##הגדרת "דבר מסוכן" בנזיקין:## סעיף 38 לפקודת הנזיקין עוסק בסוגיית "דבר מסוכן" הקובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." בע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, נקבעו התנאים לכך כדלקמן: א. התקיימותו של אירוע הנזק. ב. גרימתו של הנזק על ידי החפץ מסוכן. ג. שהנתבע הינו בעליו של החפץ המסוכן או הממונה עליו. ##מה נחשב "חפץ מסוכן" ?## אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה הוא נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'" (ע"פ 74/62, פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478, 1506). בהגדרה זו מדובר על חפץ בעל תכונות מיוחדות, והסיכון בשימוש ובטיפול בו, נבחן על פי המטרה הרגילה שלה נועד. במילים אחרות, מסור חשמלי הוא מטבעו חפץ מסוכן. ספר מטבעו, אינו חפץ מסוכן. מתי נוכל לומר שחפץ, שמטבעו אינו מסוכן, הופך להיות דבר מסוכן? אם החפץ "נעשה מסוכן לאחר שנתהווה בו פגם בזמן ייצורו, פגם שאינו אופייני למוצרים מסוגו והוא שמקנה לחפץ את אופיו המסוכן" (ד' מור, "אחריות יצרנית בנזיקין למוצרים פגומים", עיוני משפט ה' (תשל"ו- ז) 581, 590-591; מצוטט מע"א 241/89, ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט (1) 45, 58). ##דבר מסוכן - עץ:## עץ איננו בגדר "דבר מסוכן" לעניינו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין (ראו: ע"א 15084-02-11 מ. מ. פרדס-חנה-כרכור נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ). ##דבר מסוכן - מים:## בתנאים מסוימים מים אכן יכול להיות "דבר מסוכן". קח לדוגמא מים אגורים בבור עמוק ופתוח הינם בגדר דבר מסוכן – סכנת טביעה בהם. ##להלן החלטה בנושא דבר מסוכן פקודת הנזיקין:## 1. לפני בקשה להורות על היפוך נטלים לאור העובדה שמדובר ב"דבר מסוכן". השאלה מהו אותו "דבר מסוכן" בעניננו טעונה הוכחה, וטרם הגענו לשלב זה. (ראו ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2), 229; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898, 905; בש"א (י-ם) 7995/04 עז' המנוח לק ז"ל נ' ארנסון בע"מ (לא פורסם)). לפיכך, כדברי כב' השופט י' עמית: "השלב המקדמי של ההליך דכאן, אינו העיתוי להעלאת הטענה להעברת הנטל, ולמיצער, כדי להגיע למסקנה להעברת נטל הראייה, יש להניח תשתית ראייתית מקדימה". (ת"א (מחוזי חי') 372/99 סבע נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 1329). 2. אמנם אין מחלוקת כי המנוח ניזוק, אך עדיין יהא על התובעים להוכיח קשר סיבתי בין הנזק לבין הדבר המסוכן, כדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת זיאד הנ"ל, שם ציינה: "הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם לתובע הוא ביסודו: "... קשר המוסדר על ידי חוקי הטבע. נוכל, איפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק... כאותו חפץ שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לידי הנזק על פי חוקי הטבע" (י' אנגלרד הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין בעמ' 72... תנאי להעברת חובת הראיה לנתבע בהקשר זה הוא בקיום קשר גרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק. כלל הסיבתיות החל לעניין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה "... הקשר הסיבתי הפיזיקלי על פי חוקי הטבע" (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 190). לצורך עמידה בהוכחת קשר הגרימה כאמור, אין מקום להחלת עקרונות סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], החל במפורש על הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק, אלא יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גירסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת "הסיבה" (cause) לנזק שאירע". (שם, 285). במקרה הנדון, המנוח התחשמל, לטענת התובעים, ממעקה המדרגות, משמע לא המעקה כשלעצמו, הינו דבר מסוכן. עמד על כך כב' הנשיא אגרנט בע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478 באומרו: "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'". (שם, 1506). 3. חשמל, כשלעצמו, אינו "חפץ" כלל. חשמל הינו הפרש פוטנציאל השואף לסגור מעגל. יוצא אפוא, שאם ישנו מכשיר או כלי כלשהו הניזון מאנרגיה "חשמלית", כי אז אותו מכשיר הוא בגדר דבר מסוכן לצורך הסוגיה שבפנינו. לפיכך, הגישה למקור מתח חשמלי היא שאמורה להיות בטוחה (ע"א 363/59 גשר הזיו בע"מ נ' פייביש פ"ד טו(1) 482 כן ראו בע"א 7677/02 דיאז נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 286). "... חובה, בשים לב לאפיו המסוכן של הדבר, לייצרו ולספקו לפי שיטה שתכליתה למנוע בדרך סבירה כל סכנה לבטחון אדם הבא עמו במגע, סכנה אשר יצרן וספק בעל כושר סביר היה צופה אותה מראש..." (בעמ' 475). אותו דין חל לגבי השאלה אם הדבר המסוכן "נעזב" או "נמסר" (ראו ע"א 1071/96 עז' אלעבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1746; ע"א 5621/97 מאהר התהת נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 4068, (כב' השופט א' ריבלין) (26.3.06); ע"א 6732/97 אבו אלעש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3707, כב' השופטת א' חיות (15.3.06); ת"א (שלום י-ם) 5316/03 שבו אלון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-של 2006(4), 11867 (כב' השופט ר' וינוגרד). 4. אשר ליסוד הנפשי בדבר הסיכון הטמון בדבר מסוכן, נאמר על ידי כב' השופט ג' בך בע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מט(1), 45, כדלקמן: "תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38 הוא, כי הנתבע ידע, או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבחזקתו. הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי הבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר". (שם, 59). בשלב זה של המשפט אין עורכים "משפט זוטא אזרחי", לפיכך המובאות מתוך הודאתו של מר שרביט, עובד נתבעת 5 (חברת החשמל לישראל), בטרם נחקר עליה בבית המשפט, אינן מועילות בשלב זה. דין זה חל אף על הודעות ה"ה שלומי ודדון (נתבעים 4, 3). הדבר מדבר בעדו 5. התנאי להחלת הכלל הינו כי "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". קיומו של תנאי זה מהווה ההצדקה המרכזית לקיומו של הכלל ובלעדיו אין מקום להחלתו. כיום, התובעים יודעים מהן הנסיבות אשר גרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, כאמור בכתב התביעה, וכעולה מעיון בבקשתם להיפוך נטל השכנוע. עם זאת, לטענת התובעים "חוסר הידיעה הוא בעת האירוע" (ס' 12 לבקשה), וכן כי "הפסיקה הכריעה באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים כי שלב הידיעה מתייחס ליום קרות הנזק" (ס' 15 לבקשה). לתמיכה בעמדתם זו מסתמכים התובעים על פסיקה משנים עברו. לעניין זה נקבע בפרשת שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539), כדלקמן: "לאור הגיונו ותכליתו של הכלל, המועד המתאים לבחינת קיומו של התנאי הראשון הוא דווקא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו". (שם, 558). בע"א 8701/02 אלשייך נ' המפקדה הצבאית באיזור רצועת עזה, תק-על 2006(1), 2453, (20.1.06) (כב' השופט א' ריבלין) נאמר כי "כלל הדבר מעיד על עצמו מופעל "מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות עלומים גם במהלך המשפט", (שם, פסקה 7) וכן בפרשת אלעבד הנ"ל מציין כב' השופט א' ריבלין: "התנאי הראשון לתחולת הכלל דורש, כזכור, כי "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". תנאי זה - תנאי אי-הידיעה - גם הוא פשט ולבש צורה לאורך השנים. הדגש החשוב ביותר, שאף קיבל ביטוי מפורש בהצעת הקודיפיקציה, הוא כי המוקד של תנאי זה אינו גלום בשאלת ידיעתו של התובע (בפועל או בכוח) בעת התרחשות התאונה, אלא בשאלה האם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד לתום המשפט (ראו פרשת שטרנברג הנ"ל; והשוו למשל לדברי הנשיא אגרנט, בפרשת נוימן הנ"ל, בעמ' 257). אכן, אם בשעת האירוע לא ידע התובע - אף לא יכול היה לדעת - מניין באה לו הרעה, אולם עד המשפט או אף במהלכו הוסר מעטה העמימות באופן שבית המשפט יודע את שאירע - אין כל טעם לפנות לראיות סטטיסטיות. כשאין מסתורין - אין תחולה לכלל ."( McKeown.v C.N.R [1922] (3 W.W.R. 1009, 1011 (שם, פסקה 25). כב' השופט ריבלין מזכיר את הפסיקה עליה מסתמכים התובעים לפיה התנאי נבחן בהתאם ליום התאונה, וציין כי "לעמדה זו אין אנו שותפים" שם, פסקה 26. כן הוסיף וציין כי: "קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן" (שם, פסקה 27 ) (כן ראו ת.א. (מחוזי (י-ם) 1277/98 כץ נ' בית החולים ביקור חולים (כב' השופטת הכט) ; ת.א. (מחוזי ת"א) 1709/01 מבנה רב דירות (1990) בע"מ נ' צוק, מוצרי שיש ומוזאיקה לבנין בע"מ, (19.11.06) (כב' השופטת קרת-מאיר). די בכך כדי לדחות את ההכרעה בשאלה זו לשלב מאוחר יותר של המשפט. לאור כל האמור, הבקשה, בשלב זה, נדחית. אין צו להוצאות. דבר מסוכןנזיקין