כאשר שופט מאשר צו מעצר מנהלי ואינו מקצרו, אך מוסיף דרישה שיתווסף חומר מודיעיני חדש כתנאי להוצאת צו חדש ולהארכת המעצר המנהלי, הרי שהתוספת הזאת מהווה חריגה מסמכות. השופט במצב זה, אינו מוסמך להתנות הארכת מעצר באיסופו של חומר חדש והלכת אל עמלה אינה חלה במצב כזה. אם לא הוגש ערעור על ההתניה, אזי למרות שההתניה ניתנה בחריגה מסמכות, היא מחייבת את המפקד הצבאי ואת התביעה הצבאית (כיוון שמדובר בבטלות יחסית). אם השופט מציין בהתניה שנדרש מידע מודיעיני חדש, אך לא מציין איזה מידע נדרש, אזי אין צורך במידע המשנה את תמונת המצב באופן מהותי (כנדרש בהלכת אל עמלה), אלא יש צורך להעריך מה היה הקושי שעמד בפני השופט (כגון זיהוי, מהימנות, עדכניות וכד'), ולפיו לקבוע את טיב החומר החדש הנדרש, כמענה לאותו קושי. להלן החלטה בנושא שחרור ממעצר מנהלי: החלטה 1. המפקד הצבאי הורה בצו כי העצור הנ"ל יוחזק במעצר במשך 6 חודשים עד תאריך 2.2.04 בגין היותו מסכן את ביטחון האיזור. העצור הובא בפני כבוד השופט רס"ן רונן עצמון, לצורך ביקורת שיפוטית על הצו. השופט החליט לאשר את הצו, ועל החלטה זו בא הערעור לו הנני נדרש כעת. 2. אציין כי צו המעצר הנוכחי הינו צו הארכה. הצו הקודם אושר בביקורת שיפוטית (תיק מ.מ. 215/03) ואף בערעור בתיק עמ"מ 595/03. העצור נמצא במעצר מינהלי מאז חודש ספטמבר 2002. 3. ב"כ הנכבד של המערער טען כי בהתאם להלכת אל עמלה, לא היה מקום להוציא את צו המעצר הנוכחי, וזאת לאור קביעות השופטים שאישרו את צו המעצר הקודם, כי לא יהיה ניתן להאריך את המעצר ללא חומר מודיעיני חדש, וכן לאור העובדה שהחומר המודיעיני שהתווסף אינו משנה מהותית את התמונה לגבי העצור. 4. בביקורת השיפוטית לגבי הצו הקודם בעניין המערער, בתאריך 18.2.03 קבע כבוד השופט אדריאן אגסי: "מצאתי לנכון לקבוע כי אלא אם כן יתווסף כנגד העצור חומר מודיעיני נוסף עד לתאריך תום הצו, לא ניתן יהיה להאריך את המעצר לתקופה נוספת" (מ.מ. איו"ש 215/03). בערעור לגבי אותו צו קבע כבוד המשנה לנשיא, סא"ל יורם חניאל, בתאריך 10.4.03 "יש טעם לשוב ולהזכיר את החלטת ביהמ"ש קמא, כי לא ניתן יהיה להאריך את המעצר לתקופה נוספת, אלא בתנאי כי יתווסף כנגד המערער חומר מודיעיני נוסף" (עמ"מ 595/03). 5. בהחלטתו בביקורת השיפוטית לגבי הצו הנוכחי מציין כבוד השופט קמא כדלהלן: א. התווסף מידע חדש בעניינו של העצור, אולם החומר אינו מוסיף, אלא מחזק חומר שכבר היה קיים. ב. מפנה לקביעותיו העקרוניות בתיק מ"מ 1292/03 (פרשת ג'אמוס), לפיהן המידע החדש אינו חייב לשנות את התמונה באופן מהותי כנדרש בהלכת אל עמלה, אלא די שיענה על הקושי הספציפי שבגללו נדרשת תוספת המידע. ג. התקשה להעריך מדוע השופטים, שדנו בצו המעצר הקודם מצאו לנכון להגביל את הארכת המעצר. משער שהדבר נעוץ במידת עדכניות המידע או מידת המהימנות של אחד המקורות. ד. המידע החדש מלמד שהעצור מוסיף להשתייך לארגון בו פעל, וניתנה הערכה למקור שאפשר שנתפס כבעייתי, ובכך הוסרה המניעה המשפטית להארכת המעצר. ה. המידע על העצור מלמד על סיכון גדול וממשי הנשקף ממנו לביטחון הציבור, לפיכך מאושר צו המעצר. בתיק מ"מ 1292/03 בעניינו של אשרף ג'אמוס (להלן פרשת ג'אמוס), בהחלטה מפורטת ומנומקת, סקר כב' השופט רס"ן רונן עצמון את משנתו לגבי החלת הלכת אל עמלה. בקליפת אגוז אציין כי השופט קובע שם את הנקודות הבאות: כאשר שופט מאשר צו מעצר מנהלי ואינו מקצרו, אך מוסיף דרישה שיתווסף חומר מודיעיני חדש כתנאי להוצאת צו חדש ולהארכת המעצר המנהלי, הרי שהתוספת הזאת מהווה חריגה מסמכות. השופט במצב זה, אינו מוסמך להתנות הארכת מעצר באיסופו של חומר חדש (להלן- ההתניה), והלכת אל עמלה אינה חלה במצב כזה. אם לא הוגש ערעור על ההתניה, אזי למרות שההתניה ניתנה בחריגה מסמכות, היא מחייבת את המפקד הצבאי ואת התביעה הצבאית (כיוון שמדובר בבטלות יחסית). אם השופט מציין בהתניה שנדרש מידע מודיעיני חדש, אך לא מציין איזה מידע נדרש, אזי אין צורך במידע המשנה את תמונת המצב באופן מהותי (כנדרש בהלכת אל עמלה), אלא יש צורך להעריך מה היה הקושי שעמד בפני השופט (כגון זיהוי, מהימנות, עדכניות וכד'), ולפיו לקבוע את טיב החומר החדש הנדרש, כמענה לאותו קושי. יצוין כי בעמ"מ 1448/03 - הערעור על פרשת ג'אמוס - ציין כבוד השופט אל"מ משה תירוש כי לטעמו התניות של שופט לגבי צו עתידי נופלות במתחם הבטלות היחסית. 7. לאחר שבחנתי ביסודיות את שפסק השופט קמא בפרשת ג'אמוס, מצאתי כי הנני מחזיק בדעה אחרת, הן לגבי תקפות הדרישה של השופט לחומר מודיעיני חדש, והן לגבי משמעותה מבחינת סוג החומר החדש. 8. אפתח בנושא משמעות הלכת אל עמלה, לגבי תקפות הדרישה לחומר מודיעיני חדש. מבחינה מילולית פורמלית צודק השופט קמא כי הלכת אל עמלה חלה רק על מצב בו השופט מקצר את הצו, ואין היא מתייחסת למצב בו השופט מאשר את צו המעצר למלוא התקופה הנקובה בו. כזכור, בהלכת אל עמלה בג"צ 2320/98, נקבע כי: "לסיכום הכלל הוא שמפקד צבאי אינו רשאי להאריך את תקופת המעצר לאחר ששופט החליט לקצר את התקופה, אלא אם מתקיים אחד מאלה: השופט החליט לקצר את תקופת המעצר כדי שהמפקד הצבאי ישקול מחדש, לקראת תום התקופה שקוצרה, אם יש הצדקה להמשך המעצר. לאחר שהשופט החליט לקצר את תקופת המעצר התקבל מידע חדש, או חל שינוי בנסיבות שיש בהם כדי לשנות באופן מהותי את מצב המסוכנות של העצור." אולם, כך הם הדברים מבחינה טכנית בלבד. לדעתי יש לבחון ולזכור את התכלית שבבסיס הלכת אל עמלה. כבוד השופט זמיר מציין שם כי: "אם כך, המסקנה היא, שבמחלוקת בין המפקד הצבאי לבין השופט בדבר המסוכנות של העצור, כאשר אותו חומר מונח בפני שניהם, גוברת דעתו של השופט. מסקנה זאת מתחייבת מן התכלית של צו המעצרים, מן המהות של הביקורת השיפוטית ומן הצורך לאזן כראוי בין שיקולי ביטחון לבין חירות האדם. מסקנה זאת אינה מתיישבת עם סמכות של המפקד להעמיד את שיקול הדעת שלו מעל שיקול הדעת של השופט, ולצוות על המשך המעצר לאחר שהשופט החליט, על יסוד אותו חומר, על הפסקת המעצר". 9. זהו לב העניין. כאשר השופט והמפקד הצבאי נדרשים לאותו חומר ממש, דעתו של השופט גוברת, והוא אשר מכריע סופית בדבר אורכו של המעצר, אשר ניתן לבסס על חומר זה. ואם כך הם הדברים, אין זה משנה כלל אם השופט החליט לקצר או לא לקצר את המעצר. הדבר היחיד החשוב הוא מה קבע השופט לגבי אורכה של תקופת המעצר שניתן לבסס על המידע הקיים. אם הצו הוא לששה חודשים והשופט קבע שהמידע הנוכחי מצדיק חמישה חודשים בלבד, לא ניתן יהיה להאריך ללא חומר חדש המשנה את התמונה. אם הצו הוא לששה חודשים, והשופט קבע שאמנם הוא מאשר ששה חודשים, אולם הוסיף וקבע כי החומר המודיעיני אינו מצדיק יותר מששה חודשים, אזי שוב דעתו היא הגוברת והמכריעה. זוהי משמעותה של הלכת אל עמלה. השאלה אם השופט קיצר את התקופה או לא, היא טפלה ומשנית ביחס לנקודה המרכזית והיא מה החליט השופט לגבי אורך תקופת המעצר שמצדיק המידע המודיעיני. את אשר החליט השופט, לא יוכל המפקד הצבאי לאיין. 10. ניתן להדגים את הדברים בדוגמה פשוטה. X הוא מסייע לוגיסטי של המחבל Y, אך של Y בלבד, ואין חשש שיסייע לאחרים או שיפעל עצמאית. X נעצר לששה חודשים מתחילת ינואר עד סוף יוני. השופט מגלה כי Y עומד להגר לצמיתות לסיביר בתאריך 1 באפריל, ומקצר את המעצר בהתאם. כאן, לפי הלכת אל עמלה, לא יהיה ניתן להאריך את המעצר ללא חומר מהותי חדש. במקרה שני השופט מגלה כי ההגירה תתרחש דווקא בסוף יוני, וקובע לפיכך כי הינו מאשר את מלוא תקופת המעצר, אך מוסיף כי אין הצדקה להמשך המעצר ללא חומר מהותי חדש. כאן, לפי דרכו של השופט קמא, הלכת אל עמלה לא חלה והשופט חרג מסמכותו. אולם לדידי מבחינה מהותית שני המקרים זהים לחלוטין. השוני ביניהם הוא טכני בלבד - מועד ההגירה. ההחלטה של השופט זהה בשני המקרים - לשחרר את X לאחר הגירת Y. לפי הגיונה ותכליתה של הלכת אל עמלה, גם במקרה השני אין סיבה שדעתו של השופט לא תכריע. השופט בדק את החומר וקבע שאין הצדקה להארכת המעצר לאחר מועד ההגירה. דעתו של השופט היא המכרעת, ואין לאפשר למפקד הצבאי לאיין את הכרעת השופט, רק משום שטכנית מועד ההגירה לא חל במהלך תקופת המעצר אלא בדיוק בסיומה. 11. למעשה אם נניח כי המפקד הצבאי עושה מלאכתו נאמנה, הרי שיהיו רבים יותר המקרים בהם השופט יקבע כי החומר המודיעיני מצדיק מעצר למלוא תקופת הצו, מאשר המקרים בהם יחליט השופט כי יש מקום לקיצור. האם יש היגיון שתכלית הלכת אל עמלה כי הכרעת השופט תגבר על הכרעת המפקד הצבאי, תחול רק במקרים המעטים יותר של קיצור הצו? אני סבור שלא. 12. יש לזכור כי כאשר השופטים מאשרים את המעצר למלוא התקופה, אין הם מחויבים ולרוב אין הם מתייחסים לשאלת המשך המעצר. אולם באותם מקרים בהם השופט אשר בדק את החומר המודיעיני, התרשם באופן כה חד משמעי מהחומר שאין הצדקה להמשך המעצר מעבר לתקופה הנוכחית, עד שחש מחויב לציין זאת מפורשות בהחלטה, יש מקום לכבד את הכרעתו של השופט, והמפקד הצבאי אינו יכול לסטות ממנה. זאת בהתאם לרציונל של הלכת אל עמלה. 13. עד כאן לגבי עצם תקפות ההתניה למידע מודיעיני חדש, כתנאי להארכת המעצר, בהתאם להלכת אל עמלה. 14. הקביעה העקרונית השניה בפרשת ג'אמוס היא: כי כאשר שופט מאשר את צו המעצר ומציין כי נדרש מידע מודיעיני חדש לשם הארכת המעצר, אך לא מציין איזה מידע נדרש, אזי אין צורך במידע המשנה את תמונת המצב באופן מהותי (כנדרש בהלכת אל עמלה), אלא צריך להעריך מה היה הקושי שעמד בפני השופט (כגון עדכניות, מהימנות וכדומה), ולפיו לקבוע את טיב החומר החדש הנדרש. קביעה זו יישם השופט קמא בעניינו של העצור הנוכחי. כאמור דעתי שונה מדעת השופט קמא גם בנקודה זו. לדעתי אם בהתניה צוין כי נדרש מידע מודיעיני חדש אך לא צוין מהו, נדרש מידע המשנה את התמונה באופן מהותי כנדרש בהלכת אל עמלה. ולהלן הנימוקים לעמדתי: א. הלכת אל עמלה ידועה היטב לכל השופטים הצבאיים העוסקים במעצר מינהלי. אם שופט מציין התניה למידע מודיעיני חדש ואינו מפרש מהו, סביר להניח כי כוונתו הייתה כברירת מחדל להחיל את הלכת אל עמלה, דהיינו נדרש שינוי תמונה מהותי. ב. אם השופט הקובע את ההתניה אינו מעוניין בשינוי תמונה מהותי דווקא, אלא מתכוון לדבר מה ספציפי אחר, סביר להניח שהיה מפרש ומציין למה הוא מתכוון, שאחרת לא יהיה ניתן לכבד את רצונו (ואם מדובר בנושא חסוי אין מניעה להפנות לפרוטוקול חסוי). ג. הלכת ג'אמוס, כי כאשר לא מצוין בהתניה מה סוג המידע הנדרש, יש לנסות ולשער למה התכוון השופט, היא ברוב המקרים בלתי ישימה. המידע החסוי שבבסיס הצו הוא לעיתים קרובות גדול בהיקפו ורב מימדי, לרוב הוא מבוסס על מספר מקורות ברמות מהימנות שונות, מתפרש על פני תקופות זמן ארוכות ומכיל שפע של פרטים. לנסות ולתהות מהו אותו דבר שהיה מוקשה בעיני השופט, משול לאיתור מחט בערימת שחת. ומעניין לציין בהקשר זה שכבוד השופט עצמון הן בפרשת ג'אמוס עצמה (עמ' 14), והן בעניינו של העצור הנוכחי, מציין בגילוי לב כי התקשה להעריך מהו הקושי אליו התכוון השופט שקבע את ההתניה. לא בדקתי החלטות אחרות של השופט הנכבד, אולם לשיטתי הוא וכל שופט אחר יתקשו מאוד לנחש בכל מקרה למה התכוון השופט האחר, כאשר אותו אחר לא ציין למה הינו מתכוון. אציין עוד כי בעיני אין זה הגיוני ואין זה רצוי, לקבוע הלכה המחייבת את השופטים ואת התביעה הצבאית לעסוק בניחושים. מי שמנחש יכול לנחש בהצלחה, ויכול גם לטעות. אין זה הוגן לבסס מעצר של אדם על ניחוש. ד. כאשר התניית השופט קמא למידע חדש אושרה בערכאת הערעורים (כמו במקרה שלפנינו), ובשתי הערכאות לא צוין טיב המידע החדש הנדרש, את כוונתו של מי עלינו לנחש? את כוונת השופט קמא, או שמא את כוונת שופט הערעורים? האם התכוונו שניהם לאותו קושי? או שמא עלינו ליצור בדמיוננו את השופט "הסביר" ולבדוק מה היה בעיניו הקושי בחומר החסוי. בפועל משמעות הלכת ג'אמוס היא שהשופט האחרון הדן בנושא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לפיכך לגישתי, קביעתם של המשנה לנשיא סא"ל חניאל והשופט רס"ן אגסי בביקורת השיפוטית ובערעור לגבי הצו הקודם, כי לא יהיה ניתן להאריך את המעצר ללא חומר מודיעיני חדש, משמעותה כנדרש בהלכת אל עמלה, חומר חדש המשנה את התמונה באופן מהותי! ומאחר שבמקרה שלפניי החומר שנוסף לא שינה את התמונה המהותית לגבי העצור, הנני מקבל את הערעור, ומורה לשחרר את העצור לאלתר (אם אין פקודת מעצר אחרת כנגדו). מעצר מנהלישחרור ממעצרמעצר