אמנת ורשה

ביסוד כריתתה של אמנת ורשה עמדו 2 מגמות יסוד: להגן על המוביל האווירי, אשר אותה עת אך החל לצעוד את צעדיו המסחריים הראשוניים. לשם כך נקבע גבול עליון נמוך למדי לתשלום פיצויים ונקבעה תקופת התיישנות קצרה יחסית. עם זאת, נלקחו בחשבון גם האינטרסים של הנוסע. לא נקבעה, אמנם, אחריות מוחלטת או מוגברת של המוביל, אחריותו נשארה על בסיס של התרשלות. עם זאת, הנטל להוכיח את דבר אי ההתרשלות הועבר על שכם המוביל. בכך הושג איזון, אשר נראה אותה עת כראוי, בין האינטרסים של המוביל לבין האינטרסים של הנוסע. שאיפת הצדדים לאמנה היתה ליצור איזון בין הרצון להגן על התובלה האווירית הבינלאומית לבין הצורך לפצות נוסעים, אשר נפגעו במסגרתה. נקודת המוצא היתה, כי יש ליצור תנאים, אשר יעזרו לקידום התובלה האווירית, שאך פסעה באותה עת את צעדיה הראשונים. הרצון לקבוע אחידות משפטית בהסדרים הלאומיים החלים על התובלה האווירית. אין זה רצוי, שהיקף חבותו של המוביל והיקף זכותו של הנוסע ישתנו במהלך הטיסה, עם המעבר מגבולותיה של שיטת משפט אחת לגבולותיה של שיטה אחרת. המגמה הראשונה באה להבטיח רמת אחריות מסוימת של המוביל. אמנת ורשה נתפסה "כמגנה כרטא" של המוביל. המגמה השנייה באה להבטיח, כי רמת אחריות זו תהא אחידה בכל המדינות. דוגמה יפה וידועה לבעייתיות זו של האחדת הדין ניתן למצוא באמנת ורשה עצמה. מאז נכרתה האמנה ב-1929 היא נקלטה והפכה למשפט הפנימי של למעלה משמונים מדינות, ובהן מדינות בעלות מסורות משפטיות שונות. בקליטתה, הובטחה מידה רבה של אחידות. עם זאת, המשפט הלאומי עוטף את הסדריה המיוחדים של אמנת ורשה ומחלחל לתוכם. דבר זה מוצא את ביטויו במישורים שונים. ראשית, אמנת ורשה עצמה משאירה במפורש שאלות חשובות לדין הלאומי עצמו. כך, למשל, נקבע באמנת ורשה (בטרם תוקנה על-ידי פרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929, להלן - פרוטוקול האג), כי המוביל לא יוכל להסתמך על הוראות האמנה, הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה, אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בענין נחשבת כשוה להתנהגות רעה מדעת (סעיף 25(1)). האמנה עצמה מפנה לדין הלאומי, אשר מטבעו משתנה ממדינה למדינה. בדומה, אמנת ורשה קובעת (סעיף 21), שאם "הוכיח המוביל כי אשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק, רשאי בית המשפט, בהתאם להוראות דיניו הוא, לפטור את המוביל מאחריותו, כולה או מקצתה". זהו העיקרון של רשלנות תורמת, אשר תוקפו משתנה ממדינה למדינה. יש מדינות בהן הוא מהווה הגנה מוחלטת (כגון, אנגליה בעת כריתת אמנת ורשה). יש מדינות בהן הוא מפחית את הפיצוי. לא נעשה כל ניסיון לאחדות הדין בסוגיה זו, והוא הושאר במפורש למשפט הלאומי של כל מדינה ומדינה. שנית, היבטים שונים ומגוונים, הקשורים לאחריות הקבועה באמנת ורשה, לא הוסדרו בה כלל, ומטבע הדברים כי הדין הלאומי יכריע בהם. אמנת ורשה מעידה על עצמה, כי היא מהווה "אמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית". האמנה הניחה מראש האחדה מוגבלת בלבד. שלישית, אמנת ורשה נזקקת למספר ניכר של ביטויים, שיש להם, בהקשרים נתוני, יותר מפירוש אפשרי אחד. מטבע הדברים, שבתי-משפט שונים נותנים להם פרשנות התואמת את תפיסתם הלאומית. האמנה מטילה אחריות, מקום שנגרם נזק (סעיף 17). מהי משמעותה של גרימה זו? אך טבעי הוא כי לבתי המפשט הלאומיים דיני סיבתיות משלהם. האמנה עוסקת ב"משמשים", ב"סוכנים" ובפעולות "תוך כדי ביצוע תפקידיו" (סעיפים 20, 25). בהעדר הגדרה באמנת ורשה לביטויים אלה, אך טבעי הוא, שבתי-משפט לאומיים נתנו להם פירוש, העולה בקנה אחד עם תפיסת אותם מושגים בשיטה הלאומית. כללי הפרשנות הם כללים לאומיים, המשקפים פילוסופיה משפטית לאומית. כאשר שופטים מפרשים נורמות משפטיות שמקורן ההיסטורי הוא בינלאומי, מן הראוי שיתחשבו באופיין הבינלאומי, תוך ניסיון להשגת אחידות. אך מטבע הדברים, שהתחשבות זו היא מוגבלת. גם אם נסתכל על אופיין הבינלאומי של הנורמות, המבט נעשה בעיניהם הלאומיות של השופטים. מדיניותה של אמנת ורשה להבטיח את אחידות הדין היא מדיניות שעל השופט-הפרשן להתחשב בה. אך מדיניות זו עצמה אינה בהשגתה של אחידות מוחלטת, אלא בהשגתה של אחידות יחסית בלבד. זו אחידות בהפעלתם של עקרונות היסוד, הקובעים את עיקרי ההסדרים. ככל שמתרחקים מגרעין קשה זה, כך מתרבים הנימים, המקשרים את ההסדר המיוחד עם המערכת הלאומית הכללית, וכך הולכת האחידות ומיטשטשת. הניסיון להשיגה באזור האפלולית היחסי הוא ניסיון שוא. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאמנת ורשהאמנה בינלאומית