הבאת ראיות לסתור את קביעת ביטוח לאומי (מטעם התובע): סעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 קובע כי אם נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו. לנוכח תכלית חקיקתו של סעיף 6 ב' הנ"ל, שנועד ליעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות הנופלות בגדרו, נהגו בתי המשפט לפרש בדווקנות את החריג לכלל וקפצו ידם במתן היתר להבאת ראיות לסתור. על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6 ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. להלן פסק דין בנושא הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) : פסק דין בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ריבה שרון) בת.א. 7954/04, מיום 5.5.2005, לפיה התקבלה בקשת המשיבה להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה למבקש על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי בתחום הנפשי. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, החלטתי ליתן רשות לערער ולדון בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: המבקש יליד 1959, בעל עסק עצמאי לייצור אביזרי אופנה, נפגע בתאריך 3.1.2000 בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. לקביעת דרגת נכותו פנה המבקש למוסד לביטוח לאומי. בתאריך 7.9.2000 נבדק המבקש על ידי ד"ר גוטמן, אשר קבע כי לא נותרה לו נכות פסיכיאטרית צמיתה, אך קבע נכויות זמניות בשיעורים שונים. בתאריך 3.1.2002 נבדק המבקש על ידי פרופ' שלוסברג, אשר קבע כי נגרמה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור 50% לצמיתות. ועדה רפואית שהתכנסה בתאריך 25.7.2005 הפנתה את המבקש למבדקים נוירו-פסיכולוגיים בטרם תקבע את שיעור נכותו. לאחר קבלת תוצאות המבדקים קבעה הועדה, בתאריך 17.10.2002, נכות זמנית בשיעור של 30%. על קביעה זו הוגש ערעור לבית הדין לעבודה, אשר החזיר את הדיון לועדה הרפואית העליונה, בהסכמת ב"כ המל"ל. בדיון שקיימה הועדה בתאריך 17.2.2003 נבחנו תוצאות בדיקות נוירולוגיות, כולל ממצאי C.T, ולנוכח העדר ממצאים אובייקטיביים התעורר חשד להתחזות מצד המבקש. לפיכך, הופנה המבקש להערכה נוירו-פסיכולוגית; והבודק התרשם שקיימות הגזמות והטיות מצד הנבדק. הועדה שבה והתכנסה בתאריך 15.7.2004 בנוכחות ב"כ המבקש ובסופו של יום קיבלה את חוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי וקבעה את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור 50%. לנוכח מסקנה זו עתרה המשיבה לבית המשפט וביקשה היתר להגשת ראיות לסתור. בבקשתה הפנתה המשיבה לליקויים שנפלו בפרוטוקול הועדה ולראיות אשר להשקפתה לא יוחס להן המשקל הראוי. בהחלטה נשוא הבקשה שבפני קבעה כב' השופטת שרון, כי לנוכח הספק שהתעורר בליבה האם אמנם שקלה הועדה הרפואית העליונה כראוי את הממצאים הסותרים שעמדו בפניה, נוצר הרושם כי השיקולים לא היו מאוזנים די הצורך. כמו כן, התייחסה כב' השופטת לתוצאות הבדיקות השונות והשפעתן על התוצאה וציינה כי לא מצאה בסיכום חוות דעתה של הועדה פירוט מספיק שינמק את העדפת חוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי על פני זו המאוחרת של ד"ר פורה. עוד נקבע כי העובדות, השיקולים והאפשרויות שפירטה הועדה אינם מתיישבים זה עם זה, ואין במסקנתה הנמקות שיבהירו על שום מה הגיעה למסקנה. ומסכמת כב' השופטת את החלטתה באומרה: "דומני כי מדובר במקרה מסובך להערכה מן הבחינה הרפואית ורב הנסתר על הנגלה בפרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל. שוכנעתי איפוא, כי תמונת מצבו הרפואי של המשיב עלולה להביא לתוצאה שגויה, נימוקיה של המבקשת נופלים בגדר 'הטעמים המיוחדים' שהותוו בפסיקה ויש צורך חיוני בהבהרת המצב הרפואי-נפשי של התובע" חוששני כי בהחלטתה זו פעלה כב' השופטת כערכאת ערעור על החלטות הועדה הרפואית, בניגוד להוראות החוק והפסיקה. סעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 קובע: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו" לנוכח תכלית חקיקתו של סעיף 6 ב' הנ"ל, שנועד ליעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות הנופלות בגדרו, נהגו בתי המשפט לפרש בדווקנות את החריג לכלל וקפצו ידם במתן היתר להבאת ראיות לסתור כפי שנקבע על ידי כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור בע"א 5779/90, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מח(4) 77, 82: "על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6 ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת." (ההדגשות שלי ש.ד.) כללים אלה אומצו בפסיקתם של בתי המשפט על ערכאותיהם וחזר והבהיר סוגיה זו כב' השופט ריבלין ברע"א 11325/05, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מיכאל גולינבסקי (טרם פורסם): "אין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי חוות דעתו של ד"ר גרדוש הייתה כלי עזר בידיה של הוועדה, והיא לא הייתה מחויבת לקבל את מסקנותיו כולן. דבריה של המבקשת אינם מעלים ראיה לפגם מהותי שנפל בקביעותיה של הוועדה ואף אינם מצביעים על נסיבות חדשות שיש בהן כדי להתיר הבאת ראיות לסתור." לנוכח האמור לעיל סבורה אני כי אין לקבל את הגישה לפיה ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור כל אימת שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהנמקת הועדה, בשל קשיות הנושא, או כאשר נראה שבירור העובדות בפני בית המשפט יאפשר קביעת ממצאים בדוקים יותר. מאחר שאימוץ גישה זו עלול להשמיט את הקרקע מתחת לעקרונות המנחים ביישומו של סעיף 6 ב' הנ"ל. כפי שציין כב' השופט אור בע"א 5779/90 הנ"ל, לא אחת נתקלים בתי המשפט בחוות דעת סותרות באופן קוטבי. אולם, העובדה שמול גישת הועדה עומדת חוות דעת שונה אין בה כדי להצדיק התרת הגשתן של ראיות לסתור. יתרה מכך, לנוכח ההבדלים בין הדיונים בפני הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לדיון בפני בית המשפט, לא אחת נתקלים בתי המשפט בהחלטות קצרות ולעיתים לא מפורטות דיין, בניגוד לחוות הדעת המוגשות לבית המשפט. אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו. סעיף 6 ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק. גם לגופו של עניין סבורה אני כי עיון בפרוטוקולים של דיוני הועדות הרפואיות מלמד כי המבקש נשלח לשורה של בדיקות ואבחונים מטעם המל"ל וכל חוות הדעת שהיו בפני הועדה היו חוות דעת שהוזמנו על ידי הועדה. הועדה אף שקלה את ממצאי המעקב, שנערך אחר המבקש; עוד יצוין כי לאחר שהובאו בפניה כל הנתונים בדקה הועדה את המבקש ועל סמך הנתונים בכללותם הגיעה למסקנה כי חוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי היא המשקפת את מצבו למרות חוות הדעת המאוחרות. מן המקובץ עולה כי לא נשמטו מעיני הועדה נתונים רלבנטיים והיא היתה מודעת למחלוקת בין המומחים ולנימוקיהם, כולל החשדות ביחס למהימנות המבקש. בנסיבות אלה אין בית המשפט בוחן את מסקנות הועדה הרפואית ואין הוא אמור להכריע בין הגישות הסותרות. כפי שנקבע ברע"א 3570/01, אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סואעד (לא פורסם): "ההיתר להבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6 ב' הנ"ל ניתן במקרים חריגים בהם הליך קביעת הנכות על פי דין היה נגוע בפגם מהותי או במקרים בהם נפלה טעות עובדתית במהלכו. מן הדו"ח של ועדת העררים עולה כי רופאיה, ערכו למשיב בדיקה קלינית אשר בעקבותיה נקבע כי הוא לוקה בשיתוק... הטענה לפיה דרגת נכותו של המשיב הוגדלה מבלי שנתגלה הבדל בממצאי הבדיקה שערכה וועדת העררים ביחס לממצאי הבדיקה שערכה הוועדה הראשונה, הנה טענה הנוגעת לשיקול דעתה הרפואי של וועדת העררים. העובדה שעל פי אותם ממצאים מסקנתה של ועדת העררים שונה מזו של הוועדה הרפואית, אינה עילה להתיר הבאת ראיות לסתור." לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט קמא להתיר הבאתן של ראיות לסתור. המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוך 30 יום מהיום. ממועד זה ואילך ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.בקשה להבאת ראיות לסתורראיות