חוסר ניקיון כפיים

המבקש טוען בבקשתו, כי הוא לא פעל בחוסר בחוסר ניקיון כפיים. יתרה מזאת, לטענתו, עיקול הוא סעד מן הדין ולא סעד מן היושר, וכי על כן לא ניתן להכריע בבקשה להטלת עיקול על יסוד טענה של חוסר ניקיון כפיים בית המשפט לא קיבל את הטענה וציין כי במכלול השיקולים העקרוניים הניצבים בפני בית המשפט בבואו להכריע בשאלת מתן סעד זמני כלשהו, מביא הוא בחשבון גם שיקולים שביושר ובצדק. כלל זה קבוע בתקנות סדר הדין האזרחי עצמן. תקנה 362(ב)(2) לתקנות קובעת, כי על בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את השאלה האם הבקשה למתן הסעד הזמני הוגשה בתום לב ##להלן החלטה בנושא חוסר ניקיון כפיים:## החלטה 1. בפניי בקשתו של המבקש, כי אורה על עיכוב ביצוע החלטת הרשם של בית משפט זה, כב' השופט ר' כרמל, בבש"א 8109/07, מיום 3.2.08, בה הורה על ביטול העיקולים שהוטלו על-ידו לבקשת המבקש, ביום 8.11.2007 (בש"א 7560/07), במעמד צד אחד, על נכסיהם של מר חיים ראבד, מר אליהו ויינשטיין והחברה Lakewood Investment Holdings LLC (להלן: "המשיבים 1,2,ו-3", בהתאמה). החלטות אלו ניתנו במסגרת התביעה שהגיש המבקש לבית משפט זה (ת.א. 9549/07), לאכיפת התחייבות חוזית מצד המשיבים כלפיו. על החלטת הרשם בבש"א 8109/07 הגיש המבקש ערעור (ע"א 2116/08), התלוי ועומד. לחלופין, מבקש הוא, כי יינתן לו סעד זמני בערעור, של הטלת עיקולים זמניים על זכויות המשיבים או מי מהם בנכסים שלהלן, עד להכרעה בערעור עצמו: א. עיקול על זכויות המשיבה 3 במקרקעין הידועים כחלקה 87 בגוש 30194 בירושלים, והמוכרים גם כחלק ממתחם הולילנד בירושלים. ב. עיקול על כל הכספים ו/או זכויות המגיעים ו/או ניירות ערך המגיעים ו/או שיגיעו למשיבים, או מי מהם, מחברת נידר - חברה לבניין ופיתוח בע"מ ו/או חברת פיננסיטק בע"מ, וזאת בין אם הגיע זמן פירעונם ו/או תשלומם ו/או קבלתם ובין אם לאו. רקע עובדתי 2. המבקש עוסק, לטענתו, ביזמות, השבחה ועסקאות מקרקעין. משיב 1 עוסק בתחום הנדל"ן. לטענת המבקש, משמש משיב 1 כנציגו העסקי בישראל של משיב 2, והוא אף בעל מניות במשיבה 3. טענה זו מוכחשת בבקשה שהוגשה מטעם המשיבים לביטול העיקולים הזמניים שהוטלו במעמד צד אחד. לטענת משיב 1 כמפורט בתצהירו, הוא משמש כמנהל במשיבה 3. המשיב 2 מתגורר בארה"ב ועוסק, בין היתר, בנדל"ן. מבקשת המשיבים לביטול העיקולים הזמניים עולה, כי הוא בעל המניות היחיד במשיבה 3. המשיבה 3 הינה חברה זרה הרשומה בארה"ב. טענת המבקש, לפיה חברה זו הוקמה על ידי משיבים 1 ו-2 מוכחשת על ידי משיב 1. 3. כפי שנטען בכתב התביעה (ת"א 9549/07), במהלך חודש יוני 2005, פנו המשיב 1 ומר יעקב הלפרין למבקש, והציגו עצמם כנציגיו העסקיים בישראל של המשיב 2. המשיב 1 ציין בפני המבקש, כי המשיב 2 מעוניין לרכוש נכס נדל"ן בירושלים, וכי המשיב 1 ומר הלפרין הינם נציגיו הבלעדיים של המשיב 2 לצורך איתור, טיפול ורכישת נכס מסוג זה, וכי הם פועלים בעניין כשלוחיו של המשיב 2. 4. המבקש עניין את המשיב 1 ואת מר הלפרין ברכישת החלק הצפוני של מתחם הולילנד בירושלים, הידוע כגוש 30194, חלקה 34, מגרשים 1 ו-2, שחל עליו תב"ע 3507ו' (להלן: "מתחם הולילנד"). לדברי המבקש, הוא הכיר היטב את מתחם הולילנד, את פוטנציאל הפיתוח שלו ואת פוטנציאל המכירות וההכנסות הצפויות ממנו, וכן את בעלי המתחם: חברת הולילנד תיירות (1992) בע"מ ואת בעל השליטה בחברת הולילנד, מר הלל צ'רני. 5. המשיב 1 ומר הלפרין ביקשו מהמבקש לסייע להם בקידום האינטרסים שלהם לביצוע העסקה לרכישת מתחם הולילנד כך שהמבקש ילווה את המשיבים במהלך המשא ומתן וייתן להם ייעוץ במהלכו ובמהלך הרכישה של מתחם הולילנד. המבקש נעתר לבקשת המשיבים והוסכם, כי המבקש ייתן למשיבים שירותי ייעוץ, וכי שכרו יהיה מותנה בהסכם סופי של רכישת מתחם הולילנד על זכויות הבנייה הנלוות לו. 6. על פי הנטען בכתב התביעה, עבור שירותי הייעוץ הללו התחייבו המשיב 1 ומר הלפרין, בשמם ובשם שלוחם המשיב 2, ליתן למבקש תמורה כדלקמן: שטח מסחרי במתחם הולילנד בגודל של 500 מ"ר, ששוויו הכולל מוערך בכ-2,500,000$; וכן שלוש דירות מגורים במתחם הולילנד בשווי כולל של עד 1,050,000$ (הכל לפי שער דולר של 4 ₪). שווי התמורה כוללת בגין שירותי הייעוץ, לפי כתב התביעה, עומד על 14,200,00 ₪. התחייבות זו לתשלום דמי הייעוץ הועלתה על הסכם בכתב שנחתם על-ידי הצדדים, ואשר צורף כנספח א' לכתב התביעה ולבקשה להטלת עיקול זמני. 7. כאמור בכתב התביעה, ביום 25.1.2006, נחתם הסכם הרכישה בין המשיבים 1 ו-2 לבין חברת הולילנד, בתמורה כוללת של 30.5 מיליון דולר. לצורך ביצוע עסקת הרכישה, הקימו המשיבים 1 ו-2 חברה זרה, היא המשיבה 3. 8. לטענת המבקש, היו הייעוץ והסיוע שנתן למשיבים במשא ומתן גורם מהותי להצלחת המשא ומתן וחתימת הסכם הרכישה עם המשיבים. כמו כן, גם לאחר חתימת הסכם הרכישה, המשיך המבקש לסייע למשיבים במימוש הסכם הרכישה והפרויקט של מתחם הולילנד. 9. עוד טען המבקש, כי זמן מה לאחר חתימת הסכם הרכישה, התברר למבקש שלמשיבים אין די משאבים כספיים לבניית הפרויקט במתחם הולילנד, ועל כן סייע למשיבים באיתור גורמים שיסייעו למשיבים ברכישת המקרקעין. במסגרת זו, ליווה המבקש את המשיבים וייעץ להם בכל הנוגע להתקשרותם עם חברת נידר - חברה לבנין ופיתוח בע"מ (חברה ציבורית הנסחרת בבורסה), ואכן, נחתם הסכם קומבינציה בין המשיבה 3 לבין חברת נידר. 10. לטענת המבקש, החל משלב זה, החלו המשיבים למדר אותו מענייניהם ונמנעו מלשתף אותו בהתקדמות המשא ומתן ביניהם לבין חברת נידר. המבקש טען בכתב התביעה, כי הוא פנה למשיבים בדרישה לתשלום דמי הייעוץ, אך פניותיו לא נענו. זאת, למרות שהמשיבים חזרו ואשרו בפניו את זכותו לקבלת דמי הייעוץ המובטחים, ומעולם לא התכחשו לה. ביום 24.10.2007, התברר למבקש באמצעות הדיווחים הנמסרים לבורסה, כי המשיבים אכן חתמו על הסכם למכירת מלוא זכויותיהם במתחם הולילנד לחברת נידר. 11. בעקבות כך, הגיש המבקש, ביום 1.11.2007, תובענה כנגד המשיבים לאכיפת התחייבות שניתנה לו לקבלת תמורה בגין הייעוץ האמור. 12. בד בבד עם הגשת התובענה, הגיש המבקש בקשה להטלת עיקולים זמניים, במעמד צד אחד. המבקש טען בבקשה, כי המשיבים התחייבו כלפיו לתשלום תמורה בגין ייעוץ שניתן ביחס למקרקעין, כאשר הוא מצידו ביצע את התחייבותו על-פי ההסכם ואילו המשיבים התחמקו בתירוצים שונים מלקיים את התחייבותם לתשלום התמורה. עוד טען המבקש, כי המשיבים הודו ואשררו, לא אחת, את התחייבותם לתשלום התמורה למבקש. לדברי המבקש, דרישותיו לא נדחו, אלא הוא נתבקש להמתין, על מנת לאפשר למשיבים לעמוד בהתחייבותם לאחר שימכרו את המקרקעין, או אז יקבלו לידיהם את כספי התמורה והרווח בגין העסקה ויוכלו לעמוד בתשלום למבקש. עוד טען המבקש במסגרת הבקשה להטלת עיקול זמני, כי הוא גילה שהמשיבים מוליכים אותו שולל ופועלים בחוסר תום לב על מנת להתחמק מהתחייבותם ובכוונתם להתנער מהתחייבותם כלפיו תוך הברחת נכסים. המבקש צירף לבקשתו, לצורך הוכחת טענותיו, את ההסכם שנחתם בינו לבין המשיבים, נספח א' הנ"ל, הנושא תאריך עברי, כ"ח באייר, תשס"ה. ביום 8.11.2007 הטיל הרשם עיקולים זמניים במעמד צד אחד כמבוקש. 13. על פי הנטען בבקשה, למשיבים אין יכולת כלכלית לעמוד בתוצאות פסק הדין, אם זה יינתן לטובתו. לדברי המבקש, המשיב 2 שהינו איש הממון העומד מאחורי כל העסקאות נשוא ההליך העיקרי הינו איש עסקים, תושב חוץ, אשר לא הציג יכולת כלכלית, והוכח כי שיקים בסכומים של מאות אלפי דולרים שהוא מסר חזרו בהיעדר כיסוי מספיק. עוד טען המבקש, כי המשיבה 3 הינה חברה זרה שהוקמה אך ורק לרכישת המקרקעין נשוא התביעה, ומשמכרה את המקרקעין ולאחר שתושלם העסקה תיוותר חלולה, ללא נכסים כלשהם. כמו כן נטען, כי המשיבים פעלו ופועלים להברחת נכסים, תוך ביצוע עסקאות מוסוות ועסקאות למראית עין, כגון הסוואת חלק מתמורת מכר המקרקעין כ"דמי יעוץ", ביצוע הסכמים סיבוביים כך שהתמורה מומחית לצדדים שלישיים, וכיוב'. 14. ביום 12.12.2007 הגישו המשיבים בקשה לביטול העיקולים. טענתם העיקרית של המשיבים הייתה, כי המבקש לא בא בידיים נקיות וגילה חוסר תום לב היורד לשורש העניין, שכן הוא צירף לבקשתו רק חלק מההסכם שנחתם בינו לבין המשיבים ולא גילה מסמך, הנושא תאריך י"ב בסיון, תשס"ה, שנכתב בכתב ידו, ועליו חתם כשבועיים לאחר החתימה על נספח א' הנ"ל. מסמך זה צורף על ידי המשיבים כנספח א' לבקשתם לביטול העיקולים הזמניים ולתמצית תגובתם לבקשה שבפניי. 15. לטענת המשיבים, הסיכום שהתגבש בין המבקש לבין משיב 1 והלפרין היה, כי המבקש, שהציג עצמו כמי שיש לו "שליטה מלאה" על בעל המקרקעין, יגרום לכך שהם יוצעו למכירה בסכום של עד 22,000,000$, ידאג למימון הנדרש לצורך רכישת המקרקעין, יביא להגדלה במספר יחידות הדיור המותרות לבנייה, יעזור בקבלת היתרי הבניה וילווה את הפרויקט עד סיומו, הכל כמפורט בסעיף 30 לתצהירו של משיב 1. מנגד, על משיב 1 ומר הלפרין היה לאתר את המשקיע שיהיה מוכן לרכוש את המתחם בו מדובר בסכום האמור. הסיכום בין השלושה היה, כי יוכן מסמך אחד, הוא נספח א' לכתב התביעה, אשר יוצג בפני משקיעים פוטנציאליים, ולפיו מתחייבים משיב 1 והלפרין בפני המבקש, כי בתמורה לשירותי הייעוץ שלו יקבל 500 מ"ר שטח מסחרי ועוד 3 דירות מגורים. המסמך האחר, שצורף, כאמור, כנספח א' על ידי המשיבים לתמצית תגובתם לבקשה שבפניי, משקף את ההתחייבות הפנימית במערכת היחסים בין שלושתם, ולפיה כל תמורה שתתקבל מן המשקיע עבור שירותי הייעוץ הנ"ל, תחולק בין השלושה שווה בשווה. מסמך זה נכתב כשבועיים לאחר המסמך הראשון, כפי שיפורט להלן. המסמך, שכאמור לא הובא לידיעת בית המשפט, לא כחלק מכתב התביעה ולא כחלק מן הבקשה להטלת עיקולים זמניים, כתוב, כאמור, בכתב ידו של המבקש. ההסבר שניתן בתצהירו של משיב 1 ליצירת מסמך אחד "לצורכי חוץ" ומסמך אחר "לצורכי פנים" היה, שהשלושה סברו, כי כך יהיה קל יותר למשיב 1 ולהלפרין להשיג תמורה מירבית מן המשקיע (סעיף 43 לתצהיר). 16. כעולה מתצהירו של משיב 1, בשלב זה הוא לא ייצג את משיב 2, ובכלל, טרם החל לעניין משקיעים ברכישת הקרקעות שבמתחם. כך מכחיש הוא גם את הטענה לפיה הוא והלפרין הציגו עצמם בפני המבקש כנציגיו של משיב 2, או כאילו הם פועלים כשלוחיו. רק לאחר גיבוש ההסכמות הללו, פנו משיב 1 והלפרין למשיב 2, והציעו לו את העסקה. על פי התצהיר, לבקשת הלפרין, העביר משיב 2, במהלך המו"מ שהתנהל עימו, סכום של 50,000$ דמי קדימה. משהתקבל סכום זה, כך על פי תצהירו של משיב 1 (סעיף 46), נפגשו השלושה במשרדו של הלפרין. באותה פגישה קיבל המבקש 1/3 מן הסכום הנ"ל, בדיוק כפי שהסכימו ביניהם. או אז כתב המבקש בכתב ידו את המסמך השני, בו הוא מאשר כי "ההצעה" שקיבל מן המשיב 1 והלפרין תחולק ביניהם שווה בשווה. בנוסף, הוא מאשר כי במסגרת הסכמה זו, קיבל לידיו סכום של 16,416$, סכום המהווה שליש מדמי הקדימה שהתקבלו בינתיים עבור ליווי הפרויקט. לטענת המשיבים, המבקש העמיד את תביעתו על סך של 14,200,000 ₪, בעוד שמשמעותו של המסמך השני ברורה - התמורה לה זכאי המבקש, אם תוכח תביעתו, עומדת אך ורק על שליש מהסכום אותו תבע. בנוסף, לטענת המשיבים, אין הם חייבים דבר למבקש, שכן הוא לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם בינו לבין משיב 1 והלפרין. 17. ביום 20.12.2007 הגיש המבקש תגובה לבקשת המשיבים לביטול העיקול. לטענתו, המסמך אותו צירפו המשיבים לא היה בידיו, וכי לו היה בידיו היה מצרפו כראייה התומכת דווקא בקיומו של ההסכם ובעילת התביעה. המבקש טען בתגובתו, כי מסמך זה נזנח על-ידי המצהירים עצמם, אשר לא העלו אותו בכל המקרים בהם דרש את התמורה המגיעה לו מהמשיבים ונתבקש להמתין בסבלנות, וכי על כן נשכח ממנו דבר קיומו של מסמך זה. 18. ביום 1.1.2008 התקיים דיון בפני הרשם, במסגרתו נחקרו העדים הנוגעים לעניין. בחקירתו אישר המבקש, כי לא נשכחה ממנו העובדה שקיבל סך של כ-16,000 דולר, כאמור באותו מסמך, וכאשר נשאל מדוע לא הציג אותו מסמך ומדוע לא צירפו לבקשתו השיב: "לא שכחתי, לא ראיתי צורך להגיד לבית המשפט את ה-16,000 דולר. הודעתי לכל העולם". עוד אמר המבקש בחקירתו, כי הוא אינו זוכר האם סיפר על המסמך השני לעורכי דינו, וכי משנשאל על ידם האם יש מסמך שהוא חתום עליו השיב להם: "שלא, למיטב זכרוני", והוסיף, כי לא זכר את ההסכם השני. עוד הוסיף המשיב בחקירתו, כי הוא לא תבע את מר הלפרין, מאחר שהלפרין "קיבל 150,000 דולר והוא יצא מהתמונה". טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו. 19. ביום 10.2.2008 קבע הרשם בהחלטתו, כי בקשתו של המבקש נגועה בחוסר תום לב, וכי דין העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד להתבטל אך מטעם זה בלבד. התרשמותו של הרשם מעדותו של המבקש הייתה, כי ספק רב אם אכן המבקש שכח מקיומו של המסמך הנוסף, וכי אף אם לא זכר את קיומו, הרי הוא בוודאי זכר את תוכנו ואת משמעותו. הרשם ציין בהחלטתו, כי המבקש חייב היה לצרף את המסמך השני ולכל הפחות להזכירו בבקשתו ולהתייחס לתוכנו ולמשמעותו, במיוחד שעה שבא לבקש סעד זמני במעמד צד אחד. למעלה מן הצורך, התייחס הרשם לטענותיו של המבקש לגופן, וקבע כי המבקש לא עמד בהוכחת דרישת "ההכבדה", הקבועה בהוראת תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), כתנאי להטלת צו עיקול זמני. יחד עם זאת, קבע הרשם, כי בשלב זה, גירסתו של המבקש בכל הכרוך בעצם תרומתו לקידום עיסקת המכר לא נסתרה, אולם עניין זה אמור להתברר במשפט עצמו. 20. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ובמסגרתו הגיש את הבקשה שלפניי, שעניינה עיכוב ביצוע החלטת הרשם, או לחלופין מתן צו עיקול זמני על נכסי המשיבים, כסעד זמני בערעור. דיון והכרעה 21. המבקש טוען בבקשתו, כי הוא לא פעל בחוסר בחוסר ניקיון כפיים. יתרה מזאת, לטענתו, עיקול הוא סעד מן הדין ולא סעד מן היושר, וכי על כן לא ניתן להכריע בבקשה להטלת עיקול על יסוד טענה של חוסר ניקיון כפיים. טענה זו אין בידי לקבל. במכלול השיקולים העקרוניים הניצבים בפני בית המשפט בבואו להכריע בשאלת מתן סעד זמני כלשהו, מביא הוא בחשבון גם שיקולים שביושר ובצדק. כלל זה קבוע בתקנות סדר הדין האזרחי עצמן. תקנה 362(ב)(2) לתקנות קובעת, כי על בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את השאלה האם הבקשה למתן הסעד הזמני הוגשה בתום לב. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פד"י נה(4), 433). או אז מוטלת על מגיש הבקשה חובה כפולה ומכופלת להביא בפני בית המשפט את כל העובדות שעשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו. משכך, יש ליתן משקל נכבד לעובדה שהמבקש לא גילה את המסמך השני, הנוגע להסכמה בין הצדדים, ונצר בליבו את תוכנו ומשמעותו של אותו מסמך. המסמך השני מהווה חלק בלתי נפרד מההסכמות שנחתמו בין הצדדים והוא מצוי בלב ליבה של הפלוגתא שנתגלעה ביניהם. כאמור, למסמך זה גם השלכה ישירה על גובה הסכום הנתבע, וממילא על השיקולים למתן סעד זמני מן הסוג המבוקש. אם כך, די בהתנהלותו של המבקש ובחוסר תום הלב שבה, כדי לקבוע, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. 22. לגופו של עניין, תקנה 374(ב) לתקנות מפרטת את התנאים המיוחדים למתן עיקול זמני - הסעד הזמני נשוא הבקשה. תקנה זו קובעת, כתנאי להטלת עיקול זמני, "אם שוכנע [בית המשפט] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". 23. אני סבורה, כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו בדבר ההכבדה על ביצוע פסק הדין אם יזכה בתביעתו, ונראה, כי סיכוייו בערעור על החלטת הרשם אינם רבים. 24. יסוד ההכבדה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (תק-על 2007(1) 1306), רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) נ' ICC Industries (תק-על 2007(1) 81). גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוואנטי למתן הצו, כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (תק-על 2006(1) 3788). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר, שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של בעל הדין שנגדו מבוקש הצו (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (תק-על 2007(4) 4340). בענייננו, יש לזכור, כי על פניו חל כרסום של ממש בהיקף התביעה, וכי לנוכח ההסכם השני, הרי שהסכום בו מדובר הינו לכל היותר שליש מסכום התביעה המקורי. 25. המבקש מבסס טענתו בדבר התקיימות יסוד ההכבדה בעיקר על העובדה שהמשיב 2 הינו תושב חוץ והמשיבה 3 הינה חברה זרה. בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם יש לראות בעובדה שבעל דין ייאלץ לממש את זכייתו בחוץ לארץ כשלעצמה משום הכבדה (רע"א 6614/06 הנ"ל), וקבע כי אין לראות בעובדה שבעל דין ייאלץ לממש את זכייתו בחוץ לארץ כשלעצמה משום הכבדה, וזאת בשל שלושה נימוקים מרכזיים. ראשית, אין לתובע ציפייה מוגנת כי הצד שכנגד יחזיק נכסים, מהם ניתן יהא להיפרע במועד מאוחר יותר, במדינת ישראל דווקא. העובדה כי נתבע פלוני מחזיק נכסים או רכוש בישראל היא מטבע הדברים אקראית. שנית, יש לבחון את יסוד ההכבדה על פי המהות, דהיינו, על פי יכולתו של זוכה פוטנציאלי לממש את זכייתו. אמנם, מימוש פסק הדין בחו"ל עלול להערים קשיים, אולם המדובר בקשיים פרוצדוראליים, ואין בהם, כשלעצמם כדי לבסס חשש כי בסופו של דבר יעמוד הזוכה אל מול שוקת שבורה. המדובר בשאלה תלוית נסיבות שאין להכריע בה באופן גורף. שלישית, דומה כי גישה הנמנעת מקביעת קטגוריות מוחלטות בהן יינתן אפריורית צו עיקול, מתיישבת עם המגמה הנוהגת בפסיקה, לפיה אין ליתן עיקול זמני על דרך השגרה. עיקול זמני, יש לזכור, אין תכליתו גבייה מראש של סכום פסק הדין, או שריונו. 26. מעבר לכך, המבקש לא הוכיח שהמשיבים מצויים בקשיים כלכליים ושייבצר מהם לשלם את הסכומים שייפסקו לטובתו של המבקש, אם אכן תתקבל תביעתו. כמו כן, לא הונחו ראיות לכך שהמשיבים מנסים להבריח את נכסיהם או נוקטים בצעדים כלשהם על מנת להכשיל את ביצוע פסק הדין. טענתו של המבקש הינה, אם כך, בבחינת השערה בלבד, כפי שקבע הרשם בהחלטתו. 27. זאת ועוד. על פניו נראה, כי טענותיו של המבקש בתביעתו כלפי משיבים 2 ו-3 מעוררות תהיות. אמנם, אין זה השלב להכריע בהן, אולם יש להעיר, כי לכאורה, עצם הפגישה של השלושה במשרדו של הלפרין, חלוקת דמי הקדימה, שהתקבלו ממשיב 2, וכתיבת המסמך בכתב ידו של המבקש ובו פירוט ההסכמות "הפנימיות" בינו לבין משיב 1 והלפרין, תומכת, לפחות לכאורה, בטענות המשיבים, לפיהן אין כל יריבות בין משיב 2 לבין המבקש. כך גם, ביחס למשיבה 3, אשר התאגדה מספר חודשים לאחר הסיכומים אליהם הגיעו השלושה, לצורך רכישת המקרקעין שבמתחם. מאחר שמשיב 1 והלפרין לא פעלו בשם החברה (שלא הייתה קיימת אותה עת), ואין טענה כי החברה אשררה את התחייבויותיהם של השניים עם התאגדותה, מתעוררת שאלה בדבר חבותה מכוח הסכמים שלא נחתמו בידי אורגנים שלה. תהייה נוספת מתעוררת מעצם העובדה שהלפרין לא צורף כנתבע. 28. טענה נוספת של המבקש שהועלתה במסגרת הערעור ורלוואנטית לשאלת סיכויי הערעור, היא הטענה כי הרשם התבסס בהחלטתו על סוגיית יסוד ההכבדה מבלי להתייחס לשיקולים הנוגעים למאזן הנוחות. אלא שההבחנה בין שיקולים הנוגעים ליסוד ההכבדה לבין השיקולים הנוגעים למאזן הנוחות איננה הבחנה חדה וברורה. שאלת יכולתו של משיב לכבד פסק דין עומדת הן במרכז שאלת מאזן הנוחות והן במרכז סוגיית ההכבדה. משכך, שאלות אלה כרוכות זו בזו ומשפיעות זו על זו (רע"א 9736/07 הנ"ל). ואכן, בדונו בשאלת ההכבדה ציין הרשם בהחלטתו כי "את אינטרס התובע, שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, שומה על בית-המשפט לאזן לעומת אינטרס הנתבע, שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה" (סעיף 13 להחלטה). הנה כי כן, התייחסותו של הרשם ליסוד ההכבדה קיפלה בתוכה את הדיון בשאלת מאזן הנוחות. 29. משקבעתי כי סיכויי הערעור אינם טובים על פניהם, רובץ על המבקש נטל כבד להוכחת נזקים בלתי הפיכים שייגרמו לו אם לא תעוכב החלטת הרשם, או אם לא יינתן צו העיקול הזמני כמבוקש. כפי שהראיתי לעיל, בחינת נסיבות העניין מעלה, כי המבקש לא עמד בנטל זה. לפיכך, באיזון שבין האינטרס של המבקש לממש את זכויותיו ככל שייקבעו בפסק הדין שיינתן בסופו של דבר בתביעתו, לבין האינטרס של המשיבים שזכות הקניין שלהם לא תיפגע, ידם של המשיבים על העליונה (בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479, 482). נוכח כל אלה, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, בצירוף מע"מ.חוסר ניקיון כפיים