##(1) האם ניתן לקבל פיצויים במסגרת תביעה אזרחית על תקיפה ?## כדי לקבל בפיצויים על תקיפה יש להוכיח את קיומה של עוולת התקיפה המעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) התשכ"ח – 1968. בהתאם לפסיקה (ראו למשל רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג, יסודות העוולה הן: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון – יסוד נפשי של המתקיף ( הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה הזזה שלא בהסכמת האדם המותקף. ##(2) גובה הפיצויים בתביעה אזרחית על תקיפה:## בע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1335, בעניינו של אדם שהתנפל על שכנתו בפראות והיכה אותה מכות נמרצות בראש ובגוף: "השיקול המכריע בקביעת הפיצויים הכלליים במקרה זה היה... שהתקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות ובצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים עונשיים (punitive damajes)"). באותה רוח הוגדלו הפיצויים בגין הנזקים הכלליים שנגרמו לאדם שהותקף בצורה ברוטלית (ראו ע"א 259/58 אהרון נ' אשואל, פ"ד יג 814) ובמקרים נוספים של תקיפה (ראו ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז 552, 559 וכן רע"א 918/91 עזאני נ' שמעון, תק-על 91 (1) 1242). ##(3) עוולת התקיפה - מה אומר החוק ?## בעוולת התקיפה אין הכרח בהוכחת נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי. עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין: "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק". יסודות עוולת התקיפה הינם כדלקמן: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון - יסוד נפשי של המתקיף ( הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם - יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה הזזה או בכל דרך אחרת, במישרין או בעקיפין; שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית; ##(4) פיצויים "עונשיים" בתביעה אזרחית על תקיפה:## גישת בית המשפט היא כי עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים עונשיים. באשר לעניין הפיצויים העונשיים, בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה (המכונים לעיתים גם פיצויים "לדוגמה", פיצויים "מוגדלים", או פיצויים "מוגברים"), כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה (ראו לדוגמה, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237-243; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205; קציר, דיני הנזיקין בעמ' 709-710). פיצוי עונשי אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הוא מקפל בתוכו מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57). ##(5) כיצד הנתבע בתביעה אזרחית יכול להתגונן ?## בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם - עשה את המעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד התובע, ובמעשה זה לא חרג ממידת הנחיצות הסבירה לאותה מטרה, והיחס בין הנזק שגרם לתובע בתקיפה זו לבין הנזק שרצה למנוע לא היה בלתי סביר." הסעיף מונה ארבעה תנאים מצטברים לקיומה של הגנה זו, אשר חובת הוכחתם רובצת לפתחו של הנתבע/התוקף: ##(א) ## התגוננות מפני שימוש בכוח מצד התובע; ##(ב) ## השימוש בכוח נעשה שלא כדין; ## (ג) ## הנתבע לא חרג במעשהו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה; ## (ד) ## היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי- סביר. ארבעת יסודותיה של הגנה זו נדונו בהרחבה בע"א 11172/05 בעניין זיו אלון נ' מדינת ישראל ואח' בפסק דינה של כב' השופטת ארבל. וכך נאמר בסעיף 17 לפסק הדין: "... לשם גיבוש ההגנה הקבועה בו נדרשת הוכחתם של 4 יסודות: היסוד הראשון הינו כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם. בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של "שימוש בכוח" שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת "הבא להכותך השכם להכותו" ( ע"א 347/72 שהלא נ' בן-שבת, פ"ד כז(1) 815, 819 (1973); תורת הנזיקין, בעמ' 285; דגן, בעמ' 191). היסוד השני הנדרש הינו כי השימוש ייעשה "שלא כדין", משמע אין הסעיף מתיר התגוננות מפני שימוש בכוח המותר בדין, כדוגמת כוח המופעל כדין על-ידי גורמי ביטחון. היסוד השלישי העומד בבסיס ההגנה הוא כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במסגרת זו, בדומה לתנאי ההגנה במשפט הפלילי, רשאי המתגונן לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה ותוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה (תורת הנזיקין, בעמ' 286). בעניין זה, אף כי תנאי הסבירות נבחן במשקפיים אובייקטיביות של "האדם הסביר", בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאיי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת (ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 227 (2005); תורת הנזיקין, בעמ' 285; דגן, בעמ' 193-192). על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש, איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד..." ובהמשך בסעיף 19 לפסק הדין הוזכר היסוד הרביעי בזו הלשון: "...התנאי הרביעי הנדרש לשם כניסה לגדרי ההגנה העצמית הינו כי היחס בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו לא היה בלתי סביר. עניינו של התנאי, איפוא, בקיומה של פרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף עקב ההתגוננות לבין זה שביקש המתגונן למנוע באמצעות פעולת ההתגוננות. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה (תורת הנזיקין, בעמ' 287)..." ##(6) תביעה על תקיפה במהלך תחרות ספורט:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי הכרה בעילת תביעה מעין זו, מלבד זאת שעשויה להביא (בעקבות הכרתה) להצפת בתי המשפט בתביעות רבות בהן ייטען כי העבירה גרמה לנזק גוף (כמות לא מבוטלת שנגזרת מהיקף משחקי הכדור הקבוצתיים בעונה ושכיחות העבירות בהם), אלא שהיא עשויה בנוסף להביא למצב לא רצוי בו בית המשפט ייאלץ 'להיכנס לנעליו' של שופט המשחק או של ועדת משמעת/בית דין אשר נדרשו לבחינת התנהגות לא הולמת בדמות פגיעה של שחקן בשחקן יריב, ולבחון את ההתרחשות הנדונה שלא בזמן אמת, ובתוך כך לגלוש ולהידרש לפרשנויות של חוקות ענפי הספורט הנ"ל בניסיון לסווג את אופיין של הפעולות שונות של השחקנים במהלך המשחק, כעבירות תוך סיווגן על פי חומרתן. מציאות זו לא רצויה לא רק משום שהדבר עשוי להביא ל-"פסיקות סותרות" שבין קביעות שופט המשחק ו/או בתי הדין לבין קביעות בית המשפט האזרחי, אלא גם משום שהפסיקה כבר הבהירה (בהקשר הפניית סכסוכים בתחום הספורט לבוררות) כי לטריבונלים פנימיים של אותם גופים (ולצורך העניין יש לראות את שופט המשחק כטריבונל) ישנה עדיפות נוכח הבקיאות הנדרשת של אותם גורמים בתחום כל ענף וענף והיותם בעלי הידע הרלוונטי (השווה עם רע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל). ##(7) להלן פסק דין בנושא תביעה אזרחית על תקיפה:## הוגש כתב אישום נגד הנתבעים והושג הסדר ולפיו, הנאשמים הורשעו בעבירות של קטטה במקום ציבורי, עברה לפי סעיף 191 לחוק העונשין ובעבירה של הזק בזדון, עבירה לפי סעיף 442 לחוק העונשין ונגזרו עליהם עונשי מאסר על תנאי וקנס כספי. בית המשפט ציין כי לתובע נגרם סבל כתוצאה ממעשה תקיפה, וסבל זה הוא פועל יוצא מכל מעשה של תקיפה, הגורם לכאב, סבל, בושה וכיוצ"ב. פסק דין 1. התובע (להלן: "חיים" או "התובע") הוא דודו של הנתבע 1 (להלן: "שמואל"). הנתבע 2 הוא בנו של שמואל (להלן: "יוסף"). 2. התובע הגיש תביעה על סך 288,555 ₪ נגד שמואל, והתביעה נגד יוסף היא על סך 50,000 ₪ - פיצוי בגין תקיפתו של התובע. 3. התובע טען, כי הוא הלווה לשמואל כספים מעת לעת בסכום כולל של 60,000 דולר, כאשר סוכם, כי ההלוואה תשא ריבית בשיעור 5% לחודש. הנתבע נתן להבטחת החזר ההלוואה שלושה שיקים ללא זמן פרעון וסוכם, כי שמואל יחזיר את ההלוואה כאשר תהיה דרישה מצד התובע. 4. התובע טען, כי בסוף חודש ינואר 2002 הוא דרש משמואל את החזר ההלוואה, ושמואל הבטיח, כי יחזיר את הלוואה בתוך חודשיים אך לא עמד בהבטחתו. נערכה פגישה בסוף מרץ 2002 ובמסגרתה שילם שמואל על חשבון החוב סך של 10,000 דולר והתובע התנה ארכה נוספת בתשלום החזר ההלוואה, בכך ששמואל יחתום על אישור בכתב ולפיו קיבל את ההלוואה ומסר שלושה שיקים לבטחון תוך ציון פרטי השיקים. שמואל הסכים, אך התנה זאת בכך, שהתובע ישיב לו את שלושת השיקים שניתנו כבטחון להלוואה. לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה שמואל יחתום על אישור, והתובע ימסור את השיקים לידיו הנאמנות של מנצור - אחיו של שמואל. 5. ביום 26/6/2002 - המועד שנקבע להחזר מלוא יתרת הלוואה והריבית, נפגשו התובע ושמואל בחנותו של מנצור בתל אביב בנוכחות מנצור, יוסף, ואדם בשם גבריאל זכריה. שמואל שילם 6,000 דולר על חשבון הריבית ואמר לתובע, כי אם מנצור יוציא את השיקים ויתן לו אותם, הוא ישלם את כל יתרת ההלוואה. מנצור הוציא מכיסו את שלושת השיקים, מסר שניים מהם לתובע, ואז הורה שמואל ליוסף לחטוף את השיקים. הנתבעים התנפלו על התובע ומנצור וחטפו מידיהם את שלושת השיקים. כמו כן קרעו את האישור שמסר שמואל לתובע על קיומו של החוב. התובע דרש שיחזירו לו את שלושת השיקים ואז דרך יוסף את הרובה שהיה לו, וכיוון לעבר התובע. התובע טען, כי הוא איבד את ההכרה ולאחר מכן פונה באמבולנס לבית חולים, נגרמו לו נזקים והוא הגיש תלונה במשטרה. הוגש כתב אישום נגד הנתבעים ובמסגרת ת.פ. 1636/03 הושג הסדר ולפיו, הנאשמים הורשעו בעבירות של קטטה במקום ציבורי, עברה לפי סעיף 191 לחוק העונשין ובעבירה של הזק בזדון, עבירה לפי סעיף 442 לחוק העונשין ונגזרו עליהם עונשי מאסר על תנאי וקנס כספי. 6. רכיבי התביעה: התובע טען, כי הנתבע נותר חייב לו 50,000 דולר בגין יתרת קרן ההלוואה וכן 328 דולר בגין הריבית (זאת לאחר ניכוי 6,000 $ ששולם ע"י שמואל לתובע) 238,555 ₪ נזקים כתוצאה מהתקיפה 50,000 ₪ סה"כ 288,555 ₪ שמואל נדרש לשלם את מלוא סכום התביעה, ויוסף נדרש, כאמור, לשלם פיצויים בגין התקיפה בסך של 50,000 ₪. 7. תמצית טענות הנתבע 1: א) שמואל טען, כי התובע הלווה לו סך 33,000 דולר בלבד, וכי לא סוכם כלל, כי ההלוואה תשא ריבית בשעור של 5% לחודש. התובע טען, כי קרן ההלוואה על סך 33,000 דולר שולמה בפני עדים וכנגד חתימתו של התובע (על פי פירוט בסעיף 6 לכתב ההגנה). ב) שמואל טען, כי בחודש ינואר 2002 נערכה ישיבה בחנותו, והוא התבקש לחתום על שיק נוסף לבטחון, נוסף לשני השיקים שניתנו לתובע, ונאמר לו, כי במידה והוא ישלם את כל יתרת הכסף, תינתן לו הנחה של 6,000 דולר. שמואל טען, כי בינואר 2002 היתה ישיבה נוספת בחנות, ונאמר לו, כי אם ישלם עד חודש מרץ, הוא ישלם פחות 6,000 דולר ולא יצטרך לשלם ריבית. ג) שמואל טען, כי בחודש מרץ הוא שילם 10,000 דולר ואז הכריח אותו התובע לרשום על דף, שאם הוא יביא את הכסף, רק לאחר מכן, השיקים יועברו לתובע על ידי אחיו של הנתבע - מנצור. השיקים נלקחו והועברו למנצור בנאמנות, ובפרסית נכתב, כי ביום 26/6/2002, אם לא ימסור הנתבע לתובע את הכסף, ימסור מנצור את השיקים לתובע. ד) באשר לתקיפה המיוחסת לנתבע: הנתבע טען, כי התובע והאנשים שאיתו, ניסו לחטוף את הנשק מבנו - יוסף, יוסף התנגד ורק לאחר מהומות והתערבות אנשים אחרים, הניחו ליוסף. שמואל טען, כי הוא ובנו לא נגעו כלל בתובע ולא גרמו לו נזק גופני ולא כל נזק אחר. 8. תמצית טענות הנתבע 2: יוסף טען, כי ביום 26/6/2002 הוא יצא ל"אפטר" מהצבא, וברשותו היה נשקו האישי. אביו סיפר לו, כאשר אכלו יחד ארוחת צהרים, כי צריכים להגיע אליו אנשים בקשר לחוב שלו, וביקש ממנו להשאר. כאשר הגיעו התובע ועוד בני משפחה לחנות של אביו, בתחילה היו דיבורים בין הצדדים, ואביו הוציא 6,000 דולר במזומן ושילם לתובע. התובע דרש שישולם לו סכום החוב שנותר, והחלו צעקות בין הצדדים. התובע דרש ממנצור את השיקים שהיו כבטחון ומנצור הוציא את השיקים, התובע ניסה לברוח עם השיקים והכסף מהחנות, אך אביו - שמואל תפס את התובע במכנסיו כדי שלא ימלט. ואחר כך, נרגעו קצת הרוחות והועלתה הצעה שהתובע יתן חזרה את השיקים למנצור ושמואל יתן לו שיק לבטחון. התובע השתכנע, הוציא את השיקים ובא להעביר אותם למנצור, ואז חטף שמואל את השיקים כיון שפחד שהם יגיעו לשוק האפור. התובע ניסה לתקוף את שמואל ולהוציא את ידו של יוסף מהכיס שבו היו השיקים, והחל למשוך בחגורת הנשק של יוסף הנתבע 2 הכניס את המחסנית לנשק ובסופו של דבר, השתחרר מהתובע וברח החוצה. 9. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל בחלקה הגדול מהנימוקים כדלקמן: א) באשר לחוב בגין ההלוואה: (1) אין חולק על כך, שהתובע הלווה לשמואל כספים ושוכנעתי, כי התובע הלווה לשמואל כספים עוד לפני שהלווה את הכספים נשוא הלוואה זו. מתצהירו של התובע עולה, כי עוד בחודש יוני 98 הוא הלווה כ- 3,000 דולר לשמואל ולא דרש ריבית. שמואל החזיר לו 2,540 דולר במספר תשלומים, ובכל פעם ששמואל החזיר לו כספים, הוא ביקש שהתובע יאשר בכתב את החזרת הכספים. (2) לאחר מכן, שמואל בא אליו פעם נוספת וביקש כספים נוספים. התובע לקח כסף מאנשים אחרים על מנת לעזור לאחיינו - שמואל, והלווה לו 60,000 דולר על פי הפירוט כדלקמן: סך 26,000 דולר ביום 6/11/1998 סך 7,000 דולר ביום 3/1/2000 סך 27,000 דולר ביום 26/12/2001. (3) שמואל לא מכחיש את קבלת ההלוואות על סך 27,000 דולר ו- 6,000 דולר, אך טוען, כי זה סכום ההלוואה וכי לא קיבל הלוואה נוספת על סך 27,000 דולר, וכן טען בתצהירו, כי הוא לא קיבל כספים נוספים מהתובע, ועל כן, הכספים ששילם לתובע בסכום כולל של 2,540 דולר (המפורטים בסעיף 7 לתצהירו של התובע), הם תשלומים ששילם על חשבון החזר ההלוואה על סך 26,000 דולר שקיבל ביום 6/11/1998. (4) שמואל ציין סכומים נוספים שהוא שילם לתובע על חשבון ההלוואה נשוא התביעה, והתובע הכחיש זאת בחקירתו (עמוד 10 לפרוטוקול). כלומר, כספים אותם ציין הנתבע וטען כי הוא שילם אותם ולא הוזכרו בתצהירו של התובע - הוכחשו בחקירה הנגדית על ידי התובע והוא טען, כי לא קיבל אותם. אך אין חולק על כך, שעל חשבון ההלוואה על סך 60,000 דולר + ריבית, שולם פעם אחת 10,000 דולר ופעם נוספת 6,000 דולר ביום בו ארע אותו אירוע תקיפה שהוזכר בכתב התביעה. (5) שמואל טען בתחילה, כי כלל לא סוכם על כך, שההלוואה תשא ריבית, אך מחקירתו הנגדית עלה, כי ההלוואה כן נשאה ריבית. הוא אמנם לא ידע מה אחוז הריבית, אלא ציין, כי על כל 1,000 דולר, משלמים כל חודש 10 דולר ריבית (עמוד 20 שורות 11 - 13 לפרוטוקול) וכי על הלוואה של 26,000 דולר צריכים לשלם כל חודש 260 דולר ריבית (עמוד 20 שורות 19 - 20 לפרוטוקול). כלומר, למרות שהוא טען, כי לא סוכם על כך, שהלוואות תשאנה ריבית של 5% לחודש, מהתחשיב שהוא ציין בחקירתו הנגדית עולה, כי הוא היה צריך לשלם אף יותר מ- 5% לחודש עבור הריבית. כשנשאל, כיצד יתכן שלא סוכם על מועד פרעון הלוואה, הוא ציין: "אף פעם לא סיכמנו בינינו מתי אחזיר. הוא מקבל ריבית אז לא איכפת לו מתי אני אחזיר לו, ואני כן יודע ריבית, ואני הסכמתי והוא אמר לי ואמרתי על כל 1,000 דולר 10 דולר ריבית" (עמוד 21 שורות 26 - 28 לפרוטוקול). כלומר, מדובר בהלוואות לכל דבר וענין הנושאות ריבית לפחות בשיעור שנקבע בכתב התביעה, ולא כפי שטען שמואל בכתבי הטענות. (6) שמואל הודה, כי באותה תקופה שבה ביקש הלוואות, הוא היה בקשיים כלכליים, כולל חוב לעירייה, למס הכנסה, ולגורמים נוספים. (עמוד 23 לכתב התביעה). למרות זאת הוא טען,כי הוא לא עשה שימוש בהלוואה שלקח מהתובע על סך 7,000 דולר, אלא החזיק את הכספים אצלו במשך ארבעה חודשים. זאת למרות שהוא יודע, כי הוא צריך לשלם ריבית על הלוואה כזו (עמוד 24 שורות 1 עד 10 לפרוטוקול). קשה למצוא הגיון כלכלי, ולו קלוש ביותר, למעשה כזה. (7) התובע תמך גרסתו בעדותו של מר גבריאל זכריה - אחיין נוסף שלו, אשר העיד, כי הוא זה שנתן לתובע 26,000 דולר בדולרים מזומנים כשהתובע סיפר לו ששמואל ביקש ממנו הלוואה. גבריאל זכריה ציין, כי בסוף 2001 או תחילת 2002 הוא ביקש מהתובע שהכסף יוחזר והתובע אמר, שהוא יבקש משמואל את הכסף. זכריה גבריאל ציין, כי כאשר שמואל שילם 10,000 דולר במזומן לתובע, התובע בא אליו לחנות ונתן לו את הכסף ואמר לו שהוא קיבל את זה משמואל, ובאותו מעמד, התובע סיפר לו על ויכוח בינו ובין שמואל בנוגע ליתרת הכספים ועל כך ששמואל נתן לו לבטחון שלושה שיקים שנשארו אצל מנצור - אחיו של שמואל בהסכמה. (8) למעשה, חוץ מהתובע ושמואל, איש מהעדים לא יודע מידיעה אישית אם ההלוואה היתה על 60,000 דולר או על 33,000 דולר כמו שטוען שמואל. הכספים לא ניתנו בנוכחות אנשים אחרים אלא רק בנוכחות בעלי הדין. אלא, התובע תומך טענותיו במספר טיעונים: (8.1) התובע ציין, כי כאשר הופקדו שיקים בנאמנות אצל מנצור - אחיו של התובע, הופקדו שלושה שיקים ולא שניים כפי שטוען הנתבע. ועל כן, כאשר נתן שמואל אישור בפרסית, נכתב באותו מסמך, כי מדובר ב- 60,000 דולר. באותו מסמך (ת/1) נכתב, (המסמך הוא בשפה הפרסית) כי ביום 26/6/2002 ישלם חאנסאב מסכים. אם עד 26/6/2002 לא ישלם 3 שיקים שיש אצל מנצור. מנצור יוכל להחזיר את השיקים לתובע. (המסמך תורגם לעברית). על המסמך חתום הנתבע - שמואל. ובמסמך כתוב במפורש, כי בידי מנצור 3 שיקים! אותו פתק/אישור שניתן על ידי שמואל, נחטף מידי התובע/מנצור כאשר ארעה אותה פעולת תקיפה, והפתק נקרע. התובע מציין, כי באותו פתק בקטע הקרוע נכתב סכום החוב בסך של 60,000 דולר. הנתבע 2 - יוסף אישר, כי הוא קרע את השיקים באותו יום (לטענתו לא ידע מה סכומי השיקים ומה מספר השיקים), וגבריאל זכריה ציין, כי באותו מועד שבו היתה אותה תקיפה, הוא ראה את השיקים כאשר שמואל או חיים או מנצור הוציאו אותם מהמעטפה והוא ראה שמדובר בשלושה שיקים, שיק על סך 27,000 דולר, 26,000 דולר ו- 7,000 דולר. (עמוד 16 לפרוטוקול). העד הבהיר, כי השיקים היו רשומים בשקלים ולא בדולרים אך אמרו לו, שמדובר בשיקים השווים לסכומים הדולריים שננקבו על ידו, ועל גב השיקים, היה כתוב סכום הדולרי. (עמודים 17 - 18 לפרוטוקול). מכל מקום, באותו מסמך ת/1 נכתב במפורש, כי מדובר בשלושה שיקים. עובדה התואמת את גרסתו של התובע. (8.2) שמואל טען, כי השיק השלישי לא ניתן בגין הלוואה שניתנה, אלא כבטחון לשני הסכומים הקודמים שניתנו בגין ההלוואות, כלומר סך כולל של 33,000 דולר. לא ברור, על פי גרסתו, כי אם כך הדבר, מדוע אותו שיק שלישי לא ניתן על סכום השווה ל- 33,000 דולר אלא על סכום של 27,000 דולר. וכן מדוע היה צורך בשיק שלישי לבטחון. הרי התובע כבר החזיק בידו שני שיקים של שמואל האמורים לכסות את סכומי שני ההלוואות? אם כך, מדוע יש צורך בשיק שלישי? (8.3) שמואל טען, כי ביום 25/5/2000 באו לחנות שלו ממס הכנסה ולקחו לו את כל הסחורה, ולאחר מכן, בשנת 2001 פרצו לו לחנות וגנבו לו חלק מהסחורה. ועל כן, כאשר היתה אותה פגישה ב- 26/6/2002, במהלכה ארעה אותה תקיפה נטענת, הוא לא ידע כי הוא כלל לא חייב כספים לתובע וכי הוא שילם לו כבר את מלוא סכום ההלוואות. אינני מקבלת את טענתו זו ועדותו הותירה רושם לא אמין. במקום להכיר טובה לדוד שלו אשר הלווה לו כספים מבלי שהיה מחויב לכך, ולמרות שגם הוא עצמו סבר ביום 26/6/2002, כי הוא חייב כספים לתובע. במקום להתמודד עם כך שאין לו את מלוא הכספים, ולמרות שנכתב באישור (ת/1), כי ביום 26/6/2002 יהיה רשאי מנצור להחזיר את השיקים לתובע על מנת שיוכל לקבלם לידם, הוא בחר ליצור פרובוקציה, להטעות את התובע ואנשים שהיו עימו, כולל להטעות את אחיו - מנצור, ולאחר שגרם לכך שהשיקים יצאו מידיו של התובע ויועברו למנצור, הוא אמר לבנו לחטוף את השיקים. זו אינה התנהגות של מי שחושב שהוא לא חייב כספים. מה עוד, שעד לאותו מועד, גם לגרסת הנתבעים, אותו תובע היה דוד מוערך על ידם והם האמינו לו ועד אותו מועד לא מצאו כל סיבה לפסול את אמינותו. (8.4) שמואל הביא עד מטעמו את אחיו - עמנואל, אשר טען כי נכח בחלק מהפגישות בין הצדדים ולא בכולם, והוא לא ראה במו עיניו כמה כסף נתן התובע לשמואל (עמוד 47 שורה 4 לפרוטוקול). גרסתו באשר לסכום החוב נובעת, גם לטענתו, משמועות ששמע וממה שדובר במשפחה, ולא מידע אישי כלשהו. למרבה הפליאה, למרות שבאותה משפחה יש "שמועות רבות", כעולה מהעדויות, דווקא את העובדה שהתובע נחבל בחנות ביום 26/6/2002, טען עמנואל, כי הוא לא שמע עד לרגע הדיון בבית משפט. אמנם, הוא טען שהוא שמע את הסיפור על הרובה, אך טען, "על המכות לא שמעתי". (עמוד 50 שורה 27 לפרוטוקול). גם עדותו הותירה רושם לא אמין בלשון המעטה. יתכן ורצה לבוא ולעזור לאחיו, אך אין זו סיבה המצדיקה עיוות האמת. (8.5) לסיכומו של ענין: גם שמואל מאשר, כי היו שלושה שיקים אך טוען, כי אותו שיק שלישי על סך 27,000 דולר היה לבטחון וכי לא ניתנה בגינו הלוואה. טענה זו, היא טענה מסוג "הודאה והדחה". השיק ניתן ונחתם על ידו. חזקה על פי פקודת השטרות, כי כל צד שחתימתו מצויה על השטר, נעשה צד לו בעד ערך, (סעיף 29 (א) לפקודת השטרות. שמואל הוא זה שהיה צריך להוכיח, כי אותו שיק ניתן לבטחון, וכי לא ניתנה תמורה בעדו, אך לא עמד בנטל המוטל עליו. (8.6) בנסיבות אלו, הוכיח התובע כנדרש, כי שמואל נתן לו שלושה שיקים בסכום כולל של 60,000 דולר. כמו כן הוכיח, כי סוכם כי הלוואה תשא ריבית בשעור 5% לחודש. על חשבון ההלוואה והריבית שולמו 16,000 דולר, ולפיכך, נכון ליום הגשת התביעה, היתה קיימת יתרת חוב בסך 238,555 ₪. ב) באשר לטענת התקיפה: מעשה התקיפה הוכח כראוי ומעבר לדרוש עפ"י מאזן הסתברויות בתביעה אזרחית. בגין הנתבעים הוגש בתחילה כתב אישום (נ/1 לתיק המוצגים מטעם הנתבע 2), אשר כלל רכיבי אישום חמורים וביניהם תקיפה בנסיבות מחמירות, ולאחר מכן, תוקן כתב האישום לסעיפי אישום קלים יותר והם הורשעו כאמור, בעבירות של קטטה במקום ציבורי וההזק בזדון. מעדויות הנתבעים במשטרה (נ/3) עולה, כי למעשה הם לא מכחישים את העובדות שנטענו על ידי התובע. בעדותו במשטרה ציין יוסף, כי הוא חטף את השיקים מהיד של מנצור והכניס את השיקים לכיס. התובע ו/או מי מטעמו ניסו להוציא את השיקים מהכיס שלו והוא ניסה לברוח. עלה לגלריה של החנות, וכשירד תפסו אותו מאחור וניסו לקחת ממנו את הנשק הצבאי, ולאחר מכן הוא הכניס מחסנית, וניסו לטענתו לקחת ממנו את הנשק. הוא יצא מהחנות וברח עם השיקים. אמנם במשטרה הוא טען, כי סוכם ששיק אחד יקרע, אך בחקירתו הנגדית אישר, כי לא היתה לו ידיעה על כל הסכם כזה, הוא קרע את כל השיקים תוך בריחה מהחנות ותוך התלהטות הרוחות. יוסף ציין במשטרה, כי חיים התובע ניסה לברוח עם השיקים והכסף ואבא שלו , כלומר הנתבע 1, תפס את חיים במכנסיים כדי שלא יברח, והמכנסיים נקרעו. לטענתו, הוא לא ראה את חיים נופל אך הוא אישר, כי הוא דרך את הנשק. חיים וגבריאלי זכריה חזרו על גרסתם באשר לתקיפה הן על ידי שמואל והן על ידי יוסף וגרסתם לא נסתרה. על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין: "תקיפה (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממנו. (ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק". עובדות תיק זה מראות כי אכן ביצע מעשה תקיפה. אין מדובר במידה סבירה של כוח שהפעילו הנתבעים בהתאם להגנות המיוחדות שנקבעו בסעיף 24 לפקודת הנזיקין. כאשר התובע מבקש לקבל שיקים שמגיעים לו, ומקבל אותם לידיו ממנצור שהוא לא אחד מבעלי הדין כאן, אין כל סיבה לדרוך את הנשק כנגדו, לקרוע את מכנסיו ולגרום לו ליפול באופן שגרם לכך שהוא הובל לבית חולים ונשברה לו שן, בהתאם לראיות הברורות שצירף התובע. יחד עם זאת, סכום התביעה בגין אותו מעשה תקיפה הוא סכום גבוה בנסיבות דנן. ההוצאות הממוניות היו בסך 2,700 ₪ (נספחים ז' ו-ח' לתצהירו של התובע) ולגבי יתר הטענות, לא צורפו ראיות. לא צורפה חוות דעת רפואית כדין ממנה ניתן ללמוד, על כך, שהתובע סובל מנכות רפואית כתוצאה ממעשה התקיפה וכן מסמכים אשר יוכיחו על הפסדים נוספים. לתובע נגרם סבל כתוצאה ממעשה תקיפה, וסבל זה הוא פועל יוצא מכל מעשה של תקיפה, הגורם לכאב, סבל, בושה וכיוצ"ב. אני סבורה, כי במקרה דנן, הפיצוי ההולם בגין התקיפה הוא בסך של 15,000 ₪, ולפיכך, על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם בגין אותה תקיפה סכום כולל של 15,000 ₪. 10. לסיכום. א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. ב) הנתבע 1 ישלם לתובע סך 238,555 ₪ בצרוף ריבית חודשית מוסכמת בשעור 5% לחודש מיום הגשת התביעה (19/9/2002) ועד התשלום בפועל, וכן 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ג) הנתבע 2 ישלם לתובע סך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19/9/2002) ועד התשלום בפועל. ד) הנתבע 1 ישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. ה) הנתבע 2 ישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ כולל מע"מ.משפט פליליפיצוייםאלימותתקיפהתביעה אזרחית