המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה, אם הזכות שהקנה חוזה הייתה זכות בת העברה או שמא זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה. בית המשפט ציין כי מלשון החוזה לא עולה כוונת הצדדים להקנות זכות אישית אשר איננה ניתנת להעברה. אין בנוסח החוזה כל אמירה מפורשת או משתמעת שממנה עולה כוונה כזו, ומשכך יש לפנות לנסיבות כריתת החוזה כדי לבחון מה הייתה כוונת הצדדים. להלן פסק דין בנושא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה: פסק דין רקע עובדתי 1. קרן קיימת לישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל הינה הבעלים במקרקעין הידועים כחלקה 148 בגוש 6904 שעליהם בנוי בניין בן שלוש קומות ושש דירות (להלן: "הבניין"). הבניין אינו רשום כבית משותף. בעת הרלוונטית לתובענה, 10/1/96, הייתה המשיבה 1, דרורה (להלן: "דרורה") בעלת הזכות להירשם כחוכרת בדירה הנמצאת בקומה ג' של הבניין (להלן: "דירת דרורה"). יוער כי בלשכת רישום המקרקעין הזכויות בדירת דרורה רשומות עדיין ע"ש החוכרים הקודמים, משיבים 2 - 4, ואולם אלה לא הגיבו כלל לתובענה ולא התייצבו לדיון וכך, לטענת ב"כ המבקשים, משום שאין להם עניין בה (עמ' 2 לפרוטוקול 17/1/06, ש' 5 - 6). המשיבה 5, שרית ריידר (להלן: "שרית") הייתה באותה עת בעלת הזכות להירשם כחוכרת בדירה שבקומת הקרקע של הבניין (להלן: "הדירה"). המבקש 3, מיכאל ראובן דואר, המכונה מיקי (להלן: "מיקי") התגורר בדירה בשכירות. 2. ביום 10/1/96 נכרת בין מיקי לבין שרית חוזה להעברת זכות החכירה של שרית בדירה לידי מיקי (נספח ב' לתובענה, להלן: "חוזה המכר"). בסעיף 16 לחוזה המכר נקבע כי: "הצדדים מסכימים כי הזכויות בגג הבניין הנובעות מהזכויות בנכס [בדירה - ע.ב.] יוותרו בידי המעביר [שרית - ע.ב.] והמקבל [מיקי - ע.ב.] מצהיר כי אין לו כל זכות בגג הבניין לרבות זכות שימוש ו/או זכויות בנייה ו/או אחר וכל אלה יוותרו באופן בלעדי בידי המעביר." ביום 10/1/96 נכרת גם חוזה בין מיקי לבין דרורה אשר לפיו תעביר לו דרורה את זכויותיה היחסיות בחצר הבניין, באופן שאם וכאשר יירשם הבניין בפנקס הבתים המשותפים ותתאפשר הצמדתם של חלקים מן הרכוש המשותף לדירות בבניין, יוכל מיקי להצמיד לדירה שרכש, שמצויה כאמור בקומת הקרקע, גם את החלק היחסי המייצג את הזכויות של דרורה בחצר מכוח זכויותיה בדירת דרורה, וזאת בנוסף לזכויותיו היחסיות בחצר מכוח זכויותיו שלו בדירה, והכל מותנה כמובן באפשרות לנתק חלקים מן החצר מגדר הרכוש המשותף והסכמת הבעלים המשותפים (נספח א' לתובענה, להלן: "חוזה החצר"). לצורך הבטחת ביצוע האמור בחוזה החצר, לרבות רישום הערת אזהרה לטובת מיקי על זכויותיה של דרורה בחצר, התחייבה דרורה גם להפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר בידי עו"ד אורית פרנקל, אשר ייצגה את שרית בעריכת חוזה המכר (להלן: "עו"ד פרנקל"). חוזה המכר נחתם במשרדו של עו"ד אלון גלרט (להלן: "עו"ד גלרט"), במהלך ישיבה שבה נכחו גם מיקי, דרורה, שרית ועו"ד אורית פרנקל. בהמשך אותה ישיבה נחתם גם חוזה החצר כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים אם במעמד החתימה על חוזה זה עדיין נכחו שרית ועו"ד פרנקל, או שמא כבר עזבו את החדר שבו התקיימה הישיבה והמתינו לדרורה מחוצה לו. לשם רכישת הדירה, נטל מיקי הלוואה כנגד משכנתא מאת "משכן - בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ" (להלן: "הבנק"), ומשלא עמד מיקי בתשלומי ההלוואה, פתח הבנק בהליכי מימוש המשכנתא. במסגרת הליכי המימוש נמכרה הדירה באמצעות כונס הנכסים שמונה לצורך כך לידי המבקשים 1 ו-2, זאב וביאטריס דואר (להלן, ביחד: "דואר"), שהם הוריו של מיקי. כאשר פנה עו"ד גלרט בשם דואר אל עו"ד פרנקל במכתב מיום 29/9/03, וביקש ממנה להעביר לידיו את ייפוי הכוח שהתחייבה דרורה להפקיד בידיה לשם רישום הערת אזהרה כאמור בסעיף 5 לחוזה החצר, השיבה עו"ד פרנקל לעו"ד גלרט במכתב מיום 10/11/03 כי לא הופקד בידיה ייפוי כוח כזה, וכי מכל מקום לטענת דרורה ההתחייבות שניתנה בחוזה החצר ניתנה למיקי באופן אישי והוא איננו עוד בעל זכויות בבניין - ומשמע שפקעה הזכות המעוגנת בחוזה החצר (מכתבו של עו"ד גלרט ומכתב התשובה של עו"ד פרנקל צורפו כחלק מ-נ/1). יוער כי ביום 25/7/96, מספר חודשים לאחר החתימה על חוזה המכר ועל חוזה החצר, חתם מיקי על התחייבות המופנית לשרית בהמשך להתחייבותו שבחוזה המכר, שלפיה אם ימכור את הדירה לצד ג', יכלול ההסכם עם הרוכש סעיף המציין כי אין לדירה זכויות כלשהן בגג הבניין וכי אלה שייכות לשרית (ראו מוצג נ/2). דיון 3. מטעם המבקשים העידו המבקש 1 - זאב דואר, וכן עו"ד גלרט. לתובענה צורף גם תצהירו של מיקי, אך משהלה לא התייצב להיחקר על תצהירו, הודיע בא כוח המבקשים כי הוא מושך את תצהירו, תוך שציין כי מיקי נמצא בחו"ל דרך קבע ולכן לא יעיד.(עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 17/1/06, ש' 9). מטעם דרורה ומטעם שרית העידו הן עצמן. טענת ההתיישנות 4. בתצהיר התשובה שהגישה דרורה היא טוענת כי: "א. המסמך אינו תקף כיוון שהמבקש 3 עצמו לא ביקש במשך תקופה של מעל לשמונה שנים לממש את המסמך. ב. לאחר תקופה כל כך ארוכה התיישנה זכותו של המבקש 3." טענה זו אין בידי לקבל. בסעיף 2 לחוזה החצר נאמר כי: "הנני [דרורה - ע.ב.] מתחייבת להעביר לך [מיקי - ע.ב.] לפי דרישתך את זכויותי בחצר הבניין..." (ההדגשה שלי - ע.ב.) בחוזה החצר לא נקבע "מועד תפוגה" על זכותו של מיקי מכוחו. כך עולה גם מעדותה של דרורה, שנשאלה עד איזה מועד יוכל מיקי לבקש את מימוש חוזה החצר, והשיבה: "לא דובר על זמן. היינו חברי נפש באותו זמן." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 16 - 17). בפועל נערכו פניות אחדות לעו"ד פרנקל, רובן נגעו להמצאת מסמכים הקשורים להעברת הזכויות בדירה, אך נמצא לפחות מסמך אחד שבו נתבקשה עו"ד פרנקל על ידי עו"ד גלרט להעביר גם ייפוי כוח מאת דרורה כהתחייבותה על פי חוזה החצר (מכתב מיום 17/4/97, חלק ממוצג נ/1); וכן מכתב נוסף שבו מבקש עו"ד גלרט - הפעם בשם דואר - את ביצוע חוזה החצר (מכתב מיום 29/9/03, נספח ה' 3 לתצהיר גלרט), שאז הודיעה עו"ד פרנקל - לראשונה - כי ההתחייבות בחוזה החצר ניתנה כהתחייבות אישית למיקי. לא רק זאת, אלא שאף בעדותה אמרה דרורה וחזרה ואמרה, שגם כיום הייתה נותנת למיקי (להבדיל מהוריו, דואר) את מבוקשו (ראו: עמ' 15 ש' 17 - 19; עמ' 18 ש' 12 - 18; עמ' 19 ש' 1). סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה", ובענייננו נולדה עילת התביעה לא במועד חתימת חוזה החצר, אלא ביום שבו הודיעה דרורה כי אין בכוונתה לבצעו, יום 29/3/03, ולכל המוקדם במועד שבו נתבקשה דרורה בפעם הראשונה לקיים את חוזה החצר ולהעביר ייפוי כוח לשם רישום זכויותיו העתידיות של מיקי בחצר, הוא יום 17/4/97. מאחר שהתובענה הוגשה ביום 21/1/04, אזי עילת התביעה של מיקי לא התיישנה ודין הטענה להידחות. חוזה החצר - נסיבות כריתתו ומשמעותו 5. על השתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל אין מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה, אם הזכות שהיקנה חוזה החצר למיקי הייתה זכות בת העברה או שמא זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה. עוד חלוקים ביניהם הצדדים בשאלת מעמדו של חוזה החצר: האם זהו חוזה העומד בפני עצמו, או שמא הוא חלק ממערכת חוזית בין דרורה, שרית ומיכאל. לשאלה זו נודעת חשיבות לצורך בירור אומד דעת הצדדים לחוזה החצר. כאמור לעיל, מיקי, דרורה ושרית נפגשו ביום 10/1/96 במשרדו של עו"ד גלרט ובנוכחותה של עו"ד פרנקל. במועד זה נחתמו שני מסמכים: חוזה המכר וחוזה החצר. דרורה איננה מתכחשת לתוקפו של חוזה החצר, אך עמדתה היא כי חוזה זה נועד להקנות זכות למיקי באופן אישי, ולו בלבד: "מה שהתחייבתי למיקי, זה שהוא יוכל אישית להשתמש ואם הוא יבקש ממני, אם מיקי היה עושה זאת, אני הייתי ממלאת אחר ההתחייבות. ההתחייבות שלי הייתה אישית כלפי מיקי. היה צריך להתקיים עוד תנאי כדי שההתחייבות תצא לפועל והוא שמיקי יבקש את זה." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 12 - 15). אלא שפרשנותו של חוזה החצר - הן פרשנותו הלשונית והן פרשנות תכליתית תוך בחינת מכלול נסיבות כריתתו - איננה עולה בקנה אחד עם טענתה זו של דרורה. 6. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, קובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות." הן הפסיקה והן הספרות המשפטית הרבו לעסוק בשיטה הראויה לפרשנותו של חוזה, וההלכה הנוהגת היום נקבעה בידי כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, 299 (1995): "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה', עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם 'נתון' חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." ואילו כב' השופט א' ריבלין ציין בסעיף 10 לחוות דעתו בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (תק-על 2006 (2) 1681 (2006): "בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב ישנו קשר. אכן, "קו הגבול בין 'החוזה' לבין 'נסיבות' עריכתו של 'החוזה' עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה" [עניין סקלי הנ"ל (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, ע.ב.), בעמ' 817-818]. בדרך כלל, לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאילו נסיבות נכתבו. מילים ומשפטים מקבלים משמעויות שונות בהקשרים שונים (ראו: י' זוסמן "מקצת מטעמי פרשנות" ספר יובל לפנחס רוזן (תשכ"ב) 147)." פרופ' גבריאלה שלו מגדירה את תהליך פרשנותו של חוזה כך: "זהו, לדעתי, אומד דעתם של הצדדים לחוזה: בירור כוונתם האמיתית, על-ידי מבחן חיצוני, אובייקטיבי, המופעל בדיעבד. דברים שאמרו וכתבו הצדדים, מצגים שהציגו ונסיבות העניין בכללותן, הם שיסייעו לפרשן בקביעת (באומד) דעתם המשותפת ורצונם ההדדי של הצדדים לחוזה." [גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 416 (2005)]. 7. ומן ההלכה אל המעשה. מלשון חוזה החצר לא עולה כוונת הצדדים להקנות למיקי זכות אישית אשר איננה ניתנת להעברה. אין בנוסח החוזה כל אמירה מפורשת או משתמעת שממנה עולה כוונה כזו, ומשכך יש לפנות לנסיבות כריתת החוזה כדי לבחון מה הייתה כוונת הצדדים. מבחינת נסיבות כריתת חוזה החצר עולה בבירור כי חוזה זה לא נכרת בחלל ריק. כפי שנתברר מן העדויות, בין שרית לבין דרורה קיימים יחסים אישיים וחבריים קרובים עד מאוד, כך בעת הרלוונטית וכך גם כיום, כאשר הן מתגוררות יחדיו תחת קורת גג אחת בדירה ברחוב ורבורג שבתל אביב. הובהר גם כי בפועל המשא ומתן למכירת הדירה למיקי נוהל בין מיקי מצד אחד לבין דרורה ושרית יחדיו מן הצד השני. על רקע האמור, כאשר הסכים מיקי לרכוש את הדירה מאת שרית ללא הזכויות היחסיות הנלוות לדירה בגג הבניין ולהותיר את הזכויות בגג בידי שרית, הסכימה דרורה מצידה להעביר למיקי את הזכויות היחסיות שלה בחצר מכוח בעלותה בדירת דרורה. משנמכרה הדירה למיקי, לא היה עוד לשרית או לדרורה עניין בחצר הסמוכה לדירה שבקומת הקרקע, ומאידך גיסא שוכנעתי שהיה להן אינטרס משותף בתוקף הקשר שביניהן בהגדלת הזכויות בגג, שכן דירת דרורה שכנה בקומה העליונה שבבניין. יצוין כי כעבור זמן מה, כפי שהתברר מחקירתה של שרית, רכשה זו את דירת דרורה (עמ' 22 ש' 25 עד עמ' 23 ש' 2) - אף שיוער שדרורה כאשר נשאלה בהקשר זה השיבה בתשובה מתחמקת (עמ' 21 ש' 1 - 11) - כך שניתן לומר שהמצב בפועל הוא ששרית הותירה בידיה את הזכויות בגג שנלוו לדירה שמכרה למיקי כנגד "ויתור" על הזכויות בחצר הנלוות לדירת דרורה שאותה רכשה שרית, הגם שבעת עריכת חוזה המכר הייתה זו דרורה שקיבלה על עצמה התחייבות להעביר את הזכויות בחצר הנלוות לדירת דרורה לידי מיקי. ראוי להדגיש כי אין טענה מצד מיקי כי בתמורה לכך שהסכים להותיר את הזכויות בגג הדירה בידי שרית קיבל את הזכויות בחצר, וגם לא כי מדובר בזכויות שוות ערך - כאשר יוער שלעניין השווי לא הובאו כל ראיות וגם לא היה צורך בכך, אף שדרורה ראתה משום מה להרחיב בעניין זה בסיכום טיעוניה - אלא שטענתו היא שמדובר בהתחייבויות התלויות זו בזו מבחינה זאת שהסכמתו של מיקי לא לכלול את הגג בחוזה המכר הייתה מותנית בהתחייבות נושא חוזה החצר, ושוכנעתי שאמנם כך. 8. ואמנם, הן חוזה המכר והן חוזה החצר נחתמו בו ביום, 10/1/96, בישיבה שהתקיימה במשרדו של עו"ד גלרט. באשר למעמד החתימה על חוזה החצר טענה דרורה: "שרית ואורית [עו"ד פרנקל - ע.ב.] לא היו בחדר בעת שהמסמך הזה נולד. המסמך הזה נולד בצורה אקראית לחלוטין. מיקי סיפר לאלון [עו"ד גלרט - ע.ב.] שאני אמרתי לו שמבחינתי הוא יכול להשתמש בחצר. אלון כתב את המסמך ואני חתמתי עליו." (עמ' 15, ש' 10 - 12). שרית אף היא טענה שלא ראתה את חוזה החצר וכי היא ועו"ד פרנקל יצאו לעשן והיו מחוץ לחדר שבו התקיימה הישיבה בעת שזה נחתם, אך עם זאת אישרה כי נושא הזכויות בחצר עלה בטרם יצאו את החדר וכי ידעה עוד באותו היום או למחרת על החוזה שנחתם (עמ' 23 ש' 20 - 26). ואילו עו"ד גלרט העיד כי אמנם אינו זוכר אם במעמד החתימה עצמו נכחו גם עו"ד פרנקל ושרית, ואולם לדבריו: "הנספח [חוזה החצר - ע.ב.] נוסח בישיבה בנוכחותי ובנוכחות עו"ד פרנקל. אני ישבתי ליד המקלדת." (עמ' 3 ש' 10 - 13) וכן העיד באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המשא ומתן בנוגע לדירה, לגג הדירה ולחצר נוהל כמקשה אחת, וכי בהתאם גם קיימת תלות בין רכישת הדירה תוך הותרת הזכויות בגג בידי שרית לבין חוזה החצר. לדבריו דרורה אמנם לא קיבלה כל תמורה עבור התחייבותה להעברת הזכויות היחסיות בחצר הנלוות לדירת דרורה לידי מיקי, ואולם מיקי לא היה מסכים לרכוש את הדירה משרית ללא הגג אלמלא קיבל התחייבות זו (עמ' 5 ש' 23 עד עמ' 6 ש' 6; עמ' 6 ש' 24 עד עמ' 7 ש' 1; וכן ראו: סעיפים 12 - 15 לתצהיר עו"ד גלרט). עדותו של גלרט הייתה אמינה עלי עד מאוד, ואני מעדיפה אותה על פני עדותן של דרורה ושרית, ככל שיש סתירה בין העדויות. מעבר לכך, עו"ד גלרט איננו בעל דין בתובענה, אין לו אינטרס אישי בה והתרשמתי כי יחסיו תקינים הן עם דרורה ושרית והן עם מיקי. 9. הפועל היוצא הוא שאני קובעת כי חוזה החצר הוא חלק ממערך חוזי שדרורה ושרית היו שותפות לו מצד אחד לבין מיקי מן הצד האחר, וכי הוויתור שוויתרה דרורה על זכויותיה בחצר לא נעשה כמחווה של ידידות, כפי שנטען בסעיף 2ג' לתצהיר דרורה ובחקירתה, אלא על רקע חוזה המכר שבין שרית לבין מיקי ובהתאם להסכמות שאליהן הגיעו כל השלושה. משכך, הן על פי לשון חוזה החצר, הן על פי תכליתו, הרקע לו ונסיבות כריתתו, שומה על דרורה לקיימו ואין כל שחר ויסוד לטענה כי מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה. זכויותיהם של דואר 10. קבעתי כאמור שהזכויות בחצר נושא חוזה החצר אינן אישיות והן ניתנות להעברה. השאלה היא אם אמנם הועברו לדואר כטענתם. מנוסחו של חוזה המכר שהציג כונס הנכסים לרוכשים פוטנציאליים, נוסח שעליו חתמו גם דואר (נוסח החוזה עם הכונס הוצג וסומן נ/3, והחוזה החתום בנוסח זה צורף כנספח ד' לתובענה, להלן: "חוזה הכונס"), ברי כי הכונס הציע למכירה את הדירה בלבד, כאשר לחוזה הכונס צורף הן חוזה המכר (בין מיקי לבין שרית) והן התחייבות מיקי נ/2, שלפיה לא נלוות לדירה כל זכויות בגג ואלה שייכות לשרית. לעומת זאת לא הוצגה כל זכות עודפת בחצר מעבר לזכויות הנובעות מן הבעלות בדירה, כפי שאישר גם המבקש 1 בעדותו (עמ' 11, ש' 8 - 18). מכאן ניתן להסיק כי הדירה בלבד שועבדה לבנק, ללא הזכויות הנלוות בחצר, ככל שזכויות אלה קיימות, ומכל מקום לא הוצג לפניי מצג אחר. לכן, כאשר מימש הבנק את הבטוחה והציע את הנכס המשועבד למכירה, לא כלל בהצעתו זכויות עודפות בחצר. אמנם לדואר הייתה ידיעה על זכות עודפת של מיקי - זכותו מכוח חוזה החצר, אולם חוזה החצר והזכויות בחצר מכוחו לא היוו חלק מהנכס שמושכן לבנק, היא הדירה, והדירה בלבד כהגדרתה של זו בחוזה המכר ובחוזה הכונס היא שנמכרה לדואר. לשון אחר - משלא מושכנה זכותו העודפת של מיקי בחצר, היא נותרה זכות בבעלותו ולא הועברה אל הבנק וממנו, באמצעות כונס הנכסים, אל רוכשי הדירה - דואר. 11. ודוק: על פניו נוצר מצב שבו למיקי אין עוד זכויות בדירה עצמה, אך יש לו זכויות ברכוש המשותף שבבניין, ככל שאלה קיימות, והכוונה לזכויות בחצר מכוח חוזה החצר. מצב דברים זה אפשרי משום שמדובר בבניין שאינו רשום כבית משותף, והוראות סעיף 55 (ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 אינן חלות עליו (ראו סעיף 77ב לחוק המקרקעין). משכך, אין מניעה לערוך עסקה בחלק בלתי מסוים מן הרכוש המשותף "הצמוד" לדירה כפי שאכן עשו הצדדים. אלמלא זה היה המצב, אזי אם לא יכולה הייתה דרורה לוותר על חלקה בחצר הבניין מהבחינה החוקית, ממילא לא יכול היה מיקי לוותר על חלקו בגג הבניין, ובמקרה כזה לא היה מנוס מביטולן ההדדי של הוראות אלה במערכת החוזית שבין הצדדים, באופן שלכל אחת משתי הדירות יוצמד בעתיד חלק בלתי מסוים מגג הבניין וחלק בלתי מסוים מחצר הבניין, על כל הזכויות הנלוות לכך. המבקשים עתרו לסעד זה כסעד חלופי לאכיפת חוזה החצר, ואולם לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין מקום למתן סעד חלופי כאמור. המצב הוא אפוא שהזכות מכוח חוזה החצר נותרה בידי מיקי ואם ירצה להעבירה לידי הוריו אין מניעה לכך, אלא שהוא לא עשה כן. אגב כך יוער, כי אין ממש בטענת המשיבות, שחזרה ונשנתה על ידן בסיכום טיעוניהן, שלפיה מיקי אינו מעוניין כלל באכיפת חוזה החצר, באשר טענה זו אינה מתיישבת עם עצם הגשת התביעה שהוגשה גם בשמו, אף אם חפצו בסופו של דבר הוא שהזכות תועבר לידי הוריו, דואר. סוף דבר 12. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שאני מקבלת את תובענתו של מיקי במובן זה שאני קובעת כי הוא זכאי לרישום הערת אזהרה לטובתו כאמור בסעיף 5 לחוזה החצר ואני מורה על רישום הערה כאמור וכן אני מחייבת את דרורה להפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר בידיו הנאמנות של ב"כ מיקי, עו"ד שמואל לביא, להבטחת התחייבותה על פי חוזה החצר. כפי שהובהר לעיל, דואר רכשו את הדירה ללא זכויות בגג וללא זכות עודפת בחצר, ומשכך תביעתם שלהם נדחית. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, המשיבות 1 ו-5 ישלמו למבקש 3 את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין.זכות אישית