הסמכות לקבוע סטטוס של "מורד" או "מורדת" נתונה לבית הדין הרבני. בתי המשפט יצרו את הסטטוס של "מעין מורדת", ובמקביל "מעין מורד", בדונם, למיצער, במזונות האשה, כאשר האלמנטים ההלכתיים של מוסדות אלה מיושמים במקרה הספציפי שבפניהם, גם כאשר אין הכרזה של בית הדין על הסטטוס. המושג מורד, אם הבעל אמנם יכול לבוא עליה, אבל מסרב לקיים את חיובו לעונה מתוך שנאה או כעס נגד אשתו או מפני שהוא איתה בריב או כדי להכריחה לקחת את הגט או מפני שנתן עיניו באחרת (הדגשה שלי ג"ג) או מאיזה טעם בלתי מוצדק אחר, הוא נקרא "מורד" וחלים לגביו הדינים המיוחדים שעליהם ידובר להלן. להלן פסק דין בנושא בעל מורד: פסק דין לפני תביעה למזונות שהגישה אשה נגד בעלה ביום 8.1.97. השתלשלות דיונית א. ביום 6.9.95 בתיק מ"א 6501/94 (הליך קודם שבין הצדדים), דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) את תביעת האשה למזונותיה, מן הטעם: "מכל מקום נחה דעתי שיש בהכנסת האשה כדי סיפוק צרכי מזונותיה והותר, במיוחד כשלא הוכח קיומה של רמת חיים גבוהה, ולפיכך תביעת האשה למזונותיה נדחית". (להלן: "פסק הדין"). ב. על אודות הכנסת האשה נאמר בפסק הדין: "לאשה הכנסה שוטפת של כ- 2,700 ₪ מגימלה המשולמת לה כגמלאית של צה"ל. לכך מתווספת הכנסה של כ- 280 ₪ לחודש מריבית". בית המשפט סבר שלא הוכחה בפניו הטענה בדבר הכנסה נוספת של האשה כ"מפעילת מחשב קטן". ג. שינוי הנסיבות עליו מיוסדת התביעה נקוב בסעיף 17 לכתב התביעה: "הנתבע הינו למעשה מורד, אשר משרך את דרכיו עם פילגשו ואשר עזב את הבית על מנת להיות עם פלגשו שלא תחת "עינה הפקוחה" של אשתו ולכן אין הוא זכאי למעשה ידיה". השאלה שבמחלוקת האם יש להתחשב בהכנסות האשה מן הגימלה ומן הריבית בהיות הבעל "מעין מורד", וזאת לאור פסיקתו של בית הדין הרבני. טענות האשה א. יש לנקוט בשיטת הפוסקים לפיה זכאית האשה למזונותיה, כאשר בעלה מורד בה, אך הפירות ומעשה ידיה שייכים לה ואין מקבלים טענת הבעל שתתפרנס מהם. ב. הגימלה שהאשה מקבלת אין לראותה כמעשה ידיה אלא כהכנסה הונית (סעיפים 35- 36 לסיכומי ב"כ האשה), כך גם הריבית. טענות הבעל א. אין שינוי נסיבות מהותי ועל כן דין התביעה להדחות. ב. אין לבעל דין מורד. פסק הדין של בית הדין הרבני איננו קובע שהבעל "מורד", או "מעין מורד". ג. הבעל הוא המוחזק. על כן, לאור מחלוקת הפוסקים, אין להטיל, אפילו על בעל מורד, את תשלום מזונות האשה אם ועד כמה שפירותיה או מעשה ידיה מספיקים לה. ד. הגימלה היא חלק מהשכר. ה ה כ ר ע ה א. האם הגימלה של התובעת היא הכנסה הונית, מכח השתק בפסק הדין שבין הצדדים בתמש 1475/95, בדבר זכויות האשה בדירה בטבריה, הרשומה על שם אבי הבעל, הנחתי את היסודות להשתק פלוגתא בין פסק הדין שניתן בתביעת המזונות בבית המשפט המחוזי לבין התביעה בתמש 1475/95. ביתר שאת מושתקת התובעת לטעון כנגד קביעותיו של פסק הדין, שהוא פסק דין חלוט. בפסק הדין קובע כב' השופט זפט: "מכל מקום נחה דעתי שיש בהכנסת האשה כדי סיפוק צרכי מזונותיה והותר … ולפיכך תביעת האשה למזונות נדחית". פסק הדין ניתן ארבע שנים לאחר שניתן פסק הדין בענין לוי חקק (ע"א 596/89 חקק נ' חקק, פד"י מ"ה (4), 749) (להלן - "ענין לוי חקק"). בפסק הדין בענין לוי חקק, שניתן ביום 16.9.91, הוכרעה המחלוקת בבית המשפט העליון בדבר המלים: "להוראות חוק זה" שבסעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן - "חוק המזונות") ונקבע שמשמעות המילים האלה: "משמען כפשוטן: כל הוראות החוק" (שם, עמ' 764 מול האות ה'). הווה אומר, שסעיף 2 א, לחוק המזונות איננו חל על בני זוג יהודים, שכן עליהם חל הדין האישי, המשפט העברי. התוצאה של פסק הדין בענין לוי חקק היא שבית המשפט, בבואו לקבוע את מזונות האשה, רשאי לקזז מחיוב הבעל במזונות אשתו את הכנסותיה מ"מעשה ידיה" ומפירות נכסי מילוג (= פירות שיש לה מנכסיה), אבל אין הוא רשאי להתחשב, בבואו לחייב את הבעל במזונות אשתו, בנכסים עצמם שיש לה (=נכסי מלוג). אמור מעתה, כאשר בית המשפט המחוזי, בפסק הדין, ראה לנכון שלא לפסוק לאשה מזונות עקב "הכנסת האשה" (=בעיקר, הכנסתה מן הגימלה) הוא לא ראה בפנסיה שלה נכס הוני של מילוג (פירות נכסיה). שאם לא תאמר כן, הכיצד קוזזה הגימלה מחיוב הבעל במזונותיה. אם המסקנה שהסקתי נכונה היא, ולאחר שפסק הדין הפך חלוט, מושתקת התובעת, לכאורה, מלטעון כנגד מסקנה זו מכוח "השתק עילה", שכן מדובר בתביעת מזונות בין אותם צדדים, המיוסדת על אותה עילה, כשפסק הדין מכריע בה שהגימלה איננה נכס הוני של האשה. (לענין זה אין נפקות לטענת האשה שהבעל מ"עין מורד", שכן גם אם איננו כזה לא ניתן היה לקזז את הגימלה ממזונותיה - אם אכן הגימלה היא "נכס הוני"). אלא שפנים שגיליתי בפסק הדין לא במפורש איתמר אלא מכללא איתמר. ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר שלא ניתן לייסד "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" על דברים העולים מכללא מפסק הדין "הקודם" ושלא נאמרו במפורש. הטעון הכרעה הוא, איפוא, מה הסווג המשפטי של הכנסת האשה מן הגימלה: "מעשה ידיה", או "פירות נכסי מילוג" או "מקור אחר" (כלשון סעיף 2 א לחוק המזונות). כאמור, רשאי בית המשפט לקזז מחיוב המזונות של הבעל היהודי כלפי אשתו היהודיה את הכנסותיה מ"מעשה ידיה" ואת הכנסותיה מ"פירות נכסי מילוג", אך אין הוא רשאי לקזז את הכנסותיה מ"מקור אחר", כגון נכס הוני. ב. הבעל מ"עין מורד" (א) כדי לדון במשותף בסיווג המשפטי של הגימלה, כאמור, ובתוצאותיו, ראוי להכריע קודם לכן בשאלה: היש תשתית מספקת להתייחס אל הבעל כ"מעין מורד". אכן, הסמכות לקבוע סטטוס של "מורד" או "מורדת" נתונה לבית הדין הרבני. בתי המשפט יצרו את הסטטוס של "מעין מורדת", ובמקביל "מעין מורד", בדונם, למיצער, במזונות האשה, כאשר האלמנטים ההלכתיים של מוסדות אלה מיושמים במקרה הספציפי שבפניהם, גם כאשר אין הכרזה של בית הדין על הסטטוס (ראה ע"א 634/61, מקייטן נ' מקייטן פד"י טז, 945 ; ע"א 256/65, מילר נ' מילר, פד"י יט (3) 171). (ב) מורד מהו: לעניין דנן, ניתן להסתפק, בקצירת האומר, בדבריו של המלומד ד"ר ב' שרשבסקי, כדלקמן: "המושג מורד, אם הבעל אמנם יכול לבוא עליה, אבל מסרב לקיים את חיובו לעונה מתוך שנאה או כעס נגד אשתו או מפני שהוא איתה בריב או כדי להכריחה לקחת את הגט או מפני שנתן עיניו באחרת (הדגשה שלי ג"ג) או מאיזה טעם בלתי מוצדק אחר, הוא נקרא "מורד" וחלים לגביו הדינים המיוחדים שעליהם ידובר להלן" (שרשבסקי, דיני משפחה, י-ם, תשנ"ג, עמ' 191). (ג) בפסק הדין של בית הדין הרבני (מיום 3.6.96), בתביעת הבעל לגירושין, נאמר: "תביעת הבעל לגירושין נדחית מחוסר עילה הלכתית. יצויין, שהבעל היה קשור בקשר אישי עם הגב' שרה גרין כשהיתה בהליכי גירושין מבעלה". ב"כ הבעל טוען שהאשה לא הוכיחה שהבעל "מורד" או "מעין מורד" וגם בית הדין הרבני איננו קובע זאת בפסק דינו הנ"ל. ב"כ האשה מצביע בסיכומיו על דברי הבעל בבית הדין הרבני, פרוטוקול מ- 22.5.96 (מוצג ת/9א): "אני עזבתי את הבית לפני כשנה עברתי לגור עם מתקן לא עברתי לגור. הכרתי את שרה גרין כשהכרתי אותה הייתה גרה אצל אביה. אני לא יודע מי היה בעלה. אני יודע שהיה לה הסכם גירושין, היא היתה בהליכי גירושין, יכול להיות שלא הייתה גרושה עדיין. לכל אחד מאתנו היה הצרות שלו. והכרתי את האשה הזאת דיברתי אתה. אם נשבר שם משהו תקנתי שם. בשלב מסויים קיימתי אתה יחסים. אני יודע שהיום יש לה גט. אני יודע שלא היתה גרה עם בעלה והילדים. זה היה בשלב שכל אחד מאתנו סיפר את הצרות שלו. הכרתי אותה לפני כשנה, והיינו נפגשים בים, בקיץ 94 הייתי חוזר הביתה אז לא היו קשרי מין אז. היה לי חשש לגידול סרטני היא שאלה לשלומי יותר. ספרתי לה הכל. יכול להיות תחילת 1995 מאז התקרבנו יותר היא דאגה לי ואז היה הקשר הרצוף, עד אז לא היה קשר, רק אחרי שהיה חשש סרטן הייתה התקרבות. אין חשש סרטן אבל יש בעיות אחרות. הקשר נמשך אבל לא באותה מידה". (ד) בפני (פרוטוקול מיום 5.7.00) התכחש הבעל בתחילה לעובדה שקיים יחסי מין עם הגב' שרה גרין אך בסופה של חקירה, לשאלת בית המשפט, לאחר נסיון להתחמק, השיב לשאלה: "האם קיימת איתה יחסי אישות עם הגב' גרין" - "כן. בערך 7 - 8 לאחר שנפרדתי מאשתי התחלתי לקיים יחסי אישות עם שרה גרין". אין לי, איפוא, ספק שהבעל עזב את דירת המגורים המשותפת, ניהל רומן ויחסי אישות עם אשה אחרת, שנתן בה את עיניו, קודם גרושיה מבעלה (אם כי אפשר שבאותה עת היא היתה בהליכי גירושין מבעלה, כדברי הבעל). המסקנה העולה מחומר הראיות שבפני נחרצת יותר מזו המנוסחת בפסק הדין של בית הדין הרבני. התשתית העובדתית שהונחה יש בה כדי לגבש ולהביא למסקנה שהבעל הוא "מעין מורד". ג. קיזוז "מעשה ידיה" ממזונותיה של אשת "מעין מורד" בית הדין הרבני (ערעור תשכ"ה/34, פד"ר ה', עמ' 353) מתייחס לשתי שיטות בהלכה, לענין זה (עמ' 379): (א) "המוכרע מהמקובץ הוא, כי לפי השיטה שהמורד מפסיד זכויותיו מכח אישות, מפסידה גם האשה עקב זה את זכויותיה הנגדיות, וזה גם במזונות ומעשה ידיים, ואף אם חיוב מזונות הוא מהתורה. ואם כך הרי מאליו נופל נימוק הערעור בנידון דידן, שאין לזקוף לחשבון מזונותיה של המערערת את הכנסתה ממעשה ידיה, בטענה כי אין מורד זכאי למעשה ידיה של אשתו כי לפי המבואר הרי הגענו לידי ממה נפשך, אם המשיב הוא בגדר מורד, ואם דין הוא שהמורד מפסיד מעשה ידי אשתו, הרי עקב זה מפסידה המערערת לגמרי את זכותה למזונות; ואם אין למשיב דין מורד, או שגם מורד זכאי למעשה ידי אשתו הרי ודאי דין הוא שמעשה ידיה של המערערת יזקפו לחשבון המזונות שהמשיב חייב בהם". (ב) "זאת ועוד, גם לשיטת הבית יעקב כי גם כשהבעל המורד מפסיד אין האשה מפסידה, הרי דעתו היא, אם כי הדבר צריך כאמור הסבר, שרק מעשה ידיה המותר ממזונותיה הוא מפסיד, אבל אין הוא מפסיד מעשה ידיה לפי חשבון המזונות שהוא נותן לה. ואם כך, הרי לכל הדעות יש להכניס את מעשה ידיה של המערערת בחשבון המזונות אשר המשיב חייב לתת לה, גם אם מורד הוא". אמור מעתה, לפי שתי השיטות, אם תסווג הגימלה שמקבלת האשה כ"מעשה ידיה", רשאי הבעל לקזז מחיובו במזונותיה את הכנסתה מן הגימלה. במקרה אשר כזה דין התביעה להדחות (להוציא ענין הריבית שהיא פירות נכסי מילוג) שכן אין בשנוי הנסיבות (= הבעל "מעין מורד") כדי להשפיע ולשנות את המצב המשפטי, כפי שהיה קודם שנוי הנסיבות. ד. קיזוז "פירות נכסיה" מחיוב במזונות של אשת "מעין מורד" בית הדין הרבני הגדול (ערעור תשמ"ב/112 תשמ"ג/55, פד"ר יב, 311) פסק לענין זה: "ולפי זה מינה ומינה גם בנוגע לפירות נכסי מילוג של האשה, סוג מורד כזה שאינו רוצה גם לגור עמה איננו זוכה בפירותיה. ולעומת זה, דבר זה שאיננו זוכה בפירותיה לא פוטר אותו כלל מחיוביו שלו כלפיה. וחייב במזונותיה. והרי זה כמי שיש לה סתם נכסים (הדגשה שלי ג"ג) משלה שאין לו זכות בהם ואפילו הכי (=כך) חייב במזונותיה… דבאשתו חייב לה במזונות בתנאי בי"ד אע"פ שהיא יכולה להתפרנס ממקור אחר…" (עמ' 314). העובדות, שם, דומים לענייננו, לאמור: "ובנידוננו הרי אין חולק בדבר כי הבעל הוא מורד באשתו בלי כל נתינת אמתלה לכך וכי זה מספר שנים שנטש אותה ועבר לגור באיסור עם אשה אחרת" (עמ' 316). במקרה אשר כזה סבור בית הדין שאין מחלוקת בין הפוסקים או, על כל פנים, ראוי לפסוק שאין הבעל זכאי לפירות נכסיה, כלשונו (עמ' 316): "מסתבר הדבר שבכל כגון דא כולי עלמא מודים, או שהדעת נותנת להכריע עכ"פ כן להלכה שאין לבעל פירות נכסי מילוג שלה, ולעומת זה, הוא חייב במזונותיה". מסכם בית הדין (העובדות, כאמור, תואמות את העובדות שבתביעה דנן) (עמ' 317): "ואם כן לפי זה בנידוננו שהמדובר באדם שבגד באשת נעוריו ועבר לגור במקום אחר, ולחיות בתמידות עם אשה אחרת באיסור, מן הדין הוא שאין לו זכות בפירות נכסי מילוג של אשתו החוקית, והבעל הזה בעצמו גילה את דעתו בטענותיו בביה"ד, שאין לו כל מגמה לרווח ביתא או להיטיב לה על אחת כמה וכמה לא שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד, אלא כל מטרתו בתביעתו את זכות מעשה ידיה והפירות היא כדי שעל ידי כך יקזזו לו או יפטרוהו לגמרי מחיובו במזונותיה, והיינו שיהא לו ממילא על ידי כך רווח ביתא עם האשה שחי עמה באיסור. ואם כן אין זה רווח ביתא אלא "רועץ ביתא" ההיפך ממה שכיוונו חז"ל בתקנתם בזה...". אמור מעתה, שאם תסווג הגימלה שמקבלת האשה כ"פירות נכסיה", יהיה הבעל חייב במזונותיה, למרות שהאשה מקבלת גימלה. הוא לא יהיה זכאי לקזז את הגימלה ואת הריבית (שהיא בוודאי פירות נכסיה) מחיובו במזונותיה. ה. הגימלה שמקבלת האשה - מה סיווגה חיובו של בעל יהודי במזונות אשתו היהודיה, שנישאו כדמו"י, נקבע על פי הדין האישי (סעיף 2 (א) לחוק המזונות). אם אדני הפטור ממזונות, או מחלקם, עקב הכנסות האשה, מוגדרים על פי הדין האישי: "מעשה ידיה" ו"פירות נכסי מילוג" (פס"ד בענין לוי חקק), ברי שהגדרת וסווג הכנסותיה של האשה, לענין פטור זה, צריך שיעשו גם הם על פי הדין האישי (ראה להלן בענין בן משה ובענין ספורטה בדברי השופט אשר). לא מצאתי פסיקת בית דין רבני שפורסמה המתייחסת לפנסיה. אכן, יש התייחסות של פסיקת ביה"ד הרבני לקיצבאות אחרות. אפשר שניתן להקיש מקיצבאות אלה לפנסיה. (א) קיצבת נכות בענין קיצבת נכות, שמקבלת אשה מהמוסד לביטוח לאומי, מחמת תאונת דרכים שארעה לה, פסק בית הדין הרבני, שאם אין האשה רוצה להתפרנס מהקיצבה הבעל חייב במזונותיה. קיצבת הנכות מסווגת כ"נכסי מלוג" והבעל זכאי לפירות "נכסי מלוג". דהיינו, קרן הקיצבה שייכת לאשה, והואיל והיא אינה חפצה להתפרנס ממנה, הבעל זכאי לפירות קרן זו. (תיק 4711/תשמ"ח, בית הדין האזורי - ירושלים, פד"ר ט"ז 44). אם נקיש את דין הפנסיה שבמקרה דנן לדין קיצבת הנכות נגיע למסקנה שהואיל והאשה איננה רוצה להתפרנס מן הפנסיה, שכן היא תובעת מזונות מבעלה, ראוי היה שדמי הפנסיה שהיא מקבלת יופקדו והבעל יהיה זכאי לקבל את הפירות, אך יהיה חייב במזונותיה. הווה אומר, שניתן לקזז את פירות הפנסיה מחיובו של הבעל במזונותיה. דא עקא שהבעל במקרה דנן הוא "מעין מורד" ואיננו זכאי לפירות נכסי מילוג. (ב) קיצבת זיקנה לעניין קיצבת זיקנה שמקבלת אשה מהמוסד לביטוח לאומי, פסק בית הדין הרבני (תיק 2944/לו, פד"ר יא, 193) כדלקמן: כספים שמקבלת אשה מהמל"ל בתור בטוח אינם פוטרים את בעלה מחיוב במזונותיה. כספי קיצבת הביטוח נחשבים לה כנכסי מלוג והבעל אוכל מהם פירות, דהיינו, הוא זכאי לרווחים שהם מניבים. אפילו היה זה הבעל ששילם את דמי הביטוח הוא איננו זוכה בכספי הביטוח בגלל תשלום פעוט זה. אמור מעתה, אנלוגיה של גימלת הפנסיה לקיצבת הזיקנה תביא למסקנה זהה למסקנה של האנלוגיה של גימלת הפנסיה לקיצבת הנכות, כאמור לעיל. (ג) פיצויי פיטורים בפני בית המשפט העליון בענין בן משה (ע"א 293/73, 305/73, בן משה נ' בן משה, פד"י כח (2), 29) עמדה השאלה הבאה: "אם צדק בית המשפט (=כב' השופט שינבוים) בקבעו שהתובעת תזון עצמה מן הפיצויים". בית המשפט העליון (מפי כב' הש' קיסטר ובהסכמת כב' הש' ברנזון וי' כהן) סבר שלעניין החיוב במזונות יש לסווג את פיצויי הפיטורים על פי המשפט העברי, כלשונו: "כדי לפסוק בשאלה זו עלינו לברר אם לפי המשפט העברי יש להגדיר את מהותם (הדגשה במקור) של פיצויי הפיטורין המשתלמים לפי החוק, כשכר עבודה ומעשה ידיה כדי לקבוע אם יחול עליהם הכלל האמור, שמעשה ידיה כנגד מזונותיה נתקנו" (עמ' 32 בין אותיות ב-ג). בהתייחסו למהות פיצוי הפיטורין אומר בית המשפט (עמ' 34, מול האות ז): "יש לציין כי מטרתם של פיצויי פיטורין (או אחת המטרות) יחד עם הזכויות הסוציאליות האחרות (הדגשה שלי ג"ג) היא לא רק שלא ייצא העובד ריקם בתום שירותו , אלא גם להכין לו קרן כלשהי שיוכל להתפרנס ממנה בזמן שאין הוא יכול לעבוד, ולתלויים בו, במקרה של פטירתו". ומסיק בית המשפט (עמ' 35, מול אות א): "…ניתן לומר שהמשפט העברי ישקיף על פיצויי פיטורין לא כעל מעשה ידי האשה אלא כעל זכות סוציאלית נפרדת". בית המשפט מתייחס למהות הזכות במשפט העברי ואומר (שם): "אמנם יכולה להתעורר השאלה, אם פיצויי פיטורין נחשבים כנכסי מילוג, שהבעל יוכל להשתמש בפירותיהם, או אם גם פירות פיצויי פיטורין של האשה. אך לאור פסיקתו של בית משפט זה בשאלת נכסי מלוג, אין לכך עוד חשיבות". אכן, זה היה המצב המשפטי בעת מתן פסק הדין בעניין בן משה, אך לאור פסק הדין בעניין לוי חקק, השתנה המצב המשפטי ויש נפקות לסיווג פיצויי פיטורין כנכסי מילוג, סיווג המזכה את הבעל לקזז פירות נכסי מלוג מחיובו במזונות. אך, כאמור, במקרה דנן, הבעל הוא "מעין מורד" והוא אינו זכאי לפירות נכסי מלוג. אמור מעתה, אנלוגיה של גימלת הפנסיה לפיצויי פיטורין תביא למסקנה זהה למסקנה של האנלוגיה בין גימלת הפנסיה לקיצבת זיקנה ולקיצבת נכות". אמות מידה לסיווג גימלאות וקיצבאות פסק הדין בענין ספורטה (ע"א 13/78 ספורטה נ' ספורטה פד"י לב (2), 709) ניתן ביום 21.6.78. נושא הדיון היה סיווגה של גימלת נכות חדשית שמקבלת אשה כנכת צה"ל (בנוסף למשכורת במסגרת שירותה בשרות קבע בצה"ל) לענין קיזוזה מחיוב בעלה במזונותיה. פסק הדין ניתן על ידי חמישה שופטים. עיקרו של הדיון נסב על השאלה היש להחיל את סעיף 2 א לחוק המזונות גם על מי שמזונותיו משתלמים עפ"י הדין האישי. פסק הדין בענין זה איננו רלבנטי עוד לענין דנן, לאור פסק הדין בענין לוי חקק, לפיו, כאמור, אין להחיל את סעיף 2 א לחוק המזונות על מי שמזונותיו משתלמים על פי הדין האישי. הווה אומר, ניתן להתחשב בתביעת מזונות אשה מבעלה, על פי המשפט העברי, רק ב-"מעשה ידיה" וב"פירות נכסיה" (=פירות "נכסי מלוג"). כל חמשת השופטים התייחסו (רובם לחילופין) גם לאפשרות שסעיף 2 א לחוק המזונות איננו חל על הענין שבפניהם. אף שבענין ספורטה הגיעו כל השופטים למסקנה אחת, גם באפשרות אשר כזו, דהיינו שיש לראות את קיצבת הנכות של האשה כ"מעשה ידיה", חלוקות היו הדעות בדרך למסקנה ובאמות המידה לסיווג הקיצבה. (א) הכנסה חדשית שוטפת המשולמת עקב השרות השופט שמגר מאבחן את ענין ספורטה מענין בן משה. בענין בן משה דובר בפיצויים עקב פגיעה בעבודה או פיצויי פיטורין (פסק דינו של השופט קיסטר) אך בענין ספורטה מדובר ב"הכנסה חדשית שוטפת המשתלמת עקב השרות (ההדגשה שלי ג"ג) ולא על קרן אשר באה לפצות אדם על הפסדים בעבר ולגבש משאבים כספיים לשם הבטחת עתידו ובטחונו הסוציאליים" (כבענין ספורטה) (עמ' 714 -715). (ב) התגמול כמשכורת השופט י' כהן סבור שיש לראות בתגמול משום "מעשה ידיה", "מכיוון שהתגמול שמקבלת האשה נובע משירותה בצה"ל ונועד לספק לה צרכי מחיה… כשם שהיינו רואים את משכורתה לו היתה ממשיכה לשרת בצבא "כמעשה ידיה" (עמ' 718) כך סבורה גם השופטת בן פורת (עמ' 719). (ג) פיצוי בגין השתכרות שנשלל או פחת, בין תשלום חדשי שוטף ובין חד פעמי השופט ויתקון מצטרף לדעתו של השופט י' כהן וסבור: "תשלום הבא לפצות אדם בגין נכותו, משמע בשל כח השתכרותו המופחת או הנשלל ממנו, ניתן לראות בו תחליף ל"מעשה ידיה". במקרה אשר כזה, לדעתו: "אין נפקא מינה, אם התשלום בא בצורה חד פעמית או בצורת גימלה שוטפת, או אפילו בצורת קרן שפירותיה מיועדים למלאות מחסורו של האדם שנפגע בכושר השתכרותו" (עמ' 715). (ד) הגימלה במקום ההשתכרות מיגיעתה האישית השופט אשר מסווג את הגימלה על פי הקריטריונים של דיני מס הכנסה. "הגימלאות באו במקום (הדגשה במקור) ההשתכרות מיגיעתה האישית של המערערת שהיתה צפויה לה לולא נפגעה ואפיין לצורך ענייננו כאותה הכנסה שבמקומה באו". הגימלה היא, איפוא, הכנסה מ"יגיעתה האישית" להבדיל מהכנסה הנובעת מרכוש. להבחנה זו אין עוד נפקות לאור פסק הדין בענין "לוי חקק", אך יכול שתהיה לה נפקות למקרה שהבעל "מעין מורד". השופט אשר מגיע למסקנתו "על פי הוראותיו של המשפט העברי", המבדיל בין "מעשה ידיה" לבין "הכנסות אחרות הנובעות מנכסיה והשימוש בהם". לדידו: "מוסד זה של גימלאות לא היה ידוע בזמנים הקודמים ולכן אין, לפי מיטב ידיעתי, התייחסות אליו במקורות המשפט העברי. באי כוח הצדדים גם לא הפנו אותנו לפסיקה כלשהי של בתי הדין הרבניים שניתנו בשאלת גימלאות, ויתכן שהיא טרם נתעוררה לפניהם. אני ער לכך ששופטים חילוניים אינם צריכים ליטול לעצמם איצטלה של פוסקי הלכה במשפט העברי, אך משנתעוררה השאלה במשפט שלפנינו, אין לנו ברירה אלא להשיב עליה לפי מיטב הבנתנו" (עמ' 719). אמור מעתה, שאם, אכן, מצאנו התייחסות ופסיקה של בית הדין הרבני בסוגייה זו ראוי לאמצה ולפסוק בעקבותיה. (ה) חברת קבוץ שהקיבוץ דואג למחסורה אין בה כדי לשחרר את הבעל ממזונותיה בתביעת נזיקין בענין הסנה נ' רייף (ע"א 209/65, פד"י כ' (2) 393), תבעה חברת קבוץ הפסד מזונותיה עקב מות בעלה. בית המשפט דחה את הטענה שבהיותה חברת קבוץ היה כל מחסורה על הקיבוץ ובעלה המנוח לא תמך בה בחייו. אמר השופט ברנזון (עמ' 340): "הכל מסכימים כי לפי הדין העברי החל על בני הזוג חייב הבעל לזון ולפרנס את אשתו, גם כשיש לה משלה, כלומר יש לה אפשרות קיום ממקור אחר. .. דבר היותה של המשיבה 1 חברת קיבוץ הדואג לצרכיה, אינו פוטר את הבעל מחובתו כלפיה ולא היה מועיל לו בתביעת מזונותיה ממנו. היחס בין חבר קיבוץ לקיבוץ הוא יחס של חבר לאגודה שיתופית לאגודה, כלומר יחס חוזי גרידא, דבר שאין בו כדי להשפיע על היחסים בין המשפטים שבין בני הקבוץ בקיבוץ ועל חובתו החוקית של הבעל לזון את אשתו". הווה אומר, ספוק צרכי האשה, לרבות מזונות, ממקור אחר, איננו פוטר את הבעל ממזונותיה, אפילו האשה עובדת באותו מקום, שכן מזונותיה מאותו מקור אינם תלויים בעבודתה דווקא, אלא היא זכאית למלוי צרכיה ע"י הקיבוץ מכוח היחס החוזי שבינה לבין הקיבוץ. באנלוגיה - הפנסיה שמקבלת האשה ממקום עבודתה איננה "מעשה ידיה", אלא כספים שהיא מקבלת (ואפילו לצורך פרנסתה) על אדני הסכם קיבוצי או פרטי (פנסיה תקציבית או פנסיה שצברה בקופת פנסיה) שבינה לבין מקום העבודה. (אכן, בענין חונוביץ (ע"א 619/78, 620, 621, חונוביץ נ' כהן, פד"י לה (4), 281, 288) איבחן השופט ש' לוין את ענין חונוביץ מעניין הסנה נ' רייף, לאור תיקון חוק המזונות והוספת סעיף 2 א לחוק המזונות, שנעשה לאחר פסק הדין בענין הסנה נ' רייף. אך , כיום, לאחר פסק הדין בענין לוי חקק, חזרה וניעורה ההלכה בענין הסנה נ' רייף ודברים שנאמרו בפסק הדין הסנה נ' רייף שבו על כנם וחזרו להיות יפים ורלבנטים למצב המשפטי הנוכחי). סיווגה של הפנסיה א. הפסיקה הכירה בפנסיה כנכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) או כנכס בר-שיתוף בהתאם להילכת חזקת השיתוף (ראה פרוט פסיקה בפסק הדין בענין אבנרי (ע"א 6557/95, אבנרי נ' אבנרי, פד"י נ"א, 3, 541, 543). ב. בענין אורון (רע"א 964/92,אורון נ' אורון, פד"י מז (3), 758) נקבע שה"זכויות הסוציאליות הנובעות מעבודת הבעל במשך חיי הנישואין, יהיו אלה פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, או הפרשות לקופות גמל (הדגשה שלי - ג"ג) הן חלק מן הרכוש המשותף" (עמ' 267). הווה אומר, כנכסים בני שיתוף בהתאם להלכת חזקת השיתוף. דין אחד לענין זה לזכויות פנסיה שגמלו או לזכויות פנסיה שטרם גמלו (שם, עפ"י ע"א 809/90 - לידאי נ' לידאי). מכאן, שדין אחד לזכויות פנסיה שהוונו ושולמו בבת אחת ולזכויות פנסיה המשולמות מידי חודש, בין אלה של הבעל ובין אלה של האשה. לענין זה, אין נפקא מינה אם הזכויות הרכושיות של הבעל והאשה גובשו לפי הילכת חזקת השיתוף (אם נישאו לפני תחולתו של חוק יחסי ממון) ובין אם יש לאזנם על פי חוק יחסי ממון. לענין סיווג הפנסיה כנכס בר איזון ובר שיתוף, ראה עמדתו של פרופ' א. רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת תל-אביב, תש"ן - 1990) עמ' 489 - 496. ראה גם פסק הדין של ס' הנשיא, השופטת ח' בן עמי בענין פלונית נ' אלמוני, תמ"ש י-ם 10290/98, מ- 16.5.01 (לא פורסם), בו נסקרת הפסיקה באשר לפנסיה כנכס בר איזון ובר שיתוף. יחד עם הקביעה ש"הוראות תקנות הקרן בדבר תשלומי פנסיה... מטרתו להגן על העובד ושאיריו ולספק להם 'רשת בטחון' (ההדגשה במקור) - לעובד בימי חייו ולשאיריו לאחר מותו - במגמה שיוכלו להתקיים בכבוד בלי שיפלו למעמסה על הציבור" (שלהי עמ' 500) קובע בית המשפט: "על פי הילכת שיתוף הנכסים, חזקה כי האישה החיה יחד עם בעלה, היא שותפה בזכויות הפנסיה של בעלה" (עמ' 502 - 503). ע"א 233/98, ש' כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים (פד"י נד (5) עמ' 493). ג. הפנסיה איננה כרוכה, איפוא, ואין לה קשר עם ענין המזונות. יש לה דין של רכוש שבהתאם לנסיבות היא תהיה בת שיתוף או בת איזון. גם אין לה, איפוא, דין של "מעשה ידיה". תימוכין לרעיון זה מצוי בפסק הדין של בית המשפט העליון בענין גם (ע"א 3612/95, יואל גם נ' נחמה גם (לא פורסם). מדובר בתביעה שהגישה אשה לבית המשפט המחוזי בת"א -יפו נגד בעלה, לזכויות בפנסיה. תביעתה נמחקה ע"י השופט א' גורן (כתוארו אז) מן הטעם שענין הפנסיה קשור עם ענין המזונות, ומאחר והבעל משוחרר מתשלום המזונות בגלל שהאשה עזבה את הבית, ממילא היא לא תזוכה בפנסיה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3612/95). הערעור נדחה, אולם לא מטעמיו של בית המשפט המחוזי. אומר בית המשפט העליון: "אפילו נקבל את טענות המערערת לפיהן יש לראות בתשלומי פנסיה שלא הוונו נכס הוני שיש לחלקו בין בני הזוג על פי הלכת השיתוף - שעל כך אין אנו מחווים דעה, הרי אין לבודד את תשלומי הפנסיה ולדון בחלוקתם בנפרד מיתר נכסי בני הזוג העומדים לחלוקה". אכן, בית המשפט העליון השאיר פתוחה את השאלה אם יש לראות בתשלומי פנסיה שלא הוונו נכס הוני. אך, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט העליון לא קיבל את הזיקה שיצר בית המשפט המחוזי בין מזונות לבין פנסיה, בנותנו דין זהה לשלילת פנסיה מהאשה ולשלילת מזונות מהאשה, מחמת היותה "מעין מורדת". בפסק דין בענין גם, (בגלגול מאוחר יותר -עמ"ש 1175/99 גם נ' גם - להלן: "גם 2") של בית המשפט המחוזי ת"א-יפו, מפי סגן הנשיא ח' פורת, (כתוארו אז). לא הכריע בית המשפט בשאלה, אך העלה אותה ואמר: "למעשה, עניין הפנסיה והמזונות שייכים לשני ענפי משפט שונים לחלוטין מבחינה עיונית: הפנסיה הוא חלוקת משאבים ומקנה זכויות קנייניות. המזונות הם למעשה חיוב מדיני חיובים - נישואין, עקב חיובו של הבעל בכתובה לזון את אשתו. לכשלעצמי, יש לי ספק אם אפשר בכלל לערב בין שתי הסוגיות משום שהזכות לגבות מזונות לא קשורה ברכוש שיש לאשה, אלא בהכנסותיה שהן בגדר מעשה ידיה. קבלת מחצית הפנסיה של הבעל היא בגדר קבלת רכוש, היינו מכח זכויות קנייניות. לכאורה, זכויות שכאלה לא ניתנות לקיזוז כנגד מזונות". בפסק הדין בענין נפשי (ע"א 7033/93, נפשי נ' נפשי) מתייחס בית המשפט העליון לפסק הדין מושא הערעור (השופט י' יעקבי -שווילי) ואומר: "הוא אף קבע נכונה כי האשה תיצטרך לבחור בין קבלת מחצית הפנסיה של המערער לבין קבלת מזונות (כמובן עד לגירושין) שהרי אחרת תקבל תשלומי כפל כי המזונות כוללים חישוב של הכנסת המערער מן הפנסיה". אכן, השופט קמא (מ"א 995/90, בית המשפט המחוזי חיפה) הטעים ואמר: "… בתקופת הזכאות למזונות תזכה התובעת במזונות או בפנסיה מכח השיתוף, לפי הסכום שתבחר ומדוע? א. משום שבקציבת שעור (הדגשה במקור) המזונות הראוי להיפסק לתובעת, נלקחה בחשבון גם הכנסתו של הנתבע מפנסיה…". (בית המשפט קמא נתן גם טעם נוסף, אך בית המשפט העליון התעלם ממנו וציין רק את הטעם הראשון הנ"ל ולא את הטעם השני. עם כל הכבוד, סבורני, שבדין התעלם בית המשפט העליון מן הטעם השני, אך מחמת קוצר היריעה לא אפרט). בית המשפט קמא, בשוקלו את גובה מזונות האשה קבע, איפוא, את גובה הכנסותיו של הבעל, בלוקחו בחשבון גם את תשלומי הפנסיה שהבעל מקבל. לפיכך, ורק מטעם זה, לא היה ראוי לפסוק לאשה הן את חלקה בתשלום החודשי של הפנסיה של הבעל והן מזונות - מחמת תשלומי כפל. בפסק הדין בענין אבנרי, אכן פסק בית המשפט העליון: "אשר לדמי הפנסיה השוטפים, התוצאה תהיה שהמשיבה זכאית לגבוה בין השניים: סכום המזונות שנפסק לה או החלק היחסי שהיא זכאית לו בפנסיה החודשית של המערער". אם אכן זו הפסיקה תימה על סגן הנשיא ח' פורת שבפסק הדין בענין "גם 2", (שניתן 3 שנים לאחר פסק הדין בענין אבנרי, ולאחר פסק הדין בעניין נפשי) עדיין ראה בעניין שאלה עיונית פתוחה בקובעו: "דיה לה לשאלה זו בשעתה". אלא, שעם כל הכבוד, השופט ח' פורת גילה פנים כהלכה בשני פסקי הדין הנ"ל. בענין נפשי - אכן מדובר במקרה שבית המשפט קבע את גובה הכנסתו של הבעל על בסיס כל הפנסיה שהוא מקבל ואם לא יקוזז חלקה של האשה בפנסיה זו ויפסקו לה מזונות היא תגבה תשלומי כפל. בענין אבנרי - נפסק אשר נפסק, בנסיבות אותו עניין, לאור פסק הדין למזונות שניתן בהסכמת הצדדים (שם, עמ' 546, בין אותיות ב-ה). אמור מעתה, השאלה העיונית שהעלה סגן הנשיא פורת בפסק דינו בענין גם טרם באה על פתרונה העקרוני. ואלה דבריו: "למעשה, עניין הפנסיה וענין המזונות שייכים לשני ענפי משפט שונים לחלוטין מבחינה עיונית: הפנסיה היא חלוקת משאבים ומקנה זכויות קניניות. המזונות הם למעשה חיוב מדיני חיובים - נישואין, עקב חיובו של הבעל בכתובה לזון את אשתו. לכשעצמי, יש לי ספק אם אפשר בכלל לערב בין שתי הסוגיות משום שהזכות לגבות מזונות לא קשורה ברכוש שיש לאישה, אלא בהכנסותיה שהן בגדר מעשה ידיה. קבלת מחצית הפנסיה של הבעל היא בגדר קבלת רכוש, היינו מכוח זכויות קניניות. לכאורה, זכויות שכאלה לא ניתנות לקיזוז כנגד מזונות, לכן הייתי מציב סימן שאלה האם אמנם ההלכה הגורפת, כפי שלומד אותה ב"כ המערער מפרשת נפשי, היא אמנם הכוונה העולה מפרשת נפשי. היינו, כל עוד לא נעקרה זכות המזונות משורשה, לא ניתן לגבות את הפנסיה. אלא שאיני נדרש להחליט בשאלה העיונית, משום שבפועל האישה אינה גובה מזונות, ולכן לא נוצר חוסר האיזון, או אם תרצה אי צדק, ע"י חיוב כפול של הבעל הן במזונות והן בגריעת רכושו - הפנסיה שלו. משכך, אפשר לראות בפרשת נפשי הלכה מצומצמת יותר מכפי שרואה אותה ב"כ המערער והיא, שאישה אינה זכאית בו זמנית לגבות מזונות מבעלה ובו זמנית לגבות (ההדגשה שלי, ג"ג) את מחצית הפנסיה המגעת לבעלה. לא ארחיב בשאלה זו המעניינת מבחינה עיונית... אולם זהו אינו פתרון עיוני רדיקלי והוא עדיין משאיר את השאלה העיונית פתוחה ודיה לה לשאלה זו בשעתה - היא אינה דורשת תשובה בתיק הנוכחי". סוף דבר על אדני המקובץ נראה לי לקבוע את מהות הפנסיה שמקבלת התובעת על דרך האלימינציה כדלקמן: א. אין ליתן לפנסיה דין של "מעשה ידיה". (א) הפנסיה (הן התקציבית והן זו המתקבצת בחברות הפנסיה, הן המהוונות והן זו המשולמת מידי חודש) הוכרה בפסיקה, כמוטעם לעיל, כחלק מהרכוש המשותף לפי הלכת השיתוף ו"כנכס" בר-איזון לפי חוק יחסי ממון. (ב) הן הכנסותיה של האשה מיגיעתה (= מעבודתה) והן הכנסותיו של הבעל מגיעתו (=מעבודתו) אינם נתפסים כ"נכס", במובן זה שבן הזוג איננו זכאי לבקש עריכת חשבון לכלל השתכרותו של בן הזוג השני במשך כל תקופת הנישואין עד לפקיעתם (לפי חוק יחסי ממון) או עד לנקודת זמן בה מבוקש מימוש חזקת השיתוף (כגון, עקב משבר) (לפי הילכת השיתוף) ולדרוש מחציתו. רק אם שינתה המשכורת, או חלקה, את פניה והפכה לחסכונות או לנכסים אחרים שהם בני איזון, או כפופים לחזקת השיתוף, הם יוגדרו כ"נכס" מכוח הלבוש החדש שקיבלו כ"נכסים". אם לא נותרו נכסים, אין מחשבים למפרע, כאמור, את משכורתו של בן הזוג במשך כל שנות הנישואין על מנת לזכות את בן הזוג השני במחצית. הווה אומר, "מעשה ידיה" של האשה במשך כל תקופת הנישואין, ככזה, איננו נכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון ואין מחשבים אותו למפרע כדי להחיל עליו את חזקת השיתוף. (ג) דברים שאמרנו על "מעשה ידיה" אינם יפים לפנסיה, שהרי זו, אכן, הופכת לנכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון ובת שיתוף לפי הילכת השיתוף. (ד) ציטטנו את דברי ס' הנשיא ח' פורת (כתוארו אז) באשר למקורות המשפטיים השונים של הפנסיה ושל "מעשה ידיה", כאשר מזונות אינם אלא צידו השני של המטבע של "מעשה ידיה", שכן בדין האישי, קרי במשפט העברי, תיקנו לבעל "מעשה ידיה" תחת מזונותיה, כמוטעם לעיל. אמור מעתה, שאין מהותה של הפנסיה כמהות "מעשה ידיה" ואין דינה של הפנסיה של האשה כדין "מעשה ידיה". ב. נותרו, איפוא, שתי אפשרויות להגדרת הפנסיה: לראותה כנכס או לראותה כפירות נכסיה (= פירות נכסי מילוג). במקרה דנן, אין נפקות לבחירת אחת משתי האפשרויות: (א) אין לקזז נכסיה של אשה מחיוב הבעל במזונותיה. (ב) במקרה דנן, הבעל הוא "מעין מורד". על כן, אין הוא זכאי לקזז פירות נכסיה מחיובו במזונותיה (זכות המוקנית לבעל בהתאם לדין האישי, על פי פסק הדין לוי חקק). (ג) על פי פסיקת בית הדין הרבני שהובאה לעיל, נראה, על דרך האנלוגיה, שאין לראות בפנסיה "מעשה ידיה" אלא נכס מכנסי מילוג, שלא ניתן לקזזו מחיוב הבעל במזונות. סכום המזונות משהגענו לכך, יש לקבוע לאשה את מזונותיה. ברי, שלא ניתן להתחשב בהכנסתו של הבעל ממחצית הפנסיה שהוא מקבל (לה זכאית אשתו) כדי לקבוע את גובה המזונות. שאם לא תאמר כן, תזכה האשה בתשלומי כפל, דהיינו הן במזונות והן במחצית הפנסיה, לה היא זכאית מכח האיזון, עפ"י חוק יחסי ממון (כפי שהוא זכאי למחצית הפנסיה שלה על אדני אותו החוק), כאמור לעיל, בפסק הדין בענין נפשי. על-כן, יש לבדוק את יכולתו של הבעל לשלם מזונות בהתאם להכנסותיו ובהתאם לרכוש אחר, לבר הפנסיה. בהיות הבעל "מעין מורד" אין לקזז מחיובו במזונות אף את פירות נכסיה,כגון ריבית או שבח אחר מכספים שיש לאשה בבנק. צרכי האשה ויכולת הבעל בסיכומיהם לא התייחסו הצדדים לצרכי התובעת ולא התייחסו ליכולתו של הנתבע. התובעת לא נחקרה על אודות צרכיה. מחקירתו של הבעל עולה שהיה בידו סכום של כ- 118,000 ₪, שהפקיד בידי אביו, אך משכו ממנו טיפין טיפין. מדובר בסכום גדול, יחסית, ולא נחה דעתי מההסבר שסכום כה גדול נמשך טיפין טיפין ולא נודע כי בא אל קרבו של הבעל. הבעל גובה 100 $ מהמבנה ברח' ש. בן ציון (עמ' 53 לפרוטוקול); כ- 240 $ מהדירה בטבריה. בישיבת יום 5.7.00 - (עמ' 44 לפרוטוקול) לא ידע הנתבע להשיב מה גובה דמי השכירות. לדירה בתל-גבורים, לשם עבר הנתבע לגור, פוטנציאל של 400 $ לחודש כדמי שכירות. לנתבע נכסים משותפים עם התובעת, המהווים מקור לתשלום מזונות, כאשר יפורק השיתוף בהם בהתאם לפסקי הדין שנתתי אודותם, בין הצדדים, ביום 7.1.02 (תמש 1470/95, תמש 1471/95, תמש 1472/96, תמש 1475/95). נתון שציינו כבר השופט י' זפט ב"פסק-הדין". בסיכומיו (סעיף 21) טען ב"כ התובעת שלאור העובדה שהתובעת לא נחקרה על אודות צרכיה, יש לראות את צרכיה המפורטים בתביעתה, בסך של 4,400 ₪ לחודש, צמודים למדד ינואר 1997 - כמוכחים. לא מצאתי התייחסות כלשהי בסיכומי ב"כ הנתבעים לטענה זו. הווה אומר, שצרכים אלה אמורים לשמש בסיס לקביעת גובה המזונות. בכתב ההגנה, אכן, מכחיש הנתבע (סעיף 10) את צרכי התובעת שפורטו (סעיף 16 לתביעה). בשלב ההוכחות לא באה ההכחשה הגורפת לידי בטוי. יחד עם זאת, אין כתב התביעה מציין שהצרכים המפורטים בו הם בהתאם לרמה שהורגלה לה התובעת בבית הנתבע. המורם מהמוטעם והמקובץ שאני מחייב את הנתבע כדלקמן: הנתבע ישלם מזונות התובעת בסך של 3,000 ש"ח לחודש. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה כשבסיס החישוב הוא מדד חודש 1/97. חישוב ההצמדה יעשה מידי 3 חודשים, ללא תשלום הפרשי הצמדה למפרע. המזונות ישולמו החל ביום 8.1.97 (יום הגשת התביעה) ובכל 8 של החודשים הבאים. תשלום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום הקבוע לתשלומו ועד לתשלומו בפועל. כן ישלם הנתבע הוצאות המשפט ו- 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד + מע"מ. אישה מורדת / בעל מורד