צו תפיסת מקרקעין ביהודה ושומרון

להלן פסק דין בנושא צו תפיסת מקרקעין ביהודה ושומרון: פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: העתירה מופנית כנגד צו תפיסת מקרקעין מס' 69/06/ת', אותו הוציא המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון ביום 25.7.2006 לצורך הקמת גדר ביטחון ממזרח ומדרום-מזרח לישוב אפרת שבגוש עציון, על חלקת אדמה השייכת לעותרים. 1. העותרים, תושבי הכפר אום סלמונה שבנפת בית לחם, הם בעליהן של חלקות 472 ו-473 בגוש טבעי 8 מווקע "ואדי אלניס" מאדמת אלח'דר (להלן - החלקות). שטח החלקות הכולל הוא 272 דונם. החלקות נטועות עצי גפן, תאנה ושקד ומשמשות לפרנסת משפחותיהם של העותרים. ביום 25.7.2006 הוציא המשיב 3 צו תפיסה 69/06/ת', לפיו נתפסת רצועת קרקע של 152 דונם מתוך החלקות לשם הקמת גדר ביטחון ממזרח ומדרום-מזרח לאפרת ולשם הקמת מעבר "אום סלמונה", מעבר שיוקם על הכביש המוביל מאפרת מזרחה לכיוון תקוע. יצוין כי לצו תפיסה זה קדם צו תפיסה 135/05/ת', אשר נועד לבניית הגדר ברוב השטח שממזרח ומצפון מזרח לאפרת. צו התפיסה הקודם מסתיים במרכז חלקתם של העותרים וגרם לחלק ניכר מהפגיעה בחלקות. תוואי הגדר לפי צו תפיסה 69/06/ת' הוא ברוחב 100 מטרים. הוא עובר מצפון-מזרח לדרום-מערב בחלקתם של העותרים. התוואי מקיף ממזרח גבעה המצויה בחלקת העותרים, כך שזו תיוותר ממערב לגדר. לאחר מכן מתעקל התוואי דרום-מערבה עד לכביש אפרת-תקוע. צו התפיסה במקטע זה הוסט מערבה לשם הוצאת מבנה השייך לעותרים, המצוי בסמיכות לכביש, אל החלק שממזרח לגדר. משם אמור תוואי הגדר לעבור מצפון לכביש אפרת-תקוע לכיוון מזרח, במרחק של עד 10 מטרים מהכביש, עד למעבר "אום סלמונה". 2. לאחר הוצאת צו התפיסה התקיים (ביום 7.9.2006) סיור בשטח החלקות, במהלכו הוצג התוואי בפני בעלי המקרקעין. בעקבות הסיור הגישו העותרים (ביום 5.10.2006) התנגדות לצו התפיסה. במסגרת ההתנגדות הציגו העותרים תוואי חלופי. לשיטתם, ניתן "ליישר" את תוואי הגדר העובר בחלקתם ולהעבירה מערבה בסמוך לדרך הביטחון של הישוב אפרת ובכך להפחית מן הנזק הנגרם לעותרים. השגת העותרים נבחנה על ידי המשיב 3, שערך מספר סיורים במקום לשם בחינת ההשגה. ביום 3.1.2007 נמסר לעותרים על דחיית ההשגה, בהתבסס על נימוקים ביטחוניים וטופוגרפיים. נמסר כי התוואי החלופי שהוצע אינו מקובל על המפקד הצבאי, משום קרבתו לבתי אפרת מרחק מטרים בודדים. עוד נמסר כי על מנת להקל על תנועת חקלאים פלסטינים בשטח שיישאר מצידה "הישראלי" של הגדר תיפרץ דרך חקלאית בסמוך למכשול, שתאפשר הגעה נוחה לכלל החלקות. נוכח דחיית ההשגה הוגשה העתירה שלפנינו. 3. בעתירה מתבקש ביטולו של צו התפיסה. נטען כי המשיבים ביכרו את צרכי ההתנחלות אפרת על חשבון הצרכים של התושבים הפלסטינים שהינם תושבים מוגנים. תוואי הגדר פוגע בקניינם של העותרים, בכבודם, בפרנסתם ובחופש תנועתם ללא הצדקה ובניגוד לדין. נטען כי המשיבים עושים שימוש לרעה בסמכות להוציא צווי תפיסה צבאיים לצורך בניית גדר ההפרדה, בכך שהם מזניחים את השיקולים בדבר זכויותיהם של התושבים הפלסטינים ומתמקדים בשיקול של הגנה על זכויות התושבים הישראלים והגנה על התנחלויות שנבנו בשטח כבוש בניגוד למשפט הבינלאומי. לשיטתם, הגנה על תושבי התנחלויות כלל אינה "צורך ביטחוני" בהתאם למשפט הבינלאומי, ואינה יכולה להתיר פגיעה בתושבים מוגנים. העותרים מדגישים עוד כי צו התפיסה נשוא העתירה הוא חלק ממכלול של צווי תפיסה סביב מרחב גוש עציון, שהוציא המפקד הצבאי משיקולים מדיניים, ובראשם הרצון להותיר את גוש עציון חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. לחלופין מבקשים העותרים את הרחקתו של תוואי הגדר מאדמותיהם לכיוון מערב, כך שהגדר תיבנה בסמוך לדרך הביטחון הקיימת של אפרת, או החלפתה של הגדר באמצעי הגנה אחרים, פוגעניים פחות. תוואי הגדר במתכונתו המתוכננת מביא, לטענתם, לפגיעה לא מידתית בעותרים ובקניינם. הוא פוגע פגיעה אנושה בקרקעות פוריות ביותר, המשמשות לפרנסת מאות בני אדם. כן מציעים העותרים העתקת מיקומו של מעבר "אום סלמונה" באופן שיפחית את הנזק הנגרם לחלקות העותרים. 4. המשיבים ביקשו כי נדחה את העתירה. עמדתם היא כי תוואי הגדר הינו סביר ומידתי. הבחירה בו נעשתה הן מתוך הצורך לספק לאזרחי ישראל, ובכללם תושבי גוש עציון, ביטחון מירבי, והן מתוך הרצון לפגוע ברמה המינימלית ההכרחית בתושבי האזור ובעותרים בפרט. התוואי נקבע משיקולים ביטחוניים וטופוגרפיים, באופן המאפשר שליטה על תאי השטח אשר עלולים לשמש כנתיבי חדירה של מחבלים המבקשים לחדור לאפרת ממזרח. המשיבים עשו מאמצים לצמצם את הפגיעה בתושבים פלסטינים ולקרב את הגדר ככל שניתן לאפרת. הגדר מתוכננת במרחק של 200-300 מטרים בלבד מאפרת, מרחק המאפשר בדוחק הגנה סבירה, אף כי לא מיטבית, על תושבי אפרת. המשיבים לא חלקו על כך שהפגיעה בעותרים היא "פגיעה שאיננה קלה" ועל כך הם מוכנים לפצותם. אך לשיטתם היא נובעת משיקולי ביטחון החלטיים והיא מידתית. המשיבים הבהירו כי לגבי אפשרות התנועה של חקלאים באזור, הוחלט כי תושבים פלסטינים יוכלו לעבור דרך מעבר "אום סלמונה" בבידוק בלבד וללא צורך בהיתר. בנוסף תיפרץ דרך חקלאית ממערב לגדר, לשימוש החקלאים הפלסטינים. בנוסף, ייבנה שער חקלאי בין ואדי ניס לבין חלקת העותרים, שיהיה פתוח בהתאם לצורכי התושבים. בכל אלה יהיה כדי להקל על גישת העותרים לחלקתם. המשיבים הדגישו בפנינו כי חלק ניכר מהפגיעה בחלקות העותרים נגרם כתוצאה מצו תפיסה 135/05/ת' שנדון בעתירה קודמת (בג"ץ 85/06), ואשר צו הביניים לגביו בוטל. החלופה שמציעים העותרים נוגעת לשני צווי התפיסה. בכך הם מנסים "להחזיר את הגלגל לאחור" לאחר שעמדתם לעניין זה לא התקבלה בהחלטתנו בעניין צמצום צו הביניים בבג"ץ 85/06. 5. ביום 18.3.2007 קיימנו דיון בעתירה. בדיון עמד בא-כוח העותרים על הפגיעה הקשה בעותרים ובבני משפחותיהם, פגיעה הנובעת הן מתפיסת שטחים חקלאיים ניכרים לצורך הקמת הגדר והן מהותרתם של שטחים נוספים מצידה "המערבי" של הגדר. בא-כוח העותרים העלה הצעות שונות לצמצום הפגיעה, על ידי הזזת התוואי מערבה או שימוש באמצעי ביטחון אחרים. הוסכם לראות את העתירה כאילו ניתן בה צו-על-תנאי. 6. נוכח הפגיעה הקשה בעותרים ונוכח חילופי הדברים בדיון, סברנו כי בטרם ניתן את פסק דיננו, יש מקום לכך שהמשיבים ישובו ויבחנו האם קיימות אפשרויות לצמצם את הפגיעה בעותרים, באופן שיהיה בו כדי לספק מענה ביטחוני הולם לתושבי אפרת. הבהרנו, כי אין בעובדה שלגבי צו תפיסה 135/05/ת' הוסר צו הביניים (במסגרת בג"ץ 85/06) כדי לשלול בחינתן של חלופות שמצמצמות גם את הפגיעה בשטח הצפוני של חלקות העותרים. ביום 23.4.2007 הגישו המשיבים הודעה משלימה, המתייחסת לאפשרויות חלופיות לתוואי הגדר. נמסר כי בעקבות הדיון התקיים סיור נוסף בתוואי הגדר, בהשתתפות ראש מנהלת "קשת צבעים", גורמי ההנדסה והתכנון הרלוונטיים, ונציגים של גורמי הביטחון. בהודעה המשלימה הוצגו חמש חלופות. שתיים מן החלופות מקטינות את הפגיעה הפיזית בחלקות העותרים, אך מותירות אותן מעברה "הישראלי" של הגדר. שתי חלופות נוספות מקרבות את הגדר לאפרת, ותופסות פחות שטח מחלקות העותרים. אולם החלופות אינן מקובלות על המשיב 3 משני טעמים. ראשית, הגבעה המצויה במרכז החלקה, השולטת על חלק מבתי הישוב אפרת, נותרת מחוץ למרחב גוש עציון. הדבר יאפשר שליטה בתצפית ובאש על בתיה הדרומיים של אפרת. שנית, התוואי מתקרב מאוד לבתי אפרת, עד למרחק של כ-115 מטרים מהבתים. תוואי דומה, המרוחק מעט יותר (עד מרחק של 190 מטרים) מעורר קשיים הנדסיים ניכרים. הוא יחייב חציבה בהיקף נרחב בראש הגבעה. שביל הפטרול הנלווה לגדר עלול להיות במבתר ויישלט מצד מזרח, באופן שיסכן בצורה חמורה את הכוחות שינועו לאורך הגדר. המשיבים סבורים, איפוא, כי שתי החלופות "המערביות" לא תיתנה מענה ביטחוני מספק לתושבי אפרת. חלופה חמישית היא הסטת הגדר מערבה רק בחלק הדרומי של חלקות העותרים. חיסרון בולט של חלופה זו הוא הפגיעה הפיזית הניכרת באדמות פרטיות פלסטיניות שלא נטען לגביהן שהן בבעלות העותרים. בנוסף, גם חלופה זו אינה מעניקה מענה ביטחוני ראוי לתושבי אפרת בשל קרבתה לבתים המצויים בחלק הדרומי של אפרת מרחק של 56-150 מטרים בלבד. 7. סיכומו של דבר, הבחינה המחודשת של המשיבים העלתה כי לשיטתם, אין בנמצא חלופה לתוואי הגדר, המקובלת מבחינה ביטחונית על המפקד הצבאי. זאת משום קרבתן של כל החלופות לבתי הישוב אפרת דווקא בקטע הסמוך לגבעה השולטת על חלק מבתי הישוב. יחד עם זאת הודיעו המשיבים כי לאחר בחינה מחודשת הוחלט להכניס שינוי בתוואי המכשול בכך שרוחבו יצטמצם מ-100 מטרים ל-50 מטרים בתחום חלקותיהם של העותרים. המשיבים מתחייבים כי בתחום חלקות העותרים הגדר תתוחם ב-50 המטרים המערביים של צו התפיסה, כך שלא תתבצענה עבודות לכל רוחבו של צו התפיסה. העותרים בתגובה לעמדת המדינה ציינו כי רק שתי החלופות "המערביות" (החלופה השלישית והרביעית) מקובלות עליהן, בבחינת הרע במיעוטו. אך מוטב אילו נבנתה הגדר על גבולה של אפרת, תוך פגיעה בקניינם של תושבי אפרת ולא של העותרים. הם שבו וטענו כי תוואי הגדר אינו מידתי ועמדו על ביטול צו התפיסה. 8. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ולאחר שעיינו בחומר שהונח לפנינו, באנו לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות. אין בידנו לקבל את הטענה העקרונית של העותרים כי עצם הקמתה של גדר ביטחון להגנה על התנחלויות אינה "צורך צבאי" המצוי בסמכותו של המפקד הצבאי. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי בהתאם לדיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות, משיקולים ביטחוניים-צבאיים, על הקמת גדר ביטחון באזור יהודה ושומרון (בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, להלן - פרשת בית סוריק); בג"ץ 7957 מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם), להלן - פרשת אלפי מנשה; בג"ץ 5488/04 מועצה מקומית אלראם נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם)). על פי העקרונות שהותוו באותם פסקי דין, המפקד הצבאי מוסמך לתפוס לשם כך חזקה במקרקעין, לרבות מקרקעין בבעלות פרטית. סמכותו של המפקד הצבאי כוללת גם סמכות להקים גדר להגנה על חייהם וביטחונם של ישראלים המתגוררים בישובים ישראלים באזור יהודה והשומרון, אף שהישראלים הגרים באזור אינם בגדר "אנשים מוגנים" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 4 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949(ראו פרשת אלפי מנשה, פיסקאות 22-18; בג"ץ 3680/05 ועד הישוב טנא נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם) פסקאות 10-8, להלן - פרשת טנא; בג"ץ 1998/06 מועצה מקומית בית אריה נ' שר הביטחון (טרם פורסם), להלן - פרשת בית אריה); בג"ץ 1348/05 ראש עיריית סלפית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 20; בג"ץ 11395/05 ראש עיריית סבסטיא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). שאלת חוקיותה של ההתיישבות הישראלית באזור אינה משליכה על חובתו של המפקד הצבאי להגן על חייהם וביטחונם של המתיישבים הישראלים. 9. שאלת חוקיות ישיבתם של התושבים הישראלים באפרת אינה עומדת כיום להכרעה בפנינו. שאלה זו אינה משליכה על חובתו של המפקד הצבאי, על פי דיני התפיסה הלוחמתית, להגן על חייהם, ביטחונם וכבודם של כל אחד מן המתיישבים הישראלים. שמירת ביטחונם מוטלת על שכמו של המפקד הצבאי והוא מוסמך להקים גדר ביטחון לצורך כך. ביסודה של הקמת הגדר עומד צורך ביטחוני. היא נועדה למנוע חדירת מפגעים מתחומי יהודה ושומרון לתחומי ישראל. ההחלטה על הקמתה באה על רקע מציאות הטרור הקשה שפקדה את ישראל מאז ספטמבר 2000 ואת גוש עציון בפרט. התוואי מבוסס על שיקולים ביטחוניים בדבר הצורך להגן על שלומם ועל ביטחונם של תושבי אפרת. נמצא, כי המפקד הצבאי היה מוסמך לתפוס מקרקעין לשם הקמת גדר ביטחון בחלקות העותרים. אשר לטענות העותרים כנגד תוואי הגדר סביב מרחב גוש עציון בכללותו, מקומן להתברר במסגרת העתירות העקרוניות בעניין תוואי הגדר במרחב גוש עציון, התלויות ועומדות בפני הרכב שופטים מורחב (בג"ץ 11779/05 והתיקים הקשורים לו). אין מקום להידרש להן בעתירה שלפנינו. 10. מכאן לשאלת המידתיות של תוואי הגדר. על פי אמות המידה שקבע בית משפט זה, נדרש המפקד הצבאי לשקול שלושה שיקולים מרכזיים בעת תכנון התוואי. השיקול הביטחוני-צבאי; שמירת זכויותיהם של התושבים הפלסטינים שהנם "תושבים מוגנים"; ושמירת זכויותיהם של הישראלים הגרים בישובים הישראלים באזור (ראו, פרשת אלפי-מנשה, פיסקאות 18-22; פרשת טנא, פיסקאות 8-10; פרשת בית אריה, פיסקה 8). במסגרת אחריותו לרווחת התושבים על המפקד הצבאי לשקוד על קביעת תוואי שפגיעתו בכל אחד מבני האוכלוסייה המקומית ובאוכלוסיה המקומית בכללותה תהיה הפחותה ביותר. עליו לאזן, בין היתר, גם בין צרכים ואינטרסים מתנגשים של בני האוכלוסיה המקומית עצמם (בג"ץ 6451/04 חלואה נ' ראש הממשלה (טרם פורסם)). האיזון בין מכלול השיקולים, המתנגשים אלה באלה, נעשה בהתאם לשלושת מבחני "המידתיות". האיזון ביניהם אינו פשוט. האחריות והסמכות הם בידי המפקד הצבאי. החלטתו כפופה לביקורת שיפוטית. עם זאת, בית המשפט אינו מבקש להחליף את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשיקול דעתו שלו. אין הוא נכנס בנעלי הגורם הצבאי המחליט. הביקורת השיפוטית בוחנת האם פעולות המפקד הצבאי והחלטותיו מקיימות את הדין. במסגרת בחינה זו יש להבטיח את מידתיות הפגיעה של אמצעי הביטחון בתושבים המקומיים. 11. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ולאחר שעיינו בחומר שהונח לפנינו, נחה דעתנו כי בנסיבות העניין האיזון שערך המפקד הצבאי בין צורכי הביטחון, זכויות התושבים הישראלים וזכויות התושבים הפלסטינים, הוא מידתי. החלטותיו של המפקד הצבאי באו לאחר ששקל את מכלול הנסיבות הרלוונטיות, ולאחר שהנחה עצמו על-פי אמות המידה שנקבעו על-ידי בית משפט זה בפסקי הדין המנחים שניתנו ביחס לגדר הביטחון ולאחר שנערכה בדיקה מדוקדקת של החלופות השונות. אין חולק כי תוואי הגדר פוגע פגיעה ממשית בעותרים. הוא מביא לתפיסה של חלק ניכר מאדמת החלקות. מרבית האדמות הנותרות תימצאנה מעברה "הישראלי" של הגדר. ודאי, ניתן היה לצמצם את הפגיעה בעותרים לו עבר תוואי הגדר בסמיכות גדולה עוד יותר לבתי היישוב אפרת, ולו הותירה הגדר מצידה ה"פלסטיני" את הגבעה השולטת המצויה בלב חלקת העותרים. אולם, עמדתו של המפקד הצבאי היא שלא יהיה בתוואי מעין זה כדי לספק את צורכי הביטחון וכדי להגן על התושבים הישראלים. מדברי המשיבים ניכר כי במסגרת התוויית הגדר נעשה מאמץ ניכר לנסות לצמצם את הפגיעה בעותרים, מבלי לוותר על הגשמת תכליתה הביטחונית של הגדר. חרף מאמץ זה לא נמצא תוואי חלופי המקיים את דרישות הביטחון. המשיבים התחייבו, עם זאת, כי בחלקות העותרים העבודות להקמת המכשול יצטמצמו ל-50 המטרים המערביים של צו התפיסה. 12. על פי התשתית שהונחה לפנינו, אין אנו מוצאים עילה להתערב בקביעת המפקד הצבאי כי לא ניתן להשיג את התכלית הביטחונית במלואה באמצעות התוואי החלופי שמציעים העותרים. זאת ועוד, הסטת תוואי הגדר מערבה תגרור פגיעה באדמות פרטיות של תושבים פלסטינים אחרים. נמצא, כי כנגד הפגיעה בביטחון שבשינוי התוואי לא עומדת הפחתה של הפגיעה בזכויותיהם וברווחתם של בני האוכלוסייה המקומית בכללותם. אמת, זכותם של העותרים תיפגע פחות, אך במקביל ייפגעו זכויותיהם של תושבים מקומיים אחרים, שגם על זכויותיהם שלהם על המפקד הצבאי להגן. בנסיבות אלה, מסקנתנו היא שאין לפנינו אמצעי שפגיעתו פחותה ואשר יש בכוחו להגשים את התכלית הביטחונית. 13. שוכנענו כי התוואי עומד גם במבחן המידתיות "במובן הצר". אין לומר כי חומרת הפגיעה בתושבים המקומיים מהקמת הגדר בתוואי שקבע המפקד הצבאי אינה עומדת ביחס סביר לתועלת הביטחונית הצומחת מהקמת הגדר באותו תוואי. אין חולק כי הגדר תופסת קרקע חקלאית בבעלות פרטית של העותרים ובכך פוגעת בקניינם ובפרנסתם. אך שיקול זה אינו עומד לבדו. מול שיקול זה ניצבים שיקולים ביטחוניים וכן שיקולים בדבר הפגיעה שתיגרם לתושבים פלסטיניים אחרים כתוצאה מתוואי חלופי. האיזון שערך המפקד הצבאי בין השיקולים המתנגשים נכלל בגדר "מתחם המידתיות" ואינו מצדיק התערבותנו. הקמת הגדר נובעת מקיומו של צורך ביטחוני חיוני. מטרתה - להגן על חייהם של אזרחי ישראל מפני פעולות טרור. תועלתה הצפויה היא רבה מאד. תוואי העובר סמוך לבתי אפרת מפחית במידה משמעותית את רמת הביטחון הנדרשת. מנגד, הפגיעה בעותרים אינה קשה וחמורה עד כדי כך שהיא אינה מידתית. תמורת האדמות הנתפסות מוכנים המשיבים לשלם פיצוי הולם. רוחב המכשול בפועל צומצם ל-50 מטרים. הובטח כי לא תיחסם גישתם של העותרים לאדמותיהם. יתאפשר מעבר ללא צורך בהיתר במעבר "אום סלמונה" ובשער חקלאי ליד ואדי ניס. בנסיבות אלה, לא מצאנו פגם המצדיק את התערבותנו בתוואי הגדר. הכרעתנו זו מבוססת על ההנחה כי לעותרים אכן תהיה נגישות סבירה לחלקות באמצעות הסדרי מעבר סבירים והולמים בגדר הביטחון. ככל שהנחה זו לא תעמוד במבחן המציאות, פתוחה בפני העותרים האפשרות לשוב ולפנות לבית המשפט. לבסוף, אין בפסק דיננו זה משום נקיטת עמדה בעתירות האחרות התלויות ועומדות בבית משפט זה בעניין תוואי הגדר במרחב גוש עציון (בג"ץ 11779/05 והתיקים הקשורים לו). שום דבר בפסק דין זה אין בו כדי להשליך על אותן עתירות וההכרעה באותן עתירות לא תהיה מושפעת באופן כלשהו מן ההכרעה בפסק דין זה. העתירה נדחית. ממילא בטל צו הביניים שהוצא בה. ה נ ש י א ה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. שטחי יהודה ושומרוןמקרקעיןתפיסת מקרקעיןצוויםתפיסת מקרקעין בשעת חירום