בית המשפט רשאי להורות על ביטול פסק דין בהעדר הגנה מתוך "חובת הצדק", מבלי לשקול את סיכויי מבקש הביטול לגוף העניין. הלכה זו מבוססת על שני נימוקים: ראשית, בהעדר המצאה חוקית לא קנה בית המשפט שיפוט אישי על הנתבע. שנית, הביטול הכמעט "אוטומטי" של פסק הדין במקרה זה משמש כאמצעי להניע את בית המשפט בבואו להיטיב לבדוק אם יש מקום לתת את פסק הדין על פי צד אחד, ולבדוק שהתנאים לכך אמנם נתמלאו. עם זאת הוסף שם, כי בית המשפט יכול למנוע את השימוש בזכות הביטול במי שהשתמש בה לרעה "כגון ממי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי". להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין מחובת הצדק: פסק דין 1. בפני ערעור על החלטתו של כב' הרשם ברוך, לדחות את בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן נגדו, לאחר שלא הגיש כתב הגנה. ההליכים בפני כב' הרשם 2. ראשיתם של ההליכים בתביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן - הקרן) ביום 25.2.04 כנגד המערער וכשהמשיב 2 צורף כנתבע פורמאלי (להלן - רשם ההקדשות). מהותה של התביעה צויינה כ"ביטול הסכם שכירות, סילוק יד, צו מניעה, מתן חשבונות כספית: -.41,000 ש"ח". בתביעה תואר ונטען, בין השאר, כדלקמן: א. אופן הקמת הקרן כהקדש בעקבות צוואתה של המנוחה נעמי מסורי ז"ל (להלן - המנוחה) וכי ההקדש כולל למעשה בנין בכרם התימנים. כך, אביו של המערער היה אחד המוציאים לפועל של צוואת המנוחה, וכי בהתאם לפרוטוקול מיום 2.7.98 הוחלט על מינויו של עו"ד מוטי בן חיל כמנהל נוסף וכך גם מונה עו"ד בן חיל לטפל ברכוש הקרן תוך הסמכתו להשכיר את הבית ואף ללא מכרז. בהתאם נחתם ביום 26.7.98 הסכם שכירות בין הקרן למערער לפיו השכירה הקרן את הבנין למערער (להלן - הסכם השכירות). הבנין כולל 4 דירות, ולמעט מחסן, הושכר כל הבנין למערער לתקופה של 5 שנים החל מיום 26.7.98 ועד 25.7.03. כך ניתנו למערער 3 תקופות אופציה בנות 5 שנים כל אחת, כאשר סיומה של האחרונה ב- 25.6.2018. דמי השכירות שנקבעו הינם בגובה של 500 דולר לחודש, וכי התוספת בגין תקופות השכירות המוארכות הצמדה לדולר או למדד. בנוסף, היה על המערער בעת שישכיר דירות בבנין בשכירות משנה, לציין את השכירות הראשית מהקרן ולהמציא עותק מחוזה השכירות למנהל הקרן. ב. הקרן טענה בתביעתה כי הודיעה למערער על ביטול הסכם השכירות מעת שהפר תנאי יסודי של אי תשלום דמי השכירות, זאת לאחר שהמערער לא שילם בגין 5 חודשים בשנת 2002, 5 חודשים נוספים בשנת 2003 וכי מתחילת שנת 2004 המערער כלל אינו משלם דמי שכירות. כך גם לא עדכן המערער את דמי השכירות ואף לא מסר 12 שיקים מראש בכל שנה להקלת גביית דמי השכירות, וכפי שלא מילא אחר התנאים שנקבעו בשכירות משנה. ג. בהמשך כתב התביעה התייחסה הקרן לכך שהשכירות לכשעצמה הינה בתנאים ובדמי השכירות בלתי סבירים, לרבות תקופת השכירות האופציונאלית עד ל-20 שנה, וכן התחייבותה של הקרן לשאת ולתחזק את הבנין, עלות שמומנה על-ידי הקרן. ד. עוד נטען כי המערער פעל בחוסר תום לב, במרמה ומתוך שידע כי בעריכת הסכם השכירות יש משום הפרת חובת נאמנות ומשום עשיית עושר ולא במשפט. כך התנאים שנקבעו, מאיינים למעשה את קיומם של מטרות הקרן. בנוסף נטען כי עו"ד בן חיל היה למעשה מייצגו של המערער ופעל מטעמו, על כל המשתמע מכך. בגין כך, טענה הקרן, כי היא זכאית לביטול הסכם השכירות. ה. בנוסף זכאית הקרן גם לפיצוי מוסכם מראש בסך 350 ש"ח ליום בגין איחור בהחזרת החזקה ובפיצוי מוסכם כללי בסך 10,000 ש"ח קרן. ו. בסעיף 41 לכתב התביעה עתרה הקרן לסעדים כדלקמן: לקבוע כי הסכם השכירות בטל וכי על המערער לסלק ידו מהבנין ולחייב את המערער להעביר לקרן את כל חוזי שכירות המשנה וכן לחייבו להעביר לקרן את כל דמי השכירות שנגבו על ידו, החל מחודש אוגוסט 2004 ואילך. בנוסף לחייבו לשלם לקרן 27,000 ש"ח דמי שכירות שלא שולמו ובנוסף 14,000 ש"ח כפיצויים מוסכמים מראש וכן 350 ש"ח ליום מהמועד בו יקבע כי המערער היה חייב לפנות את הנכס ועד המועד לפינוי בפועל, ולחלופין את הסכום של 14,000 ש"ח. כמו כן לחייבו לשלם לקרן 27,000 ש"ח בגין 12 חודשי שכירות עד למועד הגשת התביעה וכן לאסור על המערער להשכיר לצד ג' או לעשות דיספוזיציה בבנין או פעולה אחרת, לרבות תיקונים או שיפוצים. כך גם להורות למערער למסור דין וחשבון על ההכנסות. 3. התביעה נשלחה למערער לפי המען שער אפרים 139 ד.נ. לב השרון, אולם באישור המסירה מיום 3.3.04 צויין כי המסירה לא בוצעה ובסימון "העתיק מקום מגוריו לכתובת בלתי ידועה". בעקבות כך, עתרה הקרן לתחליף המצאה בציינה בבקשה כי הקרן הגישה תביעה נגד המערער "... בגין הפרת הסכם שכירות על ידו" וכי המסירה לא בוצעה לכתובתו האחרונה ובהתאם למפורט באישור המסירה דלעיל. עוד צויין בבקשה כי מנהלה של הקרן פנה אל אל אביו של המערער, אולם האחרון סירב למסור כתובת בנו. בנוסף, התקשרה ב"כ הקרן דאז למספר הטלפון הנייד של המערער וביקשה ממנו למסור את כתובתו, תוך הסבר כי מדובר בכתב תביעה, אך המערער סירב לכך. לכן נטען כי המערער מנסה להתחמק מקבלת כתב התביעה. יוער כי לבקשה צורף תצהירו של מנהל הקרן אשר ציין בתצהירו כי פנה למכר שלו, על מנת שהמכר יפנה לאביו של המערער, אולם אביו של המערער מסר שהוא אינו יכול למסור את כתובתו של המערער. הבקשה נעתרה ובוצע תחליף המצאה בפרסום בעיתון. אולם, כב' הרשם ביקש הסבר מהו מקור סמכותו של בית המשפט לתת פסק דין בתביעה. הקרן ציינה בהתייחסותה לכך, כי על פי סעיף 37 לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 (להלן - חוק הנאמנות) בית המשפט המוסמך הינו בית המשפט המחוזי. הקרן הינה הקדש ציבורי שנרשם בפנקס ההקדשות וכי נושא התביעה, פגיעה חמורה בנכסי ההקדש כמפורט בתביעה, לרבות לאור עושק נכסי ההקדש על-ידי המערער. כב' הרשם נעתר בעקבות האמור לבקשה למתן פסק דין וניתן פסק דין ביום 6.12.04, בהתאם לסעדים שהתבקשו בתביעה. 4. המערער עתר לבית המשפט ב"בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד". הבקשה הוגשה על-ידי המערער עצמו, תוך שציין כי לא ידוע לו על מועד מתן פסק הדין כנגדו, ואף מי השופט שנתן את פסק הדין. בבקשה צויין כי המערער לא קיבל את מסמכי התביעה, לא סירב לקבלם ומעולם לא נמסרה לו ההזמנה לדין. עוד טען המערער "המבקש מתגורר ברח' ישכון 7 בתל אביב וזו כתובתו אף במשרד הפנים. * צילום ספח תעודת זיהוי מצורף לבקשה". יוער כי הכתובת האמורה, הינה כתובת הבנין נשוא הסכסוך וכי אכן צירף המערער צילום ספח תעודת הזהות, בה מצויינת כתובתו כמפורט. לגופם של דברים, כל שטען המערער כי "התביעה רצופת שקרים, אי דיוקים וטענות שאינן נכונות, שיש למבקש הגנה טובה כלפיהן". כך טען כי קיימת לו הזכות להעלות טענותיו טרם יקבע דינו. בתגובה הקצרה לבקשה זו, ציינה הקרן כי המערער לא תמך בקשתו בתצהיר, ועל כן יש לדחות את בקשתו. כך הוסף, למען הזהירות, כי המערער לא התגורר במועד הגשת התביעה בכתובת הנטענת, דהיינו בבנין. כך חזרה ב"כ הקרן, דאז, על אותה שיחה טלפונית שהתנהלה בינה לבין המערער אשר סירב למסור כתובתו. עוד צויין כי פסק הדין ניתן נגד המערער עוד בחודש מרץ 2005, וכי המערער יודע על פסק הדין מאחר ואחותו מונתה כמנהלת הקרן ופסק הדין נמסר לידיה, דהיינו מדובר על כך שהמערער יודע על פסק הדין מזה כ-3 חודשים וכי אין למערער כל נימוק הגנה. בהחלטה מיום 4.5.06 דחה, כאמור, כב' הרשם את בקשת המערער, בציינו "הבקשה סתמית ואינה נתמכת בתצהיר ומשכך היא נדחית". טענות הצדדים בערעור 5. המערער הגיש ערעורו על החלטה זו ביום 20.9.06 וכשעיקר טענותיו הינן כדלקמן: א. הקרן בחוסר תום לב ובמכוון עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע מהמערער כי יהיה לו יומו בבית המשפט. מלכתחילה נשלחה התביעה לכתובת שאינה כתובתו וכי הקרן היתה מודעת לכתובתו האמיתית, דהיינו בבנין ובהתאם למצויין גם ברשם האוכלוסין. בנוסף גם הבקשה להיתר לתחליף המצאה מסולפת וכשהעובדות בין האמור בבקשה לבין התצהיר התומך בה אינן תואמות. כך גם לא התקיימה שיחה בין אביו של המערער למנהל הקרן או מי מטעמו. עוד נטען כי במועד הרלוונטי כיהנה אחותו של המערער כמנהלת בקרן וכי היתה מודעת לכתובתו. בגין כך טוען המערער כי לא היה מקום להורות על תחליף המצאה, ומכל מקום בגין האמור היה מקום להעתר לבקשתו לביטול פסק הדין. ב. פסק הדין ניתן בהעדר סמכות עניינית, הואיל ולא די בכך שאחד הצדדים לתובענה הינו הקדש כדי להפוך את התביעה לתביעה שבסמכותו של בית משפט המחוזי. מעת שמדובר בסכסוך בין נאמנות לבין צד שלישי לבדו, בית המשפט אינו קונה סמכות. גם אם צויין שהמערער התקשר בהסכם תוך ידיעה בדבר הפרת חובת הנאמנות, לא די בכך להקנות סמכות ובמיוחד שהדבר נטען באופן סתמי ולאחר שהקרן לא מצאה לנכון לכלול בתביעה את בעלי הסמכות דאז. ג. למערער טענות הגנה טובות כנגד הנטען נגדו בתביעה. כך טוען המערער כי פעל להשבחת הנכס וכי הקרן לא טענה מאומה אודות פעולותיו או כנגד תוקפו של הסכם השכירות, זאת משך פרק זמן של כ-5 שנים מאז חתימתו. רק לאחר משסיימה הקרן לנצל שירותיו להשבחת הנכס, ביקשה להשתחרר מהסכם השכירות. לענין הפרת ההסכם בכל הקשור לתשלום דמי השכירות, טוען המערער כי הקרן לא עמדה בהתחייבויותיה וכי על כן עומדת לו טענת הקיזוז. דמי השכירות שנקבעו עלו על אשר קיבלה הקרן טרם לכן, ובמיוחד תהנה הקרן מהשבחת הנכס בבוא היום. המערער הדגיש כי שנים רבות עובר לחתימת ההסכם עמד הנכס כאבן שאין לה הופכין. ד. גם אם לא הוגש תצהיר, הרי היה על בית המשפט להורות על תיקון הטעות. מכל מקום, כב' הרשם התעלם מספח תעודת הזהות שצורף לבקשה אשר לא היה מקום להתעלם ממנו אף בהעדר תצהיר. ה. בנסיבות אלה טען המערער כי יש לבטל את פסק הדין, הן מטעמי צדק והן לגופם של דברים. 6. הקרן טענה בעיקרי טיעוניה כי הערעור הוגש באיחור, הואיל וחלפו כ- 4.5 חודשים מעת מתן ההחלטה ועד הגשת הערעור, ועל-כן יש לדחותו, משהערעור הוגש מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתו. גם אם טוען המערער כי נודע לו על ההחלטה במהלך הפגרה, הרי משהוגשה הבקשה על ידו, היה צריך לברר ההחלטה במועד מוקדם יותר. בנוסף טוענת הקרן כי חלק ניכר מטענותיו בערעור לא נטענו כלל בבקשה שהגיש המערער בפני כב' הרשם. במיוחד יפים הדברים בהעדר תשתית עובדתית לאותן טענות חדשות. מבלי לפגוע באמור, לאור המגמה החדשה בפסיקה בנושא סמכות עניינית, הרי אין מקום להזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור, הגם שלגופם של דברים היתה גם היתה סמכות לכב' הרשם להזקק לתובענה. במקרה דנן קיים חוק ספציפי הדן בשאלת הסמכות העניינית ובהתאם לחוק זה יש לקבוע את שאלת הסמכות ולא בהתאם למבחן הסעד. במקרה דנן בהתאם לחוק הנאמנות ומעת שעסקינן בתביעה שעילתה בחוק הנאמנות, דהיינו האמור בסעיף 14 לחוק הנאמנות בדבר פעולה שנעשתה תוך הפרת הנאמנות, הרי הסמכות הינה לבית משפט המחוזי. בכל הקשור להחלטה בדבר תחליף ההמצאה, הרי המערער לא ערער על החלטה זו, אלא רק על ההחלטה נשוא הדיון דנן. גם לגופם של דברים הבקשה לענין תחליף ההמצאה נתמכה בתצהיר אשר תמך בעובדות, ועל כן ניתנה החלטה כדין. כך יש לדחות מכל וכל את טענת המערער כאילו היה על בית משפט להורות על תיקון המעוות, לאחר שהבקשה לביטול פסק הדין לא נתמכה בתצהיר. גם הספח של תעודת הזהות אינו מפרט מתי והיכן הוצא, ומכל מקום, בהעדר תצהיר לא ניתן היה לקבל את הספח או להתייחס אליו. לבסוף טוענת הקרן כי בכל הקשור לטענותיו של המערער ביחס להגנתו מפני התביעה, הרי אין להזקק לכל טענות אלו אשר המערער נזכר להעלותן לראשונה בערעורו, בעוד שבבקשה לביטול פסק הדין, טען טענה כללית וסתמית וכמפורט לעיל. דיון 7. בבואנו להידרש להכרעה בערעור, נפתח בכך שהקרן טרחה ופרטה בעיקרי טיעונה, המשתרעים על כ-10 עמודים, התייחסותה המפורטת לכל אחת מהטענות שטען להן המערער. מנגד, בכל הקשור לסיכויי ההגנה שטען המערער לא טרחה הקרן להתייחס, אלא במספר שורות בלבד אשר אינן כוללות התייחסות לגופן של טענות ההגנה. השאלה אם די בכך על מנת לקבל את עמדת המערער. 8. בנסיבות דנן סברתי כי יש מקום שהצדדים ימצאו פתרון לסכסוך, וכך גם ביקשו הצדדים מידי פעם לדחות את ההכרעה בבקשה, אולם משנסיונות אלה כשלו, אין מנוס מלהזקק לערעור לגופו. 9. לכאורה, הבקשה כפי שהוגשה ע"י המערער לבית משפט קמא, חסרה אותה תשתית עובדתית אשר היתה אמורה להיות מלווה בתצהיר, הן ביחס לנטען אודות תחליף ההמצאה, קרי מקום מגוריו של המערער בעת ביצוע נסיונות המסירה ובמיוחד בכל הקשור לנושא סיכויי ההגנה וכמפורט ברע"א 2694/92 פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (ט.פ.). מנגד, אין להתעלם מעיקר טיעונו של המערער הנסוב אודות תקפות ההמצאה לכשעצמה, באמצעות תחליף ההמצאה, דהיינו כטענה לביטול פסק הדין מחמת חובת הצדק. 10. בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (ט.פ.) (להלן - פרשת סולל בונה) מיום 6.4.08 נדרש בית המשפט לאותה התנגשות בין זכותו של בעל דין שטענותיו ישמעו לבין הטענות הפרוצדוראליות. כך נקבע שם "אכן, לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים..." עוד הוסיף בית המשפט שם "אכן, מן הראוי שלא להיצמד לאמות מידה פורמאליות בלבד ויש להשאיר בידי בית המשפט שיקול דעת במקרים בהם מכלול הנסיבות מחייב גמישות של כללי הפרוצדורה האזרחית...". כך גם יש לבחון אם מדובר בזלזול אם לאו. עם זאת, באותו מקרה נקבע כי נחצו הגבולות, וגם בגין כך נדחה הערעור. בנוסף, מהראוי להפנות לאמור בספרו של ד"ר לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד" בעמ' 204 אודות "הזכות לביטול פסק-דין שניתן על פי צד אחד כחלק מזכות הגישה למערכת השיפוטית". כן ראו דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (ט.פ.) אודות זכות חוקתית זו, הגם שמולה קיימים גם אינטרסים נוספים ובגין אותם אינטרסים נדחתה בקשת רשות הערעור שם. מנגד, נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהוגשה ברע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו (4) 61 מפי כב' השופט ריבלין (כתוארו דאז), אשר מציין ומדגיש כי מול אותם אינטרסים המצדיקים במקרים מסויימים קבלת פסק דין בהעדר הגנה "עומדת זכות היסוד של הצד שכנגד לגישה לערכאות...". כן ראו ע"א 436/83 יפת נ' דקו, פ"ד מ (4) 589, לרבות התנאת ביטול פסק דין בתשלום הוצאות או בתנאים אחרים. 11. המקרה דנן מעורר מספר שאלות אשר יש להידרש אליהן, חרף אופן הגשת הבקשה לביטול פסק דין, כפי שהוגשה על-ידי המערער ובעת שלא היה מיוצג. בשני נושאים אמור בית המשפט להידרש בבואו לבחון אם יש מקום לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד. האחד, נושא ההמצאה וסיבת המחדל לאי הגשת כתב ההגנה, והנושא השני סיכויי ההגנה. יוער, כי מעת שלא נסתרה טענת המערער בדבר מועד גילוי ההחלטה, לכאורה הערעור הוגש במועד. 12. במקרה דנן לא מדובר במי שאין חולק כי בוצעה מסירה לידיו והוא בחר להתעלם מכתב התביעה שהוגש נגדו ולא הגיש כתב הגנה. בנסיבות דנן פסק הדין ניתן על סמך אותו היתר לתחליף המצאה וביצוע תחליף ההמצאה, דהיינו פרסום בעיתון. אכן, לעיתים אין מנוס מפניה לתחליף המצאה מעת שלא נמצאת כל דרך אחרת לביצוע מסירה, אולם ניתן לציין כי ברובם של המקרים הרי פרסום שכזה לא יוביל לכך שמי שהפרסום מיועד אליו אכן יגלה פרסום זה ויפעל לפיו. דומה כי פתרון תחליף המצאה בפרסום בעיתון, הינו הכרח לאותם מקרים בהם לא נמצאה דרך אחרת לביצוע המסירה, ובאופן שבאמצעות פרסום זה תוקנה הסמכות לבית המשפט לדון בתובענה. לא בכדי צויין גם במובא לעיל מספרו של ד"ר לוין, אודות ביטול מתוך "חובת הצדק", מבלי לשקול את סיכויי מבקש הביטול לגוף הענין, כי "הלכה זו מבוססת על שני נימוקים לסתור: ראשית, שבהעדר המצאה חוקית לא קנה בית המשפט שיפוט אישי על הנתבע ושנית, שהביטול הכמעט 'אוטומטי' של פסק הדין במקרה זה משמש כאמצעי להניע את בית המשפט בבואו להיטיב לבדוק אם יש מקום לתת את פסק הדין על פי צד אחד, ולבדוק שהתנאים לכך אמנם נתמלאו". עם זאת הוסף שם, כי בית המשפט יכול למנוע את השימוש בזכות הביטול במי שהשתמש בה לרעה "כגון ממי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי". כאמור, במקרה דנן לכאורה קנה בית משפט סמכות, לאור הפרסום בגדר תחליף ההמצאה, אולם מכאן ועד הקביעה כי המערער התעלם מההליך השיפוטי הדרך רחוקה. ההיפך מכך, לא בכדי גם לא נטען כאילו היה מודע המערער לפרסום, אלא כל שנטען או שהמערער לא השיג על החלטת תחליף ההמצאה או שאין בכך להעלות או להוריד מעת שלטענת המשיבים הפרסום נעשה כדין. בלשון אחרת, המערער עתר לביטול פסק הדין בטענה כי לא היה מקום להורות על תחליף המצאה. אכן, טענותיו בנושא זה לא נתמכו בתצהיר, הגם שצרף את ספח הרישום, ועל-כן אין מקום לקביעה כי לא בוצעה כלל המצאה, ועל-כן יש לבטל את פסק הדין ובגין טענה זאת בלבד. אולם, נראה כי מהפן העקרוני, לא דומה מצבו של מי שאין חולק שנמסר לו בפועל כתב התביעה והתעלם ממנו, למי שאכן פורמאלית בוצעה כלפיו מסירה, אך לית מאן דפליג שלא ידע אודות כתב התביעה. 13. משכך, יש לבחון גם את השאלה השניה, בכל הקשור לנושא טענות ההגנה אשר יכול ויעמדו למערער, אם אכן יבוטל פסק הדין. לענין זה יש לבחון את טענות ההגנה האפשריות, לאו דווקא בפן הפורמאלי באשר נטען או לא נטען בבקשה לביטול פסק הדין, אלא אף מעבר לכך. לא בכדי ביקש כב' הרשם הסבר בדבר סמכותו למתן פסק דין בתביעה. פירטנו בהרחבה את תוכנו של כתב התביעה והסעדים שהתבקשו על פיו, הואיל ועל פני הדברים קיימות תהיות שדי בהן להראות סיכויי הגנה ולו לכאורה. לא בכדי נשאל ב"כ הקרן על סמך מה עותרת הקרן לפיצויים מוסכמים או לתשלומים אלו או אחרים, וכשהתשובה "אני משיב כי זה על סמך הפרת ההסכם". יתר על-כן, וכמובא לעיל, העילה שצויינה על-ידי הקרן בבקשה לתחליף ההמצאה, עניינה היה הפרת הסכם השכירות. בלשון אחרת, עיקר הנטען בכתב התביעה והסעדים על פיו עניינו בהפרת הסכם שכירות על כל המשתמע מכך וללא קשר לנושא ההקדש והנאמנות. בכגון דא ניתן להפנות דווקא להחלטתו של כב' הרשם ברוך בבש"א (ת"א) 19583/05 חיט נ' כוכבי (ט.פ.) בה בחן את כתב התביעה והורה על מחיקת אותם נושאים אשר אינם קשורים באופן ישיר לנושא הנאמנות, וכי על כן אינם בסמכותו של בית משפט המחוזי. בענייננו, לכאורה יש מקום להידרש לפחות לאותן טענות ולאותם סעדים אשר אינם קשורים כלל ועיקר להקדש, ואשר לכאורה אינם בסמכותו של בית משפט המחוזי. ודוק, אין אני מוצא מקום לקבוע מסמרות בשאלות אלו במסגרת פסק דין זה. די בכך שאכן טענות אלו נצרכות, על פני הדברים, ועל פני האמור בכתב התביעה לכשעצמו לדיון וליבון, על מנת לקבוע שלכאורה יכול וטענות אלו תתקבלנה. יתר על כן, אם אכן כטענת הקרן יש לבטל את ההתקשרות מלכתחילה, בגין טענות הקשורות בנושא הנאמנות וההקדש, לרבות טענות הקשורות לסעיף 14 לחוק הנאמנות, דהיינו ביטול הפעולה קרי ביטול הסכם השכירות, הרי טענה זו אינה יכולה להתיישב עם הטענות האחרות הקשורות להסכם השכירות והפרתו. כך גם חלק ניכר מהסעדים הכספיים אינם יכולים להתיישב ואינם מתאימים לאותה טענה שבמישור חוק הנאמנות, ובמיוחד הסעדים הכספיים הנסמכים רובם ככולם על הוראות הסכם השכירות. למעלה מכך, על פני הדברים, אין להתעלם מכך שבהתאם לכתב התביעה הסכם השכירות נכרת עוד בשנת 1998, בעוד שהתביעה הוגשה בחלוף כ-6 שנים לאחר מכן וכשאין כל הסבר בכתב התביעה מדוע החרישה הקרן כל אותן שנים, ובמיוחד שלפי כתב התביעה ביטול ההתקשרות במכתב הביטול נעשה בגין הפרת הסכם השכירות ולא בגין היותו בטל מעיקרא. הנה כי כן, גם ביחס לאותן שאלות הקשורות, לכאורה, בנושא הנאמנות וביטול פעולות אלו או אחרות, על פני הדברים, נראה כי קיימות שאלות הנצרכות לבירור. 14. ודוק, בעת שטענות ההגנה נצרכות לעובדות אלו או אחרות שאינן נובעות מכתב התביעה עצמו, הרי כפי שנפסק חייב הטוען להן לפרט טענות אלו בתצהיר. אולם, מעת שהטענות עולות מהאמור בכתב התביעה עצמו, לרבות בהקשר לשאלת הסמכות, הרי בנסיבות חריגות, דומה כי אין מקום כי בית המשפט יתעלם כליל מאותן טענות. לכן ולא בכדי לא התייחסתי לשאלת טענות ההגנה העובדתיות בנושא השכירות לכשעצמן, להבדיל מנושא הסמכות בשאלה זו. 15. אם בפרשת סולל בונה מצא לנכון כב' השופט גרוניס להוסיף בסופם של דברים אודות העדר מחלוקת ממשית לגבי עובדות אלו או אחרות, לא כן במקרה דנן. לכאורה, מדובר במי שהתקשר בהסכם שכירות ארוך טווח, וכשמשך שנים לא טענה הקרן מאומה ביחס לתקפות התקשרות זו. כך גם מדובר במי שלכאורה ועל פני הדברים לא היה מודע להליך המשפטי ואשר ניתן נגדו פסק דין, הכל על סמך תחליף המצאה אשר הנימוקים שציינה הקרן לנתינתו עדיין מעוררים תהייה זו או אחרת. 16. בנסיבות האמורות במקרה דנן, ניתן היה כמובן לדחות את הערעור תוך שימוש בנימוקים הפורמאליים. אולם, סבורני כי המקרה דנן הינו מקרה חריג, בחינת השתלשלות האירועים השונים הקשורים בתביעה ובתוכנה ובפסק הדין שניתן בעקבות כל האמור. כך אין להתעלם מעת שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה על-ידי המערער בעת שהיה בלתי מיוצג, על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון כי ייעשה צדק אם אכן פסק הדין יבוטל מחד גיסא, אולם מנגד יותנה הביטול בתשלום הוצאות משמעותיות לקרן, מאידך גיסא. 17. אשר על כן, אני מורה כדלקמן: א. פסק הדין יבוטל, ובתנאי שלא יאוחר מיום 10.9.08 ישלם המערער לקרן סך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ באמצעות בא כוחה וכן סך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ לרשם ההקדשות, באמצעות בא כוחו. לא ישולם האמור במלואו ובמועדו, יחשב הערעור כנדחה. ב. בכפוף לתשלום האמור, יוגש כתב הגנה על-ידי המערער עד ליום 25.9.08. חובת הצדקפסק דין בהעדר הגנהביטול פסק דין