להלן פסק דין בנושא ערעור על דחיית תביעת ביטוח פריצה לעסק: פסק- דין השופט, ד"ר קובי ורדי 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בהרצליה (כב' השופט צבי דותן) מיום 2.11.06 (ת.א 5551/00), אשר דחה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח, בגין פריצה שארעה בבית העסק שבבעלותו. הרקע והמחלוקות בין הצדדים 2. בבעלות המערער והמשיב שכנגד (להלן: "המערער") ו/או משפחתו שני בתי עסק לתיקון תקרים. האחד, "הפנצ'ריה מקום 10", הנמצא ברחוב שלמה המלך 1 בראש העין (להלן: "מקום 10") והאחר, "עולם הצמיגים- מקום 10", שנפתח מאוחר יותר בשנת 1997 באזור התעשיה בפארק סיבל בראש העין (להלן: "בית העסק" או "העסק בפארק סיבל"). המערער ביטח את עסקו בפארק סיבל אצל המשיבה 1 והמערערת שכנגד (להלן: "המשיבה"), בפוליסת ביטוח בית עסק, שמספרה 27073039/97 ותוקפה מיום 1.9.97 עד יום 31.8.98 (להלן: "הפוליסה"). פוליסה זו הונפקה באמצעות חברת לביא סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סוכנות לביא"). המשיב 2, שהינו משיב פורמאלי בערעור זה, הינו סוכן ביטוח מטעם סוכנות לביא שמילא את הצעת הביטוח נשוא המחלוקת בהתאם לתשובות המערער (להלן: "סוכן הביטוח" או "הסוכן"). לטענת המערער, בלילה שבין ה-3.1.98 לבין 4.1.98 ארעה פריצה בבית העסק במהלכה נגנב כל הציוד ומלאי הצמיגים שהיו בבית העסק אותה עת. בעקבות כך, פנה המערער אל המשיבה בבקשה לקבל את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. המשיבה, באמצעות סוכנות לביא דחתה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מהטעם שהמערער הסתיר ממנה עובדות מהותיות בעת הוצאת הפוליסה (להלן: "מכתב הדחייה"). וכך נכתב במכתב הדחייה: "הרינו להודיעכם בזה כי בגלל הסתרת עובדות מהותיות עם הבקשה לבטח עסקכם ברחוב המלאכה 4, ביתן 14 בפארק סיבל אזור התעשיה החדש ראש העין, הרי פוליסה 27073039/97 בטלה ומבוטלת מעיקרה. אנו דוחים, איפוא, כל אחריות בקשר למקרה הנדון. אנו שומרים לעצמנו הזכות להעלות טענות נוספות וחילופיות לדחיית אחריות למקרה הנ"ל." בעקבות דחיית התביעה, הגיש המערער תביעה בפני בית משפט קמא לקבלת תגמולי הביטוח. המשיבה טענה בכתב הגנתה כי התובע הסתיר ממנה בכוונת מרמה את העבר הביטוחי העשיר שלו, ועל כן פטורה מכל חבות כלפיו. כן טענה כי שום מבטח סביר לא היה מסכים לבטח את עסקו של המערער, אף לא תמורת פרמיה גבוהה יותר, לו היה יודע על עברו הביטוחי. עוד טענה המשיבה בכתב הגנתה, כי האירוע הביטוחי (הפריצה) בוים על ידי המערער ולחילופין, לא הוכח מקרה הביטוח. הוסיפה המשיבה וטענה כי המערער חיבל במלאכת בירור החבות והגיש תביעה כוזבת תוך זיוף מסמכים, וכי לא הוכיח את גובה הנזק הנטען. 3. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המשיבה הודעת צד ג' כנגד סוכן הביטוח. בהודעתה טענה המשיבה, כי היה ותתקבל טענת המערער לפיה מסר את כל המידע המהותי אודות עברו הביטוחי, הרי שסוכן הביטוח לא העביר אליה מידע זה ובכך התרשל והפר את חובת הנאמנות כלפיה, ולכן יהיה חייב לשפות אותה במקרה ויוטל עליה חיוב. סוכן הביטוח טען בכתב הגנתו כי המערער הסתיר ממנו את המידע אודות עברו הביטוחי, וכי כל המידע שנמסר לו על ידי המערער הועבר על ידו למשיבה. יש לציין שבדיון בקדם הערעור הסכימו הצדדים כי למעשה סוכן הביטוח ייחשב כמשיב פורמאלי הפטור מהתייצבות לישיבות (למרות שב"כ המשיב 2 זומן לישיבת הבהרות על ידינו). פסק דינו של בית משפט קמא 4. תחילה פירט בית משפט קמא את עברו הביטוחי של המערער, עד ליום בו נחתמה הצעת הביטוח נשוא התביעה (30.8.97), בכל הקשור לעסק "מקום 10", שכלל שלושה ביטולים של פוליסות ביטוח על ידי שלוש חברות ביטוח שונות (אריה חברה לביטוח, ציון חברה לביטוח והדר חברה לביטוח), במועדים שונים. שלושת החברות הנ"ל דחו את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח בגין אירועים ביטוחיים שונים, וכנגד שלושתן הגיש המערער תביעות שונות בבית המשפט. בכל אחת מהתביעות האלה, טענו חברות הביטוח בכתב הגנתן טענות מרמה/ הצתה מכוונת/ ביום, ובשתיים מהתביעות טענו חברות הביטוח כי המערער הסתיר מהן את עברו הביטוחי בכוונת מרמה. בתביעתו הראשונה כנגד חברת הביטוח אריה, זכה המערער באופן חלקי. בתביעתו השנייה, כנגד ציון חברה לביטוח הסכים המערער לאור המלצת בית המשפט, ולאחר שנשמעה עדותו, כי תביעתו תדחה ללא קבלת פיצוי כלשהו. בתביעתו השלישית, כנגד הדר חברה לביטוח התפשר המערער בקבלת רבע מסכום תביעתו, וזאת לאחר שמומחה גרפולוג מטעם בית המשפט דחה טענתו לפיה חתימתו על הצעת הביטוח זויפה. לאחר סקירת עברו הביטוחי הנ"ל של המערער, קבע בית משפט קמא כי עבר זה הינו בבחינת "ענין מהותי" מנקודת ראותו של כל מבטח סביר כאמור בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח" או "החוק"), וזאת בהתבסס על עדותו של מר גורדון החתם הראשי של המשיבה, עדותה של הגב' קובוס- חתמת ראשית בחברת ביטוח אחרת, וכן בהתבסס על עדותו של המערער עצמו. 5. בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא בשאלה מהו המידע שנמסר למשיבה בטופס הצעת הביטוח על ידי המערער. בית משפט קמא קבע, כי סוכן הביטוח רשם בטופס הצעת הביטוח תחת הפרק שכותרתו "נזקים בעבר ונסיון ביטוחי קודם לרכוש המוצע לביטוח" כי מדובר "בעסק חדש", על סמך דבריו של המערער, ובכך נוצר המצג בפני המשיבה, לפיו למערער אין ניסיון ועבר ביטוחי, וכי מדובר בעסק חדש, ללא היסטוריה ביטוחית. בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה אמר לסוכן הביטוח שמדובר בעסק נוסף ל"מקום 10" ולא עסק חדש ונפרד, וזאת בהתבסס על העדויות והראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, בין היתר, עדותו של סוכן הביטוח, אותה העדיף על פני גירסתו של המערער, שיחתו המוקלטת של סוכן הביטוח עם חוקר מטעם המשיבה, ארבעה ימים לאחר האירוע הביטוחי, עדותו של מר חסיד שהיה בעת הרלבנטית מנהל בסוכנות הביטוח לביא, סקר סיכונים שערך סוקר מטעם המשיבה, ועדותו של המערער עצמו. על סמך זאת קבע בית משפט קמא כי המערער הציג מצג שווא לסוכן הביטוח לפיו העבר הביטוחי קשור לעסק המשפחתי הקודם בעוד שהעסק נשוא הביטוח הינו עסק חדש שאין לו כל קשר לעסק הקיים ("מקום 10") ולעבר הביטוחי. עוד קבע בית משפט קמא, לאחר שבחן את העדויות והראיות שנשמעו והונחו בפניו, כי המערער הסתיר את עברו הביטוחי מסוכן הביטוח וסיפר לו באופן כללי בלבד, שהיו מספר פריצות ותביעות בנוגע ל"מקום 10", וכן כי הגיש תביעה נגד חברת ביטוח בעניין פריצה, תביעה בה זכה בסופו של דבר, אך, לא טרח לספר לסוכן הביטוח על ביטולי הפוליסות, על כך שדרישותיו לתגמולי ביטוח נדחו על ידי כל חברות הביטוח, ועל הטענות החמורות שנטענו כלפיו של הצתה, ביום, הסתרת עברו הביטוחי ותרמית. זאת, בניגוד לחובת הגילוי המוטלת עליו לפי סעיף 6 לחוק. כמו כן, בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה על-פי לשון טופס ההצעה, היה עליו ליתן מידע רק אודות עברו הביטוחי של המלאי והציוד שבעסק פארק סיבל, ולא אודות עברו הביטוחי במקומות אחרים, בקובעו כי טענה זו הינה טענה מיתממת, וזאת בהתבסס על עדותם של מר גורדון- החתם הראשי של המשיבה, וסוכן הביטוח לפיהן העבר הביטוחי שמעניין את חברת הביטוח כולל את עברו הביטוחי של המבוטח, ואישיותו של המבוטח עצמו. לפיכך, כשציין סוכן הביטוח "עסק חדש", זה לא היה מפני שחשב שהסעיף מתייחס רק לצמיגים הספציפיים ולמכונות הספציפיות שבעסק בפארק סיבל, אלא מפני שהמערער הציג בפניו מצג כאילו מבקש לבטח עסק חדש, שאין לו כל קשר לעסקים אחרים, ולעבר הביטוחי של המערער. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אף אם היה מקבל פרשנותו המצמצמת של המערער ביחס לביטוי "הרכוש המוצע לביטוח", הרי שלא היה בכך כדי להועיל למערער היות ובהתאם לחובת הגילוי היזום המוטלת על המבוטח, היה על המערער לגלות לסוכן הביטוח מיוזמתו את כל הפרטים החשובים באשר לעברו הביטוחי. בית משפט קמא הדגיש את עניין חובת הגילוי היזום שהייתה מוטלת על המערער, לאור עברו הביטוחי העשיר, והטענות שהועלו כנגדו במהלך שני משפטים שניהל כנגד חברות ביטוח אחרות, בדבר הסתרת עבר ביטוחי במרמה, מהם ידע על חובת הגילוי ועל החשיבות המכרעת הנודעת לחובה זו מבחינת חברת הביטוח. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי המערער ידע כי כל הפרטים הנוגעים לעברו הביטוחי הם בגדר "ענין מהותי", ובכך נתמלאה דרישת סעיף 6(ג) לחוק. 6. לאחר שבית משפט קמא קבע כי המערער הפר את חובת הגילוי, פנה בית משפט קמא לדון בתוצאת אי הגילוי על-פי סעיף 7(ג)(2) לחוק, דהיינו האם הוכח בפניו כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו ידע את המצב לאמיתו. בית משפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב, בהתבסס על העדויות שנשמעו בפניו, ובהתאם לכך, קבע כי המשיבה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח למערער. יחד עם זאת, הואיל ובית משפט קמא סבר כי יכול ואולי מתקיים בנסיבות העניין סעיף 8(1) לחוק, השולל את הפטור של חברת הביטוח מתשלום דמי הביטוח במקרה בו היה על חברת הביטוח לדעת את המצב לאמיתו, דן בית משפט בשאלה האם פעל המערער בכוונת מרמה. בהתאם לראיות והעדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא, ובפרט לאור העובדה שטרם מילוי הצעת הביטוח, ניהל תביעות כנגד חברות ביטוח מהם למד כי עברו הביטוחי מהווה מידע מהותי, קבע בית משפט קמא כי התשובה הלא מלאה והלא כנה, שנתן המערער בהצעת הביטוח בעניין עברו הביטוחי, ניתנה בכוונת מרמה, תוך מסירה באופן כוזב לסוכן הביטוח כי מדובר ב"עסק חדש" שאין לו קשר לעסק המשפחתי הקיים, ביודעו שמבטחת אשר תדע את עברו הביטוחי לאשורו לא תסכים לבטחו, ולפיכך המשיבה פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, גם אם היה עליה לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה. 7. לבסוף, דן בית משפט קמא במספר טענות נוספות שהעלה המערער. באשר לטענת המערער לפיה המשיבה אינה זכאית להסתמך על התשובה שנתן בטופס הצעת הביטוח, משום שהעתק ההצעה לא צורף לפוליסת הביטוח, כאמור בסעיף 4 לחוק, קבע בית משפט כי אין בטענה זו ממש מכמה נימוקים. ראשית, אין סיבה מיוחדת המצדיקה את העדפת טענתו של המערער לפיה לא קיבל את הפוליסה בצירוף ההצעה, על פני עדותו של סוכן הביטוח כי המציא לתובע את הפוליסה בצירוף ההצעה. שנית, הפרשנות המצמצמת של הפסיקה לסעיף 4 לחוק. שלישית, הדרישה שבסעיף 4 לחוק היא דיונית, ומשהוגש טופס הצעת הביטוח כראיה ללא התנגדות מטעם המערער, הרי שהפגם הדיוני נתרפא. רביעית, אף אם בית משפט קמא היה מקבל את טענתו של המערער לפיה מתקיים בנסיבות העניין סעיף 4 לחוק, עדיין הייתה עומדת בעינה חובת הגילוי היזום על המערער. כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה הודעת הדחייה אינה תקפה מאחר וניתנה ללא נימוקים, מהטעם שפסק הדין עליו ביסס המערער טענה זו אינו רלבנטי בנסיבות דנן, שכן במקרה הנדון בשונה מפסק הדין עליו ביקש המערער להסתמך, מדובר בדחייה מלכתחילה, ולא בדיעבד. כמו כן, המשיבה נימקה את סירובה לשלם תגמולי ביטוח במכתב הדחייה- "בגלל הסתרת עובדות מהותיות". באשר לטענתו של המערער, לפיה מאחר והמשיבה לא ציינה את עילת התרמית כנימוק בהודעת הדחייה, היא אינה זכאית להסתמך על עילה זו, קבע בית משפט קמא כי טענה זו מתבססת על פסק דין שנסמך על הנחיות המפקחת על הביטוח, שהוצאו לאחר האירוע הנדון, ולפיכך אינן חלות בענייננו. כמו כן, הפנה בית משפט קמא לפסק דין שהתיר לחברת הביטוח להעלות לראשונה טענת מרמה, על אף שחלפו 4 שנים ממועד האירוע הביטוחי, ועל אף שהנחיות המפקחת על הביטוח כבר נכנסו לתוקף, וזאת לאור אופייה ומהותה של טענת המרמה. עיקר טענות בעלי הדין בערעור 8. המערער מלין כנגד כל אחת מקביעותיו של בית משפט קמא. חוזר המערער וטוען בפנינו, כי העדר הפירוט במכתב הדחייה שולל את תוקפו, ולפיכך הפוליסה תקפה, בפרט לאור העובדה שהוכח כי כל המידע נאסף על-ידי המשיבה עוד בטרם שליחת הודעת הדחייה. לחילופין, טוען המערער כי העדר הפירוט כדין מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. מוסיף המערער וטוען כי הוכח בפני בית משפט קמא כי סוכן הביטוח ידע על קיומו של רקע ביטוחי בעייתי של המערער, ולפיכך שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערער הפר את חובת הגלוי, ולא גילה למשיבה עובדות מהותיות אודות עברו הביטוחי. עוד טוען המערער, כי משמסר את המידע לסוכן הביטוח, יצא ידי חובתו ובמידה והמשיבה סברה שמידע זה אינו מספק, היה עליה לבקש השלמות והבהרות, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. המערער סומך טענתו זו על קביעתו של בית משפט קמא לפיה "...יש אולי רגליים לטענה כי היה עליה [המשיבה] לדעת את המצב לאמיתו..." בהמשך לטענתו זו, טוען המערער כי עדותם של העדים מטעם המשיבה, לפיה לא היו מבטחים את המערער באם העובדות אודות עברו הביטוחי של המערער היו ידועות להם, אינה רלבנטית היות והיה עליהם לברר ולדעת מידע זה. כמו כן, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בכך שהתיר החלפת תצהירה של הגב' ליפנר בתצהירו של מר גודרון, על אף התנגדותו. מוסיף המערער וטוען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה מסר לסוכן הביטוח שמדובר בעסק חדש. לטענת המערער ההגדרה "עסק חדש" ניתנה על-ידי סוכן הביטוח. כמו כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן את המשקל הראוי לטופס גביית ההודעה החתום על-ידי סוכן הביטוח בו הצהיר כי ידע שמדובר בפנצ'ריה נוספת ולא חדשה. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הוכחה כוונת מרמה מצד המערער. לטענתו, המשיבה לא הוכיחה כוונת מרמה מצד המערער. המערער חוזר וטוען כי המשיבה מנועה מלטעון כי הוא העלים ממנה מידע מהותי, היות והדרישה בהצעת הביטוח היא לתת מידע אודות הרכוש המוצע לביטוח בלבד, קרי, הציוד והמלאי בעסק בפארק סיבל בלבד ולא אודות רכוש אחר כגון "מקום 10". לבסוף, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא שייחס למערער הפרת חובת הגילוי היזום, שכן הוכח שהמערער גילה לסוכן הביטוח את המידע אודות עברו הביטוחי ובמידה ונדרשו פרטים נוספים או השלמות, היה זה מחובתה של המשיבה לדרוש זאת, ומשלא עשתה כן התרשלה. 9. מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק, מנומק, מבוסס היטב בחומר הראיות וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענתה, הערעור כולו נסב על קביעות שבעובדה והערכת מהימנות ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלה. לגופן של טענות, טוענת המשיבה כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה פטורה המשיבה מחבות על-פי סעיף 7(ג)(2) לחוק, הינה קביעה עובדתית המבוססת היטב בעדויות ובראיות, בדין ובהלכה הפסוקה. לטענת המשיבה, תחולתו של סעיף זה אינה תלויה באשם כלשהו, בכוונת מרמה או במידת השתדלותה של המבטחת לגלות את עברו הביטוחי של המבוטח, ולפיכך די בכך שהוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאמיתו, כדי לדחות תביעתו של המערער, כפי שעשה בית משפט קמא. מוסיפה המשיבה וטוענת כי קביעתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה היא פטורה מחבות גם מכח סעיף 7(ג)(1) לחוק, הינה קביעה עובדתית המבוססת על העדויות והראיות שהונחו בפני בית משפט קמא ולפיכך, אף אם הוכח בפני בית משפט קמא, כי היה עליה לדעת את המצב אודות עברו הביטוחי של המערער, הרי שמשהוכח כי המערער פעל והסתיר מידע זה מתוך כוונת מרמה לא חל סעיף 8(1) לחוק והיא פטורה מכל חבות, כפי שקבע בית משפט קמא. כמו כן, טוענת המשיבה לחילופין, כי במידה והערעור יתקבל, יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא שיכריע בטענות נוספות אותן טענה בפני בית משפט קמא, אליהן לא התייחס בפסק דינו. בין היתר, מפנה המשיבה לטענותיה ולראיות שהביאה לפיהן מקרה הביטוח כלל לא התרחש אלא בוים על-ידי המערער, המערער מסר לה פרטים כוזבים בקשר למהות וכמות הפריטים שנגנבו, והמערער לא הוכיח את נזקיו הנטענים. 10. בערעור שכנגד, שהגישה המשיבה מלינה המשיבה כנגד הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין שפסק בית משפט קמא לטובתה, על סך 28,000 ₪ בלבד. לטענת המשיבה סכום זה הינו נמוך יחסית, נוכח מספר הישיבות שהתקיימו, סכום התביעה והתנהגותו של המערער. מנגד, טוען המערער כי אין בנסיבות העניין הצדקה לסטות מהכלל לפיו גובה ההוצאות נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. דיון והכרעה 11. לאחר ששמענו את הצדדים ואף קראנו להם שוב לדיון נוסף לקבל הבהרות ותשובות לשאלות שהתעוררו, ועיינו בהודעות הערעור והערעור שכנגד, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור והערעור שכנגד להדחות. התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים 12. עיקר המחלוקות שעמדו בפני בימ"ש קמא היו מחלוקות עובדתיות גרידא והכרעות בשאלות עובדתיות ושאלות של מהימנות ובין היתר, מהו המידע שמסר המערער לסוכן הביטוח בעת מילוי הצעת הביטוח, האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו ידע את המצב לאשורו, והאם המערער הסתיר מידע מהמשיבה מתוך כוונת מרמה. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, שהובא על ידי בהרחבה, מלמד כי לצורך קביעותיו הנ"ל, בחן בית משפט קמא בצורה מעמיקה כל אחת מהמחלוקות, דן בהן בפירוט והרחבה תוך התייחסות לטענות הצדדים, ותוך ציון הראיות והעדויות עליהן ביסס את קביעותיו, כאשר למעשה די בנדבך אחד מתוך הנ"ל כדי להביא לדחיית התביעה, כפי שיפורט בהמשך. אני סבור כי הקביעות והממצאים העובדתיים, שקבע בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה מונח בפניו, ומבוססים על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדים שנשמעו בפניו. 13. עיון בטענות המערער לפנינו, מעלה כי עיקר טענותיו הם כנגד קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא, על בסיסן קבע כי המשיבה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח למערער. זאת כאשר מדובר גם בקביעות לגבי מהימנות תוך העדפת גירסת סוכן הביטוח על פני גירסת המערער. כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר נקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה ע"י הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה, ואין בטענות המערער כדי להצדיק סטייה מכלל זה. בית המשפט שמע במשך ישיבות רבות את העדים, התרשם מהמערער וקבע כי פעל בכוונת מרמה תוך מסירת מידע כוזב לסוכן הביטוח כשהוא העדיף את גירסת סוכן הביטוח על פני גירסת המערער. יפים לעניין זה דברי כב' הש' בייסקי בע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהייתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...". (ראו גם: ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 8.12.05)). לפיכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים אלה, והם יהוו תשתית עובדתית לדיון שבפנינו. כעת, אדון בשאלה האם אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, הפר המערער את חובת הגילוי ו/או נהג בכוונת מרמה לגבי המצג של הצגת העסק המבוטח כ"עסק חדש" ומה משמעות המצג ואי גילוי הנ"ל. המצג הכוזב של "עסק חדש" 14. למעשה, די במקרה זה להסתפק בקביעת בית משפט קמא שהמערער מסר בכוונת מרמה לסוכן הביטוח באופן כוזב כי מדובר ב"עסק חדש", שאין לו קשר לעסק המשפחתי הקיים, על מנת שיערוך לעסקו ביטוח, בהיותו ער לחשיבות גילוי עברו הביטוחי וביודעו, לאחר שנדחו תביעות שלו לתגמולי ביטוח מחמת אי גילוי העבר הביטוחי, שמבטחת אשר תדע את עברו הביטוחי לאשורו, לא תסכים לבטחו. זאת תוך העדפת גירסת סוכן הביטוח על פני גירסת המערער וקביעה כי המערער נתן תשובה לא מלאה, לא כנה ובכוונת מירמה לסוכן הביטוח. בית משפט קמא קיבל את גירסת סוכן הביטוח בתצהירו ובבית המשפט על כך שהוא רשם בטופס הצעת הביטוח "עסק חדש" כי המערער התקשר אליו טלפונית והודיע לו כי ברצונו לבטח עסק חדש שלו, בלא שסוכן הביטוח ידע שמדובר בשלוחה של העסק הקיים. זאת, תוך הצגת מצג כוזב ע"י המערער שהעסק הקודם אינו עסק שלו אלא עסק משפחתי או עסק של אחיו, בעוד העסק החדש שייך לו ואינו קשור לכל עסק אחר או עבר ביטוחי אחר. בית המשפט לא קיבל את גירסת המערער שאין זה נכון שאמר לסוכן הביטוח שמדובר בעסק חדש ונפרד מהעסק הקודם. 15. קביעה זו של בית משפט קמא מבוססת על העדויות והראיות שנסקרו ע"י בית המשפט. כך, סוכן הביטוח היה עקבי בגירסתו החל מסמוך לאירוע ועד לעדותו בבית המשפט. כך, בשיחה שהוקלטה בין סוכן הביטוח לחוקר מטעם חברת הביטוח, כארבעה ימים לאחר האירוע נשוא התביעה וכארבעה חודשים בלבד לאחר הצעת הביטוח ובטרם הוגשה התביעה, אמר סוכן הביטוח לחוקר, בעמוד 10 לתמליל: "היה מובן שבעבר היתה פנצריה שהיתה של יוסי שמה של המשפחה, והיו שם נזקים ובזה נגמר הסיפור והיום יוסי הלך ופתח לו פנצריה חדשה לגמרי, חדש לגמרי ללא תביעות, ללא עבר ביטוחי ללא שום דבר, לכן גם רשמתי שם שהעסק הוא עסק חדש, בלי שייכות לדברים האחרים". ובעמוד 11 לתמליל: "העסק הזה של יוסי זה עסק חדש לגמרי. מהתחלה זה היה עסק בלי שום קשר ולכן גם פה רשמתי עסק חדש". ובעמוד 19 לתמליל מספר סוכן הביטוח לחוקר שהוברר לו "שהעסק הזה הוא עסק שלו בלבד בלי קשר למשפחה ולמעשה זה עסק חדש לגמרי". "אני התייחסתי לעסק הזה כעסק שאין לו נגיעה לדברים האחרים". ובעמוד 24 לתמליל מציין סוכן הביטוח שהעסק הקודם הוא "עסק משפחתי, זה שייך למשפחה". בעוד לגבי העסק החדש יוסי אמר לו שהוא "פותח דף חדש". וכדבריו: "... אני לא יודע איך מתבצעת בפועל הפעילות בשאר העסקים. רק אחד דבר ברור זה אומר לעזור לי כי אני פותח דף חדש. הפנצריה הזאת היא שלי בלבד וזה עסק חדש שלי לגמרי. אני משקיע את כל מה שיש לי בעסק הזה ובאמת הוא שם שמה הכל חדש". סוכן הביטוח ציין שהוא לא קישר בין הדברים ששמע מהמערער שנה טרם לכן לגבי התביעות הביטוחיות לגבי העסק הקודם, לבין העסק החדש. כדבריו בעמוד 26 לתמליל: "לא התייחסתי לכל, לא קישרתי בין הדברים". "וזה... מצלצל לא בסדר, אבל כלומר לא עשיתי קשר בין שני הדברים, בין העסק שהוא עסק משפחתי לבין זה... כי אינני קושר בין הדברים זה עסק משפחתי וזה עסק שלו". ויוסי אמר לו "שזה עסק שלי עכשיו נקי לגמרי אני לבד בעסק, בלי שותפים בלי אחים שלי, בלי אף אחד". 16. כך גם בתצהירו העיד סוכן הביטוח, שלאחר שעברה כשנה מהשיחה בינו למערער, בה אמר לו המערער שאינו מעוניין לעשות ביטוחים כי "היה לו נסיון לא טוב בנושא הביטוח", פנה אליו המערער והודיע "כי ברצונו לבטח עסק חדש שלו" (סעיף 9 לתצהיר). לאחר שהעסק נבדק ע"י סוקר, קבע הסוקר כי העסק הינו "חדש וטרם הופעל" ו"ללא נזקים" כאשר הוא לא ידע "שהעסק החדש מהווה "שלוחה" של עסק אחר של התובע, אלא כי התובע הקים עסק חדש" (סעיף 19 לתצהירו) ו"רק כאשר הוגשה התביעה דנא והעתירה של התובעת קישרתי בין ההערות שהעיר התובע שנה לפני הצעת הביטוח" (סעיף 21 לתצהירו). 17. גם מר חסיד אברהם מסוכנות הביטוח לביא עמו עבד סוכן הביטוח העיד בתצהירו כי סוכן הביטוח תיאר את הפנצריה המפוצלת כעסק חדש, נוסף על עסק אחר, באותו תחום שהיה למבוטח או לקרוב משפחתו (סעיף 6 לתצהירו) כאשר: "על פי התיאור של העסק מפיו של מר ממן הבנו בסוכנות לביא כי מדובר בבניית עסק חדש שאינו קשור לכל עסק אחר ועל כן היתה מקובלת עלי ההגדרה בהצעת הביטוח של "עסק חדש" ובפרט שהיה בפני כבר דו"ח הסוקר כי הוא קובע שמדובר בעסק חדש וכי קיים בראש העין עסק השייך לאחיו של המבוטח" (סעיף 16 לתצהירו). 18. גם בהקלטה של השיחה בין סוכן הביטוח למערער אומר סוכן הביטוח: "הרי זאת גם היתה חברה חדשה לגמרי שלא קשורה לעסק הישן. זה דבר אחד, דבר שני ורשום שמה שזה עסק חדש בביטוח, זה לא עסק ישן שיש לו עבר ביטוחי". ומשאומר לו המערער "אבל היה לי עבר ביטוחי" אומר סוכן הביטוח: "לא אבל העסק כעסק, עולם הצמיגים זה, כן? הוא היה עסק חדש, הוא לא עסק ישן". 19. כך גם העיד הסוכן בחקירתו בבית המשפט, שהמערער פתח עסק חדש ודו"ח הסוקר חידד את הענין שזה עסק חדש ושהוא העביר לסוכנות את המידע שמדובר בעסק חדש. כאשר העיד שהוא הבין ש"זה עסק חדש שאין לו קשר לדבר ושאין לו עבר ביטוחי (עמודים 289 - 290 לפרוטוקול), כאשר הוא ידע שהמערער ניהל פנצריה קודמת אבל לא שהיתה שלו והבין שזהו עסק חדש מנותק מהעבר (עמוד 291 לפרוטוקול) ומדובר היה בעסק חדש שלא קשור לשום דבר אחר (עמוד 293 לפרוטוקול). 20. כך גם העיד מר חסיד בביהמ"ש שהם הסתמכו על דברי הסוכן על כך שמדובר בעסק חדש, כפי שהדבר הופיע גם בדו"ח הסוקר (עמוד 297 לפרוטוקול) כאשר סוכן הביטוח אמר לו לגבי העסק הקודם שאלה היו עסקים משפחתיים ולא עסקים של המערער (עמוד 299 לפרוטוקול) ושהפנצריה הקודמת לא היתה של המערער אלא של קרוב משפחה (עמוד 303 לפרוטוקול). 21. כך גם בדו"ח הסוקר מופיעים הפרטים של "עסק חדש" ושהעסק הקודם שייך לאחיו של המערער, פרטים שלכאורה כפי שקבע בית משפט קמא נמסרו לסוקר מפיו של המערער. כך גם הצהיר המערער בתצהירו (בסעיף 25 ח') כי לא ידע שעניינים שאינם נוגעים לעסק החדש בנכס הנ"ל הינם עניינים מהותיים וכן שהרכוש המוצע לביטוח היה "עסק חדש" (סעיף 25 ג' לתצהירו). 22. מכל אלה התחזקה מסקנת בית משפט קמא, שהעדיף את גירסת סוכן הביטוח, שהמערער העביר לו מסר ברור, עובר לעריכת הביטוח, כי העסק הקודם הוא "עסק משפחתי" או של אחיו, בעוד העסק הנוסף הינו "עסק חדש" השייך למערער בלבד ללא כל שותפים וללא כל קשר לעסק הקודם, בבחינת "דף חדש" וזהו היה מצג כוזב, מצג שווא מובהק שנעשה בכוונת מרמה ע"י המערער. העובדות, אם כן, כפי שנקבעו ע"י בית משפט קמא, המבוססות בראיות שפורטו, שהמערער בכוונת מרמה, ביודעו על חשיבות המידע לגבי העבר הביטוחי וביודעו שחברות הביטוח מסרבות לבטח את עיסקו בגלל עברו הביטוחי הבעייתי, הציג מצג שווא כוזב לסוכן הביטוח שמדובר בעסק חדש כדי שיבטחו את העסק, כפי שקרה בפועל, כאשר מבטח סביר לא היה מתקשר בעסקת ביטוח זו אילו ידע את המצב לאמיתו וזאת בכוונת מרמה, כדי שיעשו לעסק ביטוח למרות שידע שלא מדובר ב"עסק חדש". העובדה שסוכן הביטוח רשם בטופס ההצעה לביטוח "עסק חדש" אינה מקרית ולא נעשתה על דעת סוכן הביטוח בלבד כפי שטען המערער, אלא כפי שקבע בית משפט קמא, הרישום הנ"ל נעשה בעקבות המצג הכוזב שנעשה במכוון במרמה ע"י המערער כדי שיעשו לעסקו ביטוח, כפי שאכן קרה בפועל. מדובר כאמור בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של בית המשפט, המעוגנות בראיות, שאין מקום לערכאת הערעור להתערב בהן וקביעות אלו מהוות את המסד לקביעות המשפטיות. כעת אבחן את המשמעות המשפטית של קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. הפרת חובת הגילוי על פי סעיף 6 (ג) לחוק 23. סעיף 6(ג) לחוק, קובע את חובת הגילוי המוטלת על המבוטח, מעבר לחובתו הקבועה בסעיף 6(א) לחוק, לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שנשאל, וזו לשון הסעיף: "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מו(2) 339, 355 (להלן: "פס"ד רוטנברג") עמד כבוד השופט אור על פרשנותו של סעיף זה וקבע כי סעיף זה מטיל חובת גילוי על המבוטח, מעבר לחובה המוטלת עליו בסעיף 6(א) לחוק, כלומר שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי, גם אם לא נשאל עליו: " ונראה שהפרשנות הקולעת לכוונת החוק היא, שסעיף 6(ג) בא להוסיף על האמור בסעיף 6(א): בעוד שסעיף 6(א) מתייחס לחובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח, מדבר סעיף 6(ג) על חובת הגילוי הנוספת החלה על המבוטח, מעבר לחובתו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוא נשאל. חובה זו מטילה עליו שלא להעלים בכוונת מירמה עניין מהותי, אפילו לא נשאל על כך. (ראה גם: ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, 841 (להלן: "פס"ד מנורה")). סעיף 6(ג) לחוק, קובע למעשה שלושה תנאים מצטברים, שבהתקיימם ייחשב המבוטח כמי שהפר את חובת הגילוי: הסתרת עניין מהותי מפני המבטח, המבוטח ידע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי, והסתרת העניין על ידי המבוטח נעשתה ב"כוונת מרמה" (ירון אליאס, דיני ביטוח כרך א', עמוד 180 (2002), פס"ד רוטנברג, עמוד 355). בפס"ד רוטנברג קבע כבוד השופט אור כי המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי, בעוד שהמבחן לקיומם של שני התנאים האחרונים הוא סובייקטיבי: "סעיף 6(ג) מציב שלושה תנאים, כדי שהסתרה של עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: א. העניין הוא מהותי, ולפי הגדרתו של עניין מהותי בסעיף 6(א) המדובר - ב"ענין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו..."; ב. המבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי; ג. הסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה". המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי. ההגדרה של "ענין מהותי" בסעיף זה לקוחה מסעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, כפי שהיה בשעתו בתוקף. הוא דומה לדרישה בדין האנגלי, אשר גם בו המבחן להיותו של פרט מהותי, אשר אותו חובה על המבוטח לגלות למבטחו, הוא אובייקטיבי, והוא נקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. לעומת זאת, התנאים ב' ו-ג' הינם סובייקטיביים. אלה מבחנים הקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח: האם ידע שהמדובר בעניין מהותי? האם הסתרת העניין המהותי הייתה בכוונת מירמה?" אבחן להלן, האם התקיימו יסודות הסעיף בנסיבות העניין. עניין מהותי 24. המבחן לקיומו של ענין מהותי הוא כאמור, מבחן אובייקטיבי הנסמך על קנה המידה של מבטח סביר, כפי שמציין כבוד הנשיא שמגר, כתוארו אז בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מז(5) 661, 672 (להלן: "פס"ד סיני"): "...בבואה להחליט אם להעניק למבקש ביטוח ובאילו תנאים, מעוניינת חברת ביטוח לדעת, אם קיימים נתונים המייחדים את הרכוש המבוטח או את המבוטח עצמו ושעלולים להגדיל את תוחלת הנזק... מכאן, כי מנקודת מבטה של חברת הביטוח, עניינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של החברה לבטח... הלכה למעשה, מה שמשפיע על היות העניין מהותי או לא הם נתוניו הספציפיים של כל מבוטח. לפיכך, בבואנו להכריע אם שאלה מסוימת היא שאלה מהותית, יש לבוחנה על רקע נתונים מיוחדים אלה ובהתאם לתשובות שנתן המבוטח, תוך העברתם, מבחינת מהותיותם, במבחן האובייקטיבי כפי שרואה אותם בית המשפט." זאת ועוד, הפסיקה הכירה בעניינים השונים הנוגעים לעברו הביטוחי או האישי של המבוטח, כ"ענין מהותי" (ראה: ספרו של אליאס "דיני ביטוח" שלעיל, עמוד 164). יפים לעניין זה דברי כבוד השופט קיסטר בע"א 212/71 רונן נ' "לה פונסייר" חברה לביטוח, פ"מ כו(1) 533, 538 (להלן: "פס"ד רונן"): "אכן ניתן לומר כי כל אדם הרוצה לבטח את נכסיו או את עצמו יבין כי החברה תהסס לבטח אדם שהוא רמאי, או גנב... ועל כך אין צורך בהוכחה, שהרי ההגיון מחייב זאת." ובהמשך: "אכן מסתבר כי חשוב לחברה לדעת אם לקוח שלה הוא אדם הגון ואם לאו..." ידיעת המבוטח 25. כאמור, בשונה מהתנאי הראשון לעיל, המבחן לקיום ידיעתו של המבוטח כי המידע שהוא ביקש להסתיר הוא מהותי הוא מבחן סובייקטיבי. יש לבחון את מצבו הנפשי של המבוטח- האם ידע שהמדובר בעניין מהותי. לעניין זה הדגיש כבוד השופט טירקל בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 77, 86 כי: "לא די בהוכחה שהמבוטח ידע את העובדות העירומות כשלעצמן- אותן עובדות אשר, לפי הטענה, הן עניין מהותי- אלא שידיעתו חייבת לכלול גם את הערכתו שהן מהוות עניין מהותי." 26. זאת ועוד, בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' פיאמנטה (לא פורסם, 8.2.06) (להלן: פס"ד אליהו"), קבעה כבוד השופטת ארבל כי כאשר נוגע המידע לעניין שכל בר דעת היה מבין כי הוא רלוונטי לעשיית הביטוח, על המבוטח לעמוד בנטל להראות כי הוא עצמו לא היה מודע לכך. וכדבריה: "הדרישה היא כי המבוטח ימסור פרטים שברור, ולא יכול להיות ספק שהם משמעותיים במידה ניכרת למבטח, כאשר הוא מעריך האם כדאי לו להיקשר בחוזה עם המבוטח ובאילו תנאים. בעיקרו של דבר מדובר בפרטים הנוגעים במישרין ללב ליבו של הסיכון המבוטח. ייתכן ואין בפרטים אלה די למבטח, אולם אלה הם פרטים שקשה לקבל כי המבוטח לא היה מודע לחשיבותם לצורך הביטוח ולכן עליו להביאם לידיעת המבטח גם אם אל נשאל על כך". כוונת מרמה 27. המבחן לקיומה של כוונת מרמה מצד המבוטח הינו מבחן סובייקטיבי וכדברי כבוד השופטת ארבל בפס"ד אליהו: "אכן, בבסיסה של כוונת המרמה ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף "נתוניו" האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תכנו באופן משמעותי. אמנם כוונת "מרמה" דורשת לשם הוכחתה דרישה חמורה מהמבטח אף יותר מ"הסתרה" שמשמעותה כוונה שלילית ואי מוסריות מצידו של המבוטח המסתיר את המידע (ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 87), ברם, במקרה דנן, מדובר בקביעה עובדתית של בימ"ש קמא שהמערער לא רק הסתיר את המידע במחדל אלא אף עשה מעשה ומסר, במרמה, מידע כוזב ומצג שווא לכך שמדובר בעסק חדש שאין לו קשר לעסק הקודם ולעבר הביטוחי הקודם, תוך קביעות של מהימנות והעדפת גירסת סוכן הביטוח על פני גירסת המערער מהם התרשם בית משפט קמא. לאור זאת קבע בית המשפט קביעה חד משמעית לכוונת מרמה של המערער, קביעה שאין מקום להתערב בה. יישום החלק המשפטי לעובדות המקרה 28. בענייננו, קבע בית המשפט קמא על סמך העדויות והראיות שנשמעו בפניו, כי שום מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו היה יודע על עברו הביטוחי של המערער, כאשר אין ספק שעבר ביטוחי זה הינו "ענין מהותי" וכפי שקבע בימ"ש קמא על סמך העדויות, שום מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם המערער אילו ידע את המצב לאמיתו. המערער, שכפי שקבע בית משפט קמא, ידע על עברו הביטוחי הבעייתי וידע שלא יבטחו אותו אם ימסור את מלוא המידע, ולכן הציג במרמה מצג שווא כוזב שמדובר בביטוח של עסק חדש, והסתיר מידע מהותי בכוונת מרמה מהמבטח, ביודעו שמדובר במידע מהותי עבור חברת הביטוח, והציג במרמה מצג כוזב לפיו התביעות הביטוחיות אינן קשורות לעסק אותו הוא מבקש לבטח כ"עסק חדש", שאין לו כל קשר לעסק הקודם ("מקום 10") ולעבר הביטוחי. כך למשל העיד המערער כי התקשה לעשות ביטוח לאחר שסיפר על עברו הביטוחי: "ש: מה פירוש היה קשה לעשות? ת: היה קשה. ש: מה זה אומר?... ת: היו סוכנים שהייתי מספר להם את העבר, לא היו מחזירים תשובה או שהיו אומרים שאין להם אישור. זה היה קשה, חיינו בלי ביטוח." (עמוד 29 לפרוטוקול מיום 23.2.04 שורות 7-12) כמו כן, העיד המערער כי ידע שעברו הביטוחי מהווה מידע מהותי עבור חברת הביטוח: "ש: ... אתה חושב שהחברה הבאה צריכה לדעת את זה שהם טענו שאתה הצתת? ת: כן, כן. ...ש: וגם אם טענו שרימית לגבי הנזק, שהפרזת במתכוון, גם את זה הם צריכים לדעת? ת: צריכים לדעת וידעו. ש: וגם אם טענו שפרצת, גם את זה צריכים לדעת? ת: ...כן, על הפריצות ועל השריפות הכל ידעו. ש: ואם אתה טוען שסוכן ביטוח זייף את החתימה שלך ומתנהל על זה משפט, גם את זה הם צריכים לדעת? לגיטימי שהם יידעו, יש להם אינטרס לדעת? ...ש: אני שואל אם היא צריכה לדעת? ת: בודאי, בודאי." (עמודים 60-61 לפרוטוקול מיום 23.2.04) בנוסף, ניתן ללמוד מסעיף ח' לתצהירו של המערער כי הוא הבחין בין העסק החדש לעסק הישן, וראה בהם עסקים נפרדים וכך הציג זאת בפני סוכן הביטוח: "יודגש שלא ידעתי ולא הובא לידיעתי שעניינים שאינם נוגעים לעסק החדש בנכס הנ"ל הינם עניינם מהותיים, ולא הייתה לי שום כוונת מרמה, ואני בכל מקרה ספרתי ועדכנתי את סוכן הביטוח לגבי התביעות והפריצות האמורות, ושיש פנצ'ריה נוספת." בהתנהגותו זו נהג המערער בכוונת מרמה שכן ביקש להשיג כיסוי ביטוחי מהמשיבה ביודעו שלו הייתה יודעת את המצב לאמיתו, לא היתה מבטחת אותו והוא אכן הצליח בכך, כאשר סוכן הביטוח לא קישר בין העבר הביטוחי ששמע מפי המערער באופן כללי, שנה קודם לכן, לבין הבקשה החדשה לביטוח של "עסק חדש" ו"נקי" ללא קשר לעסק הקודם. 29. לפי סעיף 7(ג)(1) לחוק, פטור המבטח כליל מתשלום תגמולי ביטוח אם תשובה לשאלה בענין מהותי ניתנה בכוונת מרמה, כאשר לפי סעיף 6(ג) לחוק, הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה והנ"ל מתקיים בענייננו, ואף מקל וחומר, שכן לא מדובר רק בהסתרת מידע מהותי בכוונת מרמה אלא במסירה במרמה של מידע כוזב ויצירת מצג שווא. 30. אמנם חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת, שלא בנקל ניתן לקבוע כי הופרה, ועל הטוען להפרת חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות (פס"ד אליהו), תוך שימוש בסעיפים 6(ג) ו-7(ג)(1) לחוק במקרים שבהם יובילו הנסיבות למסקנה כמעט ודאית שהסתרת הענין המהותי שהיתה בידיעת המבוטח אכן נעשתה בכוונת מרמה (דודי שוורץ, ריבי שלינגר, "דיני ביטוח", הוצאת אוניברסיטת בר אילן, בעמוד 293), אך במקרה זה עמדה המשיבה ברף הראייתי המחמיר המוטל עליה להוכחת כוונת מרמה מצד המערער. 31. לאור הקביעות לענין אי הגילוי שנעשה בכוונת מרמה, חל גם הפטור לפי סעיף 7 (ג)(2) לחוק (פס"ד רוטנברג) שמבטח סביר לא היה מבטח את המערער אף בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאמיתו (ראו פס"ד מנורה - הנשיא ברק בעמ' 843). 32. לאור הקביעות הנ"ל אין צורך להמשיך ולבחון את מסקנות בית משפט קמא לגבי הפרת חובת הגילוי גם לגבי התביעות הביטוחיות שהיו לעסק הקודם, שכן כאמור ובלא להכריע בכך, גם אם לא הופרה חובת הגילוי לגבי עצם הגילוי של התביעות (למרות שלא סופקו לגביהן מלא הפרטים), וגם בלא להכריע האם יש חובת גילוי גם על טענות חברת הביטוח כנגד המערער בתביעותיו, וכן אי גילוי מידע על-ידי המערער לגבי הסירוב לבטחו בחברות ביטוח אחרות (מידע שלכאורה יש לגלותו), הרי די בייחוסו של העבר הביטוחי לעסק הקודם ולא לעסק החדש, תוך יצירת מצג שווא כוזב במרמה שהעבר הביטוחי שייך לעסק הקודם בעוד הביטוח הינו לעסק חדש, כדי להביא לדחיית התביעה כפי שפסק בית משפט קמא, ולדחיית הערעור. 33. בתיק זה לא ניתן להתעלם מסימני השאלה העולים לגבי התנהגותו של סוכן הביטוח והאם התרשל בהתנהגותו זו ולא היה צריך לקשר בין העסק המשפחתי הקודם של המערער לעסק החדש של המערער ולדברים ששמע מהמערער כשנה קודם לביטוח לגבי התביעות הקודמות. מעבר לצורך, ומבלי להכריע בכך, גם אם לא התרשל סוכן הביטוח, היה עליו לבדוק את הענין יותר לעומק, והיו צריכות להידלק אצלו "נורות אדומות" בקשר להצהרות המערער לגבי "עסק חדש", זאת לאור ידיעתו על העסק הקודם והתביעות הביטוחיות הקודמות, והיה עליו לקשר בין הנ"ל, ולשאול שאלות לגבי פרטים נוספים לענין העבר הביטוחי, אם כי לא גורע הדבר מכוונת המרמה של המערער. כוונת מרמה זו מביאה לפטור של המבטח לפי סעיף 7 ג'(1) לחוק, במקרה של תשובה שניתנה בכוונת מרמה, כאשר סעיף 8(1), לחוק השולל מהמבטח את התרופות האמורות בסעיף 7 לחוק, לא חל במקרה של תשובה לא מלאה וכנה שניתנה בכוונת מרמה, כמו במקרה שבפנינו. 34. למעלה מן הצורך, גם אם היה קובע בית המשפט שסוכן הביטוח ידע על כך שלא מדובר בעסק חדש ומדובר אף בקנוניה בינו לבין המערער, שעשו יד אחת לא לגלות מידע מהותי לחברת הביטוח, (והדבר לא נקבע), לא יכול היה המערער להיוושע מהמשיבה ולהיבנות מדיני השליחות ומסעיף 33(ב) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח. זאת, עקב חריגה מהרשאה של סוכן הביטוח והפרת חובת נאמנות כלפי המשיבה ותחולת סעיף 36, לחוק המחיל על יחסי מבוטח וסוכן ביטוח את הוראות חוק השליחות התשכ"ה-1965, כך שהמערער לא יכול להיבנות מדיני השליחות לענין ידיעת המשיבה על המידע שהוסתר ממנה. דהיינו, גם אם סוכן הביטוח "עשה יד אחת" עם המערער באי העברת מידע למבטחת (ואינני קובע שזה המצב בענייננו), לא יוכל המערער להיבנות מהקביעה כי "יראו את ידיעת סוכן הביטוח "כידיעת המבטח", שהרי כנגד עקרון זה עצמו חתר המבוטח והסוכן ולכן לא ייבנו ממנו (רע"א 10337/06 דוד מנשקו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, 5/3/07). 35. יש לדחות גם את טענת המערער לפיה אין תוקף להודעת הדחייה מטעם המשיבה, מחמת העדר פירוט, כאשר הנימוקים שהביא לכך בית משפט קמא מבוססים היטב בדין ובפסיקה, ולפיכך לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. כך גם אין לקבל את טענת המערער לגבי החלפת תצהירה של גב' ליפנר בתצהירו של מר גורדון דבר הקשור לניהול הדיון ונתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. לפיכך, אמליץ לחברי לדחות את הערעור. הערעור שכנגד- הוצאות 36. פסיקת ההוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של המשפט. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עו"ד אלא במקרים נדירים בהם החלטת בימ"ש קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת (עא 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 (טרם פורסם), 23.7.06 עא 11512/04 קרניל בע"מ נ' גב ים בע"מ (טרם פורסם) 16.11.05) בענייננו, אין עילה לסטות מכלל זה ודין השגות המשיבה 1 בעניין זה, בערעור שכנגד, להדחות. סוף דבר 37. התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור והערעור שכנגד ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ (כאשר במסגרת סכום זה נלקחה בחשבון גם העובדה שהערעור שכנגד של המשיבה נדחה אף הוא). הפקדון הכספי בסך 15,000 ₪ שהופקד על ידי המערער, יועבר למשיבה, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה, ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד"ר ק' ורדי. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.פוליסהביטוח פריצה / גניבהפריצהתביעת ביטוח