מה הדין בסוגיית הטעיה בקניית רכב ? ניתן לטעון כי הנסיבות העובדתיות מצביעות על טעות והטעייה, באשר מדובר באי גילוי של עובדות, אשר לפי הדין, הנוהג או הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן, במקרים כאלו המוכר יכול לטעון ל"טעות בכדאיות העסקה", טעות שכידוע איננה מהווה עילה לביטול העסקה הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות, והשנייה, הטעיה במחדל, אשר מקורה באי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם. על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה רשאי לבטל את החוזה. הגדרת ההטעיה על פי הסעיף כוללת הפרת חובת גילוי של "עובדות אשר לפי הדין, לפי הנוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותם". ראוי גם להפנות לסעיף 14 לחוק החוזים, ולפיו (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." להטעיה שני פנים, האחד, הטעיה אקטיבית בדרך של הצגת מצג שווא במסירת פרטים לא נכונים. השני, הטעיה פסיבית, בהעדר גילוי נתונים שיש בהם להשפיע על ההחלטה להתקשר בחוזה. ##להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין הטעיה בקניית רכב משומש:## פסק דין 1. בשנת 2009 רכש התובע מהנתבעים, רכב מסוג סוזוקי בלנו GLX, שנת ייצור 2002 (להלן: "הרכב") ולטענתו, בעת שרכש את הרכב, התחזה הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לאדם אחר בשם יעקב לוי ובנוסף לכך, מלין התובע על כך, שמד - האוץ זוייף באופן כזה, שבעת הרכישה הראה מד-האוץ 103000 ק"מ בעוד שבפועל נסע הרכב 190,000 ק"מ. הנתבעת 2 (להלן:"הנתבעת") עוסקת בקניה ובמכירה של כלי רכב מיד שנייה והתובע טוען, שבעת מכירת הרכב, לא גילו ולא הודיעו לתובע על השוני במספר הק"מ ובכך הם שיתפו פעולה ביניהם במכירת הרכב עם מד-אוץ לא אמיתי, תוך אי גילוי נאות וגם לא גילו לתובע, שהם סוחרי רכב. בשל טענותיו של התובע, הגיש הוא תביעה זו נגד שני הנתבעים לפצותו בסכום של 31,000 ₪. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה, בו ביקשה לדחות את התביעה בשל חוסר עילה ובשל חוסר יריבות, יען כי לה עצמה לא הייתה כל זיקה לאירועים הנטענים על ידי התובע. עוד מעלה הנתבעת, בין היתר, את הטענות הבאות: א. ביום 25.6.09 מכרה הנתבעת את הרכב, נשוא תביעה זו, לסוכנות כלי רכב בשם א.א.ליס בע"מ (להלן: "הסוכנות") ובעת המכירה יידעה הנתבעת את הסוכנות את כל פרטי הרכב ובמסגרת הסכם שנערך ביניהם נכתב, שהרכב נמכר בהסתמך על הצהרת הבעלים הקודמים שמד האוץ של הרכב הינו 190,000 ק"מ וביום 29.6.09 הועברה החזקה ברכב לידי הסוכנות. עוד מציינת הנתבעת, שהחזקה ברכב אמנם הועברה במועד הנ"ל, אך העברת הבעלות לא עודכנה במשרד הרישוי - זאת על מנת למנוע "רישום יד" ברכב. ב. בסמוך לאחר שהרכב נמכר לסוכנות, פנה התובע אל הנתבעת והעלה את הטענות המועלות בתביעה זו, אך הנתבעת - באמצעות נציגה- הבהירו לתובע, שהרכב נמכר על ידה עוד בטרם נרכש על ידי התובע ולכן אין היא מעורבת בצורה כלשהי עם מכירת הרכב לתובע ולה עצמה אין כל זיקה למצגים שהעלה התובע. 3. הנתבע עצמו לא הגיש כתב הגנה, תוך מתן הסבר לאי הגשתו, אך למרות זאת, אפשרתי לנתבע להעלות את טענותיו בבית המשפט בכל הקשור לנשוא תביעה זו. 4. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולאלו שהוגשו במהלך הדיון, אני מחליט כי, שרשרת האירועים או שרשרת הפעולות או ההליכים שננקטו במכירת רכב זה, מעוררות מספר שאלות של תקינות ההתנהלות ומהעדויות והמסמכים שהובאו בפני עולות העובדות הבאות: א. א) הנתבעת הוכיחה במסמך שצרפה לכתב ההגנה, כי ביום 29.6.09 אכן הועבר הרכב מחזקתה לחזקת הסוכנות וב"פרטי כלי הרכב", שם נרשמו פרטי הרכב אכן רשום שמד האוץ על פי הצהרת הבעלים הקודמים מראה 190,000 ק"מ (ראה נספח א' שצורף לכתב ההגנה) ב) באותו יום - 29.6.09- נמכר הרכב על ידי הסוכנות לנתבע ולשם כך נערך "זיכרון דברים לרכישת רכב", לפיו מוכרת הסוכנות את הרכב לנתבע במחיר 26,000 ₪ ובזיכרון דברים זה צוין בפירוש, שמספר הק"מ הוא 191,000 (ראה מוצג נ/1). ג) מפליא הוא, שביום 19.7.09 עת הזמין התובע בדיקה לרכב הנ"ל, נרשם בטופס "בדיקות ממוחשבות לרכב-רישוי רכב", שצרף התובע לכתב התביעה, שמספר הק"מ הרשום במד האוץ הוא: 103446. ב. מהאמור לעיל עולה באופן מפורש, שנראה שוני בין מספר הק"מ שהיה רשום בטופס מסירת החזקה מהנתבעת לסוכנות, בין הרשום בזיכרון הדברים ובין טופס הבדיקה מיום 19.7.09. 5. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, אני קובע, שיש לדחות את התביעה נגד הנתבעת - זאת מן הנימוקים הבאים: א. הוכח בפני, שביום 29.6.09 מכרה הנתבעת את הרכב לסוכנות והרכב אף הועבר בפועל לידי הסוכנות עם רכישתו. לפי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") עוברת הבעלות בממכר לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך האחרת להעברת הבעלות. אין חולק ואין גם עדות הסותרת את טענת הנתבעת, שהרכב הועבר לסוכנות, תוך עריכת המסמך מיום 29.6.09. ב. מזיכרון הדברים (נ/1) עולה, שהנתבע רכש הרכב ישירות מהסוכנות ואין במסמך זה כל מעורבות של הנתבעת - אם כי מתעוררת שאלה, כיצד בדיוק באותו יום בו נערך מסמך העברת הרכב מהנתבעת לסוכנות, באותו יום נמכר הרכב על ידי הסוכנות לנתבע. מכל מקום, גם אם עניין זה דורש בדיקה מעמיקה יותר, לא הוכח בפני שלא כך היו פני הדברים בין כל הצדדים המעורבים עד מכירת הרכב לידי התובע. בסופו של זיכרון הדברים, חתמו - הן הסוכנות והן הנתבע- על הצהרה לפיה, הם אחראים מיום 29.6.09 על כל נזק/עברה/דו"ח משטרתי שייגרם עקב היות הרכב ברשות ובאחזקת כ"א מהם. ג. מהמסמכים הנ"ל אף עולה, שבעת שהנתבעת העבירה הרכב לסוכנות ובעת שסוכנות מכרה את הרכב לנתבע - לא הוסתר, שהרכב עבר 190,000 ק"מ - לא הוסתר עד יום 19.7.09, עת נבדק הרכב - לבקשת התובע- על ידי מכון הדרום ושם נרשם, שהרכב עבר 103,446 ק"מ. ד. הנתבע מצהיר בבית המשפט, שהנתבעת לא שייכת כלל לעניין זה, שכן היא לא הייתה מעורבת אלא הרכב היה ברשות הנתבע והוא זה שמכר הרכב לתובע (ראה עדות הנתבע בעמ' 3 לפ', ש' 16- 17). 6. באשר לטענות המועלות על ידי התובע כנגד הנתבע, על זיוף מד האוץ, על התחזות לאדם אחר בשם יעקב לוי ועל תביעת הסכום של 31,000 ₪, אני מחליט כדלקמן: א. א) לא הוצג בפני זיכרון דברים או מסמך אחר הנוגע למכירת הרכב מהנתבע לתובע, אך אין ספק שהתובע אכן רכש את הרכב מהנתבע. הרכב נמכר לתובע ביום 20.7.09 (לפי כותרת כתב התביעה - על אף שלא נאמר במפורש מתי רכש התובע את הרכב) וכפי שעולה ממסמך "מכון הדרום", כבר ביום 19.7.09 ידע התובע את מספר הק"מ במד האוץ. לא הוברר בפני, אם בעת מכירת הרכב או במועד בדיקת הרכב, נאמר לתובע או שהתובע ידע על מספר הק"מ הקודם כפי שנרשם הן בזיכרון הדברים והן במסמך העברת הרכב מהנתבעת אל הסוכנות. מכל מקום, התובע גם לא העיד באופן מפורש, מתי נודע לו על אי ההתאמה במספר הק"מ, אך היות והתובע קושר זאת עם החלפת המנוע, הרי שיש להניח כי, לפחות, מחודש נובמבר 2009 ידע התובע על אי ההתאמה במספר הק"מ. לכן, אם התובע סבר אז שעסקינן בזיוף מד האוץ - לא מובן מדוע המתין עד ספטמבר 2010 להגיש תביעה זו ולא פנה מיידית אל המוכר בעניין זה. התובע לא הציג אף מסמך או עדות, שהוא פנה אל המוכר סמוך לאחר גילוי הזיוף. ב) במקרה כזה ולאור טענת אי התאמה במספר הק"מ, היה רשאי התובע לבקש לבטל המכר, שכן סעיף 14 לחוק המכר קובע, שעל הקונה להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה או מיד לאחר שגילה אותה - הכל לפי המוקדם יותר ואם לא הודיע הקונה - התובע- על אי ההתאמה, אין הוא זכאי להסתמך עליה. ב. א) מעורבותו של הנתבע עולה הן מעדותו של התובע והן מעדותו של הנתבע ולכן את טענותיו, מפנה בעצם התובע נגד הנתבע. טענות אלו מתייחסות גם לגבי שאלת הזיהוי, יען כי לטענת התובע הציג הנתבע את עצמו כיעקב לוי וכמיופה כח שלו - הוא ביצע את עסקת המכר. ב) הנתבע מסביר, בבית המשפט, שבעת מכירת הרכב ובעת שביקר עם התובע במכון לבדיקת הרכב, הוא לא יכול היה להזדהות כיעקב לוי, משום שבעל המכון ביקש ממנו תעודת זהות ואף צילם אותה (עמ' 3 לפ',ש' 21- 23). 7. התביעה לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי של 31,000 ₪ היא תביעת מוגזמת והתובע נקב בסכום זה כסכום סתמי מבלי להסביר ומבלי להוכיח מה פשר דרישה גבוהה זו. מעדותו של התובע בבית המשפט עולה, שהוא מלין על כך שהיה צריך להחליף מנוע, לעשות טיפולים לרכב - כל אלה עלו לו יותר מהמחיר ששילם על הרכב. טענה זו, לא רק שהיא לא נכונה ולא מוכחת, אלא שלטענת החלפת המנוע או הטיפולים, אין כל קשר לטענות שטען התובע בתביעה - טענות המופנות כלפי הנתבעים בדבר הזיוף או ההתחזות. את מצב הרכב יכול היה התובע לגלות לאחר בדיקת הרכב במכון מוסמך ואכן, לטענת התובע, הוא אכן בדק את הרכב והרכב מצא חן בעיניו לפי הבדיקה. (עמ' 1 לפ',ש' 23- 24). לכן, התובע לא הוכיח במסמך כלשהו, שהיה קשר בין הצורך בהחלפת מנוע ובין מצב הרכב לפני הקניה - מה עוד שהמנוע עלה לתובע סך של 2,912.50 ₪ בלבד ושילם עבור עבודת ההחלפה עוד סך של 1,100 ₪, כך שהתובע לא דייק כאשר העיד בבית המשפט ששילם עבור המנוע סך של 6,000 ₪ (ראה ת/1 וראה עדותו בעמ' 3 לפ',ש' 4) ולא ברור כיצד הגיע לסכום תביעה של 31,000 ₪. זאת ועוד, התובע מנסה לגבות מהנתבעים סכומים שונים עבור טיפולים שוטפים שביצע ברכב וכמובן, שאין הצדקה לחייב מאן דהוא אחר לשאת בהוצאותיו השוטפות של התובע בעניין החזקתו התקינה של הרכב, כגון: החלפת שמן מנוע, פילטר שמן או כל ההוצאות האחרות המשתקפות בחשבוניות שהגיש התובע לבית המשפט (ראה מוצגים ת/2- ת/5). 8. א. העולה מהאמור לעיל הוא, שלמעשה הנתבע בלבד היה מעורב במכירת הרכב והוא זה אשר מכר הרכב לתובע והא זה אשר גם הלך עם התובע למכון לבדיקת הרכב. הנתבע מנסה להסביר, שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על שינוי הק"מ במד האוץ, לאור האירועים בהם היה מעורב (ראה עמ' 3 לפ'',ש' 25- 30), אך אמירה זו של הנתבע היא אמירה כללית מדי וכלל לא ידוע אם הרכב נשוא תביעה זו נכלל באותם רכבים עמם היו לנתבע בעיות, אשר הביאו אותו עד לקריסת העסק. לכן, אופן העברת הבעלים ברכב זה - כפי שבוצעה בפועל ובהיעדר רישומים על מנת "לחסוך ידיים" ועצם העובדה, שאכן היה שוני במספר הק"מ במד האוץ בעת שרכש התובע את הרכב, יש מקום לקבוע לתובע פיצוי בגין כך, אך בוודאי שאין לקבוע לו את הסכום המוגזם אשר נתבע בתביעה זו - סכום שאף עולה על ערך כל הרכב. ב. למרות שהנתבע טוען, שהוא עצמו רכש את הרכב, כאשר בזיכרון הדברים נרשם מספר הק"מ 191000 ₪, טוען הנתבע - בהגינותו- שאכן ההליכים שעבר התובע בכל הקשור לרכב זה מצדיקים הענקת פיצוי ולו רק בשל טעות ברישומים. 9. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה, אני מחליט שאכן יש הצדקה לפצות את התובע ומאחר וגם קבעתי, שלא הוכח הקשר בין הצורך להחליף המנוע ובין מצב הרכב בעת הרכישה ובמיוחד לאחר שהתובע בדק הרכב והוא היה מרוצה מתוצאות הבדיקה, אני מחליט כי בהתחשב בכל הנסיבות, הסכום הסביר שייקבע לפיצוי התובע הוא סך של 4,000 ₪. על כן, אני מחייב את הנתבע גלאם גבריאל לשלם לתובע פיצוי בסך של 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. למעט הסך הנ"ל - אין אני מחייב בהוצאות נוספות. כפי שציינתי לעיל (סעיף 5 לפסק הדין) אני מחליט לדחות התביעה נגד הנתבעת 2. הטעיהרכברכב משומשקניית רכב