זכות מוסרית ביצירה

##מהי "זכות מוסרית" ביצירה ?## זכות מוסרית (droit moral) היא זכות העומדת לצד הזכות לניצול כלכלי של היצירה. על אף שזכות זו מכונה זכות מוסרית, הרי שהיא מעוגנת בחוק כזכות חוקית לכל דבר. בעניין זה פסק כבר בשנת 1973 כב' השופט חיים כהן בע.א 528/73 עמוס אטינגר נ' אלמגור כי זכות מוסרית אינה מוסרית להבדיל מחוקית, אלא היא נקראת 'מוסרית' (moral) להבדילה מחומרית או גשמית, ללמדך שאינה ההבחנה החומרית או הגשמית שבזכות היוצרים כי אם הזכות הרוחנית שיש ליוצר ביצירתו. משמעותה של זכות מוסרית היא שבכל עותק כמקור יוטבע שמו של היוצר. זכות זו היא פוזיטיבית. גם הקהילה הבינלאומית הכירה בחשיבותה של זכות מוסרית שעה שיצקה אותה אל תוך אמנת ברן נוסח פריז משנת 1971. בנוסח זה של אמנת ברן נקבע מפורשות כי הזכות המוסרית תהיה קיימת כל עוד קיימת לצידה הזכות הכלכלית. למרות שחלק ניכר מנוסח סעיף 6א' של אמנת ברן אומץ על ידי המחוקק הישראלי בנסחו את סעיף 4א' הוא לא מצא לנכון להוסיף את הפסקה, שמתייחסת לתקופת קיום הזכות. לעומת זאת הוא לא חזר לניסוח הראשון של אמנת ברן, שהקנה זכות מוסרית ללא הגבלה של זמן. המחוקק בחר שלא להתייחס לנקודה זו ואם אין הוראה מיוחדת בסעיף זה יש לראות את ההוראה הכללית בסעיף 3 לחוק זכויות יוצרים 1911 כהוראה, שחלה גם על הזכות המוסרית בסעיף 4א לפקודת זכויות היוצרים. לעניין היקפה של הזכות המוסרית קבע המחוקק כי פרסום שם המחבר יהיה "בהיקף ובמידה המקובלים". את המונח בדרך מקובלת יש לפרש על דרך פירוש האדם הסביר שנציגו הוא בית המשפט. על חשיבותה של הזכות המוסרית עמד כב' השופט י' טירקל בע.א. 2790/93 ENMAN .E ROBERT נ' אלישע קימרון ומיין כי אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, מעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. שורשיו של עיקרון חשוב זה שלוחים גם במקורות המשפט העברי, שעמדו על גודל עוונו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו. עוד הובהר בפסק הדין הנ"ל, כי כאשר אנו מטפלים ביוצרים במשותף, זכות האבהות קיימת לכל אחד מהיוצרים המשותפים בנפרד וכל אחד מהם זכאי שהיצירה תיוחס לו כיוצר משותף. ##להלן פסק דין בנושא זכות מוסרית ביצירה:## פסק דין א. מהות התובענה התובענה מקורה בריב פרופסורים למדעים וחשמל אודות הזכויות המוסריות בספר לימוד אשר פרסם אחד מהם. התובע והנתבע, שניהם מתקרבים ל"גבורות". התובע פרופ' משה זרודי (להלן: "זרודי") והנתבע פרופ' אריה שנקמן (להלן: "שנקמן"). זרודי ושנקמן חיברו בעבר במשותף, כתב יד שעניינו ספר לימוד בחשמל לתלמידי תארים גבוהים. כל אחד מהצדדים כתב מספר פרקים. זרודי והנתבע אף ניסו להוציא את אותו ספר לאור באמצעות מו"ל אנגלי. הניסיון כשל, שכן המו"ל טען שהספר עב כרס עד כדי שאין אפשרות להוציאו. (להלן: "כתב היד המקורי"). לימים הוציא לאור פרופ' שנקמן ספר לימוד משל עצמו והפיצו ברבים באמצעות אותו מו"ל אנגלי. משעיין פרופ' זרודי בכתב היד מצא, לטענתו, כי פרופ' שנקמן העתיק את הפרקים אותם כתב במסגרת כתב היד המקורי. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה פנה פרופ' זרודי לבית משפט זה. חתול שחור עבר בין הצדדים והחברים הפכו יריבים. למרות זאת, בחרו הצדדים להסמיך את בית המשפט לפשר ביניהם בהתאם לסעיף 79.א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984. בהמשך לכך, הסכימו הצדדים כי ימונה מומחה בתחום אשר יסייע ביד בית המשפט לעשות פשרה וצדק. הסעדים המבוקשים 1. פסק דין הצהרתי המורה כי זרודי הוא מחבר הספר יחד עם הנתבע. 2. צו עשה - א. לדאוג ששמו של זרודי יוסף בספר לצד שמו של הנתבע ובאותו גודל אותיות. ב. להודיע להוצאה לאור לפעול על פי פסק הדין, ולדאוג לפרסם הספר בכל מקום בציון שמות שני המחברים. 3.עיגון צו העשה בצו מסוג "מריבה". ב. עיקרי העובדות וטענות הצדדים זרודי הינו פרופסור להנדסת חשמל, בעל תארים Msc, Phd, ו- Dsc ועולה מברית המועצות, בעל שם בתחום הנדסת החשמל, עבד במוסדות אקדמיים רבים, ביניהם אוניברסיטת בר-אילן, הטכניון בחיפה, המרכז ללימודי טכנולוגיה בחולון ואוניברסיטאות במוסקבה. בין השנים 1992-1995 כתבו הצדדים כתב יד נרחב בנושא אנליזה של מעגלים (להלן כאמור: "כתב היד המקורי"). לטענת זרודי הוא כתב את פרקים 1,2,4,5,6,7 ושנקמן כתב את פרקים 3,9,10,12,14,15. הצדדים פנו במהלך מרץ 93' לחברה מוציאה לאור בלונדון בשם: CHAPMAN AND HALL (להלן: "C & H") לשם הדפסת הספר. במהלך ינואר 97' הודיע העורך מטעם C & H, לצדדים כי כתב היד, כפי שהוא, מעל 1,500 דפים, גדול מדי ולכן לא תקבל C & H את הצעת הצדדים להוצאתו לאור של כתב היד המקורי. לקראת סוף שנת 98', נודע לזרודי כי שנקמן התקשר בחוזה עם KLUWER ACADEMIC PUBLISHERS, חברה שרכשה את C & H והיא בבעלותה. (להלן: "ההוצאה"). מטרת ההתקשרות הייתה פרסום ספר ששמו Circuit Analysis for power Engineering handbook (להלן: "הספר"). לאחר שקיבל זרודי עותק מהספר, התברר לטענתו, כי הוא הועתק ישירות מכתב היד כגרסה מקוצרת שלו ושם המחבר המופיע עליו הוא שמו של שנקמן בלבד. זרודי פנה לשנקמן במספר מכתבים, בהם הסביר כי דרישתו הראשונית והחשובה ביותר היא ששמו יצוין על גבי הספר נשוא התביעה. בתשובה לכך כתב עו"ד חשן, ב"כ שנקמן מכתבו מיום 7.3.99 - "...זימנתי אלי את פרופ' שנקמן וזה הראה לי את החומר שמרשך כתב והחומר שהוא כתב. היחס הוא 1:4 בכמות ובמשקל לטובת מרשי..." זרודי מכחיש כי יחסו בספר נשוא התביעה הוא חמישית בלבד, אך מציין שדי בחלק קטן ביצירה כדי להקים את הזכות המוסרית ביצירה. נוסף על כך טוען זרודי כי שנקמן, בכך שפרסם את הספר נשוא התביעה בשמו בלבד, זכה להכרה והערכה רבה, קיבל קידום בעבודתו ואף את התואר פרופסור. לעמדתו, מעשיו של הנתבע הם בניגוד להוראות חוק זכויות יוצרים - 1911, פקודת זכויות יוצרים - 1924, פקודת הנזיקין (נוסח חדש - 1968), ומהווים עוולה של עשיית עושר שלא כדין. ד. הפלוגתאות בין הצדדים האם העתיק הנתבע את הפרקים הרלוונטיים מכתב היד של זרודי? האם יש נפקות לעובדה שחלק מהרעיונות, הנוסחאות והתרגילים שמופיעים בכתב היד של זרודי הופיעו כבר בכתבי עת או ספרים אחרים? 3. מה חלקו של כל אחד מן הצדדים במוצר המוגמר - הספר כפי שהוא היום. ה. דיון ופישור הכרעה זו באה על בסיס החלטת כב' השופט זפט, מיום 8.5.00 הנותנת תוקף להסכמת הצדדים להגיע להסדר פשרה לפיו יכריע בית המשפט בתיק זה על פי הוראות סעיף 79א.(א) לחוק בית המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 - "79א. פשרה (תיקון: תשנ"ב) (א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה. (ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם" סלע המחלוקת טמון בשאלה האם זכאי זרודי להיחשב כמחבר במשותף עם שנקמן והאם הוא זכאי ששמו יאוזכר כמחבר בספר ששמו Circuit Analysis for power Engineering handbook הוצא לאור בשנת 1988 ע"י . Chapman & Hall, London הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים ואשר אושר כאמור על ידי כב' השופט זפט ביום ה- 8.5.00 מציב בפני את המסגרת הבאה - "בית המשפט יפסוק בדרך של פשרה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) בתביעה כשבפני בית המשפט תונח חוות הדעת של דר' קרסיק ושאלות הבהרה שתופנינה אליו ע"י באי כח הצדדים. זרודי מוותר על הסעד הכספי. כך גם יפסוק בית המשפט בדרך האמורה בשאלת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ללא שמיעת ראיות. הצדדים מצהירים כי בכפוף לביצוע פסק הדין אין לצדדים ולא יהיו להם טענות ותביעות בכל הנוגע לספר נשוא הדיון. הוסכם כי כל הטיעונים יהיו בכתב. הסכמנו כי כל צד לא ישאל יותר מ-12 שאלות...המומחה יתבקש להשיב בתוך 30 יום". כאמור נקבע כי ההחלטה בתיק תינתן בהסתמך על חוות דעת המומחה שמונה ע"י בית המשפט והוסכם על ידי הצדדים, ד"ר קרסיק, תשובותיו ל-12 שאלות ההבהרה וסיכומי הצדדים. למרות הסכמה זו ב- 25.6.00 הגיש שנקמן לכב' השופט זפט בקשה לקבוע כי חוות הדעת של ד"ר קרסיק פסולה לאור היכרות קודמת בין המומחה לזרודי. כב' השופט זפט, בהחלטתו מיום ה- 10.7.00 דחה את הבקשה - להלן נוסח ההחלטה: "החלטתי לדחות את הבקשה. טענת הנתבע בדבר היכרות קודמת בין המומחה לתובע מבוססת על תצהירו של חוקר אליו פנה הנתבע בבקשה לברר את קשריו של המומחה עם זרודי, ותמליל שיחות החוקר עם המומחה. עיון מדוקדק בתמליל אינו מבסס את טענת הנתבע. למרות מאמצי החוקר להציל מהמומחה דברים להוכחת קשר בינו ובין זרודי, מציין המומחה כי פגש בתובע בעבר פעם אחת בלבד, בשנת 1993. לטענת החוקר כי בשנת 1993 ביקש זרודי את עזרת המומחה בכתיבת מאמר אין תימוכין בתמליל. זאת ועוד, אם פנה הנתבע לחוקר כדי להשיג באמצעותו מידע נגד המומחה, מדוע הסכים ב - 8.5.00 למתן פסק דין המבוסס על חוות דעתו של המומחה, כאשר במועד זה כבר נחשד המומחה "חשד כבד" (ר' סעיף 18 לבקשה) בעיני הנתבע 2? בהסכימו להסדר הדיוני ב- 8.5.00 תוך ידיעה כי מתנהלת מטעמו חקירה שמטרתה לפסול את חוות הדעת, נהג הנתבע בחוסר תום לב, ואין עילה לאפשר לו לחזור מהסכמתו". ביום ה-17 ביולי 2001 החלטתי בבקשת שנקמן לעניין פסילת ההסדר שאליו הגיעו הצדדים - להלן החלטתי: "אני דוחה את הבקשה החוזרת של הנתבע לקיים דיון לשמיעת עדותו ולחקירתו של המומחה. הנימוקים ניתנו כבר למעשה בהחלטותיי הקודמות ואיני רואה צורך להוסיף עליהן. ...אפסוק בדרך של פשרה על פי הוראות סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט". מגמתו של תיקון מספר 15 שהוכנס בתשנ"ב לחוק בתי המשפט ואשר עניינו, בין השאר, בסעיף 79א(א), היא לזרז את ההליכים תוך הכרה במוסדות חדשים כמסייעים לפתרון סכסוכים. האפשרויות למתן פסק פשרה שתיים הן: הראשונה, גושפנקא של בית המשפט לפשרה שהושגה בין הצדדים בהסכמתם המלאה. השנייה, פסק דין המכריע בהתבסס על פשרה בין עמדות הנצים בסכסוך. חידושו העיקרי של תיקון מספר 15 הינו הסמכות שניתנה לבית המשפט, בהסכמת הצדדים, לקבל החלטה על דרך הפשרה, ובכך לייתר את הצורך בהמשך הבירור המשפטי, על כל ההוצאות, הזמן והטרחה הכרוכים בכך. על עקרונות הפשרה וחשיבותה עמד בית המשפט העליון בע.א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1) ע"מ 337 - "ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] נועד להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט, מאידך...צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית-המשפט על-מנת שיפסוק בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפשרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). רוצה לומר, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות (כפי שהיה במקרה דנן), ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה" בהמשך דבריו בפסק דין זה התייחס בית המשפט העליון אף לעקרונות עליהם צריכה להיות מושתת הפשרה - עקרונות הדין המהותי מחד ועקרונות מוסר וצדק מאידך. בניגוד לדרכו הרגילה של המשפט, בפשרה מעמדם של שני האחרונים שווה. "יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום...ויש ופשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג" אכן משהסמיכו הצדדים את בית המשפט לתת את החלטתו על דרך פשרה שקולים המאזניים בין החוק החקוק ובין תחושת הצדק והאמת האישית של בית המשפט. אולם טעות היא לחשוב כי החוק מזרח הוא והאמת והצדק מצויים בסוף מערב. החוק, האמת והצדק שלובים זה בזה ופניו של האחד הם בבואה של פני האחר. קיומם תלוי זה בזה. החוק כל שאיפתו היא אמת וצדק. החוק משקף פעמים רבות את הפשרה. פשרה בין זרמים שונים ואנשים שונים בחברה הדמוקרטית. על כן, אבחן גם את הדינים המהותיים המטפל בעניינו - דיני זכויות היוצרים. שני ראשים לזכויות היוצרים. האחד - ראש חומרי רציונלי. תפקידו של זה לעודד את היוצר ליצור באמצעות תגמול כספי אשר יחויב לשלם לו כל אשר רוצה לעשות שימוש ביצירתו. השני, ולא פחות חשוב הימנו - ראש רוחני-אמוציונלי. בסיסה של זכות זו - הזכות המוסרית - היא בראש ובראשונה ייחוס היצירה ליוצרה. סעיף 4א. לפקודת זכויות יוצרים 1924 קובע כי - "4א. זכות מוסרית (תיקון: תשמ"א) (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. ... (4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר" במקרה שלפנינו ויתר זרודי על הפיצוי החומרי. מכאן שנותר לו לשאת את ידו אל הזכות המוסרית - זכות 'האבהות' של היוצר ביצירתו. הזכות המוסרית (droit moral) היא זכות העומדת לצד הזכות לניצול כלכלי של היצירה. ראוי לציין כי על אף שזכות זו מכונה זכות מוסרית, הרי שהיא מעוגנת בחוק כזכות חוקית לכל דבר. בעניין זה פסק כבר בשנת 1973 כב' השופט חיים כהן בע.א 528/73 עמוס אטינגר נ' אלמגור,פ"ד כט, עמ' 118 - "הזכות 'המוסרית' המדובר בה אינה מוסרית להבדילה מחוקית, אלא היא נקראת 'מוסרית' (moral) להבדילה מחומרית או גשמית, ללמדך שאינה ההבחנה החומרית או הגשמית שבזכות היוצרים כי אם הזכות הרוחנית שיש ליוצר ביצירתו - ובעברית נראה לי הכינוי זכות 'רוחנית' עדיף על פני זכות 'מוסרית', וכך אכננה". משמעותה של הזכות המוסרית-רוחנית היא שבכל עותק כמקור יוטבע שמו של היוצר. זכות זו היא פוזיטיבית. גם הקהילה הבינ"ל הכירה בחשיבותה של הזכות המוסרית שעה שיצקה אותה אל תוך אמנת ברן נוסח פריז משנת 1971. בנוסח זה של אמנת ברן נקבע מפורשות כי הזכות המוסרית תהיה קיימת כל עוד קיימת לצידה הזכות הכלכלית. המחוקק הישראלי בחר שלא להוסיף את הגבלת תקופת קיום הזכות. ראה ספרה של עו"ד ד"ר שרה פרזנטי "דיני זכויות יוצרים" כרך ב' מהדורה שנייה עמ' 853 - "למרות שחלק ניכר מנוסח סעיף 6א' של אמנת ברן אומץ על ידי המחוקק הישראלי בנסחו את סעיף 4א' הוא לא מצא לנכון להוסיף את הפסקה, שמתייחסת לתקופת קיום הזכות. לעומת זאת הוא לא חזר לניסוח הראשון של אמנת ברן, שהקנה זכות מוסרית ללא הגבלה של זמן. המחוקק בחר שלא להתייחס לנקודה זו ואם אין הוראה מיוחדת בסעיף זה יש לראות את ההוראה הכללית בסעיף 3 לחוק זכויות יוצרים 1911 כהוראה, שחלה גם על הזכות המוסרית בסעיף 4א לפקודת זכויות היוצרים" לעניין היקפה של הזכות המוסרית קבע המחוקק כי פרסום שם המחבר יהיה "בהיקף ובמידה המקובלים". את המונח בדרך מקובלת יש לפרש על דרך פירוש האדם הסביר שנציגו הוא בית המשפט. על חשיבותה של הזכות המוסרית עמד כב' השופט י' טירקל בע.א. 2790/93 ENMAN .E ROBERT נ' אלישע קימרון - פ"ד נ"ד(3) עמ' 817. "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. שורשיו של עיקרון חשוב זה שלוחים גם במקורות המשפט העברי, שעמדו על גודל עוונו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו. כך נאמר, בין דברים רבים, בעניין זה: 'גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזילת ממון... ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב' (ר' ישעיה הלוי הורוויץ שני לוחות הברית, מסכת שבועות, קפג, ב [ב])" עוד הובהר בפסק הדין הנ"ל, כי כאשר אנו מטפלים ביוצרים במשותף, זכות האבהות קיימת לכל אחד מהיוצרים המשותפים בנפרד וכל אחד מהם זכאי שהיצירה תיוחס לו כיוצר משותף. המחוקק האנגלי בחוק מ-1911 הגדיר את המושג "יצירות משותפות של מחברים" בסעיף 16(3) לחוק כדלקמן - "לצורכי חוק זה יהא פירושו של הביטוי 'יצירה משותפת למחברים אחדים' יצירה שחוברה מתוך שיתוף פעולה של שני מחברים או יותר ושאין להבחין בה בין חלקו של מחבר אחד לבין חלקו של המחבר האחר" ועתה מן הכלל אל הפרט. כדי להכריע בעניין שלפנינו הסכימו הצדדים למינויו של ד"ר קרסיק מהמחלקה לפיזיקה בטכניון כמומחה. חוות דעת המומחה מחולקת לשניים: חוות דעתו המקורית מיום ה- 29.2.00 וחוות דעתו בתשובותיו לשאלות הצדדים מיום ה- 22.6.00. לאור הסכמת הצדדים יש לתת משקל רב לחוות הדעת בשאלה האם זרודי הוא מחבר במשותף יחד עם שנקמן והאם הוא זכאי ששמו ייכתב יחד עם שמו של שנקמן על הספר. בהתבסס על בדיקה מעמיקה שעשה המומחה ובה בחן את כתב היד המקורי ואת הספר הוא קבע את המסקנות הבאות - “1. The book “Circuit Analysis for Power Engineering Handbook” published in 1998 by Chapman & Hall, London can not be presented as book written only by Prof. A. Shenkman because there are many examples of flagrant and/or disguised forms of plagiarism in the expertised chapters of the book. 2. Prof. M. Zarudi should be recognized as co-author of the book “Circuit Analysis for Power Engineering Handbook” published in 1998 by Chapman & Hall, London. 3. I estimate the input of Prof. M. Zarudi to the chapters 2,3,4, and Section 8.8 in the book “Circuit Anakysis for Power Engineering Handbook” published in 1998 by Chapman & Hall, London, in the range of 40 - 45%. This estimate is based on the data presented in the Table and I also took into account large work which was done by Prof. A. Shenkman for translation and editing the text of the book. 4. I estimate the input of Prof. M. Zarudi to the book “Circuit Analysis for Power Engineering Handbook” published in 1998 by Chapman & Hall, London, in the range of 20 - 25%” ובתרגום - א. הספר, אינו יכול להיחשב כספר שנכתב על ידי שנקמן בלבד. ב. זרודי צריך להיחשב כמחבר משותף של הספר. ג. המומחה מעריך את השקעתו של זרודי בפרקים 2,3,4 ו-8.8 בספר בסדר גודל של 40-45%, וזאת בהתחשבות בעובדה כי שנקמן השקיע עבודה רבה נוספת בתרגום הטקסט. ד"ר קרסיק עשה את עבודתו נאמנה. ניכר כי הוא קרא בעיון רב את כתב היד המקורי ואת הספר ודקדק אף בפרטים הקטנים. מומחיותו בתחום אינה מוטלת בספק. היותו חבר במחלקה לפיסיקה במוסד נכבד כטכניון מדברת בעד עצמה. אנו מצפים מהצדדים שהסכימו והסמיכו את ד"ר קרסיק, לקבל את חוות דעתו ולא לחלוק עליה. כבר הבעתי לעיל את דעתי החד משמעית לגבי האובייקטיביות של המומחה. אינני מסכימה עם טענות שנקמן כאילו קיימים יחסי קירבה בין זרודי למומחה אשר בעטיים היטה האחרון את חוות דעתו. שנקמן לא הציג בדל של ראייה שתתמוך בטענה חמורה מעין זו. ד"ר קרסיק הינו מדען ולא משפטן. על כן, הוא לא אבחן בחוות דעתו בין שתי יצירות שונות המצויות באותו ספר. היצירה האחת היא תוכן הספר גופא. זה לדעתו, דומה עד מאוד בפרקים הרלבנטיים לכתב היד. היצירה השנייה היא התרגום והעריכה - זוהי יצירה הנגזרת מהיצירה הראשונה אך נפרדת ממנה. בשיטתנו המשפטית הן היצירה הראשית והן היצירה הנגזרת הן יצירות בפני עצמן. פעמים רבות הבעלים בזכויות היוצרים ביצירה המקורית וביצירה הנגזרת הם שונים זה מזה. אומנם, אין אדם יכול ליצור יצירה נגזרת ללא אישור בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית. אך מרגע שיצר, מוענקות לו זכויות יוצרים ביצירה הנגזרת, בכפוף לזכות הראשונים של היוצר המקורי או לאישורו. לפיכך - כתב היד יצירה אחת היא. העריכה והתרגום יצירה שנייה. לנוכח האמור עלי לאבחן בתוך חוות דעתו של המומחה בין פרקי היצירה המקורית, לפני התרגום והעריכה ובין היצירה הנגזרת - התרגום והעריכה. כדי למצוא את הדמיון האמיתי בין הספר לכתב היד המקורי שכתבו שני הפרופסורים יש להתעלם מהשפעת התרגום והעריכה. המומחה העריך את הדמיון בפרקים הרלוונטיים בכ- 40-45%. אולם לנתון זה הוא הגיע לאחר ששקלל את גם את העבודה שהושקעה ביצירה הנגזרת קרי, בעריכה ובתרגום. המומחה ציין במפורש בדבריו כי הוא שקלל עבודה רבה ("large work") שהושקעה ביצירה הנגזרת. כאשר המומחה משווה את כתב היד לספר הוא מוצא דמיון ניכר - סדר הופעת הכותרות זהה, מרבית ההדגמות זהות, איכותן וכמותן של הדוגמאות זהות או כמעט זהות, הלוגיקה והסדר הפנימי של מרבית הטקסט זהים וכמותם גם סדר הבאת העניינים. בחוות דעתו קובע המומחה את אלה (תרגום חופשי) - בסעיף 2.1 - הספר הוכן על ידי שני הצדדים - פרופ' זרודי ופרופ' שנקמן. בסעיף 2.2 - המומחה מוצא תרגום כמעט ישיר מכתב היד של פרופ' זרודי לזה שבספר. כולל כותרות, פרקים ופסקאות. בסעיף 2.3 - המומחה מוצא כי רוב האיורים בספר דומים לאלה שבכתב היד של פרופ' זרודי ובמפורש מדגיש כי האיורים מופיעים בספר באותו הסדר של כתב היד. בסעיף 2.4 - בהתייחסותו לדוגמאות שבספר הוא קובע כי רובן זהות באיכותן ובכמותן לאלה שבכתב היד והן אף מופיעות באותו הסדר. בסעיף 2.5 - מתייחס המומחה להקשר הדברים והדבקם ומוצא זהות בין הספר לכתב היד. בסעיף 2.6 - המומחה מוצא שהגיון וסדר הדברים בחומר המוצג ברוב הסעיפים בספר באופן כמעט זהה לכתב היד. ראוי לציין כי ספר לימוד מדרכו של עולם לא מהווה ספר חידושים והמצאות במובנם הרגיל. חידושיו והמצאותיו של ספר הלימוד טמונים בדרך בה בוחר המחבר להציג בפני התלמיד את הדברים, בדרך בה הוא מדגים אותם ובאופן בו הוא עורך את הנושאים כך שנושאי הבסיס יובילו לנושאים מורכבים יותר. על כן, הדמיון הניכר באופן הצגת הדברים, שמצא המומחה, מדבר בעד עצמו. לאור חוות דעתו של המומחה אני קובעת כי בהתעלם מהעבודה שהושקעה ביצירה הנגזרת הדמיון בין הספר לכתב היד הוא כמעט מלא. אולם, מן המפורסמות, הוא כי הדמיון לבדו, אף אם הוא ניכר אינו מספיק לשם הפרת זכויות יוצרים. כדי לבסס עוולה של הפרת זכויות יוצרים יש להעתיק. אומנם דמיון ניכר בצורה מעוררת חשד מקים חזקה שהיצירה הועתקה אך כדי להשלים את התמונה אנו נדרשים להראות כי למעתיק הייתה נגישות ליצירה המקורית. נראה כי במקרה שלפנינו אין כל ספק כי היצירה המקורית - כתב היד המקורי - היה נגיש לנתבע כל אותה תקופה בה הוא כתב את הספר. מבחן השכל הישר מורה שכאשר יצירה פלונית עומדת לנגד עיניו של אדם והוא יוצר את אותה יצירה עצמה הרי שאם לא הוכיח אחרת, רואים אותו כמעתיק. שנקמן לא הצליח להוכיח כי יצר את היצירה באופן עצמאי, מקורי ומנותק מעבודת זרודי. כדי לסגור את הגולל על סוגיית ההעתקה בא לעזרתנו מכתבו של עו"ד חשן מיום ה- 7.3.99 בו הוא מודה מפורשות ביחס של חמישית החומר לטובת זרודי. אם ננתח את אמירתו על רקע הנסיבות בה ניתנה נראה שגם היא מצביעה על התוצאה אליה הגעתי. ראשית, עו"ד חשן מתייחס במכתבו, בדומה למומחה, ליצירה המקורית וליצירה הנגזרת כאל יצירה אחת. אין חולק על כך שאת היצירה הנגזרת חיבר שנקמן לבדו. יוצא מכאן - שחלקו של זרודי ביצירה המקורית עולה בוודאות על חמישית. יותר מכך, המכתב נכתב לצרכיי מיקוח במהלך מו"מ. ניסיון החיים מלמד אותנו כי עמדות הפתיחה הן קיצוניות על מנת שבסופו של המו"מ יתפשרו הצדדים ויגיעו לעמק השווה. אם כן ראינו שגם שנקמן עצמו מודה, בסופו של עניין, כי רב חלקו של זרודי בספרו. אומנם ב"כ של שנקמן מנסה להמעיט בערכם של דבריו באמצעות אמירות מעורפלות דוגמת זו המופיעה בס' 6 לכתב ההגנה כהאי לישנא: "הנתבע מודה כי התובע פנה אל הנתבע, הוא מודה כי עו"ד חשן כתב כי היחס בין 1 : 4 בכמות ובמשקל הכוונה הייתה שאין כל יחס וכל קשר בין הרעיון המקורי להוציא ספר לבין הספר שהוציא הנתבע ואפילו בכמות החומר היחס הוא 1 : 4 ומעולם לא טען עו"ד חשן כי בספר יש חמישית מכתב ידו של התובע" דבריו של עו"ד חשן במכתב הנ"ל ברורים ואין דרך לעוותם או לשנותם. המסקנה היא אחת - שנקמן העתיק את הפרקים אשר כתב זרודי בכתב ידו המקורי. לחילופין, אפשר לראות בתביעתו של זרודי להוסיף את שמו לספר, כמעין הסכמה מכללא, לפיה אם תתקבל, יראו את שנקמן כמי שרשאי היה לעשות את השימוש שעשה בכתב היד וביצירת היצירה הנגזרת. כדי לפשר בין הצדדים ולסיים את העניין נראית לי עדיפה החלופה השנייה. מכאן, ששני הפרופסורים, זרודי ושנקמן, יוכרו כמחברים במשותף של הספר. במסגרת חלופה זו נעקוף את הקביעה כי בוצעה ההעתקה ובמקומה נציב את הסכמתו של זרודי למהלך ובלבד שיוסף שמו לספר. גדולה מזו, בעצם הוויתור של זרודי על הסעדים הכספיים יש משום פשרה הוגנת מחד ותשלום הוגן באופן יחסי לשנקמן על עבודתו הנוספת במסגרת היצירה הנגזרת מאידך. נוסף לכך כמובן יוכר שנקמן כבעל הזכויות המלאות ביצירה הנגזרת היא מלאכת התרגום והעריכה. אני תומכת את מסקנתי זו בדבר הכתיבה המשותפת גם באופייה של היצירה. ביצירה כדוגמת היצירה שלפנינו - ספר לימוד - על אף שכל אחד מן הצדדים כתב פרקים אחרים אין אפשרות לראות ביצירה שתי יצירות נפרדות. המומחה אף מציין במפורש בסעיף 2.7 לחוות דעתו כי "אם יוצאו ממנו הפרקים שמקורם בכתב היד של זרודי נשיג אוסף של עניינים שאין קשר ביניהם" (תרגום חופשי). ספר לימוד מעצם טיבעו וטיבו מהווה יצירה אחת. אין לתלמיד כל צורך באסופה של פרקים אשר אין כל קשר ביניהם. כל אחד מהפרקים אינו עומד בפני עצמו אלא הם שזורים זה בזה כך שפרק אחד מהווה את בסיסו של פרק שני. ספר לימוד דומה לבניין קלפים. די שנשמוט קלף אחד וכל המבנה יתמוטט. חוסר ההגיון שבהפרדה בין הפרקים השונים מתחזקת גם מן העובדה שהמחברים לא כתבו זה את מחציתו הראשונה של הספר וזה את מחציתו השניה. להפך, במקומות מסוימים מסודר הספר כך שפרק של המחבר האחד עוקב פרק של המחבר האחר שעוקב שוב פרק של המחבר הראשון. יש להבדיל יצירה משותפת זו מיצירות אחרות מקובצות. דוג' לאחרונות הם ספר המכיל אסופת מאמרים - אשר בו כל מאמר עומד בפני עצמו ומצוין בשם כותבו, שיר המורכב ממילים ולחן ודומיהם. ביצירה משותפת אין נפקא מינה כיצד מורכב תמהיל התרומות שיצק כל אחד מן המחברים לתוכה. די אף בתרומה שולית באופן יחסי מתרומתו של מחבר אחד כדי לקבוע את הזכויות המשותפות ביצירה. חזקת השיתוף בין היוצרים תקום מרגע שאין אפשרות להפריד בין חלקי תרומתם ביצירה. בשולי הדברים ברצוני להתייחס לטענה שהעלה ב"כ שנקמן כי זרודי העתיק מצדדים שלישיים. מכאן לטענתו - "הגונב מגנב פטור". לשם ניתוח הטענה אחזור שוב על הדברים שציינתי לעיל בדבר אופייה של היצירה שלפנינו. ספרי לימוד, בדרכם הרגילה של דברים, מהווים אסופה של נושאים אשר נחקרו היטב ונחשבים לידועים בקרב אנשי הדיסיפלינה אותה בא הספר ללמד. אם כן, אין הספר בה ללמדנו רעיונות חדשים (אשר בין כה וכה אינם מוגנים בזכויות יוצרים) כי אם להציג בפנינו צורת ביטוי חדשה בה הדברים הידועים מסודרים בצורה נוחה, פשוטה וברורה יותר, ניתנות דוגמאות רבות יותר, ההסברים בהירים יותר וכך הלאה והלאה. יוצא מכאן, שמרבית ספרי הלימוד מהווים למעשה לקט של רעיונות ותרגילים אשר הופיעו או נדונו כבר בעבר. ברור לכל כי כל דבר אותו מלמדים חייב להיות ידוע. אין אפשרות ללמד את הבלתי ידוע. ואם כך הרי ש'הידוע' כבר הופיע במסגרת כלשהי בעבר. נוסיף לכך את העובדה שבעיקר בתחום המדעים המדויקים ישנה בד"כ רק דרך אחת לבטא רעיונות או נוסחאות ונגיע למסקנה כי בכל ספרי הלימוד בנושא מדעי מסוים יופיעו פחות או יותר אותן נוסחאות ורעיונות. המבדיל בין הספרים יהיה סדר הצגת הרעיונות דרך ההסבר שלהם. שנקמן טוען כי זרודי העתיק רעיונות, תרגילים ונוסחאות שהופיעו כבר בספרים קודמים. רעיונות כידוע אינם מוגנים בזכויות יוצרים. זכויות היוצרים באות להגן על דרך הביטוי לבדה. מבלי לבחון את הדברים לגופם אומר שבדרכם הרגילה של דברים אין כל הפרה, מבחינת דיני זכויות היוצרים, בהעתקת נוסחאות מתמטיות השקולות לרעיון אשר יש רק דרך אחת לבטאו. אולם גם אם במקרה הספציפי יטען שנקמן כי יש בנוסחאות ובתרגילים משום ביטוי ולא משום רעיון, אין בכך כדי לאפשר לו להעתיק את הלקט שיצר זרודי מכל אותם אסופות תרגילים, נוסחאות והסברים. המומחה קרסיק מכיר בכך שהחומרים אינם מקוריים של מי מהצדדים. אבל כפי שראינו המומחה מציין מפורשות כי סידור הדברים זהה הועתק כמעט לחלוטין מכתב היד של זרודי. ליקוטים הם יצירות לקט או יצירות קיבוציות, שנחשבות ליצירות ספרותיות. חוק זכויות יוצרים 1911, מגדיר בסעיף 35(1) את היצירה הספרותית: " 'יצירה ספרותית' כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות וליקוטים' " (ההדגשה שלי - צ.ב.) למרות שהנתונים הם נחלת הכלל, הדרישה היא, שהמלקט יגיע בכוחות עצמו אל המקור של הנתונים ולא ילקטם מתוך ליקוטים של אחרים. טענתו של שנקמן כי תרגילים ונוסחאות מסוג אלו שמופיעים בכתב ידו של זרודי כבר הופיעו בספרים בעבר, אינה רלוונטית. זאת מאחר, ושנקמן לא טען כי זרודי העתיק את הלקט שביצעו אחרים, ואין בטענתו כדי לפסול את טענת זרודי שליקט בעצמו את כל החומרים. לעומת זאת, ראינו קודם כי זרודי עצמו לא העתיק משנקמן רק רעיונות כלליים אשר ידועים לכל, אלא בנוסף לכך העתיק את דרך הסידור, ההסבר ותוכן הופעת הדברים. צא ולמד - שנקמן העתיק את יצירת הלקט שיצר זרודי. כהערת אגב העיר שאומנם אין די בהשקעת עבודה בליקוט אלא יש צורך להראות מידה מסויימת של יצירתיות אך ניכר כי זרודי לא רק ליקט רעיונות מאחרים אלא גם השקיע רבות משאר רוחו בסידורם ועריכתם בצורה נוחה והגיונית. סיכום אני רואה בשני הצדדים מחברים במשותף של הספר. אני מוצאת באופי תביעתו של זרודי לצירוף שמו למחברי הספר משום הסכמה מכללא, שאם תתקבל, יסכים לכל פעולה שעשה שנקמן עם כתב היד עד לאותה עת. שנקמן הוא בעל זכות היוצרים הבלעדי ביצירה הנגזרת - היא התרגום והעריכה. ניתן היה לסיים את העניין במהירות מחוץ לכתליי בית המשפט. שנקמן בסירובו, משך והאריך את העניין ללא צורך. על כן, הוא חייב בהוצאות המשפט של זרודי. יחד עם זאת, ראוי שנזכור כי שנקמן נשא לבד בהוצאות פרסום הספר (כולל עריכתו ותרגומו) וספק רב אם התגמולים שהתקבלו עד כה או שיתקבלו בעתיד יכסו אי פעם את השקעתו הרבה של שנקמן (בעיקר ביגיעה האישית שלו בעניין). לצד זאת זרודי ייהנה מפרי עבודתו של אחר היא היצירה הנגזרת - מלאכת העריכה והתרגום - מרגע ששמו יתנוסס על הספר. אני מורה בזאת לשנקמן להוסיף את שמו של זרודי לכל עותקי הספר שהודפסו או שיודפסו בעתיד, ככל שלאל ידו להכניס את התיקון. גודל האותיות וצורתם יהיו זהים לאלו אשר בהם מופיע שמו של שנקמן. שמו של זרודי ימוקם באותו מקום בספר בו ממוקם שמו של שנקמן. בהמשך לכך על שנקמן להודיע להוצאה לאור לפעול על פי פסק הדין, ולדאוג לפרסם הספר בכל מקום בציון שמות שני המחברים. שנקמן יפרסם בשני כתבי עת מדעיים אשר עוסקים בחשמל ו/או אלקטרוניקה והרואים אור בישראל מודעה המורה כי זרודי הוא מחבר משותף בספר. גודל המודעה לא יפחת משלושה אינצ'. המודעות יפורסמו תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. אני מאשרת בזאת לשנקמן להוסיף בכל מקום שיבחר בספר את העובדה כי הוא המתרגם והעורך של הספר לבדו. על פי הצהרת זרודי שקיבלה תוקף של פסק דין בהחלטת כבוד השופט זפט ביום ה-8 במאי 2000 לא תוגש על ידו כל תביעה כספית בעניין הנדון. בנסיבות העניין ישלם שנקמן לזרודי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ בצרוף מע"מ כדין מיום 1.7.02 ועד מועד התשלום בפועל . זכות מוסרית (ביצירה)זכויות יוצרים (הפרת)