אכיפת פסק דין

קיימות מספר דרכים לאכוף פסקי דין וצווים של בית המשפט ואת אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות, כאשר השכיחה מביניהן היא ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת באמצעות המוציא לפועל; דרכי אכיפה עקיפות, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך אכיפה עקיפה אחת היא הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים. הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי התקנות כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט. הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת הביזיון לכוף את הצד השני להסכם לציית לפסק דין שנתן תוקף להסדר הפשרה שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לסיכום, אמצעי האכיפה הם קטלוג סגור של אמצעים, כלים לביצוע פסקי-דין והחלטות של בית המשפט. הגם שהביקוש להם הולך וגובר, השימוש בהם על-ידי בית המשפט מאופיין בשמרנות וזהירות. להלן פסק דין בנושא אכיפת פסק דין: פסק דין השופטת אסתר הלמן: 1. הסכסוך בין הצדדים להליך זה, מעסיק, למרבה הצער, את בתי המשפט לערכאותיהם השונות, במשך מספר שנים. לא חלף זמן רב מאז נזקקנו לדון בערעור על החלטה שניתנה על פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") כנגד המערער, ושוב בפנינו ערעור על החלטה נוספת שניתנה על פי הפקודה, במסגרתה הורה בית המשפט קמא על מאסרו של המערער למשך 30 יום והשית עליו קנס בסך 50,000 ₪. 2. אחזור להלן בקצרה על השתלשלות העניינים שהובילה להגשת הבקשה לאכוף על המערער קיום צווי בית המשפט: א. בין השכנים, המערער מצד אחד והמשיבים מצד שני, נחתם ביום 29/11/00 הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ואשר במסגרתו הוטלו מגבלות על בניה שביקש המערער לבצע על גג ביתו, וכן נקבעו פיצויים מוסכמים למקרה בו יופר הסכם הפשרה. ב. בשנת 2001 הגישו המשיבים שתי תביעות כנגד המערער, בטענה כי הפר את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בית משפט השלום בטבריה דן בשתי התביעות במאוחד, קיבל את טענת המשיבים, כי המערער ביצע עבודות בניגוד לפסק הדין ואכף עליו קיום הסכם הפשרה. בית המשפט אסר על המערער להקים מעקות על גג הבית וציווה עליו להרוס מעקות שכבר הקים. בנוסף חויב המערער לשלם פיצויים למשיבים, בגין ההפרה. ג. במסגרת פסק דין שניתן בערעורים על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, שהוגשו ע"י שני הצדדים, (ע"א 1228/05 ו - 1247/05), הוסיף בית משפט זה וקבע, כי על המערער להרוס גם מבנה שנבנה על גג הבית ואשר היווה קירוי לגרם המדרגות המגיע לגג. בנוסף, ניתן צו מניעה האוסר על המערער לבנות כל מבנה של קבע, שיהא בו כדי לחסום את המעבר בשביל הציבורי המצוי ממזרח לביתו. ד. המערער לא השלים עם פסק הדין וביקש לערער עליו בפני בית המשפט העליון. בקשתו (רע"א 3189/06) נדחתה ביום 20/08/06. ה. בכך לא בא סוף לפרשה. עד להליך הנוכחי, הוגשו לא פחות מ - 4 בקשות לאכיפת הצווים שניתנו על ידי בתי המשפט על המערער, באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט. ו. בהליך הקודם, אשר נדון בבית משפט זה במסגרת עפ"א (נצרת) 1012/07, נדחו טענות המערער כנגד החלטת בית המשפט קמא לאכוף עליו ביצוע הצווים באמצעות מאסר וקנס. ז. ההליך הנדון הינו גלגול חמישי של הליכי הביזיון, והמחלוקת שנדונה בו התייחסה לביצוע עבודות חדשות על גג הקומה השנייה של הבית. בית המשפט קמא (כב' השופטת תמר נסים שי) קיים דיון בבקשה שהוגשה ע"י המשיבים על פי הפקודה וקבע ממצאים עובדתיים, לפיהם, מעל לקומה השנייה קיימת בנייה חדשה. כן, שוכנע בית המשפט קמא כי בנייה זו מהווה הפרה של הצווים שניתנו כנגד המערער. כאמור, נוכח מסקנה זו והתנהלותו של המערער עד כה, מצא לנכון בית המשפט קמא לאכוף עליו ביצוע פסקי הדין באמצעות מאסר וקנס. 3. על החלטה זו הוגש הערעור בפנינו, ונימוקיו בקצרה הינם כדלקמן: א. בבקשה שהוגשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, עתרו המשיבים לאכוף על המערער ביצוע הצווים באמצעות מאסר בלבד. ב. המשיבים עתרו לאכוף על המערער ביצועם של הוראות בפסקי הדין שלהלן: פסק הדין בת.א. 1168/01 (שלום טבריה), במסגרתו ניתן צו מניעה האוסר בנייתם של מעקות ומצווה על פירוקם והסתרתם, של המעקות שכבר ניבנו. פסק הדין בע"א 1247/05 (מחוזי נצרת), במסגרתו ניתן צו להרוס את המבנה שנבנה על הגג וניתן צו מניעה האוסר על בניית כל מבנה שיש בו כדי לחסום את המעבר בשביל הציבורי. לטענת המערער, באף אחד מפסקי הדין הנ"ל לא ניתן צו מניעה האוסר עליו לבנות מבנה כלשהו על הגג. ג. הליך של ביזיון לפי הפקודה, הינו הליך פלילי במהותו, וככזה יש לפרש את הוראות פסקי הדין, אותם כביכול ביזה המערער, באופן דווקני. ד. לפי ההלכה, אין לאכוף צו שניתן ע"י בית המשפט בהליכי בזיון, אלא אם כן הוא מצווה במלים חד משמעיות את אשר חייב להעשות. ספק באשר למשמעות הצו צריך לפעול לטובת הנאשם. ה. בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, לא טענו המשיבים כי המערער לא קיים אף אחת מאותן הוראות שבפסקי הדין האמורים, מכיוון שלא היתה מחלוקת שהמערער ביצע את הוראותיהם. בית המשפט קמא פירש את הרציונל שעמד מאחורי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וזאת במסגרת הליך פלילי, ומסקנתו איננה נובעת מן החלק האופרטיבי של פסק הדין. ו. לטענת המערער, הדרך בה נקט בית המשפט קמא יכולה היתה להעשות במסגרת תובענה, אך לא בדרך של אכיפת פסק דין בהליכי ביזיון בית המשפט. ז. לחילופין, גם בהנחה שהיה ניתן לנקוט נגד המערער בהליך של ביזיון בית המשפט, בנסיבות העניין, עקב אי הבהירות ואי מתן הוראה ברורה בעניין, היה על בית המשפט קמא להמנע מהטלת אמצעים כה כבדים, והיה עושה נכונה לו תחת זאת, היה מורה למערער לבצע את שנדרש תוך הקצאת פרק זמן מתאים לכך. ח. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא כאשר השית על המערער קנס למרות שנתבקש לאכוף ביצוע הצווים באמצעות מאסר בלבד. כפועל יוצא מכך, טעה בית המשפט קמא כאשר הורה על חילוט הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט לטובת אוצר המדינה. 4. טיעוני המשיבים: א. המשיבים חזרו וטענו, כי המערער הפר את הוראות פסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום, ובמסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי. ב. מפסקי הדין ובפרט מהתוספת שהוסיף בית המשפט המחוזי, עלה כי אסור היה למערער להקים מבנה של קבע כלשהו מעל לקומה השניה של ביתו. בית המשפט התייחס רק לקירוי גרם המדרגות, מאחר וזה היה המבנה שהיה קיים בעת מתן פסק הדין. ג. המערער מודה כי בית המשפט המחוזי קבע בעבר כי אסור לו לבנות על הגג ולכן חייבו להרוס את בנית קירוי המדרגות. אך פרשנות זו, שלפיה הוא רשאי להרוס את המבנה לגביו ניתן הצו ולבנותו מחדש, הינה פרשנות ההופכת את צווי בית המשפט לחוכא ואיטלולא. ד. המשיבים אכן עתרו לסנקציה של מאסר בפועל, אך בית המשפט העדיף במקומה קנס ומאסר מותנה, וזאת במסגרת שיקול דעתו. דיון: 5. מדובר בניסיון נוסף של המערער להתחכם לצווים ולהחלטות שיפוטיות שניתנו עד כה. במקום לשים סוף לסכסוך המתמשך בינו ובין המשיבים, פועל המערער תוך השקעת משאבים כספיים ומאמצים לליבוי הסכסוך. 6. בהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים הוסכם, בין היתר, כי הגגות שיקימו הצדדים על גבי החלקות שבבעלותם יהיו שטוחים לחלוטין, ושטחיהם לא ייועדו לשימוש כלשהו לצרכי מגורים, מלבד הצבת דודי שמש ו/או אנטנות. הצדדים התחייבו לא להקים על הגגות מרפסות ו/או מעקות ו/או פרגולות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין. 7. פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון בית המשפט, ובלבד שהוראותיו וציוויו ברורים הם. (ראה רע"א 3888/04 - מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', פ"ד נט(4), 49 בסעיף 11 לפסק דינה של כב' השופטת ע. ארבל). לעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, "רואים את פסק הדין המאשר את הפשרה, כאילו הוא עצמו מורה על עשיית המעשים המפורטים בכתב הפשרה, אף כשאינם מפורטים בפסק הדין, או כאילו הוא אוסר עשיית המעשים שעשייתם נאסרה בכתב הפשרה, אף כשאין האיסורים מפורטים בפסק הדין ואינם נובעים אלא מהתחייבויות, הכלולות בפשרה להימנע מעשות המעשים הללו" (ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 609 וכן ראה רע"פ 7148/98 - ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח' ופסק הדין שניתן ברע"א 3888/04 שאוזכר לעיל). 8. ברע"א 3884/04 בעניין שרבט שאוזכר לעיל, עמד בית המשפט על הדרכים לאכיפת פסקי דין וצווים של בית המשפט, בקובעו: "קיימות מספר דרכים לאכוף פסקי דין וצווים של בית המשפט ואת אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות, כאשר השכיחה מביניהן היא ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת באמצעות המוציא לפועל; דרכי אכיפה עקיפות, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה המרכזית הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים. הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי התקנות כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט. הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת הביזיון לכוף את הצד השני להסכם לציית לפסק דין שנתן תוקף להסדר הפשרה שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.... סיכומה של נקודה זו, אמצעי האכיפה הם קטלוג סגור של אמצעים, כלים לביצוע פסקי-דין והחלטות של בית המשפט. הגם שהביקוש להם הולך וגובר, השימוש בהם על-ידי בית המשפט מאופיין בשמרנות וזהירות.". (סעיף 10 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל). 9. בענייננו, בעקבות הפרה קודמת של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, נקטו המשיבים בהליך של תביעה לאכיפת החיובים החוזיים וקבלת הפיצוי הכספי. במהלך הדיון בתביעותיהם ובערעורים שהוגשו, התייחסו בתי המשפט לחיובים שלקחו על עצמם הצדדים במסגרת הסכם הפשרה, וככל שיכול היה המערער לטעון כי אלו לא היו ברורים די צורכם קודם לכן, ניתן בפסקי הדין פירוש חד משמעי להתחייבויות שנטל על עצמו המערער ולחובתו לקיימן. במילים פשוטות ונחרצות קבע בית המשפט המחוזי בע"א (נצרת) 1228/05, כי לגבי האיסור להקים פרגולות על הגג בסעיף 4 להסכם הפשרה - כוונת הצדדים היתה כי לא יוקם כל מבנה שהוא על הגג. מסיבה זו חויב המערער להסיר מבנה קירוי לחדר המדרגות שבנה על הגג. הדברים עולים בבירור גם מהסכמת הצדדים שלא לעשות שימוש כלשהו בגג לצרכי מגורים, למעט הצבת דודי שמש או אנטנות, ולדאוג לכך ששטחי הגגות היו שטוחים לחלוטין. לכך הוסף בפסק הדין בת.א. (טבריה) 1168/01, ציווי להמנע מלהניח חומרי בניה ולעשות שימוש בגג הבנוי מעל דירת המשיבים. 10. על פי קביעותיו של בית המשפט קמא הפר המערער צווים אלו בבנותו מבנה חדש על הגג ובהתקנת קירוי אסבסט על חלק מן הגג. (כפי שניתן להבחין בתמונות מב/1+מב/2, שהוצגו לבית המשפט קמא). המערער לא חלק על קביעות אלו, והסתפק בטענה כי מעשיו אינם עומדים בניגוד לצווים שהוטלו עליו ע"י בית המשפט. טענה זו לא ניתן לקבל. הבניה על הגג עומדת בניגוד לצווים שניתנו בהליכים קודמים, ולהסכמות שגובשו בין הצדדים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. המגבלות שנטל על עצמו המערער בהסכם הפשרה (במסגרתו הסכימו המשיבים כי יבנה שתי קומות על היחידה שבבעלותו), אינן בגדר חיוב חוזי בלבד, אלא צו שיפוטי, האוסר עליו לפעול אחרת. בית המשפט שדן בערעור, בקובעו כי על המערער נאסר לבנות על הגג לא קבע הוראה אופרטיבית, אלא התייחס להוראה האופרטיבית המצויה בהסכם הפשרה, ממנה נגזרה המסקנה כי המערער הפר את ההסכם ועליו לפעול להריסת הקירוי. 11. ברע"פ 7418/98, שאוזכר לעיל, דן בית המשפט העליון בטענה כי לא היה מקום לדון בהפרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת הליכי ביזיון על פי הפקודה, בעת שהצדדים חלוקים באשר לפרשנות הנכונה של ההסכם. בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן), קבע כדלקמן: "לאור אופיה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק הדין". (סעיף 11 לפסק הדין). ובהמשך בפסקה 13 לפסק הדין: "פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו ברור הסכסוך על ידי בית המשפט, אין בו קביעת עובדות על ידו לאור הראיות שהובאו בפניו, ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על ידי אישורו כפסק דין ... לפיכך, בדרך כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם - שהוא סכסוך אזרחי רגיל - אין הליכי הבזיון הולמים את הטיפול בסכסוך". 12. במקרה שלפנינו, ככל שהיה ספק בידי המערער באשר לפרשנות הוראות הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, הרי אלה נדונו והוכרעו בפסקי דין חלוטים, המהווים מעשי בי-דין, במערכת יחסיהם של הצדדים. מה הטעם בהפניית המשיבים להגיש כתב תביעה בגין ההפרה (אף שהם רשאים לעשות כן אם בכוונתם לבקש סעדים החורגים מהסעדים המוקנים לפי הפקודה, ולפי הנטען בבית משפט קמא, כבר פעלו כך), כאשר טענות המערער מושתקות על פי פסקי הדין שניתנו. על כן, חיוביו של המערער על פי הסכם הפשרה, הינם ברורים וניתנים לאכיפה באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט. 13. ברע"א 3888/04 שאוזכר לעיל, בחן בית המשפט העליון את העקרונות המתווים את שיקול דעתו של בית המשפט בשוקלו האם להפעיל את מנגנון האכיפה לפי פקודת הביזיון. על השאיפה לנקוט במנגנון האכיפה לפי הפקודה במשורה, במקרים חריגים כדי למנוע ככל הניתן פגיעה במפר, כאשר ישנן דרכים קלות יותר כדי לאכוף עליו את ביצוע הצווים, מתווסף שיקול הצדק, כדברי בית המשפט העליון: "לסיכום, אכן, מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה. יחד עם זאת, אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף - שיקול הצדק, דהיינו, אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין. הדברים אמורים במשנה תוקף כאשר עסקינן בפסק דין שניתן בהסכמת שני הצדדים על בסיס פשרה שהושגה ביניהם". (בסעיף 12 לפסק הדין). התנהלות המערער עד כה, מלמדת כי עשה כל שביכולתו בכדי להמנע מקיום הצווים השיפוטיים. בעפ"א (נצרת) 1012/07 כבר הבענו דעתנו אודות הפרשנות שנתן אז המערער לחיוביו על פי פסקי הדין, פרשנות מתחכמת ובלתי ראויה. בתגובה, פעל המערער להריסת המבנה שהוקם על הגג, כפי החלטת בית המשפט, ותחתיו בנה מבנים אחרים, וכעת הוא מבקש לשלח את המשיבים להתדיינויות משפטיות ממושכות בערכאות דיוניות באשר לטיב ההפרה. שיקולי הצדק תומכים ללא ספק בהחלטה לנקוט כלפי המערער באמצעים מהירים ויעילים על פי פקודת ביזיון בית המשפט, כפי שנעשה. קשה במקרה זה להניח לטובתו של המערער כי סבר לתומו שהוא מקיים את פסק הדין וכי יש להעדיף אמצעי אכיפה חמור פחות שלא יכתימו בכתם הביזיון (בפרט כאשר מדובר בבקשה חמישית באותו עניין). 14. אמצעי האכיפה: בית המשפט קמא הורה על מאסרו של המערער למשך 30 יום, וכן קנס אותו בתשלום קנס גבוה. את טענת המערער, כי הואיל ובית המשפט קמא לא נתבקש להטיל קנס, אלא רק לנקוט במאסר, לא היה מוסמך או ראוי כי יעשה כן, ראיתי לדחות. בית המשפט הדן בהטלת סנקציות על המפר, על פי הפקודה, איננו מוגבל לסנקציות שנתבקשו, אלא לסנקציות הקבועות בפקודה. בעניין זה, ספק בעיני האם הסנקציה של מאסר וקנס יכולות לדור יחדיו (להבדיל ממאסר חלף הקנס). מכל מקום, הנטיה היא שלא להטיל את שתי הסנקציות במאוחד. (ראה ספרו של עו"ד משה קשת, ביזיון בית המשפט, דיני אכיפת צווים שיפוטיים, בעמ' 216 ואילך). בדרך כלל, ראוי להתחיל בהטלת הסנקציה הקלה יותר, דהיינו, חיוב בקנס, אך במקרה הנדון, כבר הוכח כי המערער איננו נרתע מן העלויות הכספיות המוטלות עליו בגין ההפרה, ועד כה נשא בסכומים לא מבוטלים בגין הפרות קודמות, לכן, הדרך הנכונה היתה לאכוף עליו קיום הצווים באמצעות מאסר בפועל. המאסר על פי הפקודה, הינו צופה פני עתיד ואיננו בגדר עונש על מה שנעשה. 15. לאור האמור, לו תשמע דעתי, תוותר החלטת בית המשפט קמא בעינה בכל הנוגע לקביעה כי הבניה החדשה שבוצעה וקירוי האזבסט, מהווים הפרה של צווים שיפוטיים, אותם ניתן וצריך לאכוף באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט. למערער תנתן שהות של 10 ימים להריסת המבנים שבנה, שאם לא כן, הוא יאסר עד לביצוע הצו. המשיבים יודיעו לבית משפט קמא בתוך 10 ימים האם בוצעה ההריסה, ואם יתברר כי לא קוימו הצווים, יאסר המערער. אם יאסר המערער כאמור, הוא יובא בפני בית המשפט כעבור 20 יום, לשיקול נוסף. במנין הימים שנקבעו לעיל ימנו ימי הפגרה. חיוב המערער בקנס יבוטל, וכן חילוט הערבויות. חיובו של המערער בהוצאות ההליך יוותר על כנו. למען הזהירות, תמסר הודעה ליועמ"ש לממשלה בהתאם להוראת סעיף 6(3) לפקודה. אסתר הלמן, שופטת זיאד הווארי, שופט, אב"ד: מסכים. זיאד הווארי, שופט, אב"ד השופט שאהר אטרש: מסכים. שאהר אטרש, שופט הוחלט, אפוא, פה אחד כאמור בפסק דינה של כב' השופטת אסתר הלמן. אכיפת פסק דין