##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעת הינה גב' _________ ת.ז. _________, המתגוררת ב_________, _________, צלמת במקצועה. 2. הנתבעת הינה חברת "דואר מהיר לישראל בע"מ" ח.פ. _________, תאגיד סטטוטורי המספק שירותי דואר בישראל, אשר כתובתה הרשומה הינה _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 4. הסכום הנתבע מורכב מ: א. סך של 10,000 ₪ בגין שווי המצלמה שאבדה, מדגם "קנון D20", אשר שימשה את התובעת לעיסוקה כצלמת מקצועית. ב. סך של 12,394 ₪ בגין רכישת מצלמה חלופית מדגם "קנון 5D", אשר נרכשה על ידי התובעת בעקבות אובדן המצלמה המקורית. ג. סך של 7,606 ₪ בגין עוגמת נפש, אובדן ימי עבודה, הוצאות נלוות וטרחה שנגרמו לתובעת עקב אובדן המצלמה והתנהלות הנתבעת. 5. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, כפי שיפסוק בית המשפט. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 6. ביום 28/01/2009, שלחה אמה של התובעת, בשמה ומטעמה, מצלמה יקרה מדגם "קנון D20" לתיקון בבית צילום ב_________, באמצעות שירות "דואר שליחים אקספרס" של הנתבעת. 7. התובעת, שהייתה לאחר לידה, הסתמכה על שירותי הנתבעת ועל אמה שתבצע את המשלוח, ושילמה את התמורה הנדרשת עבור שירות המשלוח המהיר, מתוך ציפייה סבירה שהמצלמה תגיע ליעדה בבטחה. 8. המצלמה, אשר הייתה כלי עבודתה העיקרי של התובעת, לא הגיעה ליעדה מעולם, ואבדה במהלך המשלוח, כפי שאושר על ידי הנתבעת במכתבה מיום 08/03/2009. 9. הנתבעת, למרות אחריותה לאובדן, סירבה לפצות את התובעת בסכום הולם, והציעה פיצוי זעום בסך 576 ₪ בלבד, תוך התעלמות מערכה האמיתי של המצלמה והנזקים שנגרמו לתובעת. 10. עילת התביעה נולדה ביום 28/01/2009, עם אובדן המצלמה, והתגבשה עם קבלת הודעת הנתבעת מיום 08/03/2009, אשר אישרה את אובדן דבר הדואר ודחתה את דרישת התובעת לפיצוי הולם. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 11. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, אשר אינו עולה על הסכום הקבוע בחוק לסמכותו של בית משפט השלום. 12. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה נובעת מכך שהאירועים נשוא התביעה, לרבות מסירת דבר הדואר למשלוח, התרחשו בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות הנתבעת לאובדן דבר הדואר ## 13. הנתבעת, כספקית שירותי דואר, חבה בחובת זהירות כלפי לקוחותיה להבטיח את שלמותם והגעתם של דברי הדואר ליעדם, ובמקרה דנן, הפרה חובה זו באופן מובהק כאשר המצלמה היקרה שאבדה לא הגיעה ליעדה. 14. אובדן המצלמה במהלך המשלוח, כפי שאושר על ידי הנתבעת עצמה, מהווה הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות בין הצדדים ושל חובותיה החוקיות והחוזיות של הנתבעת, ומטיל עליה אחריות מלאה לנזקים שנגרמו לתובעת. 15. הנתבעת לא הצליחה לאתר את דבר הדואר ולא הציגה כל הסבר מניח את הדעת לאובדנו, דבר המעיד על רשלנותה בטיפול במשלוח ועל כשלים מהותיים במערך הבקרה והמעקב שלה אחר דברי דואר יקרי ערך. 16. העובדה שהנתבעת הכירה באחריותה לאובדן והציעה פיצוי, גם אם חלקי ובלתי מספק, מהווה הודאה באחריותה העקרונית לאירוע, ואין בכך כדי לפטור אותה מאחריותה המלאה לנזקים שנגרמו. 17. הנתבעת, כגוף ציבורי המספק שירות חיוני, מחויבת לסטנדרטים גבוהים של שירות ואמינות, ואובדן דבר דואר יקר ערך ללא הסבר סביר מהווה כשל חמור בהתנהלותה המצדיק הטלת אחריות מלאה עליה. ## מחדל הנתבעת ביידוע על אפשרויות ביטוח ## 18. הנתבעת, ביודעה כי מדובר במשלוח של מצלמה יקרה (כפי שניתן היה להבין מיעד המשלוח לבית צילום), הפרה את חובתה ליידע את התובעת או את אמה על אפשרות לבטח את דבר הדואר בסכום גבוה יותר, ובכך מנעה מהתובעת לצמצם את נזקיה הפוטנציאליים. 19. התובעת הסתמכה על שירות "דואר שליחים אקספרס" כבטוח ומהיר, ולא הייתה מודעת לכך שקיימת הגבלת אחריות דרקונית בחוק, וכי קיימת אפשרות לבטח את דבר הדואר בסכום גבוה יותר, מידע שהיה חיוני לקבלת החלטה מושכלת. 20. חובת היידוע של הנתבעת נובעת מעקרונות תום הלב, חובת הגילוי וחובת הזהירות המוגברת החלות על ספק שירותים ציבורי, במיוחד כאשר מדובר בפריטים יקרי ערך, והפרתה מהווה רשלנות מובהקת. 21. לו הייתה הנתבעת מיידעת את התובעת על אפשרות הביטוח, הייתה התובעת נוהגת כך, ובכך הייתה מונעת את הנזק הכספי המשמעותי שנגרם לה עקב אובדן המצלמה, ולכן מחדל זה הוא הגורם הישיר לנזק. 22. הנתבעת, כגוף מקצועי, הייתה צריכה לצפות כי אי-יידוע על אפשרויות ביטוח עלול לגרום לנזקים כבדים ללקוחותיה במקרה של אובדן, ולכן מחדלה זה מהווה התנהלות רשלנית שאינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט התנהגות סביר. ## הטעיה והצגת מצגי שווא ## 23. הנתבעת, באמצעות שירות "דואר שליחים אקספרס", יצרה מצג שווא לפיו מדובר בשירות בטוח ואמין במיוחד, המבטיח הגעה מהירה ובטוחה של דבר הדואר, מבלי ליידע על הסיכונים הכרוכים במסלול המשלוח המורכב ועל הגבלת האחריות. 24. התובעת סברה, בתום לב ובהסתמך על המצגים של הנתבעת, כי שירות "דואר שליחים" מבוטח באופן מלא וכי אין צורך בביטוח נוסף, ולו הייתה יודעת את האמת, לא הייתה שולחת את המצלמה בדרך זו. 25. אי-גילוי המידע המהותי אודות הגבלת האחריות ואפשרויות הביטוח, תוך יצירת רושם של שירות בטוח במיוחד, מהווה הטעיה של הצרכן ופגיעה באוטונומיית הרצון שלו, ומצדיק הטלת אחריות מלאה על הנתבעת. 26. הנתבעת לא ציינה בפני התובעת את העובדה שדבר הדואר עובר דרך מספר רב של תחנות, דבר המגביר את הסיכון לאובדן, ובכך הטעתה את התובעת לגבי רמת הבטיחות והאמינות של השירות. 27. התנהלות הנתבעת, אשר כללה יצירת מצג שווא של בטיחות מוגברת מבלי לספק את כל המידע הרלוונטי, מהווה הפרה של חובותיה על פי חוק הגנת הצרכן ודיני החוזים, ומצדיקה פיצוי מלא לתובעת. ## אי-תחולת הגבלת האחריות הקבועה בחוק ## 28. נוכח מחדלה של הנתבעת ליידע את התובעת על אפשרויות הביטוח ועל מסלול המשלוח המורכב, אין להחיל במקרה דנן את הגבלת האחריות הקבועה בסעיף 81 לחוק הדואר ובתקנותיו, שכן הגבלה זו מותנית בקיום חובת יידוע. 29. הפסיקה קבעה כי הגבלת אחריות, גם אם קבועה בחוק, אינה חלה כאשר ספק השירות פועל בחוסר תום לב או במחדל מהותי, כפי שאירע במקרה זה עם אי-יידוע התובעת על אפשרויות הביטוח. 30. תכלית הגבלת האחריות היא להגן על הנתבעת מפני תביעות מופרזות, אך היא אינה יכולה לשמש כמגן כאשר הנתבעת עצמה תרמה באופן אקטיבי או פסיבי לנזק על ידי מחדליה וחוסר שקיפותה. 31. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי יש לפרש הגבלות אחריות בצמצום, ובמיוחד כאשר מדובר בצרכן שאינו מיוצג ואינו בקיא ברזי החוק, יש להטיל על ספק השירות חובה מוגברת ליידע אותו על זכויותיו וחובותיו. 32. אי-החלת הגבלת האחריות במקרה זה תואמת את עקרונות הצדק וההגינות, ותמנע מצב שבו הנתבעת נהנית מהגנה חוקית למרות התנהלותה הרשלנית והמטעה כלפי לקוחותיה. ## שווי המצלמה והנזק שנגרם ## 33. שווי המצלמה שאבדה, מדגם "קנון D20", עמד על כ-6,000 ₪, כפי שאושר במסמך היבואן (במ/1), וזאת בניגוד לטענת הנתבעת כי ערכה לא הוכח. 34. בנוסף לשווי המצלמה שאבדה, נאלצה התובעת לרכוש מצלמה חלופית מדגם "קנון 5D" בעלות של 12,394 ₪, שכן הדגם המקורי לא היה זמין בשוק, וזאת על מנת להמשיך בעיסוקה כצלמת. 35. הנזק שנגרם לתובעת אינו מסתכם רק בשווי המצלמה שאבדה, אלא כולל גם את עלות רכישת המצלמה החלופית, שהייתה הכרחית להמשך עבודתה, וכן עוגמת נפש והוצאות נלוות. 36. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור את טענות התובעת בדבר שווי המצלמה שאבדה ועלות המצלמה החלופית, ולכן יש לקבל את גרסת התובעת במלואה. 37. הפיצוי בסך 576 ₪ שהוצע על ידי הנתבעת הינו מגוחך ואינו משקף כלל את הנזק האמיתי שנגרם לתובעת, ומהווה ניסיון להתנער מאחריותה המלאה. ## התיישנות התביעה ## 38. טענת הנתבעת בדבר התיישנות התביעה דינה להידחות, שכן התביעה הוגשה ביום 19/01/2010, פחות משנה מיום שליחת דבר הדואר (28/01/2009) ומיום קבלת הודעת הנתבעת (08/03/2009). 39. סעיף 84 לחוק הדואר קובע כי תביעה תוגש תוך שנה מיום קבלת דבר הדואר או מיום דחיית הדרישה לפיצוי, ובמקרה זה, התובעת עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בחוק. 40. תשובת הנתבעת מיום 08/03/2009 לא הייתה בבחינת דחיית דרישת התובעת, אלא אישור לפיצוי חלקי, ולכן לא החל מרוץ 90 הימים להגשת תובענה ממועד זה. 41. פרשנות מרחיבה של סעיף 84 לחוק, כפי שנקבעה בפסיקה, מאפשרת לתובע להמתין שנה עד הגשת דרישתו בכתב, ולאחר מכן 3 חודשים נוספים להגשת התובענה, ובמקרה זה התובעת פעלה במהירות רבה יותר. 42. יש להתחשב בכך שהתובעת אינה עורכת דין ואינה מיוצגת, ופרשנות סעיף 84 לחוק אינה נהירה לאדם מן היישוב, ולכן אין להחמיר עמה בפרשנות דווקנית של מועדי ההתיישנות. ## עוגמת נפש והוצאות נלוות ## 43. אובדן המצלמה, שהייתה כלי עבודתה העיקרי של התובעת, גרם לה לעוגמת נפש רבה, ללחץ נפשי, לאובדן הכנסה ולאי-נוחות משמעותית, המצדיקים פיצוי בגין נזק לא ממוני. 44. התובעת נאלצה להשקיע זמן ומשאבים רבים בבירורים מול הנתבעת, ברכישת מצלמה חלופית ובניהול ההליך המשפטי, וכל אלה מהווים הוצאות נלוות ועוגמת נפש שיש לפצותה עליהן. 45. הנתבעת, בהתנהלותה ובסירובה לפצות את התובעת באופן הולם, החמירה את עוגמת הנפש שנגרמה לה, ואילצה אותה לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לקבל את המגיע לה. 46. הפיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות נלוות נועד לפצות את התובעת על הפגיעה באיכות חייה, על הטרחה ועל הזמן שהושקעו בעקבות מחדלי הנתבעת, ומהווה מרכיב חיוני בסעד המבוקש. 47. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובעת פיצוי הולם בגין עוגמת הנפש וההוצאות הנלוות, בהתחשב בנסיבות המקרה ובחומרת מחדלי הנתבעת. ## הפרת חובה חקוקה ## 48. הנתבעת הפרה את חובותיה על פי חוק הדואר, התשמ"ו-1986, ובמיוחד את חובתה לטפל בדברי דואר בזהירות ובאחריות, ולספק שירות אמין ובטוח ללקוחותיה. 49. בנוסף, הנתבעת הפרה את חובותיה על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בכך שלא סיפקה מידע מהותי אודות הגבלת האחריות ואפשרויות הביטוח, ובכך הטעתה את התובעת. 50. הפרת חובות חקוקות אלו מהווה עילה נזיקית עצמאית, המצדיקה הטלת אחריות על הנתבעת וחיובה בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת. 51. תכלית החוקים הנ"ל היא להגן על הציבור ועל הצרכנים מפני התנהלות רשלנית או מטעה של ספקי שירותים, ובמקרה זה, הנתבעת פעלה בניגוד לתכלית זו. 52. הטלת אחריות בגין הפרת חובה חקוקה תשלח מסר ברור לנתבעת ולספקי שירותים אחרים בדבר חובתם לפעול בשקיפות, בזהירות ובהגינות כלפי לקוחותיהם. ## רשלנות הנתבעת ## 53. הנתבעת התרשלה בטיפול במשלוח המצלמה, בכך שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת אובדנה, ולא הצליחה לאתר אותה למרות בדיקותיה. 54. רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי גם במחדלה ליידע את התובעת על אפשרויות הביטוח ועל הסיכונים הכרוכים במשלוח, ובכך מנעה מהתובעת לנקוט בצעדים לצמצום נזקיה. 55. הנתבעת, כגוף מקצועי ובעל מומחיות בתחום הדואר, הייתה צריכה לצפות את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מאובדן פריט יקר ערך, ולנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעתו. 56. התנהלות הנתבעת, אשר כללה כשלים בטיפול במשלוח וביידוע הלקוח, אינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות הנדרש מספק שירותי דואר סביר, ומצדיקה הטלת אחריות בגין רשלנות. 57. הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובעת ברור וישיר, שכן ללא מחדליה של הנתבעת, המצלמה לא הייתה אובדת והתובעת לא הייתה נאלצת לשאת בנזקים כבדים. ## חוסר תום לב של הנתבעת ## 58. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שהציעה פיצוי זעום ובלתי הולם, תוך התעלמות מערכה האמיתי של המצלמה ומהנזקים שנגרמו לתובעת, ובכך ניסתה להתנער מאחריותה המלאה. 59. סירובה של הנתבעת להגיע לפשרה הוגנת, למרות שהכירה באחריותה לאובדן, מעיד על חוסר תום לב בניהול המשא ומתן ועל ניסיון לנצל את מעמדה כגוף חזק מול לקוח פרטי. 60. הנתבעת לא פעלה בשקיפות מלאה כלפי התובעת, ולא סיפקה לה את כל המידע הרלוונטי אודות זכויותיה ואפשרויותיה, ובכך פגעה בעקרון תום הלב החל על צדדים להתקשרות. 61. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי חובת תום הלב חלה על כל שלבי ההתקשרות, לרבות שלבי המשא ומתן והטיפול בתביעות, והפרתה מצדיקה הטלת אחריות ופיצוי. 62. התנהלות הנתבעת, אשר כללה ניסיון להגביל את אחריותה באופן דרקוני מבלי ליידע את הלקוח, וסירוב לפצות באופן הולם, מהווה הפרה של חובת תום הלב ומצדיקה התערבות שיפוטית. ## אשם תורם ## 63. התובעת תטען כי לא היה כל אשם תורם מצידה לאובדן המצלמה או להיווצרות הנזק, שכן היא פעלה בתום לב והסתמכה על שירותי הנתבעת כפי שהוצגו לה. 64. לקוח סביר היה יכול לסבור כי שירות "דואר שליחים אקספרס" הינו בטוח ואינו דורש ביטוח נוסף, במיוחד כאשר הנתבעת לא טרחה ליידע אותו על אפשרויות הביטוח. 65. הנתבעת, כגוף מקצועי, היא זו שחבה בחובת יידוע מוגברת כלפי לקוחותיה, ואין להטיל על התובעת את האחריות למחדליה של הנתבעת. 66. הפסיקה קבעה כי אין להטיל אשם תורם על צרכן שלא ידע על פרטים מהותיים שלא גולו לו על ידי ספק השירות, במיוחד כאשר מדובר במידע שהיה באחריות הספק למסור. 67. במקרה זה, כל האחריות לאובדן המצלמה ולנזקים שנגרמו מוטלת על הנתבעת, ואין כל מקום להפחית את הפיצוי המגיע לתובעת בגין אשם תורם. ## סמכות בית המשפט לתביעות קטנות ## 68. התובעת תטען כי יש לפרש את הוראות החוק והתקנות באופן המיטיב עם הצרכן, במיוחד כאשר מדובר בהליך המתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות, שבו התובע אינו מיוצג. 69. תכלית בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר לאזרח הפשוט לממש את זכויותיו באופן מהיר ויעיל, ללא צורך בייצוג משפטי, ולכן יש לנקוט בגישה מקלה כלפיו. 70. פרשנות דווקנית של הוראות החוק, במיוחד אלו הנוגעות להגבלת אחריות או למועדי התיישנות, עלולה לפגוע ביכולתו של הצרכן לממש את זכויותיו ולגרום לו עוול. 71. כבוד בית המשפט מתבקש להפעיל את שיקול דעתו ולהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובמעמדה של התובעת כצרכנית שאינה מיוצגת, בעת הכרעתו. 72. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי בתי המשפט לתביעות קטנות רשאים לסטות מכללי הפרוצדורה הנוקשים, על מנת להגיע לתוצאה צודקת והוגנת, וזאת בהתאם לסעיף 62 לחוק בתי המשפט. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין אובדן משלוח בדואר ישראל:## 1. בפניי תביעה על סך 30,000 ₪ שהגישה התובעת בגין אי הגעת משלוח מצלמה ששלחה אם התובעת באמצעות הנתבעת - ליעדו. 2. בכתב התביעה פירטה התובעת כי הייתה ברשותה מצלמה יקרה מאד של חברת קנון D20 המשמשת לעיסוקה כצלמת. אמה שלחה בשמה, מכיוון שהיתה לאחר לידה, את המצלמה לתיקון בבית הצילום ברמת גן, ומסרה אותה לידיו של פקיד דואר ישראל. אמה שלחה את המצלמה בקופסא בדואר (דואר שליחים אקספרס), שילמה על כך, המצלמה נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה. לטענת התובעת, רשות הדואר לא מוכנה לקחת אחריות על העניין, והיתה מוכנה לפצות אותה רק על סך של 576 ₪ למרות שנאלצה לרכוש מצלמה בשווי 10,000 ₪, ואת הדגם של המצלמה שהיתה לה לא ניתן היה להשיג. כן צירפה התובעת העתק מחשבונית המשלוח ומכתב שהפנתה אל הגב' ריקי חוגי, מנהלת שירות הלקוחות של דואר שליחים. 3. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה לאור טענות התובעת ולאור הוראות חוק הדואר התשמ"ו - 1986 (להלן: "החוק"). לטענתה, על פי ס' 84 לחוק, התביעה מתייתרת מפאת התיישנות מאחר והחבילה נשלחה בתאריך 28/01/09, וביום 08/03/09 נשלחה הודעה לתובעת הדוחה את דרישתה לפיצוי. התביעה הוגשה ביום 19/01/10 - לאחר חלוף 10 חודשים מיום ההודעה, ולכן התביעה התיישנה. כן, הפנתה הנתבעת לפרק ו' לחוק, הקובע בס' 77(א)(1) כי אחריות הנתבעת לנזק, גניבה או אובדן של דבר דואר פנים אינה חלה אלא על דבר דואר שנתקבל למשלוח תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור, היינו - דואר רשום. ס' 81 קובע לחוק קובע כי גם במקרה שקיימת אחריות - אין הנתבעת חייבת בפיצויים אלא כדי "שווי הנזק לדבר הדואר" או כדי ערכו של דבר הדואר אם אבד, ניזוק או נגנב, אך לא למעלה מן הסכום אשר נקבע ע"י השר בתקנות לאותו סוג של דבר דואר. תקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים) התשס"ח - 2008 שהותקנו ע"י שר התקשורת מגבילות את סכום הפיצויים במקרה דנן ל-561 ₪. הנתבעת הפנתה לפסיקה בה נקבע כי החסינות המוקנית לנתבעת כמוביל דברי דואר לאומי הינה הגנה ראויה ותכלית ראויה: ע"א 1439/90 מ"י (רכבת ישראל) נ' הום-חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מז(2) 346; בר"ע (ירושלים) 635/05 הרוש אברהם נ' רשות הדואר תק'-מח 2005(2), 751; ע"א 742/93 יעקב אזולאי נ' חב' דואר ישראל בע"מ פס"מ נה 476; ת"ק 7523/97 יעקב ברכר נ' רשות הדואר (צורף לכתב ההגנה). הנתבעת טענה עוד כי בדיקה מטעמה, לרבות בדיקת ביטחון, העלתה כי דבר הדואר שנשלח ביום 28/01/09 לא אותר, ולא ניתן להתחקות אחריו, וע"כ ביום 08/03/09 נשלח לתובעת מכתב המאשר פיצוי מקסימאלי בשל אובדן פריט דבר הדואר. לטענתה, סכום התביעה מופרז ואינו מוכח. התובעת לא הוכיחה את ערך הפריט שאבד ולא צורפה כל ראיה בגין ערכה הממשי של המצלמה המקולקלת. גם לנטען בכתב התביעה לרכישת מצלמה חדשה בשווי 10,000 ₪ לא צורפה כל חשבונית או קבלה. מכל מקום, לתובעת נשלחה המחאה בסך 576 ₪ הכוללת את סכום הפיצוי המירבי המותר עפ"י התקנות דאז ודמי משלוח. הנתבעת צירפה העתק מכתב הפיצוי לתובעת. על כן, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף ולחילופין לגופה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת. 4. בדיון מיום 21/06/10 העידה התובעת כי המצלמה היתה מבוטחת בביטוח תכולת הדירה. יש לה הוכחה לקניית המצלמה החדשה- 5D של חברת קנון שעלתה 12,394 ₪. היא לא זוכרת מתי קנתה את המצלמה שאבדה, בערך כשנתיים לפני המקרה. לא קיימת אפשרות להשיג את אותה מצלמה. אחרי שהמצלמה נעלמה היא גילתה שהחבילה עוברת כ-5 תחנות, ולו היתה יודעת זאת - לא היתה שולחת את המצלמה. הטעו אותה בכך שלא הודיעו לה על אפשרות ביטוח למצלמה, מבחינתה - דואר שליחים זה מבוטח. נציג הנתבעת העיד כי הם חברה ממשלתית שעובדת על פי החוק. הם פעלו ככל שיכלו, לרבות בדיקות בטחוניות, והתובעת פוצתה בסכום המקסימאלי. מבחינה משפטית הצורה בה התובעת שלחה זה דואר רשום, הפנה לכתב ההגנה ולחוק הדואר - וביקש לדחות את התביעה. בדיון מיום 21/02/11 הגישה התובעת את המסמך מהיבואן של קנון (במ/1) המאשר כי בפברואר 2009 המצלמה מדגם Canon EOS 20D לא נמכרה יותר, ובמקומה נמכר הדגם Canon EOS 50D בעלות של 6,000 ₪. התובעת הוסיפה כי היא קנתה מצלמה בעלות של 13,000 ₪ וחשבה שהיא התחליף. כן הציגה את תעודת הביטוח שעשתה. נציג הנתבעת חזר על האמור בכתב ההגנה ובדיון הקודם. כן הוסיף שמכיוון שראה את צערה של הנתבעת והתרשם שאבד פריט יקר ערך - מוכן להיות בקשר עם הממונים בנוגע לפשרה, ולאחר בירור אמר כי הם מוכנים לתשלום הוצאות נלוות בסך 300 ₪ בנוסף ל-561 ₪. 5. דיון ומסקנות א. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשליחת דבר דואר על ידי אם התובעת ביום 28/01/09, באמצעות הנתבעת, וכי דבר דואר זה לא אותר - כמצוין בהודעת הנתבעת מיום 8/03/09 לתובעת. דבר הדואר כלל את מצלמתה של התובעת, וערכה - לפי במ/1 - כ-6,000 ₪. לא הובאה כל ראיה לסתור טענתה זו. ב. לעניין טענת הנתבעת באשר להתיישנות תביעת התובעת - דינה להידחות. על פי סעיף 84 לחוק הדואר, תשמ"ו - 1986 (להלן: "החוק"), לא התקיימה מי מהחלופות המפורטות, על כי באשר לשירות דואר פנים לא חלפה שנה מיום שנתקבל דבר הדואר (28/01/09) ועד דרישת התובעת בכתב על פיצוי הולם מבעל הרישיון הכללי (22/02/09), וכן לא היה בתשובת הנתבעת מיום 8/03/09 לתובעת כדי דחיית דרישתה אלא אושר לה פיצוי עקב אי איתור דבר הדואר ששלחה. קביעת הפיצוי כגובה הקבוע בסעיף 81 לחוק, בתקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים) התשס"ח 2008 - אינו בבחינת דחייה דרישת התובעת, שאחריה ניתן להגיש תובענה תוך 90 יום (התביעה הוגשה ב-19/01/10). הנתבעת הכירה באחריותה לאובדן - ונתנה לתובעת "פיצוי הולם", כהחלטתה - שלא סתרה תביעה נקובה בסכום של התובעת - שנדחתה. עוד אני סבורה כי החלופות בסעיף 84 מחייבות פרשנות מרחיבה לפיה יצטרפו המועדים שבהם - על כי יכול תובע להמתין שנה עד הגשת דרישתו בכתב לנתבע, שאינו מוגבל בזמן מתן תשובתו, ולאחריה - יחל מירוץ 3 חודשים מיום קבלת התשובה ועד להגשת התובענה - ובסה"כ לפחות 15 חודשים, בעוד שבמקרה שבפניי מיהרה והגישה התובעת תביעתה פחות משנה לאחר שליחת דבר הדואר, ולא השחיתה זמנה לריק. תכלית הוראת החוק כנ"ל הינה לקבוע מתווה זמנים מואץ - ולא היתה חריגה ממנו על ידי התובעת. אין להתעלם גם מניהול ההליך בביהמ"ש לתביעות קטנות, בהן התובעת אינה עו"ד, אינה מיוצגת, ופרשנות אפשרית של סעיף 84 לחוק אינה נהירה לה, כאדם מן הישוב. ג. באשר לגובה קביעת הפיצוי, כמפורט בתקנות כנ"ל - הנתבעת לא טרחה ליידע את התובעת בדבר האפשרות לבטח את דברי הדואר, וכדבריה במכתבה לנתבעת מיום 22/02/09, בו דרשה פיצוי הולם לאבדן מצלמתה - לו היתה עושה כן הנתבעת - כך היתה נוהגת. כן לא ציינה הנתבעת את התחנות בהן עובר דבר הדואר שנשלח בדואר שליחים, תמורת סכום גבוה יותר, ולא מגיע ישירות ליעדו, כפי שסברה. הנתבעת יכלה להבין כי מדובר במצלמה, על פי יעד המשלוח, ולכן יכלה להזהיר את התובעת על מסלול שליחתה, ואפשרות ביטוחה - אך לא עשתה כן. עדותה וגרסתה של התובעת כי לא ידעה על אפשרות ביטוח המצלמה - היתה מהימנה וכנה. אני סבורה כי משום שאחריותה של הנתבעת הוגבלה בחוק - לתכלית ראויה, חובה היה עליה לצמצם את הנזק והסיכון על ידי יידוע קהל הלקוחות בדבר אפשרות הביטוח. אני סבורה כי נוכח מחדלה זה של הנתבעת - לא חלה הגבלת אחריותה, כמפורט בתקנה 4(א) לתקנות וסעיף 37(ג) לחוק. כן לא היה אשם תורם אצל התובעת - על כי יכל לקוח סביר לסבור כי דואר שליחים הינו בטוח, ואין צורך בביטוחו של דבר הדואר הנשלח. 6. נוכח כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 6,000 ₪, תוך 21 יום. 7. ערעור ברשות תוך 15 יום. משלוחכתב תביעהמסמכיםפיצוייםדואראובדן משלוח