אין ממש בטענה - בעולה ממסמכי היסוד וטענות הצדדים בפני - חתימת החברה וחתימת מר מנור ובצירוף חתימת נתבע 2 תחייב את החברה. בפועל השיקים שחזרו חזרו מסיבת א.כ.מ ולא מסיבה של בעיות חתימה, משמע הבנק כיבד שיקים אלו המתכונת הנדונה. על כן אין לייחס לנתבע 2 מירמה. יצוין, כי במידה ורצתה התובעת להוכיח את היפוכו של דבר היתה צריכה לבקש מבית המשפט את העדתו של מר נבו ביחוד ולאחר קריאת קו ההגנה. התובעת לא דאגה לעשות כן, מה גם שעדת מפתח מטעמה, הגברת יעל לוז, לא התייצבה למועד הדיון וזאת למרות שניתן תצהיר על ידה. לענין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." מנגד למחדלי התובעת, דאג הנתבע 2 להציג מסכת ראיות לביסוס טענותיו, החל מצרוף מסמכי יסוד החברה, דרך התכתבויות עם הגורמים השונים וכלה בתלונה במשטרה שהוגשה כנגד מנהל החברה מר נבו בגין זיוף חתימתו של נתבע 2. מהסיבות המנויות להלן מצאתי לנכון לדחות את התביעה כנגד נתבע 2 . בנוסף, התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪ + מע"מ.מימון דקמימון