היתר כניסה לישראל לאזרח ירדני

להלן פסק דין בנושא היתר כניסה לישראל של אזרח ירדני: פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: זו עתירה לאיחוד משפחות בין תושבת אזור לבין אזרח ירדני בשטחי האזור, לפי סמכותה של המדינה מכוח סעיף 28 לנספח האזרחי להסכם הביניים בין ישראל לאש"ף (הסכם אוסלו). הרקע לעתירה 1. העותר הינו אזרח ירדני אשר הגיע לשטחי האזור בשנת 1996. בתקופת שהותו שם נישא לתושבת המקום. לאחר שתמה שהותו באזור, שב וקיבל רישיון ביקור עד 4.11.97. מתום תקופת הרשיון ועד מועד הגשת העתירה, שהה העותר באזור ללא רישיון. 2. לטענת העותר, ואשתו והוא הגישו בקשה לאיחוד משפחות לרשות הפלסטינאית בשנת 1997. במשך השנים שחלפו, לא נתקבלה תשובה בעניינו. בפניותיו לרשות הפלסטינאית נאמר לו כי העניין הועבר לטיפולה של מדינת ישראל בשנת 1998. 3. ביום ה-28.5.06 נעצר העותר על ידי כוחות הביטחון הישראלים, אשר בשל שהייתו באזור ללא היתר התכוונו לגרשו. ביום ה-13.6.06 הגיש העותר את עתירתו, ובה בין היתר בקשה ליתן צו-ביניים למניעת גירושו. למרות הסכמת המדינה למתן צו הביניים, ולמרות שבית משפט זה הורה על מתן הצו בו ביום, ההודעה לא הגיעה אל הגורמים הרלוונטים במועד - והעותר גורש מן האיזור לירדן באותו יום. הכרעה 4. סעיף 28(11) לנספח האזרחי להסכם אוסלו קובע: בכדי לשקף את רוח תהליך השלום, הצד הפלסטיני רשאי, באישורה המוקדם של ישראל, להעניק תושבות קבע בגדה המערבית וברצועת עזה ל: א. משקיעים לצורך עידוד השקעות; ב. בני זוג וילדים של תושבים פלסטינים; וכן ג. אנשים אחרים, מטעמים הומניטריים במטרה לקדם ולשפר איחוד משפחות. (כתבי אמנה 1071, כרך 33, 215) (הדגשה לא במקור) ממקרא סעיף זה עולה, כי הרשות הפלסטינאית רשאית לאשר את כניסתם של בני-משפחה של תושבי הרשות, בכפוף לאישורה של מדינת ישראל. בשלב הראשון, נדרש, איפוא, המבקש לפנות לרשות הפלסטינית בבקשה לאיחוד משפחות. בשלב השני, אם נענית הרשות הפלסטינית לבקשת ההיתר, נדרשת פניית מטעם הרשות הפלסטינית לצד הישראלי לשם קבלת אישורו למתן הרשיון. שיקוליה של המדינה, כבכל החלטה מנהלית אחרת, כפופים לדיני המשפט הציבורי, הגם שנתון בידיה מתחם שיקול דעת רחב בעניינים אלה (בג"ץ 4942/07 יסמין עמרין נ' שר הפנים (טרם פורסם, החלטה מיום 2.9.07); בר"מ 696/06 - זורב אלקנוב ואח' נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין ואח' תק-על 2006(4), 4433, 4438). 5. המשיבים מודיעים כי מבדיקה שערכו עולה כי בקשת העותר לא הועברה מעולם למדינת ישראל, והעותר לא הציג מצדו כל ראיה לכך שהפנייה אכן הועברה. נסיבות דומות ארעו במספר ניכר של מקרים, בהם פניות לרשות הפלסטינית לא הועברו לידיה של ישראל, ומשכך נקבע, כי בנסיבות כגון אלה אין לעותר טענה כלפי מדינת ישראל ועל-כן דין עתירתו להידחות על הסף (בג"צ 7384/06 אלהינדי נ' המפקד הצבאי, טרם פורסם, מיום 25.10.06; בג"צ 7453/06 מחמד מחמוד עיד בע'די ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח' תק-על 2006(4), 1019, 1020 (2006); בג"צ 5898/06 קאהר מחמוד חסן אברהים נ' מדינת ישראל תק-על 2006(3), 3301, 3302 (2006); בג"צ 1195/05 ג'בר עבד אל מג'יד ג'בריל אבו מיאלה ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח' תק-על 2005(3), 3627, 3628 (2005); בג"צ 11698/04 ג'האד אחמד סלימאן קרנז ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה תק-על 2005(3), 1529, 1530 (2005); בג"ץ 6788/02 מוחמד מחמוד סולימאן קינאנה נ' מפקד כוחות צה"ל תק-על 2003(2), 1865 (2003); בג"ץ 8078/01 סהיל עזמי עבדאללה נ' מדינת ישראל תק-על 2001(3), 375 (2001). והשוו: בג"ץ 6133/03 מונתהא מוחמד אבו בכר ואח' נ' משרד הבטחון פ"ד נז(6), 651, 653-654 (2003), בג"צ 7607/05 עבדאללה חוסין נ' מפקד כוחות צה"ל, תק-על 2005(4) 2859)). ריבוי מקרים זה מלמד על קשיים רבים בשיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית לבין מדינת ישראל. יש להצר על כך, נוכח הפגיעה הקשה שהדבר מסב למשפחות רבות. 6. בנסיבות אלה, בהן העותר לא הצביע על עילה מבוססת כלפי מדינת ישראל, ולא תמך את טענותיו בכל מסמך או ראיה שהיא, המולידים חובה של המדינה כלפיו, דין עתירתו להדחות על הסף. משכך, אינני רואה צורך להתייחס לטענת השיהוי שהעלתה על ידי המשיבים. 7. עם זאת, אני רואה להצביע על התקלה שארעה בהרחקתו של העותר מן האיזור ובגירושו לירדן עוד ביום 13.6.06. אמת הדבר, כי מועד זה הוא אף תאריך הגשתה של העתירה, אלא שביום 13.6.06 ניתן סעד ארעי המונע את הגירוש, וביום 22.6.06 הודיע ב"כ המדינה על הסכמתו למתן צו ביניים למניעת הגירוש, אף כי במועד זה כבר היה העותר מחוץ לאיזור, לאחר שגורש ממנו עוד ב-13.6.06, כאמור. מן הראוי כי ההתנהלות המתוארת תיבדק על ידי המדינה, ויופקו הלקחים המתאימים. העתירה נדחית.משרד הפניםירדןכניסה לישראלהיתר כניסה