סעיף 404 לחוק העונשין העוסק בעבירת דרישת נכס באיומים קובע כי הדורש מאדם דבר ערך בכוונה לגנבו, תוך שימוש באיומים או בכוח, דינו -## מאסר 5 שנים##; נעברה העבירה כשהעבריין נושא נשק חם או קר, דינו - ##מאסר 10 שנים.## ##להלן גזר דין בנושא עונש בעבירת דרישת נכס באיומים:## גזר דין הנאשמים הורשעו, לאחר שהודו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, וזאת בעבירות של דרישת נכס באיומים בניגוד לסעיף 404 ריישא לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ובתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382 (א) בצירוף סעיף 379 לחוק הנ"ל. על פי העובדות שבהן הודו הנאשמים, הם נסעו מאשקלון לקרית גת בשעת לילה של 11.3.06, וזאת ברכבו של נאשם 2, ועימם היתה קטינה, חברתו של נאשם 1. הם עצרו בתחנת דלק ושם הבחינו בשני קטינים (להלן: "המתלוננים") שאחד מהם היה שיכור, ובין אחד הקטינים לבין חברתו של נאשם 1 היתה היכרות קודמת. הנאשמים הסכימו להסיע את המתלוננים לקרית גת, והם התיישבו במושב האחורי משני צידי הקטינה, ואילו נאשם 2 המשיך לנהוג ברכב כאשר נאשם 1 יושב לצידו. במהלך הנסיעה נשען אחד המתלוננים, זה שהיה שיכור, מספר פעמים על הקטינה, ועורר את כעסם של הנאשמים אשר החלו להכות את המתלוננים בידיהם, ולאחר מכן הנאשם 2 עצר את הרכב ושאל אותם אם יש להם כסף ודרש פיצוי על כך שהנאשמים קיבלו דו"ח תנועה, ואז הנאשמים בדקו את כיסי המתלוננים ודרשו מהם לפשוט את מעיליהם ונטלו את המעילים וכן 20 ₪ במזומן, ומכשיר טלפון נייד, ואז הוציאו את המתלוננים מחוץ לרכב, דרשו מהם שלא להסתובב, ונסעו מהמקום. המתלוננים הסכימו לכך בשל חששם מהנאשמים ולאור התנהגותם בזמן הנסיעה. הסדר הטיעון, אשר בגידרו שונה כתב האישום ותוקן באופן שהוסרה ממנו עבירת שוד בנסיבות מחמירות, שיוחסה קודם לכן לנאשמים, לא כלל הסכמה על העונש למעט פיצוי של 2,000 ₪ שהוסכם כי כל אחד מהנאשמים ישלם למתלוננים, באמצעות הפקדה בבית המשפט טרם מתן גזר הדין, או לחלופין בדרך ניכוי סכום זה מהפיקדון שניתן עת שוחררו ממעצרם. הוזמנו תסקירים משירות המבחן בעבור שני הנאשמים. נאשם 1 הורשע בעבר בעבירה של החזקת סכין ונדון למאסר על תנאי, וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית שבגינה נקנס והוטל עליו מאסר מותנה, וכן הורשע לאחרונה, בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, בכך שהחזיק ברכבו אקדח ומחסנית ונדון (ביום 17.12.06) למאסר של 6 חודשים בעבודות שירות ולעונשים נוספים. נאשם 2 הורשע בעבר בהחזקת כלי פריצה והחזקת נכס חשוד כגנוב, והוטל עליו (ביום 26.6.05) בין היתר מאסר מותנה של 5 חודשים כאשר התנאי היה "שלא יעבור על העבירה בה הורשע". לטענת התביעה, כפי שיפורט להלן, מאסר מותנה זה הוא בר הפעלה כיום, הגם שהעבירות שעליהן הורשע נאשם זה בתיק הנוכחי, אינן מוגדרות כאותה עבירה ממש שבשלה הוטל עליו אותו מאסר מותנה. באשר לנאשם 1 מסר שירות המבחן כי הוא בן 20, רווק המתגורר בבית ההורים ועובד כקופאי בעסק של אביו. השירות התרשם כי הוא בחור בעל יכולות ממוצעות ובעל גישה ותפיסה ילדותית המתקשה בביטוי רגשי ובעריכת בדיקה מעמיקה של נסיבות מעורבותו בפלילים. משפחתו נורמטיבית ומתפקדת, הוא סיפר שסיים 10 שנות לימוד ועד גיל 17 ניהל אורח חיים תקין, אולם אז התחבר לחברה שולית והחל לשתות אלכוהול ולעבור על החוק. הוא לקח אחריות חלקית בלבד, בתחילה, על מעשיו והגם שלא חזר בו מהודאתו, תיאורו את ההתרחשויות בפני קצינת המבחן המעיט מחלקו במעשה ביחס לזה של שותפו. לתפיסתו הוא נהג כפי שנהג בעת התקרית דנן, במטרה להגן על חברתו, ובלית ברירה, אם כי הוא מבין שלא צריך היה להכות את המתלוננים. שירות המבחן העריך כי ביצוע העבירה בא על רקע סערת רגשות ודפוסי חשיבה והתנהגות בעיתיים, מאחר שלנאשם זה מיומנות לקויה בהתמודדות במצבי דחק. מאחר שנמצא שנאשם 1 הוא בעל תפיסה וגישה ילדותית ומתקשה בלקיחת אחריות, ומאחר שאמור היה בעת מתן התסקיר (14.1.07) להתחיל בביצוע עבודות שירות שנגזרו עליו בתיק אחר, סבר השירות כי אין מקום לענישה טיפולית - שיקומית ונמנע מהמלצה. באי כח הנאשמים, איש איש מנימוקיו, ביקשו בישיבה מיום 23.1.07, כי אורה על קבלת תסקירים נוספים ומשלימים ביחס למרשיהם, כאשר ב"כ נאשם 1 ביקשה כי יובהר הנושא של לקיחת האחריות על העבירות, מטעם מרשה, ובסופו של דבר אכן נדחה הטיעון לעונש והשירות התבקש לראות אם יש מקום לעדכון התסקיר. בתסקיר נוסף מיום 21.2.07, ולאחר שקצינת המבחן שבה ונפגשה עם נאשם 1 ובחנה פעם נוספת את עניינו, אומנם לא שינתה את עמדתה כי אין מקום לתהליך טיפולי או שיקומי לגביו, בין היתר משום שהנאשם לא גילה רצון פנימי אמיתי לקשר טיפולי אשר כזה, אולם, מאחר שהוא החל באותה עת כבר לבצע עבודות שירות, נשוא התיק האחר, והביע רצון לקבל עונש שיקומי כלשהו בתיק הנוכחי, הומלץ, אם כי תוך הבעת ספקות והתלבטות, כי יוטל על נאשם זה צו שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב לצורך הרתעה, ובנוסף יוטל עליו מאסר על תנאי ארוך. לקראת הדיון שבו נשמעו הטיעונים לעונש (18.4.07), גובשה עבור נאשם 1 תוכנית לביצוע 300 שעות עבודה לתועלת הציבור בעבודות אחזקה בבית ספר ברהט. אשר לנאשם 2, הוברר מהתסקיר שהוגש, כי מדובר ברווק בן 22 לערך, המתגורר בבית אימו כאשר המשפחה המורחבת מתגוררת במתחם מגורים ברהט. הוא בוגר 12 שנות לימוד וטרם מעצרו עבד כשוטף כלים, וכעוזר חשמלאי בשירות אחיו. במסגרת תנאי שחרורו בתיק זה הותר לו לעבוד בהסעת עובדים ובעבודות חקלאיות בנגב. השירות התרשם כי הוא בחור מופנם ובעל יכולות לתפקוד תקין בדרך כלל, אם כי יש לו הערכה עצמית נמוכה ומאפיינים תלותיים- ילדותיים באישיותו. השירות שילב אותו במסגרת פיקוח מעצר בקבוצה טיפולית שבה מפגשים שבועיים, והוא שיתף פעולה עם כך, ובלט אצלו רגש של בושה ממעורבותו הפלילית וחרדה מתוצאות ההליך. אותה עת (התסקיר הראשון מיום 7.8.06) סבר השירות, כנראה מדברי הנאשם עצמו, שזו מעורבותו הראשונה והיחידה בפלילים, דבר שהסתבר כלא מדוייק, ועל רקע זה הוא הוגדר כאדם שאין לו ערכים עבריניים והמעשה הנוכחי נומק בתלותיות שלו ובהיגררות אחרי אחרים. גם נאשם זה המעיט בחלקו בעבירה הנוכחית ובביצועה ואמר שהודה בעיקר כדי לסיים את ההליך המשפטי במהירות, כאשר השירות סבר שהפחתת אחריות זו יכולה גם להיות תגובה מתגוננת בשל תחושות אשמה, בושה ומבוכה שקיימות אצלו. קצינת המבחן המליצה, על רקע גרסתה כי מדובר במעורבות ראשונה בפלילים וכי להליך המשפטי יש אפקט מרתיע בפני עצמו, כי יוטל עליו עונש של של"צ בהיקף 300 שעות לצד פיצוי למתלוננים ומאסר מותנה. גם בעבור נאשם זה התבקש שירות המבחן להוסיף ולעדכן את תסקירו, בין השאר משום שקצינת המבחן לא היתה מודעת להרשעה הקודמת שצויינה לעיל, וסברה שזו הסתבכותו הראשונה של הנאשם. בתסקיר משלים (מיום 25.2.07), הוברר ששירות המבחן נותר בהמלצתו הקודמת, ואף המליץ להאריך את המאסר המותנה שכעת נודע שעומד ותלוי נגדו, ולפיכך שב והמליץ על עונש של של"צ. בטיעוניו לעונש ביקש ב"כ המאשימה, עו"ד אלטמן, כי אטיל על שני הנאשמים עונש של מאסר בפועל וכן מאסר מותנה ופיצוי למתלוננים. באשר לנאשם 2, שכזכור עומד נגדו מאסר מותנה שהפעלתו מותנית בהרשעה "באותה עבירה", שהיתה אז החזקת נכס החשוד כגנוב, עמד עו"ד אלטמן על הפסיקה וההלכה שלפיה ניתן להפעיל את המאסר המותנה גם כאשר ההרשעה המאוחרת יותר איננה בדיוק באותה עבירה, אלא בעבירה שיש בה יסודות זהים, אולם היא אף חמורה מהעבירה המקורית נשוא התנאי, וכי המבחן לכך הוא מבחן מהותי - ערכי, ולא מבחן טכני- מילולי - פורמאלי [ראה למשל ע.פ 308/06, מ.י נ' יונתן סבן, תק- על, 2006, (2), 2493]. במקרה הנוכחי, ההרשעה בדרישת נכס באיומים, כוללת, לטעמו, את היסודות של החזקת נכס שנלקח מאחר שלא כדין, ואף בנסיבות חמורות וקשות יותר מאשר בעבירה הקודמת. אין צורך להכביר מילים לעניין זה שכן ב"כ נאשם 2 לא חלק, וטוב עשה, על עצם האפשרות ליישם הלכה זו בענייננו, ומיקד טיעוניו במישורים אחרים, ודי שאומר שבנקודה זו תמים דעים אני עם טענת המאשימה, ואין לי ספק שהתנאי האמור הוא בר הפעלה במקרה הנוכחי. ביחס לשני הנאשמים טען עו"ד אלטמן כי לשניהם רישומים פליליים קודמים, שלא כפי שהוצג בתחילה לפני שירות המבחן, וכי התנהגותם במקרה הנוכחי חייבת להביא לענישה משמעותית, כאשר גם כעת, מהתסקירים, לא ניתן לראות הודאה אמיתית ומלאה הנובעת מחרטה כנה, ולטעמו, המלצות שירות המבחן אינן מביאות לידי ביטוי את המידה המזערית של הפנמה וקבלת אחריות אצל הנאשמים, אל מול חומרת המעשה שבו הורשעו. התובע ציין, בעיקר לגבי נאשם 1, ששירות המבחן עצמו התלבט ביחס אליו וכי ההמלצה המקלה שגובשה לבסוף נבעה בעיקר בשל גילו הצעיר. התובע גורס כי עיקרון ההלימה שיבסוד שיקולי הענישה מחייב עונש מרתיע ומשמעותי ביחס לשני הנאשמים, וכאמור הוא מבקש ראש וראשונה כי יוטל עליהם עונש של מאסר בפועל. ב"כ הנאשם 1, עו"ד שלי, ביקשה, מטבע הדברים, לאמץ את המלצת שירות המבחן והקדימה וציינה שלאחר תיקון כתב האישום מדובר כעת בעבירות מסוג עוון שיכולות אף להידון בבית משפט השלום (התובע לא ביקש להתייחס לטענה זו, אך נראה שאיננה מדוייקת בהתחשב בסעיפי החיקוק שבכתב האישום המתוקן ובעונשים הקבועים לצידם בחוק העונשין). הסניגורית ביקשה להתחשב בכך שמדובר היה מבחינת הנאשמים בהגנה על כבודה של בת זוגו של אחת מהם, והם נסחפו לעבירה הנדונה מתוך כך ובלהט הרגע, אף שהדגישה שאיננה מקלה ראש בחומרת העבירה. עוד ביקשה להתחשב בכך שאין מדובר במעשה פלילי מתוכנן, שלא הופעלה אלימות קשה או כלי נשק, שנלקח רכוש מועט ושאינו רב ערך, וכי הנסיבות כולן מלמדות יותר על מעשה של "משובת נעורים" מאשר על התנהגות עבריינית. עוד הדגישה את גילו הצעיר של נאשם 1 שהיה אך כבן 19 בעת הרלוונטית, את הודאתו שחסכה זמן ואת הבעת חרטתו, לצד הנכונות לפצות המתלוננים. לטעמה עברו הפלילי, אותן שתי הרשעות, אינן בגדר עבר מכביד, הנאשם הזה לא ריצה עונש מאסר בפועל מעודו, והיה עצור בתיק הנוכחי שבועות ארוכים, ואחר כך היה נתון כמעט שנה במעצר בית. לדבריה הנאשם חפץ לערוך מפנה בחייו, נרשם ללימודים, ורוצה להתארס. ב"כ הנאשם 1 סבורה כי אין מדובר בעבירות שעליהן נוהגים לגזור מאסר בפועל, וגיבתה דבריה אלה באסופת פסקי דין ממקרים דומים, ולסיכום ביקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן ולגזור על נאשם 1 עונש של של"צ לצד מאסר מותנה. בדבריו, כפי זכותו להשמיעם בפני בית המשפט, הביע נאשם 1 צער על מה שקרה, ואמר שלמד לקח וחפץ הוא להתחיל בחיים חדשים. ב"כ נאשם 2, עו"ד דכוואר, פתח טיעוניו בטיעון שלטעמי לא היה מקום להעלותו, באשר הוא התיחס לאפשרות שלו בשעתו היה ער לכך שקיים מאסר מותנה בר הפעלה כנגד מרשו, ושהמדינה תדרוש להפעילו, אולי לא היה ממליץ להגיע להסדר הטיעון כפי שנעשה. נאשם 2 לא ביקש בשום שלב לחזור בו מההסדר, עניין כזה לא הועלה ולא נדון, ולכן איננו רלוונטי כלל ועיקר כעת, ורק אציין, כפי שגם המדינה, בהגינותה, מצהירה, שלו התבקש בית המשפט לאפשר חזרה מהסדר הטיעון מטעם אשר כזה, קרוב לוודאי שהמדינה לא היתה מתנגדת ובית המשפט היה אכן מאשר זאת (מעבר לכך תמוה שטענה כזו מועלית שהרי גם אם שירות המבחן לא היה ער בשעתו לקיום המאסר המותנה וההרשעה הקודמת, וגם מעיני ב"כ המאשימה נשמט הדבר בשלב המוקדם, הרי הנאשם עצמו לכל הדעות, צריך היה לדעת על כך ולעדכן את סניגורו בזמן אמת). לגופו של ענין, גורס ב"כ נאשם 2 כי מרשו לקח אחריות על מעשיו, וכי שירות המבחן המליץ לגביו המלצה חיובית, והצטרף לטיעוני חברתו, עו"ד שלי, ביחס לנסיבות ולחומרה היחסית לא רבה של העבירה הנדונה. אשר להפעלת המאסר המותנה מדגיש עו"ד דכוואר שעניינו של התיק הקודם, שם הוטל התנאי, היה עניין של החזקת אופניים החשודים כגנובים, דבר יחסית מינורי ולא חמור. גם נאשם זה מבקש להתחשב בכך שהיה נתון כחודש ימים במעצר בשל התיק הנוכחי, וכי לא ריצה מאסר בפועל מימיו. ב"כ נאשם זה מדגיש את שיתוף הפעולה של מרשו עם שירות המבחן, וההשתתפות בקבוצה הטיפולית שאליה נשלח, וגם את ההודאה שחסכה זמן שיפוטי, ואת לקיחת האחריות על מעשיו. הסניגור הגיש פסקי דין שבהם הוארך תנאי שנקבע לנאשמים, אף שהורשעו לימים בעבירות נוספות, ואף בנסיבות יותר חמורות מאלה שכאן. גם סניגורו של נאשם 2 מבקש להתחשב בכך שאין מדובר במעשים שבוצעו לפי תכנון מוקדם, אלא באירוע ספונטאני, ובסופו של יום אף הוא מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על עונש בצורת עבודות של"צ לצד מאסר מותנה והפיצוי שעליו הוסכם. נאשם 2 אף הוא הביע צער בפני בית המשפט והבטיח שלא לחזור על המעשה. בבואי לגזור את דינם של הנאשמים סבורני כי יש לייחס משקל משמעותי לאלמנט ההרתעתי, גם כלפי הנאשמים הספציפיים, אך בעיקר כלפי הרבים, ולהעדיפו על פני שיקולים פרטניים ואינדיווידואליים המתייחסים לנאשמים עצמם. אף שהמעשים שעליהם הורשעו הנאשמים אינם במדרג הגבוה של חומרה, ואכן לא נגרם נזק גוף למתלוננים, ואין מדובר במעשה שתוכנן מראש, הרי עסקינן באירוע של ביריונות חסרת רסן, ושל השתלחות בשני המתלוננים הקטינים, אשר במובן מסויים היו כלואים בתוך רכבם של הנאשמים, המצוי בתנועה, והיו נתונים לחסדיהם, מפוחדים והמומים. המתלוננים אומנם אולי התנהגו, ושמא רק אחד מהם, בהתנהגות שנתפסה כבלתי מכובדת כלפי הקטינה, חברתו של אחד הנאשמים, אולם, לא היה לנאשמים שום צורך להגן עליה פיזית מפני פגיעה אפשרית והיא לא היתה צפויה לסכנה כלשהי מידי המתלוננים. הנאשמים בחרו לפרוק את עלבונם וכעסם על התנהגות זו באמצעים אלימים וללא שליטה ובקרה עצמית, ומעבר לכך שהיכו אותם בידיהם, גם עברו למעשה של דרישת נכס באיומים, בתואנות שווא מוזרות כאילו יש לפצותם על דו"ח תנועה כלשהו, מעשה שגם לפי קנה מידה של ניסיון להבין את מניעי הנאשמים ואת עלבונם לכאורה, אינו קשור קשר סיבתי כלשהו לאותה פגיעה שסברו שנגרמה לכבודה של הקטינה, עת נשען עליה מי מהמתלוננים במהלך הנסיעה. בין ההכאה לבין עצירת הרכב, שאז בוצעה עבירת הרכוש, חלף זמן, שאומנם אינו מוגדר במדוייק בכתב האישום, אולם ברור שבאותו זמן יכלה דעתם של הנאשמים להתקרר, יכלו להבין את טיב מעשיהם ולהפעיל מנגנון בקרה ושליטה עצמית, דבר שלא נעשה, ומכאן שאין מדובר באירוע נקודתי וספונטאני לחלוטין, אלא בהתנהגות פסולה ועבריינית שנמשכה פרק זמן מסויים, אם כי בוודאי לא ממושך ביותר. עבור שניהם אין זו ההסתבכות הראשונה עם החוק, וביחס לנאשם 2, כזכור, אף הוטל עליו מאסר מותנה בגין עבירת רכוש, ואילו נאשם 1 אף מרצה בימים אלה מאסר בדרך של עבודות שירות אם כי בשל עבירה מסוג אחר. לא מצאתי בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, וגם לא בדברים המתוארים בתסקירים שהוגשו לגביהם, נקודות שיכולות להצדיק הקלה מופלגת בעונש והתייחסות סלחנית במיוחד כלפי מי מהם, אף שכמובן יש להתחשב בכך שעברם אינו מכביד במיוחד, שגילם צעיר, ושהם הודו בעבירות וחסכו בכך זמן שיפוטי. לפיכך, אינני סבור שהעונש שיהלום את המקרה הנוכחי ויאזן נכונה בין שיקולי הענישה השונים הוא זה המומלץ על ידי שירות המבחן, ולטעמי, וכאמור בעיקר משיקולי הרתעת הרבים, אין להסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור. עם זאת, ולאחר ששני הנאשמים היו נתונים שבועות אחדים במעצר ממש בתיק זה, ולאחר מכן שוחררו בתנאים מגבילים כאלה ואחרים, אינני סבור שיש הכרח להחזירם אל בין כתלי בית הסוהר ממש לריצוי מאסר בפועל, ואף שיש מקום לגזור על שניהם תקופת מאסר מסויימת, אאפשר להם, אם ימצאו מתאימים, לרצותה בעבודות שירות. לכן, נגזר על הנאשמים כדלקמן: 1. נאשם 1- מאסר של 6 חודשים, בניכוי ימי מעצרו מיום 11.3.06 ועד 18.5.06, ואת המאסר הזה יוכל לרצות בעבודות שירות אם ימצא מתאים לכך. נאשם 2- מאסר של 6 חודשים בניכוי ימי מעצרו מיום 11.3.06 עד 10.4.06, ואת המאסר הזה יוכל לרצות בעבודות שירות אם ימצא מתאים לכך. מופעל המאסר המותנה של 5 חודשים שהוטל עליו בת.פ 2434/05 ביהמ"ש שלום פתח תקווה, באופן שירוצה בחופף למאסר שהוטל עליו היום, וכאמור בסה"כ יהא עליו לרצות 6 חודשי מאסר, בניכוי ימי המעצר שננקבו לעיל, וכל זאת בעבודות שירות אם ימצא מתאים לכך. 2. מאסר מותנה של 5 חודשים למשך 3 שנים על כל עבירת רכוש מסוג פשע, או על כל עבירת אלימות כנגד גופו של אדם, למעט עבירת איומים גריידא. 3. כל אחד מהנאשמים ישלם פיצוי סימלי למתלוננים, כפי שהוסכם בהסדר הטיעון וזאת בסכום של 2,000 ₪, והפיצוי יועבר בחלקים שווים לשני המתלוננים. הממונה על עבודות שירות מתבקש להגיש חוות דעת בדבר התאמת הנאשמים לעבודות אלה וזאת בתוך 30 יום, ולאחר מכן תינתן החלטת המשך לענין זה. מאחר שהדיון טרם הסתיים, אינני מודיע לעת עתה לצדדים על זכות הערעור העומדת להם.דרישת נכס באיומיםאיומים