תביעה נגד המשטרה | עו"ד רונן פרידמן

האם ניתן להגיש תביעה נגד המשטרה ? ## סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים:## לעניין סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים, ראו: דבריו של כב' השופט מלץ ב-ע"פ 64/86 אשש נגד מדינת ישראל: "שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עברין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה. מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים, פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי". וכן דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 7141/05 ויטקון נ' מפכ"ל המשטרה: "האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל". ##חובת הזהירות של המשטרה:## לעניין היקף חובת הזהירות המוטלת על המשטרה, נקבע בעניין ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל: "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". בעניין ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, בית המשפט ציין כי: "בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות - שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית." חובת הזהירות של המשטרה נובעת ממכלול סמכויותיה. המשטרה, כמו גוף שלטוני, צריכה לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק. ##חובת הזהירות קונקרטית של המשטרה:## חובת זהירות קונקרטית- בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נבחנת חובת המזיק הספציפי לחזות את נזקו של הניזוק הספציפי בנסיבות המיוחדות של המקרה. בשונה מבחינת הצפיות בחובת הזהירות המושגית, שעניינה מה אדם סביר היה צריך לצפות כעניין נורמטיבי, הבחינה בחובת זהירות קונקרטית הינה מה אדם סביר יכול לצפות כעניין טכני. מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, על הנתבעים מוטל הנטל להראות כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של החובה. בפסיקה נקבע כי על המשטרה להפעיל את הסמכויות הנתונות לה בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים לה "באותה מיומנות וסבירות ולנקוט באותם אמצעי הזהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ור' עניין בוסקילה). במקביל, ב-עניין ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס, מציין בית המשפט את השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה. כך, בעת קביעת המדיניות המשפטית בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה, יש להישמר מפני הרתעת יתר ומחיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, כזו שתביא להססנות בפעילות השוטרים ולסרבול בהתנהלותם. זאת, לצד הצפת בית המשפט בתביעות אזרחיות כנגד המשטרה. כפי שציין כב' השופט ריבלין ב-רע"א 5277/08 עיזבון אליקשוולי נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל, יש לנהוג זהירות בהטלת אחריות. עם זאת, מבהיר בית המשפט בעניין וייס, כי: "שיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית" מכל מקום, הצפיות הנדרשת לא צריכה להתייחס לכלל פרטי האירוע שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי של האירוע. ור' ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה. ##בחינת סבירות ההתנהגות של המשטרה ע"י בית המשפט:## סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות בזמן אמת, בנסיבות ובתנאים שהיו במועד הרלבנטי. לפיכך, אין ללמד בחכמה לאחר מעשה, כי נפל פגם בהתנהלות המשטרה בזמן אמת העולה כדי התרשלות. כמו כן, סבירות זו הינה פונקציה של הנסיבות בהן פעלה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל). משכך, עצם קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולה משטרתית, אינו מהווה בהכרח, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. ייתכן כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית, אולם על אף זאת, יינקט נזק אגב הפעולה המשטרתית. לפיכך, שאלת קיום החובה תיבחן במנותק משאלת הנזק (ור' עניין בוסקילה). עניין חגי יוסף אף מבהיר זאת: "חובת זהירות קונקרטית של הרשות הציבורית כלפי הפרט קמה בנסיבות ספציפיות שבהן החובה המושגית מקבלת ממשות מוחשית. הפרת החובה הקונקרטית על-ידי הרשות הציבורית מותנית במבחן הצפיות (ענין גורדון, בעמ' 137), אך היא אינה תלויה בהכרח במבחן התוצאה. עשוי להיות, כי חרף עמידתה של הרשות בחובה הקונקרטית, תוך הפעלת שקידה ראויה בפעולתה, עדין התוצאה הרצויה לא תושג וייגרם נזק לפרט. התוצאה המזיקה היא אמנם תנאי הכרחי לצורך גיבושה של עוולת הרשלנות, אך היא אינה תנאי מספיק לקיומה של הפרת חובת הזהירות. לצורך כך נדרש להראות, בין היתר, כי הרשות הפרה את החובה הקונקרטית שחלה עליה, ולא נקטה בנסיבות המקרה באמצעי הזהירות שנדרשו ממנה. המבחן לצורך כך הוא אובייקטיבי. שאלת עמידתה של הרשות בחובה החלה עליה נבחנת על-פי הנסיבות והנתונים בזמן אמת ולא בדיעבד (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל). "וזאת להדגיש: גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות העניין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-11; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, אפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה." וראו עוד על כך ב-ע"א 4371/13 לסרי נ' משטרת ישראל; ת"א 54346-09-11 מסטפא נ' מדינת ישראל משטרת משגב). ##להלן פסק דין בנושא פיצוי על מחדלים של המשטרה - תביעה נגד המשטרה בבית משפט לתביעות קטנות:## בפתחו של פסק הדין, הנני מוצאת לנכון לציין כי ענייננו בתובע שהינו בן 81 שנים, ניצול שואה שקיבל על כך דרגת נכות. מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, נתונים שקיבלתים כמהימנים עליי, עולה כי בתחילת חודש מרץ 2009, נגנב רכבו של התובע, טנדר סובארו, ממקום חנייתו ליד בית התובע. התובע הודיע על כך מיידית למשטרה. לאחר מספר ימים, בתאריך 10.3.09, בשעה 22:00 בלילה, זומן התובע טלפונית על ידי משטרת חיפה להגיע לרח' אבא חושי בחיפה, שם נמצא רכבו נטוש על המדרכה ולקבל את הרכב לרשותו. משהגיע התובע למקום, הסתבר לו כי לרכבו נגרמו נזקים וכן היו מודבקים על שמשת רכבו דו"חות חניה וזאת בשל חניית רכבו על המדרכה. אנשי המשטרה שפגשו בתובע במקום הבטיחו לו כי ידאגו לביטול הדו"חות והתובע לקח את רכבו ודאג לתיקונו. מיד לאחר שהרכב תוקן והתובע ביקש לנסוע בו לצורך עבודתו, נעצר על ידי ביקורת משטרתית וזו העלתה כי ברישומי המשטרה הרכב רשום עדיין כגנוב. איש המשטרה שעצר את התובע הודיעו באותו מעמד כי אינו רשאי לנסוע ברכבו עד שיוסדר עניין הרישום במשטרה והתובע אכן לא עשה עוד שימוש ברכבו. התובע פנה מספר רב של פעמים לתחנת המשטרה בחיפה כדי לעשות לשינוי רישום הרכב כגנוב, אך כל פניותיו לא נשאו פרי. לבסוף, בתאריך 11.7.09, כתב התובע מכתב אל האגף ליחסי הציבור במטה הארצי של המשטרה ותיאר את מצוקתו הקשה. משמכתב זה לא נענה, פנה התובע פעם נוספת לאגף ליחסי ציבור וזאת במכתב מיום 24.7.09. רק ביום 7.9.09 נשלח לתובע מכתבו של קצין היחידה לתלונות הציבור, המודיע לתובע כי בקשתו מיום 11.7.09 טופלה באורח מיידי ומעמדו של הרכב כגנוב שונה לרכב שנמצא. כן מצויין במכתב כי התובע כבר קיבל על כך הודעה בדואר. במכתב זה אף מצויה התנצלות המשטרה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע. לכתב ההגנה לא צורף כל אישור על משלוח הודעה שכזו והתובע, בכתב תביעתו, מציין כי לראשונה נודע לו על שינוי הרישום רק משקיבל את מכתב המשטרה מיום 7.9.09. באשר לטיפול "המיידי" שנעשה לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 11.7.09, כמתואר לעיל, מסתבר כי שינוי סטטוס הרכב הוזן לרישומי המשטרה רק ביום 30.7.09. כאמור, אין כל תיעוד על כך שלאחר 30.7.09 ולפני 7.9.09 הודע לתובע על שינוי הרישום במשטרה וטענתו של התובע בכתב תביעתו כי עד לקבלת המכתב מיום 7.9.09 לא קיבל כל הודעה על שינוי הרישום - עומדת בעינה ומהימנה עליי לחלוטין. מכל מקום, אין חולק כי השינוי המבוקש נרשם במערכת המשטרתית רק ביום 30.7.09. לטענת התובע, בגין השתלשלות אירועים זו, נגרמו לו נזקים, אותם פירט בכתב תביעתו ואליהם אתייחס בהמשך. בתגובה לכתב התביעה הפשוט, התמציתי והמאופק של התובע, הוגש לביהמ"ש על ידי מתמחה מפרקליטות חיפה כתב הגנה בוטה ומתלהם, המכיל 11 עמודים של טיעונים עובדתיים ומשפטיים המנוסחים בלשון משפטית ובהם, בין היתר, דברי בלע על התובע המגיש לביהמ"ש "תביעה טורדנית וקנטרנית, שלא באה לעולם אלא כדי לנצל לרעה את הליכי ביהמ"ש וזאת לצורך העשרת קופת התובע על חשבון קופת הציבור" (סע' 2ב' לכתב ההגנה). מן העבר השני, מורעפים בכתב ההגנה דברי שבח על משטרת ישראל, אשר "כל פעולותיה וייעודה של הנתבעת, הינו לטובת ולמען האזרח והשמירה על הסדר הציבורי. כך פעלה הנתבעת בעניינו של התובע, עניינו טופל מיד ובתוך זמן קצר נמצא והוחזר אליו רכבו הגנוב, המניעה הרישומית "רכב גנוב" הוסדרה והוסרה בתוך זמן קצר וסביר ועל כך נשלחה הודעה באמצעות הדואר לתובע, ואין בפעולות אלה כל רשלנות אף לא חלקית" (סע' 10 לכתב ההגנה. יש לזכור כי למרות צורת התבטאות זו כנגד התובע, מאשרת הנתבעת בכתב הגנתה כי עיקרי טענותיו של התובע לעניין השארת רישום הרכב כגנוב במשך תקופה ארוכה אכן נכונים והינה מודה בהם, וכאשר התובע מקבל מכתב התנצלות מן המשטרה על פועלה בכל המתייחס לגניבת רכבו. לקביעתי, לא היה כל מקום לנקוט סגנון שכזה בניסוח כתב ההגנה. לטעמי, אם ניתן למצוא פסול בכתבי הטענות, הרי שיהא זה כתב ההגנה, בו הנתבעת היא זו שמפעילה את כוחה ויכולותיה, באמצעות נציגיה המיומנים ועושה להעלבת אזרח תמים ולפגיעה בו, כאשר הינו מבקש לתבוע פיצוי בגין נזקים שהינו סבור כי נגרמו לו על ידי הנתבעת. גם אם סבורה הנתבעת כי הסכומים הנדרשים בתובענה אינם ברי הוכחה והינם מופרזים - אין הצדקה לניסוח כתב ההגנה, כפי שנוסח. לישיבת ביהמ"ש הראשונה שנקבעה ליום 22.4.10, לא התייצב התובע ולבקשת הנתבעת - נדחתה תביעתו. ביום 25.4.10 הוגשה לביהמ"ש בקשת התובע לביטול ההחלטה ובה הינו מסביר כי נבצר הימנו להתייצב בביהמ"ש עקב מצבו הרפואי. תיעוד רפואי צורף לבקשה זו. ביום 27.4.10 ניתנה החלטת ביהמ"ש לבטל את פסק הדין הדוחה את התביעה, כפוף לתשלום הוצאות לנתבעת בסך של 350 ₪, סכום שאכן שולם על ידי התובע. בישיבת ביהמ"ש שלאחר מכן, ביום 21.10.10, עתר התובע לדחיה כדי להביא מסמכים על ההוצאות שנגרמו לו, כטענתו בכתב התביעה והדיון נדחה ליום 22.11.10. באותו מועד מתקיימת שביתת הפרקליטים, אך מתמחה מטעם הפרקליטות מתייצבת בביהמ"ש לדיון שנקבע ליום 22.11.10. התובע הביא עמו לאותו מועד את הקבלות שברשותו ומסרן לנציגת הנתבעת. באותה ישיבה מסכימים הצדדים לקבל את המלצת ביהמ"ש, לפיה תשלם הנתבעת לתובע, מבלי להכיר באחריות את הסך של 12,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של תביעתו, ללא צו להוצאות וכי יינתן פסק דין בהתאם. עם זאת, שומרת הנתבעת על זכותה לבקש "ביטול", עקב שביתת הפרקליטים. על בסיס הסכמה זו, ניתן פסק הדין בהתאם. ביום 20.12.10, באופן מפתיע ביותר, מוגשת לביהמ"ש בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן ביום 22.11.10. בבקשה זו מצויין כי הינה מוגשת על בסיס התייעצות עם פרקליט המחוז ועל דעתו. לטעמי, טוב היתה עושה הנתבעת אם היתה שמה קץ לאותה פרשה אומללה, שבה נפגע התובע על ידי מחדלי הנתבעת, ומשאירה את פסק הדין בעינו; במיוחד כאשר נראה היה כי אין לה הגנה הראויה להישמע אל מול פירוט הנזקים להם טען התובע. לא כך סברה המדינה, ולהבדיל מן ההחלטות הרבות שניתנו במהלך שביתת הפרקליטים בעניינים אחרים, לרבות בעניינים פליליים קשים ואשר נראה כי נשארו על כנן - דווקא בעניין זה החליטה המדינה כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק שלא להשאיר את פסק הדין על כנו. ביום 22.12.10, ניתנה החלטתי לשמוע את הבקשה לביטול פסק הדין ואת שמיעת ההוכחות, אם יהא צורך בכך, ביום 24.2.11 והנתבעת חוייבה בתשלום הוצאות התובע בסך של 500 ₪. הסך הנ"ל לא שולם על ידי הנתבעת. ביום 24.2.11, ניתנה החלטתי לבטל את פסק הדין שניתן ביום 22.11.10 ונשמעו הראיות. לביהמ"ש הוצגו הקבלות שאסף התובע במהלך התקופה של ששת החודשים, בה רכבו היה מושבת. התובע הציג קבלות על סך כולל של 2,212 ₪ וזאת בגין ביצוע הובלות של חומרי בניין שהיו דרושים לו לצורך עבודתו וכאשר, אלמלא הושבת רכבו, הוא היה זה שהיה מבצע את ההובלות, ברכבו שלו. (בסיכום תק/2 שעשה התובע - טעה בחישוב סה"כ הקבלות שהגיש בפועל). נציגת הנתבעת הצביעה על שתי קבלות, מיום 30.7.09 ומיום 31.8.09, בטענה כי אלה מתייחסות לתקופה שלאחר שינוי הסטטוס של הרכב מגנוב לכזה שנמצא וכי יש לנכות את סכומן של שתי קבלות אלה, בסך כולל של 466 ₪, מן הסכום הנתבע. הנני דוחה את הטענה. כאמור, קבעתי לעיל כי התובע קיבל את ההודעה על שינוי הרישום רק לאחר 7.9.09 ודבריו כי לא כלל בחשבון נזקיו כל הסעה המתייחסת לתקופה שלאחר קבלת ההודעה - מהימנים עליי לחלוטין. כן הגיש התובע קבלות על נסיעות בתחבורה הציבורית, בסך כולל של 3,547 ₪. נציגת הנתבעת הציגה בפני התובע אישורים על כך שנסע חינם בתחבורה הציבורית, אך התובע הסביר כי אכן היו אלה נסיעות ספורות וקיבלן בחינם במסגרת פיצוי שקיבל מאגד, אך לא תבע כלל את סכומן בתביעה זו. הוכח כי התובע שילם את מלוא ההוצאות בגין רישוי הטנדר והביטוח באורח רצוף, גם לגבי התקופה של ששת החודשים שבה היה הרכב מושבת, כאשר הסך הכולל של ההוצאות בגין כך למשך שנה אחת הינו 3,941 ₪. מסכום זה עותר התובע לפצותו רק במחצית הסכום, הואיל והרכב היה מושבת רק 6 חודשים; משמע - 1,970.50 ₪ בלבד. הנני מקבלת כמהימנים עליי את דברי התובע לעניין התשלום בגין הרישוי והביטוח, לגביהם הוגש תיעוד ואף נציגת הנתבעת המציאה אישורים כי כל הסכומים בגין הרישוי והביטוח אכן שולמו על ידי התובע. לטענת הנתבעת, עשה התובע שימוש ברכבו בתקופה שבה טען כי השבית את הרכב ולראיה הציגה דו"ח תנועה שנרשם לתובע בעיר צפת, בגין נהיגת רכב מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות. התובע הסביר כי בתקופה הנדונה אכן התגורר בצפת, ליד תחנת אגד, מקום בו נרשם לו הדו"ח, וכי היה נוהג לעשות ברכבו סיבובים קטנים בלבד, ליד הבית, כדי שלא יגרמו לרכב נזקים נוספים עקב אי עשיית שימוש בו למשך תקופה כה ארוכה. אף דבריו אלה של התובע מקובלים עליי והנני נותנת בהם אמון מלא. דברי התובע כי אכן השבית את רכבו למשך חצי שנה - עומדים בעינם. לעניין הדו"חות שנרשמו לרכב התובע עקב השארת רכבו על המדרכה, וזאת על ידי מי שגנבו, גרסה הנתבעת כי לתובע נרשם רק דו"ח אחד וזה בוטל. התובע, בעדותו בביהמ"ש לעניין זה, הסביר כי לרכב נרשמו מספר דו"חות ולא רק אחד ומשפנה למשטרה, בוטל רק אחד מהם. עם זאת, הופיע בבתי המשפט לצורך טיפול באותם דו"חות. כאשר התובע לא עתר לפצותו בגין תשלום דו"חות שנרשמו כך לרכבו - אין לעניין זה משמעות של ממש לצורך קביעת גובה הוצאותיו. על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכח שבמשך תקופת ההשבתה, נגרמו לתובע נזקים מיוחדים בסך כולל של 7,759.50 ₪. כן הנני מקבלת כי לתובע נגרמו נזקים כלליים, במיוחד בגין הצורך לטפל מספר פעמים רב בשכירת רכב לביצוע ההובלות עבורו, בגין הצורך לעשות שימוש בתחבורה הציבורית במקום ברכבו בפרק זמן כה ארוך של חצי שנה וכן בבזבוז הזמן בפניותיו למשטרה ולביהמ"ש, פניות בע"פ ובכתב, בסך כולל של 5,000 ₪. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 12,759.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה. אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה. תביעה נגד המשטרהמשטרה