##הקדמה:## בית המשפט ציין בעניין ערעור על החלטת ביניים כי כאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי. ##הבחנה בין "החלטת-ביניים" ל"פסק-דין":## המבחן המשמש ברגיל לזיהוי החלטת-ביניים לעומת פסק-דין הוא מבחן הסופיות, לאמור: האם סיים בית-המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997); השוו למבחן בארצות-הברית, שם החלטה מוגדרת כסופית כאשר היא "ends the litigation on the merits and leaves nothing for the court to do but to execute the judgment" – ראו Catlin v. United Lauro Lines s.r.l. v. Chasser, 490 U.S. 495, 497 (1989)). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, המבקש לבחון האם ההחלטה מסיימת את הדיון "וסוגרת את תיק המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1919 (1962)). מבחן הסופיות – או בלשון אחרת: מבחן "סגירת התיק" – קל ליישום במקום שבו מדובר בפסק-דין הבא בתום ההליך המשפטי. היישום עלול להיות קשה יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון ולאחר מתן ההחלטה ההליך מוסיף להתקיים. "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט" – כך נפסק – "נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי" (עניין מנדלבליט הנ"ל, בעמ' 363). מבחן העזר הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטתו של בית המשפט, הרי זה פסק-דין (ואפשר שיוכתר "פסק-דין חלקי"); ואם לאו – ב"החלטה אחרת" עסקינן, שאין היא אלא בסיס לבירור הסעד (שם; ראו גם ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000)). ##החלטה בעלת אפיון דיוני כפול:## לאור האמור, קיימת בהחלט אפשרות כי החלטה אחת תהא בעלת אפיון דיוני כפול – מצד אחד פסק-דין ומצד אחֵר "החלטה אחרת". אלה הן החלטות "דו-פרצופיות", כלומר מנקודת מבט אחת הן סופיות ומנקודת מבט אחרת הן אינן סופיות. טלו מצב שבו מוגשת תביעה נגד שני נתבעים, ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד בקבעו כי הלה אינו נושא באחריות. החלטה זו מסיימת את הדיון לגבי נתבע זה ורואים בה, לצורך סדרי הערעור – "פסק דין חלקי" (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 758 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). לגבי הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה מדובר בפסק דין הסוגר את התיק. לעומת זאת, לגבי הנתבע האחר שהתביעה נגדו ממשיכה להתברר מדובר ב"החלטה אחרת". לכן, אם חפץ התובע להשיג על ההחלטה לפטור את אחד הנתבעים, עומדת לו זכות ערעור (ראו ע"א 7271/02 עזבון מזארעה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 20.11.2002)). לעומת זאת, הנתבע שהתביעה נגדו ממשיכה נאלץ להסתפק בבקשת רשות ערעור (ראו ע"א 9144/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' צעיר (לא פורסם, 17.1.2006)). כלל זה יפה אף במקום שבו הדיון בתביעה פוצל ובית המשפט מכריע באשר לסעד מסוים מבין הסעדים שנתבעו. אף במקרה כזה ההכרעה ליתן סעד או לשלול סעד היא בגדר פסק-דין הנתון לערעור בזכות, ואין נפקא מינה שסעדים אחרים עדיין ממתינים לתורם להתברר במסגרת אותו הליך (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 599). מן האמור עולה כי במקום שבו מוגשת תביעה המבוססת על עילות אחדות, ובית המשפט דוחה את התביעה על-פי עילה אחת, מדובר בפסק-דין לגבי אותה עילה וזאת גם אם נותרו עילות אחרות שטרם הוכרעו (ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 154 (2004); זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 759). עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 327/66 גיגר נ' גיגר, פ"ד כא(1) 303 (1967): ההחלטה הנדונה היתה פסק-דין חלקי שבו הכריע בית-המשפט סופית בעילה המבוססת על פסק-הדין הזר. גבי עילה זו נגמרה מלאכתו של בית-המשפט... העובדה שבאותה תובענה ישנה עילה אחרת שטרם נדונה אינה משפיעה על סופיות הדיון בעילה שנדונה והוכרעה. אין מניעה שבתובענה אחת יינתנו על-ידי בית-המשפט יותר מפסק-דין אחד, שכל אחד מהם חותך סופית חלק ממנה... (שם, בעמ' 307). ##דוגמא לכתב ערעור על החלטת ביניים:## ##סוג ההליך: ##ערעור ##הערכאה עליה מערערים: ##___ ##מספר התיק שבו ניתנה ההחלטה שעליה מוגש הערעור:##___[מספר התיק] ##תאריך מתן ההחלטה שעליה מוגש הערעור:##___ ##המועד שבו הומצאה ההחלטה נשוא הערעור: ## [תאריך] ##המותב המוסמך לדון בערעור:##___ ##סכום אגרת בית המשפט: ## [___ ש"ח] ##סכום הערובה:## [___ ש"ח] ##האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין בקשר לאותה מסכת עובדתית:## כן ##המועד האחרון להגשת הערעור:## [תאריך] ##א. הסעד שניתן או שהתבקש ולא ניתן בהחלטה שעליה מערערים ## 1. בית המשפט קמא דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת ביניים של בית משפט השלום, אשר דחתה את טענת המבקש לפיצול סעדים והורתה לו להגיש בקשת רשות להתגונן. 2. הסעד שהתבקש ולא ניתן הוא קבלת בקשת רשות הערעור, ביטול החלטת בית משפט השלום ודחיית התביעה כנגד המבקש על הסף מחמת פיצול סעדים אסור. ##ב. עיקרי ההחלטה שעליה מערערים ## 3. בית המשפט קמא קבע כי אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים בשלב זה של ההליכים, וכי יש להמתין למתן פסק דין סופי בטרם תובא המחלוקת בפני ערכאת הערעור. 4. בית המשפט קמא נימק את החלטתו בכך שקבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית, אך איזון האינטרסים של הפרט והכלל מחייב להראות חשיבות רבה לדיון בשלב זה, המתגברת על שיקולי אדמיניסטרציה שיפוטית. 5. בית המשפט קמא ציין כי ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בעניין גובה הפיצויים, וכי הגיון זה חל גם במקרה דנן. 6. בית המשפט קמא הוסיף, למעלה מן הצורך, כי על פני הדברים אין מקום לקבוע שיסודה של החלטת בית משפט השלום בטעות בולטת, וכי קביעה שתביעת ארנונה בגין שנת מס מסוימת מקימה עילת תביעה עצמאית היא קביעה שעל פניה אין מקום להתערב בה. 7. בית המשפט קמא קבע כי דרכו של המבקש לערער על החלטת בית משפט השלום תהיה פתוחה במסגרת ערעור בזכות עם סיום ההליכים, וכי אין מקום לעכב את בירור התובענה בערכאה הראשונה. ##ג. סיכום הטענות ונימוקי ההתנגדות להחלטה ## ##טעות מהותית בהגדרת ההחלטה כ"החלטת ביניים" ## 8. בית המשפט קמא שגה באופן מהותי בקביעתו כי ההחלטה נשוא הבקשה היא "החלטת ביניים" גרידא, שכן דחיית טענת פיצול הסעדים סוגרת את הדיון בעניין זה באופן סופי ומונעת מהמערער להעלותה שוב, ובכך היא בעלת אופי של פסק דין חלקי. 9. המבחן המהותי לסופיות החלטה, כפי שנקבע בפסיקה, אינו מתמצה במבחן הפורמלי של "סגירת התיק" אלא בוחן האם ההחלטה סיימה את הדיון בעניין מסוים, ובמקרה זה, סוגיית פיצול הסעדים נחתכה באופן סופי. 10. ההחלטה של בית משפט השלום, אשר דחתה את טענת המערער לפיצול סעדים, למעשה סיימה את הדיון בעילה זו באופן מוחלט, ועל כן יש לראות בה פסק דין חלקי המקנה זכות ערעור בזכות ולא רק ברשות. 11. התעלמות מאופי ההחלטה כפסק דין חלקי מונעת מהמערער את זכותו החוקית לערער בזכות על עניין מהותי שנסגר לגביו, ומאלצת אותו להמשיך בהליך משפטי ארוך ויקר על בסיס החלטה שגויה. 12. קביעת בית המשפט קמא כי מדובר בהחלטת ביניים בלבד, מתעלמת מההשלכות המעשיות והמשפטיות של דחיית טענת פיצול הסעדים, אשר משפיעה באופן ישיר וסופי על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של המערער. ##טעות ביישום מבחן הסעד ## 13. בית המשפט קמא שגה ביישום מבחן הסעד, שכן דחיית טענת פיצול הסעדים למעשה שוללת מהמערער סעד דיוני מהותי – דחיית התביעה על הסף – ובכך היא עונה להגדרת "פסק דין חלקי" המקנה זכות ערעור. 14. מבחן הסעד קובע כי אם ניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטת בית המשפט, הרי זה פסק דין, ובמקרה זה, נשלל מהמערער סעד של דחיית התביעה על הסף, סעד בעל משמעות דרמטית להמשך ההליך. 15. ההחלטה של בית משפט השלום, שאושרה על ידי בית המשפט קמא, אינה רק בסיס לבירור סעד עתידי, אלא היא עצמה שוללת סעד קיים ומוגדר שהתבקש על ידי המערער, ובכך היא חורגת מהגדרת "החלטה אחרת". 16. התעלמות משלילת הסעד הדיוני של דחיית התביעה על הסף, מרוקנת מתוכן את מבחן הסעד ומאפשרת לערכאות לדחות טענות מקדמיות מהותיות מבלי לאפשר ערעור בזכות, ובכך לפגוע בזכויות דיוניות. 17. יש לראות בדחיית טענת פיצול הסעדים כהכרעה בסעד מסוים מבין הסעדים שנתבעו, או שהיו צריכים להינתבע, ובכך היא בגדר פסק דין הנתון לערעור בזכות, כפי שעולה מהפסיקה בעניין זה. ##התעלמות מאופי ההחלטה כ"דו-פרצופית" ## 18. בית המשפט קמא שגה בכך שלא התייחס לאפשרות שההחלטה בעלת אפיון דיוני כפול, כלומר, פסק דין לגבי עילת פיצול הסעדים ו"החלטה אחרת" לגבי המשך הדיון בעילות האחרות, ובכך שלל מהמערער את זכות הערעור בזכות. 19. הפסיקה מכירה בהחלטות "דו-פרצופיות" שבהן החלטה אחת סופית לגבי צד אחד או עילה אחת, ואינה סופית לגבי צד אחר או עילה אחרת, ובמקרה זה, ההחלטה סופית לגבי עילת פיצול הסעדים. 20. דחיית טענת פיצול הסעדים סיימה את הדיון בעילה זו באופן מוחלט, ועל כן, בדומה לדחיית תביעה נגד נתבע אחד, יש לראות בה פסק דין חלקי המקנה זכות ערעור בזכות לגבי עילה זו. 21. אי הכרה באופי ה"דו-פרצופי" של ההחלטה מונעת מהמערער להשיג על ההחלטה לפטור את המשיבה מטענת פיצול סעדים, ובכך מאלצת אותו להמשיך בהליך מיותר ויקר. 22. ההחלטה של בית משפט השלום, שאושרה על ידי בית המשפט קמא, חותכת סופית חלק מהתובענה – את עילת פיצול הסעדים – ועל כן יש לראות בה פסק דין חלקי, גם אם עילות אחרות עדיין ממתינות לבירור. ##טעות ביישום הלכת פיצול סעדים ## 23. בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי תביעת ארנונה בגין שנת מס מסוימת מקימה עילת תביעה עצמאית, ובכך התעלם מההלכה הפסוקה בעניין פיצול סעדים, המחייבת לכלול את כל הסעדים הנובעים מאותה עילה באותה תביעה. 24. טענת המבקש לפיצול סעדים נסמכה על הליך קודם בת"א _______, בו הייתה המשיבה חייבת לכלול גם את התובענה הנוכחית, שכן מדובר באותה מסכת עובדתית וסעדים הנובעים ממנה. 25. קביעת בית המשפט קמא כי אין מדובר בסעדים שונים בשל אותה עילה אלא בשתי עילות נפרדות, סותרת את מהות עילת התביעה בארנונה, אשר נובעת מחוב מתמשך וקבוע, ועל כן יש לראות בה עילה אחת. 26. התעלמות מהצורך בהיתר לפיצול סעדים במקרה זה, מרוקנת מתוכן את עקרון סופיות הדיון ומונעת התדיינות יעילה, שכן היא מאפשרת למשיבה להגיש תביעות נפרדות בגין חובות ארנונה מאותה תקופה. 27. שגה בית המשפט קמא בכך שלא קבע כי נוצר השתק עילה, שכן ההליך הקודם עסק באותה מסכת עובדתית וניתן היה לכלול בו את התביעה הנוכחית, ובכך יש למנוע התדיינות כפולה ומיותרת. ##התעלמות מחשיבות הסוגיה ## 28. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק לחשיבות המיוחדת של סוגיית פיצול הסעדים במקרה זה, אשר עשויה לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית ולחסוך זמן שיפוטי ומשאבים לצדדים. 29. טענת פיצול הסעדים היא טענה מקדמית מהותית, שאם תתקבל, תביא לדחיית התביעה על הסף ותמנע מהמערער את הצורך להתגונן מפני תביעה שאינה כדין, ובכך יש לה חשיבות רבה. 30. קביעת בית המשפט קמא כי לא נטען שההליך מסובך או יקר במיוחד, אינה רלוונטית כאשר מדובר בטענה מקדמית שיכולה לסיים את ההליך כולו, ובכך לחסוך את כל עלויות ההתדיינות. 31. איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את ערכאת הערעור לבחון סוגיות בעלות חשיבות כה רבה, המתגברות על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, ובמקרה זה, סוגיית פיצול הסעדים היא כזו. 32. דחיית בקשת רשות הערעור בשלב זה, מאלצת את המערער להמשיך בהליך משפטי ארוך ויקר, שייתכן ויתברר בסופו של דבר כמיותר, ובכך נגרם לו נזק בלתי הפיך. ##טעות ביישום עקרון היעילות הדיונית ## 33. בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את בקשת רשות הערעור בנימוק של יעילות דיונית, שכן דווקא קבלת הערעור בשלב זה הייתה משרתת את עקרון היעילות בכך שהייתה מונעת התדיינות מיותרת בערכאה הדיונית. 34. ההחלטה של בית המשפט קמא, המעכבת את בירור סוגיית פיצול הסעדים לערעור בזכות עתידי, עלולה להוביל להתמשכות מיותרת של ההליכים ולבזבוז משאבים שיפוטיים ופרטיים. 35. קבלת הערעור בשלב זה הייתה מאפשרת לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות הנוגעות לפיצול הסעדים בהליך אחד, ובכך לתרום לייעול ההליך השיפוטי ולמנוע סבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים. 36. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי יש לשאוף לבירור מכלול הסוגיות בהליך אחד, ודחיית בקשת רשות הערעור במקרה זה סותרת עקרון יסוד זה. 37. יש לזכור כי ייתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית, תזכה המשיבה, ובמקרה כזה, כל ההתדיינות בנושא פיצול הסעדים תהיה מיותרת, ועל כן עדיף להכריע בסוגיה זו כבר עתה. ##התעלמות מהאפשרות לטעות בולטת ## 38. בית המשפט קמא שגה בכך שקבע, למעלה מן הצורך, כי על פני הדברים אין מקום לקבוע שיסודה של החלטת בית משפט השלום בטעות בולטת, שכן קביעה זו אינה מנומקת דיה ומתעלמת מהטענות המהותיות של המערער. 39. קביעת בית המשפט קמא כי תביעת ארנונה בגין שנת מס מסוימת מקימה עילת תביעה עצמאית, היא קביעה שגויה וסותרת את ההלכה הפסוקה בעניין פיצול סעדים, ובכך מהווה טעות בולטת. 40. יש לראות בהחלטת בית משפט השלום, שאושרה על ידי בית המשפט קמא, טעות בולטת ביישום הדין, המצדיקה התערבות מיידית של ערכאת הערעור, גם אם מדובר בהחלטת ביניים. 41. התעלמות מהאפשרות לטעות בולטת בהחלטת בית משפט השלום, מונעת בחינה אמיתית של טענות המערער ועלולה להוביל לעיוות דין. 42. קביעה כי אין טעות בולטת, מבלי לבחון לגופו של עניין את טענות המערער, היא קביעה שגויה ובלתי מנומקת, ועל כן יש לבחון את הסוגיה לעומק. ##פגיעה בזכות הגישה לערכאות ## 43. דחיית בקשת רשות הערעור בשלב זה, פוגעת בזכות הגישה לערכאות של המערער, שכן היא מונעת ממנו להביא בפני ערכאת הערעור סוגיה מהותית ובעלת השלכות דרמטיות על המשך ההליך. 44. זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד חוקתית, ושלילתה או הגבלתה צריכה להיעשות רק במקרים חריגים ומוצדקים, ובמקרה זה, אין הצדקה לשלול מהמערער את זכותו לערער על ההחלטה. 45. ההחלטה של בית המשפט קמא מאלצת את המערער להמתין לסיום ההליך כולו, ובכך מעכבת את מימוש זכותו לערער על החלטה שגויה, ועלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך. 46. יש לאפשר למערער להביא את טענותיו בפני ערכאת הערעור כבר בשלב זה, על מנת למנוע התמשכות מיותרת של ההליכים ופגיעה בזכויותיו הדיוניות והמהותיות. 47. שלילת זכות הערעור בזכות על החלטה בעלת אופי של פסק דין חלקי, מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות הגישה לערכאות של המערער. ##התעלמות מהלכות בית המשפט העליון ## 48. בית המשפט קמא שגה בכך שהתעלם מהלכות בית המשפט העליון המאפשרות ערעור על החלטות ביניים במקרים חריגים, ובכך לא יישם נכונה את הפסיקה הרלוונטית. 49. הפסיקה קבעה כי במקרים חריגים, כאשר הדיון בעניין בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, יש להתיר ערעור על החלטת ביניים. 50. במקרה זה, סוגיית פיצול הסעדים היא בעלת חשיבות כה רבה, שכן היא יכולה לסיים את ההליך כולו, ובכך היא עונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה להתערבות ערכאת הערעור. 51. בית המשפט קמא התעלם מהאפשרות כי קבלת הערעור תביא לסיום ההליך, ובכך תשרת את עקרונות היעילות והצדק, כפי שנקבעו בפסיקה. 52. יש לראות בהחלטת בית המשפט קמא סטייה מהלכות בית המשפט העליון, המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. ##היעדר נימוק מספק לדחיית הבקשה ## 53. בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את הבקשה מבלי לדון בה לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבה, ובכך לא נתן נימוק מספק לדחיית הבקשה. 54. דחיית בקשה ללא דיון לגופה וללא קבלת תשובת הצד השני, פוגעת בזכות הטיעון של המערער ומונעת בחינה אמיתית של טענותיו. 55. הנימוקים שניתנו על ידי בית המשפט קמא לדחיית הבקשה אינם מספקים ואינם מתמודדים באופן ענייני עם הטענות המהותיות שהועלו על ידי המערער. 56. יש לראות בהיעדר נימוק מספק לדחיית הבקשה כפגם מהותי בהחלטה, המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. 57. קביעת בית המשפט קמא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום, מבלי לבחון את הטענות לגופן, היא קביעה שגויה ובלתי מנומקת. לאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את הערעור על כל חלקיו. ##להלן החלטה בנושא ערעור על החלטת ביניים:## החלטה 1. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה לפיה דינה להידחות, מבלי שהיא תידון לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבה, שכן אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים נשוא הבקשה. 2. בבית משפט השלום בירושלים הוגשה כנגד המבקש תביעה לתשלום ארנונה לשנים 1998-1999 בסך 44,476 ש"ח. המבקש טען, כי דין תביעה זו להידחות על הסף, שכן מדובר בפיצול סעדים שלא ניתן לו היתר, מאחר ובהליך קודם, בת"א 18696/96, היתה המשיבה חייבת לכלול גם את התובענה הנוכחית. יצויין, כי עניינו של ההליך הקודם הנ"ל היה תביעת חוב מיסי ארנונה לשנים 1994-1995. בית משפט השלום דחה טענתו זו של המבקש והורה לו להגיש בקשת רשות להתגונן. מכאן בקשת רשות הערעור. 3. כאמור, עמדתי היא שאין מקום להתיר הגשת ערעור בשלב זה של ההליכים ויש להמתין עד למתן פסק דין סופי בטרם ראוי יהיה להביא את המחלוקת לפני ערכאת הערעור. לא ניתן לשלול את האפשרות שלאחר מתן פסק הדין, וכאשר התמונה השלמה תהיה ברורה לכל הצדדים, לא יראה עוד המבקש טעם בהעמדת הסוגיה לבחינת ערכאת הערעור, או שהתביעה נגדו תידחה מטעמים אחרים וכו'. גם לא נטען על ידי המבקש שההליך שעוד אמור להתנהל בבית המשפט השלום הוא הליך מסובך במיוחד, או שעלותו רבה במיוחד, כך שיש טעם מיוחד לסטות מההלכה המפורטת להלן ולהכריע בטענה המקדמית כבר עתה גם בערכאת הערעור. מעבר לדרוש אוסיף, כי על פני הדברים אין מקום לקבוע כי יסודה של החלטת בית המשפט בטעות בולטת. הקביעה, לפיה תביעת ארנונה בגין שנת מס מסוימת מקימה עילת תביעה עצמאית, היא קביעה שעל פניה אין מקום להתערב בה. אם כך הדבר, ממילא לא נדרשה המשיבה לבקשה להתיר לה לפצל סעדים, שכן אין מדובר בסעדים שונים בשל אותה עילה, אלא בשתי עילות נפרדות, וגם לא נוצר השתק עילה. ואולם, כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית מבלי שאקבע מסמרות בגופם של דברים. 4. מסקנתי, כי אין מקום ליתן למבקש רשות לערער עתה, שכן דרכו תהיה פתוחה לערער על החלטתו של בית המשפט במסגרת ערעור בזכות עם סיום ההליכים, מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון. העקרון המנחה הוא, ש"ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, דינים-עליון, כרך ס, 726). לפיכך, הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (שם, וכן: רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', דינים-עליון, כרך סב, 812; רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שטיין, תקדין-עליון, 2000(2), 91). ההגיון שביסוד הלכה זו חל גם במקרה דנן. רק לאחר שיתברר האם המשיבה אכן זכאית לסכום אותו היא תובעת, כולו או מקצתו, יתברר גם סופית הצורך בבחינת סוגיית ההתיישנות ע"י ערכאת הערעור. באחת הפרשות עמד כב' השופט גרוניס על המדיניות הראויה במקרים כגון דא. במסגרת החלטה ברע"א 2459/04 אלה ר. הנדסת בניין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים, תקדין-עליון, 2004(2), 1324, נדונה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה שניתנה בסיום שלבו הראשון של ההליך שהדיון בו פוצל בערכאה הדיונית. בסיום שלב זה הוחלט לדחות טענה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. בית המשפט העליון פסק בעניין זה כדלהלן: "אילו ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, הענין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת היא מובטחת או קרוב לכך. יתר על כן, יתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטייה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי יתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת". עולה מהאמור לעיל, שכאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). עמד על כך כב' השופט ד"ר ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177, כדלהלן: "ניסיון החיים מלמד ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (גם לא בערכאה הראשונה) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין. ... איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין". כאמור, אין להתעלם מהאפשרות כי התביעה כנגד המבקש תדחה בסופו של דבר מטעם זה או אחר, כך ששאלת קיומו של מעשה בית-דין לא תהיה עוד רלוונטית (במקרה דומה בו הועלתה טענה מקדמית של מעשה בית-דין, טענה שנדחתה על ידי בית משפט השלום, לא ניתנה רשות ערעור מהטעמים המפורטים לעיל: בר"ע (מחוזי-י-ם) 176/04 ב. יאיר חב' קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' נטף ואח' - לא פורסם). אין להתעלם מאפשרויות שונות אחרות לסיום ההליך, שגם הן תייתרנה את הצורך לבחון את השאלה האמורה בערכאת הערעור. אין מקום לעכב עתה את בירור התובענה בערכאה הראשונה כדי שהסוגיה הנ"ל תבחן לגופה בערכאת הערעור (ובמקרה כזה אף נראה כי עדיף היה שהבירור יעשה על ידי מותב תלתא, שכן אם תתקבל טענת המבקש המשמעות היא שהתובענה תידחה, ויתכן שהעיכוב יהיה אף משמעותי יותר). ככלל, ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות, תורם לייעול ההליך השיפוטי (הן בערכאה הדיונית והן בערכאות הערעור) ומונע סבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים (ראו, למשל, הסיטואציה שנדונה בהחלטת רשם בית המשפט העליון בע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 295). 5. לנוכח כל האמור לעיל מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות מבלי להכריע בגופן של הטענות ואף מבלי שיהיה צורך לקבל את תשובת המשיבה (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנסיבות הענין אין צו להוצאות. החלטת בינייםערעור