האם ניתן להגיש תביעה נגד המשטרה ? ## סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים:## לעניין סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים, ראו: דבריו של כב' השופט מלץ ב-ע"פ 64/86 אשש נגד מדינת ישראל: "שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עברין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה. מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים, פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי". וכן דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 7141/05 ויטקון נ' מפכ"ל המשטרה: "האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל". ##חובת הזהירות של המשטרה:## לעניין היקף חובת הזהירות המוטלת על המשטרה, נקבע בעניין ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל: "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". בעניין ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, בית המשפט ציין כי: "בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות - שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית." חובת הזהירות של המשטרה נובעת ממכלול סמכויותיה. המשטרה, כמו גוף שלטוני, צריכה לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק. ##חובת הזהירות קונקרטית של המשטרה:## חובת זהירות קונקרטית- בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נבחנת חובת המזיק הספציפי לחזות את נזקו של הניזוק הספציפי בנסיבות המיוחדות של המקרה. בשונה מבחינת הצפיות בחובת הזהירות המושגית, שעניינה מה אדם סביר היה צריך לצפות כעניין נורמטיבי, הבחינה בחובת זהירות קונקרטית הינה מה אדם סביר יכול לצפות כעניין טכני. מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, על הנתבעים מוטל הנטל להראות כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של החובה. בפסיקה נקבע כי על המשטרה להפעיל את הסמכויות הנתונות לה בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים לה "באותה מיומנות וסבירות ולנקוט באותם אמצעי הזהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ור' עניין בוסקילה). במקביל, ב-עניין ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס, מציין בית המשפט את השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה. כך, בעת קביעת המדיניות המשפטית בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה, יש להישמר מפני הרתעת יתר ומחיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, כזו שתביא להססנות בפעילות השוטרים ולסרבול בהתנהלותם. זאת, לצד הצפת בית המשפט בתביעות אזרחיות כנגד המשטרה. כפי שציין כב' השופט ריבלין ב-רע"א 5277/08 עיזבון אליקשוולי נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל, יש לנהוג זהירות בהטלת אחריות. עם זאת, מבהיר בית המשפט בעניין וייס, כי: "שיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית" מכל מקום, הצפיות הנדרשת לא צריכה להתייחס לכלל פרטי האירוע שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי של האירוע. ור' ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה. ##בחינת סבירות ההתנהגות של המשטרה ע"י בית המשפט:## סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות בזמן אמת, בנסיבות ובתנאים שהיו במועד הרלבנטי. לפיכך, אין ללמד בחכמה לאחר מעשה, כי נפל פגם בהתנהלות המשטרה בזמן אמת העולה כדי התרשלות. כמו כן, סבירות זו הינה פונקציה של הנסיבות בהן פעלה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל). משכך, עצם קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולה משטרתית, אינו מהווה בהכרח, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. ייתכן כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית, אולם על אף זאת, יינקט נזק אגב הפעולה המשטרתית. לפיכך, שאלת קיום החובה תיבחן במנותק משאלת הנזק (ור' עניין בוסקילה). עניין חגי יוסף אף מבהיר זאת: "חובת זהירות קונקרטית של הרשות הציבורית כלפי הפרט קמה בנסיבות ספציפיות שבהן החובה המושגית מקבלת ממשות מוחשית. הפרת החובה הקונקרטית על-ידי הרשות הציבורית מותנית במבחן הצפיות (ענין גורדון, בעמ' 137), אך היא אינה תלויה בהכרח במבחן התוצאה. עשוי להיות, כי חרף עמידתה של הרשות בחובה הקונקרטית, תוך הפעלת שקידה ראויה בפעולתה, עדין התוצאה הרצויה לא תושג וייגרם נזק לפרט. התוצאה המזיקה היא אמנם תנאי הכרחי לצורך גיבושה של עוולת הרשלנות, אך היא אינה תנאי מספיק לקיומה של הפרת חובת הזהירות. לצורך כך נדרש להראות, בין היתר, כי הרשות הפרה את החובה הקונקרטית שחלה עליה, ולא נקטה בנסיבות המקרה באמצעי הזהירות שנדרשו ממנה. המבחן לצורך כך הוא אובייקטיבי. שאלת עמידתה של הרשות בחובה החלה עליה נבחנת על-פי הנסיבות והנתונים בזמן אמת ולא בדיעבד (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל). "וזאת להדגיש: גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות העניין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-11; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, אפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה." וראו עוד על כך ב-ע"א 4371/13 לסרי נ' משטרת ישראל; ת"א 54346-09-11 מסטפא נ' מדינת ישראל משטרת משגב). ##דוגמא לכתב תביעה נגד המשטרה בבית המשפט לתביעות קטנות## ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: מר אברהם כהן ת.ז. _________, תושב _________, _________, ניצול שואה בן 81, אשר קיבל דרגת נכות. 2. הנתבעת: משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז _________, _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש (באופן מפורט) ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 12,759.50 ₪ בגין נזקים מיוחדים ונזקים כלליים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 4. בנוסף, כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט, לרבות אגרת הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. בתחילת חודש מרץ 2009, נגנב רכבו של התובע, טנדר מסוג "סובארו", ממקום חנייתו ליד ביתו ב_________. התובע הודיע על הגניבה למשטרה באופן מיידי. 6. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 10.3.2009, בשעה 22:00 בלילה, זומן התובע טלפונית על ידי משטרת _________ להגיע לרחוב _________ ב_________, שם נמצא רכבו נטוש על המדרכה. 7. עם הגעת התובע למקום, הסתבר לו כי לרכבו נגרמו נזקים וכי הודבקו על שמשת הרכב דו"חות חניה בשל חנייתו על המדרכה. אנשי המשטרה שהיו במקום הבטיחו לתובע כי ידאגו לביטול הדו"חות. 8. התובע לקח את רכבו ודאג לתיקונו. מיד לאחר תיקון הרכב, כאשר ביקש התובע לנסוע בו לצורך עבודתו, הוא נעצר על ידי ביקורת משטרתית. 9. בבדיקה שערכה המשטרה, התברר כי ברישומיה הרכב עדיין רשום כגנוב. איש המשטרה שעצר את התובע הודיע לו כי אינו רשאי לנסוע ברכבו עד להסדרת הרישום במשטרה, והתובע אכן לא עשה עוד שימוש ברכבו. 10. התובע פנה מספר רב של פעמים לתחנת המשטרה ב_________ על מנת לשנות את רישום הרכב כגנוב, אך כל פניותיו לא נשאו פרי. 11. לבסוף, בתאריך 11.7.2009, כתב התובע מכתב אל האגף ליחסי הציבור במטה הארצי של המשטרה, בו תיאר את מצוקתו הקשה. משמכתב זה לא נענה, פנה התובע פעם נוספת לאגף ליחסי ציבור במכתב מיום 24.7.2009. 12. רק ביום 7.9.2009 נשלח לתובע מכתב מקצין היחידה לתלונות הציבור, המודיע לו כי בקשתו מיום 11.7.2009 טופלה באופן מיידי וכי מעמדו של הרכב כגנוב שונה לרכב שנמצא. במכתב צוין כי התובע כבר קיבל על כך הודעה בדואר, וכן נכללה התנצלות המשטרה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע. 13. לכתב ההגנה לא צורף כל אישור על משלוח הודעה כאמור, והתובע טוען כי נודע לו על שינוי הרישום רק עם קבלת מכתב המשטרה מיום 7.9.2009. 14. שינוי סטטוס הרכב הוזן לרישומי המשטרה רק ביום 30.7.2009, למרות הטענה לטיפול "מיידי" לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 11.7.2009. 15. התובע נאלץ להשבית את רכבו למשך כשישה חודשים, במהלכם נגרמו לו נזקים כלכליים ועוגמת נפש משמעותית, כפי שיפורט להלן. עילת התביעה נולדה עם גילוי מחדלי המשטרה והנזקים שנגרמו לתובע בעקבותיהם. ## ד. הנזקים ## 16. כתוצאה ממחדלי הנתבעת, נגרמו לתובע נזקים מיוחדים בסך כולל של 7,759.50 ₪, אשר הוכחו באמצעות קבלות ועדויות מהימנות שהוצגו בפני בית המשפט. 17. נזקים אלו כוללים הוצאות בסך 2,212 ₪ בגין ביצוע הובלות של חומרי בניין, שהתובע נאלץ לשכור שירותי הובלה עבורן במקום לבצען ברכבו המושבת. 18. בנוסף, נגרמו לתובע הוצאות בסך 3,547 ₪ בגין נסיעות בתחבורה ציבורית, שכן נמנע ממנו לעשות שימוש ברכבו הפרטי למשך תקופה ארוכה. 19. כמו כן, התובע שילם הוצאות רישוי וביטוח בסך 1,970.50 ₪ עבור הרכב המושבת למשך חצי שנה, למרות שלא יכול היה לעשות בו שימוש, והנתבעת אישרה את תשלומים אלו. 20. מעבר לנזקים המיוחדים, נגרמו לתובע נזקים כלליים ועוגמת נפש משמעותית בסך 5,000 ₪, כתוצאה מהתנהלות הנתבעת והשבתת רכבו למשך חצי שנה. ## ה. פירוט הטענות ## ## רשלנות המשטרה באי-עדכון רישום רכב ## 21. הנתבעת התרשלה באופן חמור בכך שלא דאגה לעדכן את רישומי הרכב במערכותיה באופן מיידי לאחר מציאתו והחזרתו לתובע, ובכך הותירה את הרכב רשום כגנוב למשך תקופה ארוכה ובלתי סבירה של כחמישה חודשים, דבר שגרם לתובע נזקים כלכליים ועוגמת נפש. 22. מחדלה של הנתבעת לעדכן את הרישום בזמן סביר, למרות ידיעתה על מציאת הרכב והחזרתו, מהווה הפרה בוטה של חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי האזרח, וגרם לתובע נזקים ישירים ועקיפים רבים, לרבות מניעת שימוש ברכבו לצורך פרנסתו. 23. התנהלות הנתבעת, אשר כללה אי-מענה לפניות חוזרות ונשנות של התובע במשך חודשים ארוכים, מעידה על זלזול וחוסר אכפתיות כלפי אזרח תמים, ובפרט כלפי ניצול שואה קשיש, אשר נזקק לרכבו לצורך פרנסתו, ופגעה קשות באמונו במערכת אכיפת החוק. 24. הנתבעת הייתה צריכה לצפות, כאדם סביר, כי השארת רישום הרכב כגנוב תמנע מהתובע לעשות בו שימוש חוקי ותגרום לו נזקים כלכליים משמעותיים, לרבות הוצאות על תחבורה חלופית והובלות, וכי מחדל זה יפגע קשות בשגרת חייו וביכולתו להתפרנס. 25. העובדה כי הנתבעת עצמה התנצלה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע, מהווה הודאה באחריותה למחדלים ולנזקים שנגרמו, ומחזקת את טענת התובע לרשלנותה, שכן התנצלות זו מעידה על הכרה בפגם בהתנהלותה. ## הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ## 26. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, שכן כגוף שלטוני, עליה לצפות כי שימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עלול לגרום נזק לאזרחים, ובמקרה זה, אי-עדכון הרישום גרם נזק ברור וצפוי, אשר היה ניתן למנוע בקלות יחסית. 27. הנתבעת הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן בנסיבות המקרה הספציפיות, היה עליה לצפות את הנזק שייגרם לתובע הספציפי כתוצאה מהשארת רישום הרכב כגנוב, ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו, כגון עדכון מיידי של הרישום במערכותיה. 28. הפסיקה קבעה כי על המשטרה להפעיל את סמכויותיה בתבונה ולנקוט אמצעי זהירות סבירים, כפי שאדם סביר וכשיר היה נוקט, כדי למנוע נזק מעבר לנדרש, והנתבעת כשלה בכך באופן מובהק, שכן התנהלותה חרגה מכל סטנדרט סביר של זהירות. 29. אי-עדכון הרישום במשך חודשים, למרות פניות חוזרות ונשנות, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממשטרה סבירה, ומהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה, שכן היה עליה לפעול במהירות וביעילות. 30. הנתבעת לא הראתה כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של חובת הזהירות במקרה זה, ועל כן יש להטיל עליה אחריות מלאה לנזקים שנגרמו לתובע, שכן לא הוצגה כל הצדקה למחדליה. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 31. קיים קשר סיבתי ישיר וברור בין מחדלי הנתבעת, ובפרט אי-עדכון רישום הרכב כגנוב, לבין הנזקים שנגרמו לתובע, שכן אלמלא מחדלים אלו, הנזקים לא היו נגרמים כלל. 32. אלמלא התרשלות הנתבעת, היה התובע יכול לעשות שימוש ברכבו באופן מיידי לאחר מציאתו ותיקונו, ולא היה נאלץ לשאת בהוצאות הובלה, תחבורה ציבורית וביטוח ורישוי לרכב מושבת, ובכך נמנעו ממנו הוצאות מיותרות. 33. הנזקים הכלליים ועוגמת הנפש נגרמו אף הם באופן ישיר כתוצאה מהטרחה, המתח והסבל שנגרמו לתובע עקב התנהלות הנתבעת, אשר פגעה באיכות חייו ובשלוותו הנפשית. 34. הנתבעת הייתה צריכה לצפות את הנזקים הללו, שכן הם תוצאה טבעית וצפויה של השארת רישום רכב כגנוב במערכותיה, ובכך מניעת שימוש חוקי בו, והיה עליה לנקוט אמצעים למניעתם. 35. על כן, יש להטיל על הנתבעת אחריות מלאה לפיצוי התובע בגין כלל הנזקים שנגרמו לו, שכן רשלנותה היא הגורם הבלעדי והישיר לנזקים אלו. ## הפרת חובת הדיווח והיידוע ## 36. הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את התובע באופן מיידי וברור על שינוי סטטוס הרכב מ"גנוב" ל"נמצא", למרות שהשינוי הוזן למערכותיה ביום 30.7.2009, ובכך מנעה ממנו מידע חיוני. 37. טענת הנתבעת כי נשלחה הודעה בדואר לא הוכחה, והתובע העיד באופן מהימן כי נודע לו על השינוי רק ביום 7.9.2009, כחודש וחצי לאחר עדכון הרישום בפועל, דבר המעיד על מחדל חמור בתקשורת. 38. על הנתבעת, כגוף ציבורי, מוטלת חובה ליידע את האזרח באופן ברור, מהיר ויעיל על כל שינוי מהותי הנוגע לרכושו או למעמדו המשפטי, ובמקרה זה כשלה בכך באופן מובהק. 39. אי-קיום חובת היידוע גרם לתובע להמשיך ולהשבית את רכבו שלא לצורך, ולשאת בהוצאות מיותרות, ובכך החמיר את נזקיו, שכן היה יכול לחזור ולהשתמש ברכבו מוקדם יותר. 40. מחדל זה מהווה הפרה נוספת של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, ומחזק את עילת התביעה, שכן הוא מעיד על התנהלות רשלנית וחסרת אחריות כלפי האזרח. ## אי-עמידה בהבטחות שניתנו ## 41. אנשי המשטרה שהיו במקום מציאת הרכב הבטיחו לתובע כי ידאגו לביטול דו"חות החניה שהודבקו על רכבו, אך הבטחה זו לא קוימה במלואה, דבר שגרם לתובע טרחה ועוגמת נפש מיותרת. 42. הבטחות של גורמי אכיפת חוק יוצרות ציפייה לגיטימית אצל האזרח, ואי-קיומן מהווה הפרת אמון ופגיעה בזכויותיו, שכן האזרח סומך על דבריהם של נציגי הרשות. 43. התובע הסתמך על הבטחות אלו, ואי-קיומן גרם לו טרחה ועוגמת נפש נוספת, שכן נאלץ לטפל בדו"חות בעצמו, ובכך בזבז זמן יקר ואנרגיה. 44. על הנתבעת מוטלת חובה לקיים את הבטחותיה, ובפרט כאשר מדובר בהבטחות שניתנו על ידי נציגיה הרשמיים לאזרח, שכן אי-קיומן פוגע באמינותה ובמעמדה הציבורי. 45. אי-עמידה בהבטחות אלו מצטרפת לשאר מחדלי הנתבעת ומחזקת את טענת התובע לרשלנותה, שכן היא מעידה על חוסר אחריות וזלזול כלפי האזרח. ## פגיעה באוטונומיה ובחופש העיסוק ## 46. מחדלי הנתבעת, שהובילו להשבתת רכבו של התובע למשך חצי שנה, פגעו באופן ישיר באוטונומיה שלו ובחופש העיסוק שלו, שכן נמנע ממנו לנהל את חייו כרצונו. 47. התובע, אשר נזקק לרכבו לצורך עבודתו בהובלת חומרי בניין, נמנע מלהתפרנס באופן מלא ויעיל כתוצאה מאי-יכולתו להשתמש ברכבו, ובכך נגרמו לו הפסדי הכנסה ישירים. 48. פגיעה זו בחופש העיסוק גרמה לתובע נזקים כלכליים ישירים, כפי שהוכח באמצעות קבלות על הובלות ששכר, והיא מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית. 49. בנוסף, הפגיעה באוטונומיה של התובע, שנאלץ לשנות את אורח חייו ולהסתמך על תחבורה ציבורית ושירותי הובלה חיצוניים, מהווה נזק לא ממוני משמעותי, אשר פגע בכבודו ובשגרת יומו. 50. על הנתבעת לפצות את התובע בגין פגיעות אלו, אשר נגרמו לו כתוצאה ישירה ממחדליה, שכן היא אחראית להבטחת זכויותיו הבסיסיות של האזרח. ## התנהלות הנתבעת בחוסר תום לב בהליך המשפטי ## 51. הנתבעת הגישה כתב הגנה בוטה ומתלהם, המכיל דברי בלע כנגד התובע, וכינתה את תביעתו "טורדנית וקנטרנית", למרות שהודתה בעיקרי טענותיו ושלחה לו מכתב התנצלות, דבר המעיד על חוסר כבוד כלפי התובע וכלפי בית המשפט. 52. סגנון ניסוח כתב ההגנה, אשר נועד להעליב ולפגוע באזרח תמים המבקש פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, אינו הולם גוף ציבורי ומהווה ניצול לרעה של כוחה ויכולותיה, ובכך פוגע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק. 53. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב גם כאשר ביקשה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, בטענה לשביתת פרקליטים, למרות שפסקי דין רבים אחרים שניתנו באותה תקופה נותרו על כנם, דבר המעיד על התנהלות סלקטיבית ובלתי הוגנת. 54. סירובה של הנתבעת לשלם הוצאות משפט בסך 500 ₪, שנפסקו לחובתה בגין בקשתה לביטול פסק הדין, מעיד על התנהלות חסרת אחריות וזלזול בהחלטות בית המשפט, ופוגע בעקרון כיבוד החלטות שיפוטיות. 55. התנהלות הנתבעת בהליך המשפטי, אשר כללה ניסיונות לדחות את התביעה ולבטל הסכמות, גרמה לתובע טרחה ועוגמת נפש נוספת, ומצדיקה חיובה בהוצאות משפט גבוהות, שכן היא האריכה את ההליך שלא לצורך. ## אחריות המשטרה כגוף שלטוני ## 56. הפסיקה קבעה כי המשטרה, כגוף שלטוני, כפופה לחובת זהירות בנזיקין וחלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים, ובכך להגן על זכויותיהם. 57. תפקידה של המשטרה הוא להגן על הסדר והביטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה, ובכלל זה מחדלים רשלניים הפוגעים באזרחים. 58. סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים מחייב אותם לזכור שהסמכות והמרות שהוענקו להם ניתנו לצרכי ביצוע התפקיד בלבד, ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה או שייגרם נזק מיותר, שכן הדבר פוגע באמון הציבור. 59. המעבר מ"כוח סביר" לאלימות מיותרת או למחדלים רשלניים הוא מהיר ומפתה, וחלילה לשוטרים לעבור את הגבול, שכן אז לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה וימצו עמם את הדין, ובכך יבטיחו את שלטון החוק. 60. אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה, ובוודאי שלא ייגרמו לו נזקים כתוצאה ממחדלי המשטרה, שכן הוא זכאי להגנה ולשירות הוגן. ## גרימת עוגמת נפש וסבל נפשי ## 61. מעבר לנזקים הממוניים, נגרמו לתובע עוגמת נפש וסבל נפשי משמעותיים כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, אשר פגעה בשלוותו ובאיכות חייו, ובכך גרמה לו נזק בלתי הפיך. 62. הטרחה והצורך לטפל מספר פעמים רב בשכירת רכב לביצוע הובלות, ובחיפוש אחר פתרונות תחבורה חלופיים במשך תקופה כה ארוכה, גרמו לתובע מתח רב ותסכול עמוק. 63. עוגמת הנפש נבעה גם מבזבוז הזמן הרב בפניותיו החוזרות ונשנות למשטרה, הן בעל פה והן בכתב, בניסיון להסדיר את רישום הרכב, ללא מענה הולם, דבר שהותיר אותו בחוסר אונים. 64. התובע, בהיותו ניצול שואה קשיש בן 81, סבל סבל רב ומתח נפשי מיותר כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, אשר פגעה בשגרת חייו וביכולתו להתפרנס, והחזירה אותו לתחושות של חוסר אונים. 65. הנתבעת, בהתנצלותה על "עוגמת הנפש", הכירה בכך שנגרם לתובע נזק לא ממוני, ועל כן יש לחייבה בפיצוי הולם בגין נזקים כלליים אלו, שכן היא אחראית לסבל שגרמה. ## זלזול באזרח ובזכויותיו ## 66. התנהלות הנתבעת לאורך כל האירועים, החל מאי-עדכון הרישום, דרך אי-מענה לפניות התובע, ועד לניסוח כתב ההגנה והניסיון לבטל פסק דין בהסכמה, מעידה על זלזול עמוק באזרח ובזכויותיו הבסיסיות. 67. הנתבעת, כגוף ציבורי, מחויבת לנהוג בשקיפות, בהגינות ובתום לב כלפי אזרחיה, ובמקרה זה כשלה בכך באופן מובהק, ובכך פגעה באמון הציבור ברשויות השלטון. 68. התנהגות זו פוגעת קשות הן במערכת היחסים העדינה שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי, שכן היא משדרת אדישות וחוסר אחריות. 69. הנתבעת ניצלה את כוחה ועוצמתה מול אזרח קשיש ותמים, ובכך פגעה בזכויותיו ובכבודו, וגרמה לו סבל מיותר, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. 70. על בית המשפט להעביר מסר ברור כי התנהלות כזו אינה מקובלת, וכי יש להטיל אחריות על גופים ציבוריים הפועלים בחוסר תום לב כלפי אזרחיהם, ובכך להגן על זכויות הפרט. ## אי-ביטול דו"חות חניה כנדרש ## 71. הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לביטול כל דו"חות החניה שהודבקו על רכבו של התובע בעת שהיה גנוב ונטוש על המדרכה, למרות הבטחת אנשי המשטרה במקום, ובכך גרמה לתובע טרחה מיותרת. 72. התובע נאלץ להתייצב בבתי המשפט לצורך טיפול בדו"חות אלו, דבר שגרם לו טרחה, בזבוז זמן ועוגמת נפש נוספת, מעבר לנזקים שכבר נגרמו לו, ובכך פגע בשגרת יומו. 73. למרות שהתובע לא עתר לפיצוי בגין תשלום הדו"חות עצמם, עצם הצורך להתמודד עם ביטולם מהווה נזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה ממחדלי הנתבעת, שכן היה עליו להשקיע זמן ומאמץ. 74. הנתבעת הייתה צריכה לדאוג לביטול אוטומטי של כל הדו"חות שנרשמו לרכב בתקופה שבה היה גנוב, ובכך למנוע מהתובע טרחה מיותרת, שכן היא הגורם האחראי לרישום הדו"חות. 75. מחדל זה מצטרף לשאר מחדלי הנתבעת ומחזק את טענת התובע לרשלנותה הכוללת, שכן הוא מעיד על חוסר יעילות וחוסר אחריות בטיפול בענייני האזרח. ## הפרת חובות חקירה וטיפול יעיל ## 76. הנתבעת הפרה את חובותיה לנהל חקירה יעילה ומהירה בנוגע לגניבת הרכב, ובפרט לטפל באופן מיידי וסביר בעדכון הרישומים לאחר מציאתו, ובכך פגעה בזכותו של התובע לשירות משטרתי הולם. 77. אי-הטיפול המהיר והיעיל בפניות התובע, והשארת רישום הרכב כגנוב למשך חודשים ארוכים, מעידים על כשל מערכתי בטיפול בתלונות אזרחים ובניהול הליכים פנימיים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תפקידה של המשטרה. 78. המשטרה, כגוף אכיפת חוק, מחויבת לפעול ביעילות, במהירות ובמקצועיות, ובמקרה זה כשלה בכך באופן מובהק, ובכך גרמה נזק ישיר לאזרח תמים. 79. חובת המשטרה לטפל בענייני אזרחים בנאמנות ובמסירות כוללת גם את חובתה לוודא כי רישומיה מדויקים ועדכניים, וכי כל פעולה המתבצעת על ידה אינה גורמת נזק מיותר. 80. מחדלי הנתבעת בטיפול בעניינו של התובע מהווים הפרה של חובותיה הציבוריות והמשפטיות, ומצדיקים הטלת אחריות מלאה עליה בגין הנזקים שנגרמו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא פיצוי על מחדלים של המשטרה - תביעה נגד המשטרה בבית משפט לתביעות קטנות:## בפתחו של פסק הדין, הנני מוצאת לנכון לציין כי ענייננו בתובע שהינו בן 81 שנים, ניצול שואה שקיבל על כך דרגת נכות. מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, נתונים שקיבלתים כמהימנים עליי, עולה כי בתחילת חודש מרץ 2009, נגנב רכבו של התובע, טנדר סובארו, ממקום חנייתו ליד בית התובע. התובע הודיע על כך מיידית למשטרה. לאחר מספר ימים, בתאריך 10.3.09, בשעה 22:00 בלילה, זומן התובע טלפונית על ידי משטרת חיפה להגיע לרח' אבא חושי בחיפה, שם נמצא רכבו נטוש על המדרכה ולקבל את הרכב לרשותו. משהגיע התובע למקום, הסתבר לו כי לרכבו נגרמו נזקים וכן היו מודבקים על שמשת רכבו דו"חות חניה וזאת בשל חניית רכבו על המדרכה. אנשי המשטרה שפגשו בתובע במקום הבטיחו לו כי ידאגו לביטול הדו"חות והתובע לקח את רכבו ודאג לתיקונו. מיד לאחר שהרכב תוקן והתובע ביקש לנסוע בו לצורך עבודתו, נעצר על ידי ביקורת משטרתית וזו העלתה כי ברישומי המשטרה הרכב רשום עדיין כגנוב. איש המשטרה שעצר את התובע הודיעו באותו מעמד כי אינו רשאי לנסוע ברכבו עד שיוסדר עניין הרישום במשטרה והתובע אכן לא עשה עוד שימוש ברכבו. התובע פנה מספר רב של פעמים לתחנת המשטרה בחיפה כדי לעשות לשינוי רישום הרכב כגנוב, אך כל פניותיו לא נשאו פרי. לבסוף, בתאריך 11.7.09, כתב התובע מכתב אל האגף ליחסי הציבור במטה הארצי של המשטרה ותיאר את מצוקתו הקשה. משמכתב זה לא נענה, פנה התובע פעם נוספת לאגף ליחסי ציבור וזאת במכתב מיום 24.7.09. רק ביום 7.9.09 נשלח לתובע מכתבו של קצין היחידה לתלונות הציבור, המודיע לתובע כי בקשתו מיום 11.7.09 טופלה באורח מיידי ומעמדו של הרכב כגנוב שונה לרכב שנמצא. כן מצויין במכתב כי התובע כבר קיבל על כך הודעה בדואר. במכתב זה אף מצויה התנצלות המשטרה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע. לכתב ההגנה לא צורף כל אישור על משלוח הודעה שכזו והתובע, בכתב תביעתו, מציין כי לראשונה נודע לו על שינוי הרישום רק משקיבל את מכתב המשטרה מיום 7.9.09. באשר לטיפול "המיידי" שנעשה לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 11.7.09, כמתואר לעיל, מסתבר כי שינוי סטטוס הרכב הוזן לרישומי המשטרה רק ביום 30.7.09. כאמור, אין כל תיעוד על כך שלאחר 30.7.09 ולפני 7.9.09 הודע לתובע על שינוי הרישום במשטרה וטענתו של התובע בכתב תביעתו כי עד לקבלת המכתב מיום 7.9.09 לא קיבל כל הודעה על שינוי הרישום - עומדת בעינה ומהימנה עליי לחלוטין. מכל מקום, אין חולק כי השינוי המבוקש נרשם במערכת המשטרתית רק ביום 30.7.09. לטענת התובע, בגין השתלשלות אירועים זו, נגרמו לו נזקים, אותם פירט בכתב תביעתו ואליהם אתייחס בהמשך. בתגובה לכתב התביעה הפשוט, התמציתי והמאופק של התובע, הוגש לביהמ"ש על ידי מתמחה מפרקליטות חיפה כתב הגנה בוטה ומתלהם, המכיל 11 עמודים של טיעונים עובדתיים ומשפטיים המנוסחים בלשון משפטית ובהם, בין היתר, דברי בלע על התובע המגיש לביהמ"ש "תביעה טורדנית וקנטרנית, שלא באה לעולם אלא כדי לנצל לרעה את הליכי ביהמ"ש וזאת לצורך העשרת קופת התובע על חשבון קופת הציבור" (סע' 2ב' לכתב ההגנה). מן העבר השני, מורעפים בכתב ההגנה דברי שבח על משטרת ישראל, אשר "כל פעולותיה וייעודה של הנתבעת, הינו לטובת ולמען האזרח והשמירה על הסדר הציבורי. כך פעלה הנתבעת בעניינו של התובע, עניינו טופל מיד ובתוך זמן קצר נמצא והוחזר אליו רכבו הגנוב, המניעה הרישומית "רכב גנוב" הוסדרה והוסרה בתוך זמן קצר וסביר ועל כך נשלחה הודעה באמצעות הדואר לתובע, ואין בפעולות אלה כל רשלנות אף לא חלקית" (סע' 10 לכתב ההגנה. יש לזכור כי למרות צורת התבטאות זו כנגד התובע, מאשרת הנתבעת בכתב הגנתה כי עיקרי טענותיו של התובע לעניין השארת רישום הרכב כגנוב במשך תקופה ארוכה אכן נכונים והינה מודה בהם, וכאשר התובע מקבל מכתב התנצלות מן המשטרה על פועלה בכל המתייחס לגניבת רכבו. לקביעתי, לא היה כל מקום לנקוט סגנון שכזה בניסוח כתב ההגנה. לטעמי, אם ניתן למצוא פסול בכתבי הטענות, הרי שיהא זה כתב ההגנה, בו הנתבעת היא זו שמפעילה את כוחה ויכולותיה, באמצעות נציגיה המיומנים ועושה להעלבת אזרח תמים ולפגיעה בו, כאשר הינו מבקש לתבוע פיצוי בגין נזקים שהינו סבור כי נגרמו לו על ידי הנתבעת. גם אם סבורה הנתבעת כי הסכומים הנדרשים בתובענה אינם ברי הוכחה והינם מופרזים - אין הצדקה לניסוח כתב ההגנה, כפי שנוסח. לישיבת ביהמ"ש הראשונה שנקבעה ליום 22.4.10, לא התייצב התובע ולבקשת הנתבעת - נדחתה תביעתו. ביום 25.4.10 הוגשה לביהמ"ש בקשת התובע לביטול ההחלטה ובה הינו מסביר כי נבצר הימנו להתייצב בביהמ"ש עקב מצבו הרפואי. תיעוד רפואי צורף לבקשה זו. ביום 27.4.10 ניתנה החלטת ביהמ"ש לבטל את פסק הדין הדוחה את התביעה, כפוף לתשלום הוצאות לנתבעת בסך של 350 ₪, סכום שאכן שולם על ידי התובע. בישיבת ביהמ"ש שלאחר מכן, ביום 21.10.10, עתר התובע לדחיה כדי להביא מסמכים על ההוצאות שנגרמו לו, כטענתו בכתב התביעה והדיון נדחה ליום 22.11.10. באותו מועד מתקיימת שביתת הפרקליטים, אך מתמחה מטעם הפרקליטות מתייצבת בביהמ"ש לדיון שנקבע ליום 22.11.10. התובע הביא עמו לאותו מועד את הקבלות שברשותו ומסרן לנציגת הנתבעת. באותה ישיבה מסכימים הצדדים לקבל את המלצת ביהמ"ש, לפיה תשלם הנתבעת לתובע, מבלי להכיר באחריות את הסך של 12,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של תביעתו, ללא צו להוצאות וכי יינתן פסק דין בהתאם. עם זאת, שומרת הנתבעת על זכותה לבקש "ביטול", עקב שביתת הפרקליטים. על בסיס הסכמה זו, ניתן פסק הדין בהתאם. ביום 20.12.10, באופן מפתיע ביותר, מוגשת לביהמ"ש בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן ביום 22.11.10. בבקשה זו מצויין כי הינה מוגשת על בסיס התייעצות עם פרקליט המחוז ועל דעתו. לטעמי, טוב היתה עושה הנתבעת אם היתה שמה קץ לאותה פרשה אומללה, שבה נפגע התובע על ידי מחדלי הנתבעת, ומשאירה את פסק הדין בעינו; במיוחד כאשר נראה היה כי אין לה הגנה הראויה להישמע אל מול פירוט הנזקים להם טען התובע. לא כך סברה המדינה, ולהבדיל מן ההחלטות הרבות שניתנו במהלך שביתת הפרקליטים בעניינים אחרים, לרבות בעניינים פליליים קשים ואשר נראה כי נשארו על כנן - דווקא בעניין זה החליטה המדינה כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק שלא להשאיר את פסק הדין על כנו. ביום 22.12.10, ניתנה החלטתי לשמוע את הבקשה לביטול פסק הדין ואת שמיעת ההוכחות, אם יהא צורך בכך, ביום 24.2.11 והנתבעת חוייבה בתשלום הוצאות התובע בסך של 500 ₪. הסך הנ"ל לא שולם על ידי הנתבעת. ביום 24.2.11, ניתנה החלטתי לבטל את פסק הדין שניתן ביום 22.11.10 ונשמעו הראיות. לביהמ"ש הוצגו הקבלות שאסף התובע במהלך התקופה של ששת החודשים, בה רכבו היה מושבת. התובע הציג קבלות על סך כולל של 2,212 ₪ וזאת בגין ביצוע הובלות של חומרי בניין שהיו דרושים לו לצורך עבודתו וכאשר, אלמלא הושבת רכבו, הוא היה זה שהיה מבצע את ההובלות, ברכבו שלו. (בסיכום תק/2 שעשה התובע - טעה בחישוב סה"כ הקבלות שהגיש בפועל). נציגת הנתבעת הצביעה על שתי קבלות, מיום 30.7.09 ומיום 31.8.09, בטענה כי אלה מתייחסות לתקופה שלאחר שינוי הסטטוס של הרכב מגנוב לכזה שנמצא וכי יש לנכות את סכומן של שתי קבלות אלה, בסך כולל של 466 ₪, מן הסכום הנתבע. הנני דוחה את הטענה. כאמור, קבעתי לעיל כי התובע קיבל את ההודעה על שינוי הרישום רק לאחר 7.9.09 ודבריו כי לא כלל בחשבון נזקיו כל הסעה המתייחסת לתקופה שלאחר קבלת ההודעה - מהימנים עליי לחלוטין. כן הגיש התובע קבלות על נסיעות בתחבורה הציבורית, בסך כולל של 3,547 ₪. נציגת הנתבעת הציגה בפני התובע אישורים על כך שנסע חינם בתחבורה הציבורית, אך התובע הסביר כי אכן היו אלה נסיעות ספורות וקיבלן בחינם במסגרת פיצוי שקיבל מאגד, אך לא תבע כלל את סכומן בתביעה זו. הוכח כי התובע שילם את מלוא ההוצאות בגין רישוי הטנדר והביטוח באורח רצוף, גם לגבי התקופה של ששת החודשים שבה היה הרכב מושבת, כאשר הסך הכולל של ההוצאות בגין כך למשך שנה אחת הינו 3,941 ₪. מסכום זה עותר התובע לפצותו רק במחצית הסכום, הואיל והרכב היה מושבת רק 6 חודשים; משמע - 1,970.50 ₪ בלבד. הנני מקבלת כמהימנים עליי את דברי התובע לעניין התשלום בגין הרישוי והביטוח, לגביהם הוגש תיעוד ואף נציגת הנתבעת המציאה אישורים כי כל הסכומים בגין הרישוי והביטוח אכן שולמו על ידי התובע. לטענת הנתבעת, עשה התובע שימוש ברכבו בתקופה שבה טען כי השבית את הרכב ולראיה הציגה דו"ח תנועה שנרשם לתובע בעיר צפת, בגין נהיגת רכב מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות. התובע הסביר כי בתקופה הנדונה אכן התגורר בצפת, ליד תחנת אגד, מקום בו נרשם לו הדו"ח, וכי היה נוהג לעשות ברכבו סיבובים קטנים בלבד, ליד הבית, כדי שלא יגרמו לרכב נזקים נוספים עקב אי עשיית שימוש בו למשך תקופה כה ארוכה. אף דבריו אלה של התובע מקובלים עליי והנני נותנת בהם אמון מלא. דברי התובע כי אכן השבית את רכבו למשך חצי שנה - עומדים בעינם. לעניין הדו"חות שנרשמו לרכב התובע עקב השארת רכבו על המדרכה, וזאת על ידי מי שגנבו, גרסה הנתבעת כי לתובע נרשם רק דו"ח אחד וזה בוטל. התובע, בעדותו בביהמ"ש לעניין זה, הסביר כי לרכב נרשמו מספר דו"חות ולא רק אחד ומשפנה למשטרה, בוטל רק אחד מהם. עם זאת, הופיע בבתי המשפט לצורך טיפול באותם דו"חות. כאשר התובע לא עתר לפצותו בגין תשלום דו"חות שנרשמו כך לרכבו - אין לעניין זה משמעות של ממש לצורך קביעת גובה הוצאותיו. על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכח שבמשך תקופת ההשבתה, נגרמו לתובע נזקים מיוחדים בסך כולל של 7,759.50 ₪. כן הנני מקבלת כי לתובע נגרמו נזקים כלליים, במיוחד בגין הצורך לטפל מספר פעמים רב בשכירת רכב לביצוע ההובלות עבורו, בגין הצורך לעשות שימוש בתחבורה הציבורית במקום ברכבו בפרק זמן כה ארוך של חצי שנה וכן בבזבוז הזמן בפניותיו למשטרה ולביהמ"ש, פניות בע"פ ובכתב, בסך כולל של 5,000 ₪. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 12,759.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה. אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה. ##דוגמא לכתב תביעה נגד המשטרה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: מר _________ ת.ז. _________, תושב _________, _________, ניצול שואה בן 81, אשר קיבל דרגת נכות. 2. הנתבעת: משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז _________, _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש (באופן מפורט) ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 12,759.50 ₪ בגין נזקים מיוחדים ונזקים כלליים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 4. בנוסף, כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט, לרבות אגרת הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. בתחילת חודש מרץ 2009, נגנב רכבו של התובע, טנדר מסוג "סובארו", ממקום חנייתו ליד ביתו ב_________. התובע הודיע על הגניבה למשטרה באופן מיידי. 6. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 10.3.2009, בשעה 22:00 בלילה, זומן התובע טלפונית על ידי משטרת _________ להגיע לרחוב _________ ב_________, שם נמצא רכבו נטוש על המדרכה. 7. עם הגעת התובע למקום, הסתבר לו כי לרכבו נגרמו נזקים וכי הודבקו על שמשת הרכב דו"חות חניה בשל חנייתו על המדרכה. אנשי המשטרה שהיו במקום הבטיחו לתובע כי ידאגו לביטול הדו"חות. 8. התובע לקח את רכבו ודאג לתיקונו. מיד לאחר תיקון הרכב, כאשר ביקש התובע לנסוע בו לצורך עבודתו, הוא נעצר על ידי ביקורת משטרתית. 9. בבדיקה שערכה המשטרה, התברר כי ברישומיה הרכב עדיין רשום כגנוב. איש המשטרה שעצר את התובע הודיע לו כי אינו רשאי לנסוע ברכבו עד להסדרת הרישום במשטרה, והתובע אכן לא עשה עוד שימוש ברכבו. 10. התובע פנה מספר רב של פעמים לתחנת המשטרה ב_________ על מנת לשנות את רישום הרכב כגנוב, אך כל פניותיו לא נשאו פרי. 11. לבסוף, בתאריך 11.7.2009, כתב התובע מכתב אל האגף ליחסי הציבור במטה הארצי של המשטרה, בו תיאר את מצוקתו הקשה. משמכתב זה לא נענה, פנה התובע פעם נוספת לאגף ליחסי ציבור במכתב מיום 24.7.2009. 12. רק ביום 7.9.2009 נשלח לתובע מכתב מקצין היחידה לתלונות הציבור, המודיע לו כי בקשתו מיום 11.7.2009 טופלה באופן מיידי וכי מעמדו של הרכב כגנוב שונה לרכב שנמצא. במכתב צוין כי התובע כבר קיבל על כך הודעה בדואר, וכן נכללה התנצלות המשטרה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע. 13. לכתב ההגנה לא צורף כל אישור על משלוח הודעה כאמור, והתובע טוען כי נודע לו על שינוי הרישום רק עם קבלת מכתב המשטרה מיום 7.9.2009. 14. שינוי סטטוס הרכב הוזן לרישומי המשטרה רק ביום 30.7.2009, למרות הטענה לטיפול "מיידי" לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 11.7.2009. 15. התובע נאלץ להשבית את רכבו למשך כשישה חודשים, במהלכם נגרמו לו נזקים כלכליים ועוגמת נפש משמעותית, כפי שיפורט להלן. עילת התביעה נולדה עם גילוי מחדלי המשטרה והנזקים שנגרמו לתובע בעקבותיהם. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 16. עניינה של תביעה זו הוא בסכום כספי שאינו עולה על הסכום הקבוע בחוק לסמכותו של בית משפט זה, ועל כן הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. 17. מקום מגוריו של התובע הוא ב_________, ועל כן הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## רשלנות המשטרה בהסדרת רישום הרכב ## 18. הנתבעת התרשלה באופן חמור בכך שלא דאגה לעדכן את רישומי הרכב במערכותיה באופן מיידי לאחר מציאתו והחזרתו לתובע, ובכך הותירה את הרכב רשום כגנוב למשך תקופה ארוכה ובלתי סבירה של כחמישה חודשים. 19. מחדלה של הנתבעת לעדכן את הרישום בזמן סביר, למרות ידיעתה על מציאת הרכב והחזרתו, מהווה הפרה בוטה של חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי האזרח, וגרם לתובע נזקים ישירים ועקיפים רבים. 20. התנהלות הנתבעת, אשר כללה אי-מענה לפניות חוזרות ונשנות של התובע במשך חודשים ארוכים, מעידה על זלזול וחוסר אכפתיות כלפי אזרח תמים, ובפרט כלפי ניצול שואה קשיש, אשר נזקק לרכבו לצורך פרנסתו. 21. הנתבעת הייתה צריכה לצפות, כאדם סביר, כי השארת רישום הרכב כגנוב תמנע מהתובע לעשות בו שימוש חוקי ותגרום לו נזקים כלכליים משמעותיים, לרבות הוצאות על תחבורה חלופית והובלות. 22. העובדה כי הנתבעת עצמה התנצלה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע, מהווה הודאה באחריותה למחדלים ולנזקים שנגרמו, ומחזקת את טענת התובע לרשלנותה. ## הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ## 23. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, שכן כגוף שלטוני, עליה לצפות כי שימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עלול לגרום נזק לאזרחים, ובמקרה זה, אי-עדכון הרישום גרם נזק ברור. 24. הנתבעת הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן בנסיבות המקרה הספציפיות, היה עליה לצפות את הנזק שייגרם לתובע הספציפי כתוצאה מהשארת רישום הרכב כגנוב, ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. 25. הפסיקה קבעה כי על המשטרה להפעיל את סמכויותיה בתבונה ולנקוט אמצעי זהירות סבירים, כפי שאדם סביר וכשיר היה נוקט, כדי למנוע נזק מעבר לנדרש, והנתבעת כשלה בכך באופן מובהק. 26. אי-עדכון הרישום במשך חודשים, למרות פניות חוזרות ונשנות, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממשטרה סבירה, ומהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה. 27. הנתבעת לא הראתה כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של חובת הזהירות במקרה זה, ועל כן יש להטיל עליה אחריות. ## גרימת נזקים מיוחדים לתובע ## 28. כתוצאה ממחדלי הנתבעת, נגרמו לתובע נזקים מיוחדים בסך כולל של 7,759.50 ₪, אשר הוכחו באמצעות קבלות ועדויות מהימנות שהוצגו בפני בית המשפט. 29. נזקים אלו כוללים הוצאות בסך 2,212 ₪ בגין ביצוע הובלות של חומרי בניין, שהתובע נאלץ לשכור שירותי הובלה עבורן במקום לבצען ברכבו המושבת. 30. בנוסף, נגרמו לתובע הוצאות בסך 3,547 ₪ בגין נסיעות בתחבורה ציבורית, שכן נמנע ממנו לעשות שימוש ברכבו הפרטי למשך תקופה ארוכה. 31. כמו כן, התובע שילם הוצאות רישוי וביטוח בסך 1,970.50 ₪ עבור הרכב המושבת למשך חצי שנה, למרות שלא יכול היה לעשות בו שימוש, והנתבעת אישרה את תשלומים אלו. 32. כל הנזקים המיוחדים הללו נגרמו לתובע באופן ישיר ובלעדי כתוצאה ממחדלי הנתבעת, ועל כן יש לחייב את הנתבעת בפיצוי מלא בגינם. ## גרימת נזקים כלליים ועוגמת נפש ## 33. מעבר לנזקים המיוחדים, נגרמו לתובע נזקים כלליים ועוגמת נפש משמעותית בסך 5,000 ₪, כתוצאה מהתנהלות הנתבעת והשבתת רכבו למשך חצי שנה. 34. נזקים אלו כוללים את הטרחה והצורך לטפל מספר פעמים רב בשכירת רכב לביצוע הובלות, ובחיפוש אחר פתרונות תחבורה חלופיים במשך תקופה כה ארוכה. 35. עוגמת הנפש נבעה גם מבזבוז הזמן הרב בפניותיו החוזרות ונשנות למשטרה, הן בעל פה והן בכתב, בניסיון להסדיר את רישום הרכב, ללא מענה הולם. 36. התובע, בהיותו ניצול שואה קשיש בן 81, סבל סבל רב ומתח נפשי מיותר כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, אשר פגעה בשגרת חייו וביכולתו להתפרנס. 37. הנתבעת, בהתנצלותה על "עוגמת הנפש", הכירה בכך שנגרם לתובע נזק לא ממוני, ועל כן יש לחייבה בפיצוי הולם בגין נזקים כלליים אלו. ## התנהלות הנתבעת בהליך המשפטי ## 38. הנתבעת הגישה כתב הגנה בוטה ומתלהם, המכיל דברי בלע כנגד התובע, וכינתה את תביעתו "טורדנית וקנטרנית", למרות שהודתה בעיקרי טענותיו ושלחה לו מכתב התנצלות. 39. סגנון ניסוח כתב ההגנה, אשר נועד להעליב ולפגוע באזרח תמים המבקש פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, אינו הולם גוף ציבורי ומהווה ניצול לרעה של כוחה ויכולותיה. 40. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב גם כאשר ביקשה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, בטענה לשביתת פרקליטים, למרות שפסקי דין רבים אחרים שניתנו באותה תקופה נותרו על כנם. 41. סירובה של הנתבעת לשלם הוצאות משפט בסך 500 ₪, שנפסקו לחובתה בגין בקשתה לביטול פסק הדין, מעיד על התנהלות חסרת אחריות וזלזול בהחלטות בית המשפט. 42. התנהלות הנתבעת בהליך המשפטי, אשר כללה ניסיונות לדחות את התביעה ולבטל הסכמות, גרמה לתובע טרחה ועוגמת נפש נוספת, ומצדיקה חיובה בהוצאות משפט גבוהות. ## אחריות המשטרה כגוף שלטוני ## 43. הפסיקה קבעה כי המשטרה, כגוף שלטוני, כפופה לחובת זהירות בנזיקין וחלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים. 44. תפקידה של המשטרה הוא להגן על הסדר והביטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה, ובכלל זה מחדלים רשלניים. 45. סטנדרט ההתנהגות החל על שוטרים מחייב אותם לזכור שהסמכות והמרות שהוענקו להם ניתנו לצרכי ביצוע התפקיד בלבד, ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה או שייגרם נזק מיותר. 46. המעבר מ"כוח סביר" לאלימות מיותרת או למחדלים רשלניים הוא מהיר ומפתה, וחלילה לשוטרים לעבור את הגבול, שכן אז לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה וימצו עמם את הדין. 47. אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה, ובוודאי שלא ייגרמו לו נזקים כתוצאה ממחדלי המשטרה. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 48. קיים קשר סיבתי ישיר וברור בין מחדלי הנתבעת, ובפרט אי-עדכון רישום הרכב כגנוב, לבין הנזקים שנגרמו לתובע. 49. אלמלא התרשלות הנתבעת, היה התובע יכול לעשות שימוש ברכבו באופן מיידי לאחר מציאתו ותיקונו, ולא היה נאלץ לשאת בהוצאות הובלה, תחבורה ציבורית וביטוח ורישוי לרכב מושבת. 50. הנזקים הכלליים ועוגמת הנפש נגרמו אף הם באופן ישיר כתוצאה מהטרחה, המתח והסבל שנגרמו לתובע עקב התנהלות הנתבעת. 51. הנתבעת הייתה צריכה לצפות את הנזקים הללו, שכן הם תוצאה טבעית וצפויה של השארת רישום רכב כגנוב במערכותיה, ובכך מניעת שימוש חוקי בו. 52. על כן, יש להטיל על הנתבעת אחריות מלאה לפיצוי התובע בגין כלל הנזקים שנגרמו לו. ## אי-ביטול דו"חות חניה ## 53. הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לביטול כל דו"חות החניה שהודבקו על רכבו של התובע בעת שהיה גנוב ונטוש על המדרכה, למרות הבטחת אנשי המשטרה במקום. 54. התובע נאלץ להתייצב בבתי המשפט לצורך טיפול בדו"חות אלו, דבר שגרם לו טרחה, בזבוז זמן ועוגמת נפש נוספת, מעבר לנזקים שכבר נגרמו לו. 55. למרות שהתובע לא עתר לפיצוי בגין תשלום הדו"חות עצמם, עצם הצורך להתמודד עם ביטולם מהווה נזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה ממחדלי הנתבעת. 56. הנתבעת הייתה צריכה לדאוג לביטול אוטומטי של כל הדו"חות שנרשמו לרכב בתקופה שבה היה גנוב, ובכך למנוע מהתובע טרחה מיותרת. 57. מחדל זה מצטרף לשאר מחדלי הנתבעת ומחזק את טענת התובע לרשלנותה הכוללת. ## חוסר תום לב וזלזול באזרח ## 58. התנהלות הנתבעת לאורך כל האירועים, החל מאי-עדכון הרישום, דרך אי-מענה לפניות התובע, ועד לניסוח כתב ההגנה והניסיון לבטל פסק דין בהסכמה, מעידה על חוסר תום לב וזלזול באזרח. 59. הנתבעת, כגוף ציבורי, מחויבת לנהוג בשקיפות, בהגינות ובתום לב כלפי אזרחיה, ובמקרה זה כשלה בכך באופן מובהק. 60. התנהגות זו פוגעת קשות הן במערכת היחסים העדינה שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי. 61. הנתבעת ניצלה את כוחה ועוצמתה מול אזרח קשיש ותמים, ובכך פגעה בזכויותיו ובכבודו, וגרמה לו סבל מיותר. 62. על בית המשפט להעביר מסר ברור כי התנהלות כזו אינה מקובלת, וכי יש להטיל אחריות על גופים ציבוריים הפועלים בחוסר תום לב כלפי אזרחיהם. ## אי-עמידה בהבטחות ## 63. אנשי המשטרה שהיו במקום מציאת הרכב הבטיחו לתובע כי ידאגו לביטול דו"חות החניה שהודבקו על רכבו, אך הבטחה זו לא קוימה במלואה. 64. הבטחות של גורמי אכיפת חוק יוצרות ציפייה לגיטימית אצל האזרח, ואי-קיומן מהווה הפרת אמון ופגיעה בזכויותיו. 65. התובע הסתמך על הבטחות אלו, ואי-קיומן גרם לו טרחה ועוגמת נפש נוספת, שכן נאלץ לטפל בדו"חות בעצמו. 66. על הנתבעת מוטלת חובה לקיים את הבטחותיה, ובפרט כאשר מדובר בהבטחות שניתנו על ידי נציגיה הרשמיים לאזרח. 67. אי-עמידה בהבטחות אלו מצטרפת לשאר מחדלי הנתבעת ומחזקת את טענת התובע לרשלנותה. ## פגיעה באוטונומיה ובחופש העיסוק ## 68. מחדלי הנתבעת, שהובילו להשבתת רכבו של התובע למשך חצי שנה, פגעו באופן ישיר באוטונומיה שלו ובחופש העיסוק שלו. 69. התובע, אשר נזקק לרכבו לצורך עבודתו בהובלת חומרי בניין, נמנע מלהתפרנס באופן מלא ויעיל כתוצאה מאי-יכולתו להשתמש ברכבו. 70. פגיעה זו בחופש העיסוק גרמה לתובע נזקים כלכליים ישירים, כפי שהוכח באמצעות קבלות על הובלות ששכר. 71. בנוסף, הפגיעה באוטונומיה של התובע, שנאלץ לשנות את אורח חייו ולהסתמך על תחבורה ציבורית ושירותי הובלה חיצוניים, מהווה נזק לא ממוני משמעותי. 72. על הנתבעת לפצות את התובע בגין פגיעות אלו, אשר נגרמו לו כתוצאה ישירה ממחדליה. ## הפרת חובת הדיווח והיידוע ## 73. הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את התובע באופן מיידי וברור על שינוי סטטוס הרכב מ"גנוב" ל"נמצא", למרות שהשינוי הוזן למערכותיה ביום 30.7.2009. 74. טענת הנתבעת כי נשלחה הודעה בדואר לא הוכחה, והתובע העיד באופן מהימן כי נודע לו על השינוי רק ביום 7.9.2009, כחודש וחצי לאחר עדכון הרישום בפועל. 75. על הנתבעת, כגוף ציבורי, מוטלת חובה ליידע את האזרח באופן ברור, מהיר ויעיל על כל שינוי מהותי הנוגע לרכושו או למעמדו המשפטי. 76. אי-קיום חובת היידוע גרם לתובע להמשיך ולהשבית את רכבו שלא לצורך, ולשאת בהוצאות מיותרות, ובכך החמיר את נזקיו. 77. מחדל זה מהווה הפרה נוספת של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, ומחזק את עילת התביעה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. משטרהתביעה נגד המשטרה