האם ניתן לבטל פסק דין מוסכם שנתן תוקף להסכם פשרה ? פסק דין שניתן בהסכמה נתון לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט דרך של ערעור. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה. מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: ההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) מהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי). למעשה, פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים איננו פסק דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על ידי בית המשפט; אין בו קביעת עובדות על ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על ידי אישורו כפסק-דין. כאשר פסק הדין מאשר את הסכם הפשרה בלבד, ואין בו ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה, הרי הפעולה השיפוטית מצטמצמת לאישור ההסכם בלבד. להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין חשיבות לעניין ביטולו של פסק הדין. בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973)- להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין. הגשת תביעה לבית משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון על ידי הגנה מפני תביעה אחרת, מהיבט הפן ה"שיפוטי"- היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט-כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים. להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין בפשרה לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה: פסק דין המחלוקת התובע הגיש תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטת בית משפט ביום 27.11.05 על ידי השופטת עידית ברקוביץ' (להלן, לפי העניין-"ההחלטה" או "פסק הדין"). הנתבעת עותרת לדחיית התביעה על הסף. הנתבעת טוענת (בכתב הגנתה ובתשובה מטעמה) כי התובע תוקף בתביעתו את ההליך השיפוטי של אישור ההחלטה. משכך הוא הדבר, היה על התובע להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ולא להגיש תביעה חדשה ועצמאית לבית משפט זה (הוא הערכאה שבה ניתנה ההחלטה). בתגובה מטעמו טוען התובע כי בתביעה משיג הוא על ההחלטה בשתי עילות מצטברות. העילה האחת מיוסדת על קיומו של פגם בהליך השיפוטי (עילה שיפוטית) והעילה האחרת מיוסדת על פגם בכריתת הסכם הפשרה המונח ביסודה ובשורשה של ההחלטה (עילה חוזית). התובע ממשיך וטוען כי ככל שמדובר בתקיפת החלק ההסכמי של ההחלטה, הרי ההליך בו נקט (הגשת תביעה עצמאית לערכאה השיפוטית שבה ניתנה ההחלטה) הוא ההליך הדיוני הראוי. לפיכך, אין מקום להורות על דחיית התביעה על הסף. עם מי הדין? זו השאלה הניצבת בפנינו. העובדות הצריכות לעניין השתלשלות האירועים בפרשה שלפנינו הינה סבוכה וארוכה. אפרט את עיקרי ההליכים אשר נוגעים לענייננו. 1. ביום 21.9.1997 הגישה הנתבעת בקשה לביצוע שטר בתיק הוצל"פ 01-69528-97-7 (להלן "תיק ההוצל"פ"). המדובר הוא בשטר חוב ע"ס 112,166 ₪ מיום 20.12.95 להלן - "שטר החוב"). הבקשה לביצוע שטר הוגשה כנגד בנו של התובע, מר אילן חדיר (להלן גם, לפי העניין-"הבן" או "אילן"), כעושה השטר וכן נגד התובע כערב לשטר. התובע הגיש התנגדות לביצוע שטר החוב (להלן-"ההתנגדות הראשונה"). 2. בהתנגדותו טען התובע כי לא חתם מעולם על שטר החוב וכי חתימתו זויפה. ההתנגדות הראשונה נדחתה משום שהוגשה באיחור של שנה וחצי. ביהמ"ש (הרשם א' אטיאס, כתוארו אז) קבע בהחלטתו מיום 1.1.01 כי התובע לא הצביע על טעמים מיוחדים שיירשמו להארכת המועד להגשת ההתנגדות. 3. ערעור שהגיש התובע לבית משפט זה על ההחלטה מיום 1.1.01 נדחה ביום 13.11.01. על פסק הדין שניתן בערעור הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי (ע"א 3270/01). ערעור זה נדחה ביום 3.9.03 בשל אי הפקדת עירבון. 4. במהלך השנים 2003-2005 הגיש התובע בקשות מרובות וכן שתי התנגדויות נוספות לביצוע שטר החוב במסגרת תיק ההוצל"פ. ההתנגדויות והבקשות השונות שהגיש התובע נדחו כולן. 5. ביום 7.2.05 הגישה הנתבעת בקשה לתיקון פרטי הזוכה במסגרת תיק ההוצל"פ. הנתבעת ציינה בבקשתה כי במהלך נקיטת ההליכים נגד התובע ובנו גילתה כי נפלה טעות סופר בסיכול שתי אותיות בשמה (קרלנט/קלרנט) ובטעות נרשם מספר הח.פ. של חברת האם של הנתבעת (דורנט (1991) ישראל בע"מ) במקום מספר הח.פ. של הנתבעת. לפיכך נתבקש ראש ההוצל"פ להורות על תיקון פרטי הנתבעת בבקשה לביצוע שטר החוב כך שבמקום "קרלנט בע"מ" יירשם "קלרנט בע"מ" ובמקום מספר החברה המופיע במחשבי ההוצל"פ יירשם ח.פ. 51-212991-7 . ביום 12.2.05 נעתרה ראש ההוצל"פ (הרשמת כ' לוי) למבוקש. 6. ביום 3.4.05 החליטה ראש ההוצל"פ לחייב את הנתבעת להמציא לתובע אזהרה מתוקנת ונכונה בעקבות תיקון פרטי הנתבעת בבקשה לביצוע שטר החוב. על החלטה זו הגישה הנתבעת (ביום 3.5.05) בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי (בר"ע 1816/05). 7. ביום 21.8.05, בטרם נדונה בר"ע 1816/05, הגיש התובע התנגדות נוספת לביצוע שטר החוב (בש"א 174855/05; להלן-"ההתנגדות השנייה"). דיון בהתנגדות השנייה נקבע ליום 27.11.05 בפני השופטת ברקוביץ'. 8. במהלך הדיון בהתנגדות השנייה הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי ההתנגדות השנייה תידחה ללא צו להוצאות. יש לציין כי בעת הדיון בהתנגדות השנייה התובע (שהינו כבן 80 שנים) לא יוצג ע"י עורך דין. בנו אילן ייצג אותו. מפאת חשיבות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה להמשך דיוננו נצטטו כלשונו: "הצדדים: לאחר ששמענו את דברי בית המשפט אנו מסכימים כי ההתנגדות תידחה ללא צו להוצאות. הליכי הוצאה לפועל בתיק 0169528977 יעוכבו למשך 60 יום מהיום. בתקופת זמן זו ננסה להגיע להסדר אשר לפיו יחויבו החייבים בתיק ההוצל"פ, רק בנזק הכלכלי. בהעדר הסכם- יחודשו ההליכים בתיק ההוצל"פ בעוד 60 יום. אין בהסכם זה כדי לפגוע בזכותו של המבקש או של בנו לנהל את התביעה בביהמ"ש שלום בבאר שבע. (מנשה חדיר) בנו של המבקש (אילן חדיר) עו"ד גולדברג (ב"כ המשיבה) החלטה הריני מאשרת את הסכמת הצדדים ונותנת לה תוקף של החלטה". 9. כאן המקום להבהיר ולחדד כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה מהווה למעשה פסק דין שניתן בהסכמה. הלכה היא כי החלטת בית משפט הדוחה התנגדות לביצוע שטר הינה כפסק דין, עליו ניתן לערער בזכות (ראו ע"א 835/75 בריק נ' גולדפיז, פ"ד ל(2) 604). אין מדובר בהחלטת ביניים שאיננה מהווה מעשה בית דין אלא בפסק דין סופי ומחייב. על מרכיביו של פסק דין שניתן בהסכמה, מעמדו, והדרכים לתקיפתו ארחיב את הדיבור בהמשך. לשם הבהירות אומר כבר עתה כי פסק דין שניתן בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח', פ"ד מז(2) 441, בעמ' 451; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577, 588; להלן-"פסה"ד בן לולו"). ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585 (להלן-"פסה"ד בית הפסנתר") שנינו מפי השופטת דורנר כי: "פסק דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק דין אם בית המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה-כגון היעדר גמירת דעת- או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק. כך, פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בצפיות הצדדים בעניין זה". קורות ההליכים לאחר הדיון בהתנגדות השנייה, שעניינם תקיפת ההחלטה מיום 27.11.05 10. הצדדים חלוקים לגבי תקינות ההליך השיפוטי שקדם להחלטה המאשרת את הסכם הפשרה ונותנת לו (למעשה) תוקף של פסק דין. התובע סבור כי התנהלות ביהמ"ש בעת הדיון הייתה לקויה. הנתבעת כופרת בכך. בשל האמור הגיש התובע ביום 26.3.06 (כארבעה חודשים לאחר אישורו של הסכם הפשרה ותוך חריגה מגבולות הזמן שנקבעו לכך בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; להלן-"תקנות סד"א") ערעור לביהמ"ש המחוזי (ע"א 1715/06) בגדרו השיג על פגמים בהליך השיפוטי אשר בו נכרך אישור הסכם הפשרה. ערעור זה נדחה ביום 2.1.07 בשל אי הפקדת עירבון. 11. ביום 7.6.06 הגיש התובע לביהמ"ש זה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 27.11.05 (בש"א 165246/06). בהחלטתו מיום 13.7.06 דחה ביהמ"ש (השופטת ברקוביץ') את הבקשה לעיכוב ביצוע בציינו, בין היתר, כי התובע לא הראה סיכויי הצלחה בערעור. ביהמ"ש הטעים כי "ההלכה הפסוקה מחייבת כי תקיפת החלטה המבוססת על פגם נטען שנפל בהסכמה, תהיה על דרך של הגשת תובענה עצמאית ולא על דרך ערעור". 12. ביום 11.10.06 (כשנה לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה) הוגשה התביעה הנוכחית. טענות התובע, כפי שהן נלמדות מקריאת כתב התביעה, על נספחיו, הן אלה. א. בתחילת הדיון בהתנגדות השנייה הגיש ב"כ הנתבעת לביהמ"ש בקשה לסילוק ההתנגדות השנייה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין (בש"א 178256/05). בבקשה נטען כי בשנת 2001 נדחתה התנגדות קודמת שהגיש התובע לביצוע שטר החוב. לפיכך, קיים מעשה בית דין החוסם את התובע מלהגיש את ההתנגדות השנייה (סעיף 12 לכתב התביעה). ב. התובע טוען (בסעיפים 16-17 לכתב התביעה) כי ביהמ"ש (השופטת ברקוביץ') קיבל את טענת ב"כ הנתבעת בדבר קיומו של מעשה בית דין. ביהמ"ש צעק בצעקות רמות על התובע ואף כעס מאוד עליו. ביהמ"ש אמר לתובע מפורשות כי יש כאן מעשה בית דין ומשכך אין הוא יכול לדון בהתנגדות השנייה ולא ידון בה. ביהמ"ש הודיע לתובע כי אם לא יחתום על הסכם שלפיו הוא מוותר על ההתנגדות השנייה יוטלו עליו הוצאות בסכום גבוה מאוד והוא יצטער על אי הסכמתו. ביהמ"ש חייב את התובע להגיע ל"הסדר" של מחיקת ההתנגדות השנייה. ג. זאת ועוד. ביהמ"ש רשם מפיו של התובע כי הוא מסכים שההתנגדות השנייה תידחה ללא צו להוצאות. לדברי התובע מעולם לא "הסכים" מרצונו לכך ופשוט ביהמ"ש הטיל עליו מורא. התובע מציין כי הוא בן 80 שנים ולא ידע כיצד להגיב כאשר ביהמ"ש צועק עליו ועל בנו שהיה איתו ומכריח אותו להסכים למחיקת ההתנגדות השנייה. התובע מוסיף כי ביהמ"ש אף הכריח את בנו לחתום על הסכם הפשרה אף שלא היה צד לדיון (סעיף 18 לכתב התביעה). ד. התובע ממשיך ומציין כי "צד שפעל ללא רצון רשאי לבטל הסכם שחתם עליו" (סעיף 19 לכתב התביעה). לדברי התובע הוא "הוטעה" פשוטו כמשמעו מפי ביהמ"ש שאמר לו כי יש מושג שנקרא מעשה בית דין המונע דיון בטענתו וכי אין כל סיכוי לקבלת התנגדותו השנייה ועליו למשוך אותה (סעיף 20 לכתב התביעה). עקב הטעיה זו רשאי התובע לבטל את הסכמתו (סעיף 21 לכתב התביעה). ה. התובע מבקש מביהמ"ש לקבוע כי היה פגם מהותי בהסכמתו וכן כי הייתה מצידו טעות והוא הוטעה על ידי ביהמ"ש ועל כן זכאי הוא לבטל את הסכמתו (סעיף 24 לכתב התביעה). התובע מבהיר כי טעותו הינה טעות שבחוק. לאחר ששכר עורך דין לשם ייצוגו, הוברר לו כי כלל מעשה בית דין לא חל לגבי ההתנגדות השנייה. ההתנגדות הראשונה התייחסה לזוכה שאינו הנתבעת. ההתנגדות השנייה התייחסה לנתבעת (לאחר שהתקבלה בקשת הנתבעת לתיקון פרטי הזוכה, הנזכרת בסעיף 5 לעיל). בשל העובדה שאחד מהתנאים לתחולת כלל מעשה בית דין הוא זהות הצדדים בשתי ההתנגדויות, ברור כי דחיית ההתנגדות הראשונה בשנת 2001 אינה יכולה להוות מעשה בית דין לגבי ההתנגדות השנייה (סעיף 14 לכתב התביעה). ו. התובע הגיש תלונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים בגדרה הלין על התנהלות הדיון בהתנגדות השנייה. על אף שהתלונה נדחתה התובע סבור כי תגובת ב"כ הנתבעת לתלונה (לפיה ההתנגדות השנייה נדחתה עקב מעשה בית דין) תומכת בכך שביהמ"ש כפה עליו לוותר על ההתנגדות השנייה (סעיף 22 לכתב התביעה). 13. בכתב הגנתה עותרת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, בין היתר, בשל העובדה שהגשת תביעה לביטול ההחלטה לביהמ"ש שבו ניתנה ההחלטה אינה הדרך הדיונית הנכונה לתקיפתה. הנתבעת טוענת כי במצב דברים בו התובע משיג על תקינות ההליך השיפוטי של אישור ההחלטה, עליו להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ולא תביעה עצמאית חדשה. לגופם של דברים טוענת הנתבעת, בין השאר, כי השופטת ברקוביץ' לא "צעקה" על התובע אלא הסבירה לו באריכות ובסבלנות את סיכוייו וסיכוניו הן בשל מעשה בית דין והן משום שההתנגדות החדשה שהגיש כלל לא נתמכת בתצהיר. הנתבעת מציינת כי הסכמת התובע לדחיית ההתנגדות השנייה ניתנה ללא לחץ או מורא מצד ביהמ"ש אלא לאחר שביהמ"ש הסביר לו את המצב המשפטי (מעשה בית דין והתנגדות ללא תצהיר) ולאחר שהתובע התייעץ עם בנו מחוץ לאולם בית המשפט. 14. ביום 5.2.07 קוימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתביעה. במהלך ישיבת קדם המשפט חזר ב"כ הנתבעת על הטענה לפיה יש לדחות את התביעה על הסף שכן הטענות המועלות בה הן טענות המופנות נגד ביהמ"ש ולא נגד הצד שכנגד. לפיכך ההליך הנכון הוא הגשת ערעור על ההחלטה ולא הגשת תביעה לביטולה. ב"כ הנתבעת הגיש לתיק ביהמ"ש מספר אסמכתאות משפטיות התומכות בטיעונו. 15. ב"כ התובע טען כי בתביעה דנן, רק הפן ההסכמי מעניין. לדבריו, אם רצונו של התובע היה פגום כאשר הוא חתם על הסכם הפשרה אז מקומו של התיק הוא בביהמ"ש השלום בתביעה לביטול (פרוטוקול עמ' 2, שורות 3-6). ב"כ התובע הוסיף "שבנסיבות אלו שבית המשפט אומר, וגם הצד השני גרם לבית המשפט ללכת אחרי קביעתו, שיש כאן מעשה בית דין כשאין מעשה בית דין. מה ההגיון?" (פרוטוקול עמ' 1, שורות 17-18; פרוטוקול עמ' 2, שורה 1). 16. בתום ישיבת קדם המשפט התרתי לב"כ התובע להתייחס לאסמכתאות שהגיש ב"כ הנתבעת וכן אפשרתי לב"כ הנתבעת להשיב לתגובת ב"כ התובע. תגובות בעלי הדין 17. בתגובתו טוען התובע לקיומן של שתי עילות מצטברות לתקיפת ההחלטה- עילה שיפוטית ועילה חוזית, הכרוכות ושלובות זו בזו. התובע מציין (בסעיף 6 לתגובה) כי רצונו היה פגום לא רק בגלל ההליך השיפוטי אלא גם עקב הטעייתו ע"י הנתבעת אשר הגישה בקשה לסילוק ההתנגדות על הסף עקב מעשה בית דין, כמפורט בסעיף 12 לתביעה. בסעיף 7 לתגובה מדגיש התובע כי: "בית המשפט מסר לדבריו של התובע לתובע כי הדין עם הנתבעת והיא צודקת וע"כ לתובע מלבד טענה לפגם בהליך השיפוטי גם עומדת טענה לפגם בצד ההסכמי שכן הוא הוטעה ו/או חתם בטעות על ההסכם ורצונו היה פגום, כיוון שהוטעה ע"י הנתבעת". (ההדגשה במקור- מ' י'). עולה אפוא כי בתגובתו טוען התובע לפגם משולב - שיפוטי וחוזי. לדברי התובע, בעצם הגשת הבקשה לסילוק ההתנגדות השנייה על הסף בשל מעשה בית דין, הטעתה הנתבעת הן את ביהמ"ש והן את התובע. ביהמ"ש והתובע חשבו כי אכן קיים מעשה בית דין בענייננו, למרות שלא כך הוא. 18. בתשובת הנתבעת לתגובת התובע טוענת הנתבעת, כי התובע מנסה בתגובתו לילך סחור-סחור ולהוסיף טענות עובדתיות שלא נטענו בכתב התביעה. לדברי הנתבעת כאשר כל טענות התובע בתביעה מופנות כנגד דרך הילוכו של ביהמ"ש הדרך הנכונה לתקיפת ההחלטה שניתנה בהסכמה היא בדרך של הגשת ערעור ולא בדרך של הגשת תביעה. ב"כ הנתבעת מבהיר כי התובע מנסה בתגובתו ליתן פרשנות מפולפלת לנטען בכתב התביעה, כאילו המדובר בתקיפת הפן ההסכמי שבינו לבין הנתבעת. דא עקא, עיון בכתב התביעה גופו מגלה שאין כך הדבר. בכתב התביעה אין כל טענה כנגד התנהגות הנתבעת אשר הביאה למתן הסכמתו אלא רק כלפי ביהמ"ש. התובע טוען בכתב התביעה כי יש לבטל ההחלטה מיום 27.11.05 שכן ההסכמה שלו ניתנה כתוצאה ממעשים של ביהמ"ש כלפיו- צעקות, כעס, הטעיה וכו'. הליכים נוספים העומדים ברקע התביעה 19. לשם שלמות התיאור ייאמר כי ביום 25.12.05 קוים דיון בבר"ע 1816/05, בגדרה השיגה הנתבעת על החלטת ראש ההוצל"פ לחייבה להמציא לתובע אזהרה מתוקנת בעקבות תיקון פרטיה בבקשה לביצוע שטר. הבר"ע נמחקה לאחר שב"כ הנתבעת קיבל את המלצת ביהמ"ש (השופטת י' שטופמן) להסכים למחיקתה בכפוף לשמירת זכותה לטעון כל טענה כנגד התנגדויות חדשות שתוגשנה ע"י התובע, באם תוגשנה, תוך התייחסות למשמעות שיש ליתן לאזהרה החדשה. 20. ביום 18.9.06 דחה ביהמ"ש (השופט מ' תמיר) התנגדות שלישית שהגיש התובע לביצוע שטר החוב. ביהמ"ש קבע בהחלטתו כי התובע היה מנוע מלהגיש התנגדות שלישית לאור הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 27.11.05, בה אין להתערב. הכרעה 21. לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים ושקלתי את כלל טענותיהם, החלטתי לדחות את התביעה על הסף וזאת מן הנימוקים כדלקמן. 22. פסק דין הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי). עמד על כך השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד מח(4) 591, 605 בקובעו: "...פסק דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם". כן ראו מכלל רבים אחרים את האמור בע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179, 183; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729; ב"ש 676/86 ביטרן נ' צ'רטוק, פ"ד מא(3) 358, 360; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 770; ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 498-499 (להלן-"פסה"ד רחמני"). למעשה, פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים איננו פסק דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על ידי בית המשפט; אין בו קביעת עובדות על ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על ידי אישורו כפסק-דין (ראו: רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337, 350; להלן-"פסה"ד זלזניאק"). כאשר פסק הדין מאשר את הסכם הפשרה בלבד, ואין בו ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה, הרי הפעולה השיפוטית מצטמצמת לאישור ההסכם בלבד (ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), בעמ' 327, וההפניות הנזכרות שם; להלן- "ספרו של גורן"). 23. להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין חשיבות לעניין ביטולו של פסק הדין. עמד על כך השופט א' רובינשטיין ברע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 16.3.06; פורסם במאגר נבו) בקובעו: "בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973)- להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה". וכך ציינה השופטת ט' שטרסברג-כהן בפסה"ד זלזניאק בעמ' 344-345: "באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין. הגשת תביעה לבית משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון על ידי הגנה מפני תביעה אחרת. ... מהיבט הפן ה"שיפוטי"- היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט-כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים" (ההדגשה במקור- מ' י'). ההלכה הפסוקה דנן סוכמה בצורה תמציתית ובהירה בספרו של המלומד גורן (בעמ' 327-328) בזו הלשון: "פסק דין שניתן בהסכמה נתון לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט דרך של ערעור. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה". 24. עיון בטענות התובע בכתב התביעה (כמצוטט בסעיף 12 לעיל) מעלה כי התובע משיג על פסק הדין בעילה שיפוטית בלבד ולא בעילות משולבות (שיפוטית והסכמית), כפי טענתו בתגובתו. טענות התובע בכתב התביעה מופנות כנגד ההליך השיפוטי שהתקיים ביום 27.11.05, עובר לחתימה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולא כנגד הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין. 25. בכתב התביעה תוקף התובע את התנהלות ביהמ"ש בהליך השיפוטי שקדם לחתימה על הסכם הפשרה. התובע סבור כי התנהלות זו היא שגרמה לפגם ברצונו (אף שאינו נוקב בעילה החוזית הקונקרטית שפגמה, כך הטענה, בהסכמתו). 26. בתגובתו (ראו למשל סעיף 7 לתגובה, שצוטט בסעיף 17 לעיל) כולל התובע טענה עובדתית חדשה שזכרה לא בא בכתב התביעה, ולפיה רצונו לעת כריתת הסכם הפשרה נפגם כיוון שהוטעה ע"י הנתבעת. ברור כי לא ניתן במסגרת תגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף למלא חסרים בכתב תביעה, לערוך בו מקצה שיפורים ולכלול בו תיקונים שדינם כדין הוספת עילת תביעה חדשה. הדברים נכונים שבעתיים כאשר ב"כ הנתבעת מתנגד בתשובתו (סעיפים 4 ו-8) להרחבת היריעה המתוארת. אם סבר התובע כי פסח על טענה שראוי היה שתיטען על ידו במפורש בכתב התביעה, היה עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. אין בכוחן של אמירות מרומזות, משתמעות ומעורפלות בכתב התביעה כדי ליצור לתובע עילה חוזית יש מאין. תיקון כתבי טענות מוסדר בתקנה 92 לתקנות סד"א המוכתרת בכותרת "רשות לתקן". תקנה 92 הנ"ל קובעת כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתב טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". הלכה מושרשת היא כי בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות המגמה היא ליברלית למדי, הן כאשר התיקון מתייחס לאופן הגדרת הפלוגתאות והן כאשר התיקון מתייחס לאופן הגדרת עילת התובענה- הכל אם לא נתקיים אחד השיקולים השוללים מתן רשות לתקן (ראו מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, כרך א', מהדורה 14, 2004, בעמ' 476). 27. כאמור, בענייננו התובע לא עתר לתיקון כתב התביעה. ראינו לעיל כי כתב התביעה, במתכונתו כפי שהוא כיום, כולל עילה שיפוטית בלבד. משאלה הם פני הדברים, הדרך הדיונית הנכונה לתקיפת פסק הדין הינה באמצעות הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי ולא באמצעות הגשת תביעה עצמאית לבית משפט זה (הוא הערכאה שבה ניתן פסק הדין). די באמור כדי לדחות את התביעה על הסף שכן בית משפט זה נעדר סמכות לדון בה. 28. לשם סיבּור האוזן אציין כי בפסיקת בית המשפט העליון הובאו מספר דוגמאות לפגמים הנחשבים לפגמים בהליך השיפוטי של אישור פסק הדין, לגביהם יש להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. אפרט קמעא. א. בפסה"ד רחמני נפסק (בעמ' 498-499) כי פגם בהליך השיפוטי הינו, למשל, פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. ב. בר"ע 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3) 421, בעמ' 422-423 (שעסק אומנם בטענות כנגד הסכם ממון בין בני זוג שאושר על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973), נקבע כי פגם בהליך השיפוטי של אישור פסק הדין הוא פגם בהליך גופו, כגון שלא הוסבר לצדדים, כדרישת חוק יחסי ממון, תוכן ההסכם או שלא נבדק דבר היותם נכונים בנפש חפצה לכרות את הסכם הממון. ג. בע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573, בעמ' 574, פסק הנשיא מ' שמגר כי: "אם בעל הדין גילה פגם בהליך השיפוטי, תרופתו היא לערער. למשל, כאשר נקבע למתן פסק הדין סדר דין מסוים, והשופט התעלם ממנו או כאשר בהליך בפני בית המשפט נפל פגם עקב לחץ על בעל הדין, דבר המעיד כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכם מרצונם החופשי, לא היה זה מן הראוי שינתן פסק הדין על סמך הסכמה כזאת. במקרים כאלה בא בעל הדין בטרוניה עם השופט, ולכן יש להגיש ערעור כדי שערכאת הערעור תעמיד את הדברים על תיקנם. באם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, אין בעל הדין יכול להלין על השופט, ואין בית המשפט לערעורים יכול לסייע בידו. תרופתו היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו, ואם יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין". (ההדגשה הוספה- מ' י'). ד. בפסה"ד בית הפסנתר קבעה השופטת ד' דורנר (בעמ' 586) כהאי לישנא: "...ההליך השיפוטי המשמש מסגרת לפשרה המושגת בין הצדדים אך מגביר את העוצמה הגלומה בתוקפה של הפשרה. שכן, בית המשפט מסייע לצדדים להגיע לפשרה כשלנגד עיניו כתבי טענותיהם, והוא אף בוחן את הפשרה קודם אישורה על יסוד בקשת הצדדים. בכך מובטח- גם מן הבחינה הראייתית- כי הצדדים אומנם מבינים היטב את תוכנה של ההתקשרות, וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. על רקע זה רשאים צדדים לטעון כנגד פסק פשרה כי הפשרה נכפתה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שאז דרך התקיפה של פסק הפשרה היא על ידי הגשת ערעור. ראו דברי השופט ש' ז' חשין בע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין, פ"ד ו 1201, בעמ' 1225". (ההדגשה שלי- מ' י'). 29. אף בספרה של המלומדת נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (1996) מצאנו (בעמ' 329) התייחסות לפגמים הנחשבים לפגמים בהליך השיפוטי: "כאשר טענתו של בעל הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעייה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל הדין שכנגד על פי ההסכם- הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק הדין היא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה. לעומת זאת, כאשר טענתו של בעל הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של ההסכם בפסק דין, כגון, שלא התקיים סדר הדין הדרוש או שההסכם, יסוד פסק הדין, הושג עקב לחץ שהפעיל בית המשפט על אחד מבעלי הדין- הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק הדין היא באמצעות ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר". (ההדגשה אינה במקור- מ' י'). 30. כל הקורא את המסכת העובדתית נשוא כתב התביעה (המצוטטת, כאמור, בסעיף 12 לעיל) לא יהסס לומר כי התובע טוען לפגם בהליך השיפוטי שבגדרו ניתן פסק הדין, כפי שדיבור זה פורש בפסיקת בית המשפט העליון ובספרות המשפטית. התובע אינו טוען כי הסכם הפשרה שמכוחו ניתן פסק הדין נפגם, אם מחמת טעותו שלו ואם מחמת הטעייתו על ידי הנתבעת. 31. אחתום דבריי בשתי הערות. 32. ההערה הראשונה נוגעת לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (ניתן ביום 1.5.05; פורסם במאגר נבו). באותו מקרה המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק דין לפיו נדחתה תביעתו בהסכמת הצדדים בלא צו להוצאות. בבקשתו, טען המערער כי ההסכמה שנתן לדחיית התביעה לא הייתה אמיתית וחופשית- אם בשל לחץ פסול שלפי הנטען הופעל עליו מצד בית המשפט ואם בשל מצבו הבריאותי בעת מתן ההסכמה. ביהמ"ש העליון, מפי השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), קבע כי בנסיבות עובדתיות אלה (לפיהן נפל בהסכמת המערער פגם גם בשל כפיית הסכם פשרה ע"י בית המשפט) היה על המערער להגיש תובענה עצמאית בפני בית משפט מוסמך ולא להגיש ערעור לבית משפט גבוה יותר. 33. פסק הדין בעניין שוחט לכאורה מצמצם את פרשנות הדיבור "פגם בהליך השיפוטי" כפי שהותווה בפסיקת בית המשפט העליון שתוארה לעיל. בהתאם לפסה"ד שוחט לחץ פסול מצד ביהמ"ש, שפגם בהסכמה, עשוי להיחשב כפגם הסכמי ולא כפגם שיפוטי. יוער כי ב"כ הצדדים לא התייחסו בתגובה ובתשובה מטעמם לפסה"ד בעניין שוחט. אף אני אינני נדרש להכריע בדבר. וכאן אני עובר להערה השנייה. 34. אני סבור כי דחיית התביעה (במתכונתה כפי שהיא כיום) על הסף, אין בה כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של התובע. אכן, ככלל, מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו ואח', פ"ד מ(2) 668, 671; ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', ניתן ביום 15.12.05, פורסם במאגר נבו, בפסקה 9 לפסק דינה של השופטת חיות). זאת ועוד. זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש הרואים בה זכות חוקתית על חוקית (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, בפסקאות 6 ו-10 לפסק דינו של השופט גולדברג ובפסקה 31 לפסק דינו של השופט חשין; בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, ניתן ביום 15.1.07, פורסם במאגר נבו). 35. ברם, בענייננו דחיית התביעה על הסף חוסמת בפני התובע את הדרך להעלות טענות כנגד פסק הדין בעילה שיפוטית בלבד. בידי התובע, אם רצונו בכך, להגיש תביעה עצמאית חדשה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה בשל קיומה של עילה חוזית. במסגרת תביעה זו יוכל ב"כ התובע להתייחס גם לפסק הדין בעניין שוחט והשלכותיו. אין צריך לומר שעל סיכויי התובע להצליח בתביעה כזאת אינני מחווה כל דעה. במצב דברים זה, ולנוכח העובדה שהתובע לא טרח להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, סבור אני, כי דחיית התביעה על הסף, בלא להתיר את תיקונה, מהווה אמצעי דיוני הולם וראוי שאינו מקפח את התובע (ראו גם האמור בע"א 154/04 הרב אמנון יצחק שליט"א נ' נוימן, ניתן ביום 13.2.05, פורסם במאגר נבו, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט גרוניס). 36. אעיר רק כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שבית המשפט לא יבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין אלא במקרים חריגים. בפסה"ד בעניין שוחט ציינה השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), בפסקה 7 לפסה"ד, כי בית המשפט העליון עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם. בהתחשב בכך נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (פסה"ד בן לולו, בעמ' 593; פסה"ד בית הפסנתר, בעמ' 586). בפסה"ד בן לולו מורה אותנו השופט ת' אור (כתוארו אז), בעמ' 590, כי "אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. ... מנקודת מבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה". סיכום הדברים 37. אני דוחה את התביעה על הסף. לתובע שמורה הזכות, אם יחפוץ בכך, להגיש תביעה עצמאית בעילה חוזית. מובן שאין בפסק דין זה כדי לחוות דעה לגבי תביעה כזו, אם תוגש. 38. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו בדבר הוצאות. ביטול פסק דין בפשרהפסק דין בפשרה (סעיף 79א')פשרהביטול פסק דין