תיקון כתב תביעה לאחר קדם משפט

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. בהליך שלאחר סיום קדם המשפט רלבנטית גם תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי עניין שהוחלט בו בקדם משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם המשפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. הפסיקה נוקטת "קו ליברלי", של רוחב לב, בתיקון כתבי טענות, אשר מטרתם להביא להכרעה בשאלות שבמחלוקת ה"אמיתית" בין בעלי הדין. מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב. להלן פסק דין בנושא תיקון כתב תביעה לאחר קדם משפט: פסק דין רקע והליכים א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ש' ברוש), מיום 6.3.08, במסגרתה נתקבלה בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום (השופטת נ' גרוסמן) מיום 24.5.07, והמבקשת חוייבה בהוצאות הבקשה ובשכר-טרחת עורך דין. עניינו של התיק - בקשה לתיקון כתב תביעה והגדלת סכומה. ב. המבקשת הגישה ביום 24.6.03 תביעה כספית נגד המשיבה בסך 400,000 ש"ח, לבית משפט השלום בתל אביב. בתביעה טענה המבקשת, כי המשיבה הפרה כלפיה את ההתחייבויות בהסכם שנכרת ביניהן ביום 10.7.02, בכך שהסירה את מנוע החיפוש של המבקשת מהאתר שבבעלותה, והציבה באתר מנוע חיפוש מתחרה. המבקשת עתרה לתשלום הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, על ידי המשיבה כתוצאה מהפרת ההסכם. המבקשת הגישה כתב תביעה מתוקן ולאחריו הוגש כתב הגנה מתוקן. במהלך דיונים מקדמיים שהתנהלו בפני בית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יפוצל הדיון בתיק לשלב החבות ולשלב הנזק. הוסכם, כי הכרעת בית המשפט תיעשה על יסוד החומר הקיים בתיק ללא הליכי הוכחות וחקירות, וכי אם יקבע בית המשפט כי המשיבה לא הייתה זכאית להסיר את מנוע החיפוש של המבקשת, יעבור בירור התיק להוכחת הנזק הנטען. ג. בית משפט השלום הוציא מתחת ידו (ביום 2.9.05) פסק-דין חלקי לפיו התקבלה עמדתה של המבקשת ונקבע כי המשיבה הפרה את ההתחייבות החוזית כלפי המבקשת. בהחלטה מיום 14.2.07 קבע בית המשפט כי תמו ההליכים המקדמיים והורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בסוגיית הנזק, ונקבעה ישיבת קדם משפט על יסוד התצהירים בסוגייה זו. עם הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם המבקשת, הגישה זו בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שסכום התביעה יעמוד על 1,000,000 ש"ח במקום 400,000 ש"ח. ד. לאחר תגובת המשיבה, נענה בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 24.5.07, למבקשת. בית המשפט קבע, כי התביעה הוגשה אמנם עוד בשנת 2003, אך לא שוכנע כי היעתרות לבקשה בשלב בו הוגשה, תגרום עיכוב בניהול התיק. עוד קבע בית המשפט, כי על מנת לאפשר למבקשת למצות את מלוא זכויותיה מול המשיבה, וכדי לדון במלוא הנזק אשר נגרם לה, ובהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, יש לאפשר למבקשת לתקן את כתב התביעה, כדי שכל השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים הנוגעות לנזק יתבררו כדבעי. בית המשפט ציין, כי המגמה השיפוטית בכגון דא מקלה, ואין מכבידים על צד המבקש לתקן את תביעתו. כן נאמר, כי אין דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי פסיקת הוצאות, וזו הדרך המתאימה שעל בית המשפט לנקוט בה, ובלבד שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד שכנגד. ואכן נפסקו הוצאות. ה. כלפי החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המשיבה ביקשה, כי החלטת בית משפט השלום תבוטל, ולחלופין כי בית המשפט יורה על הגשת תצהירים ועל קיום הליך הוכחות מלא בשאלת האחריות לגבי הסכום הנתבע נשוא הבקשה לתיקון. בהסכמת הצדדים, דן בית המשפט המחוזי בבקשה כבערעור. ו. בפסק דינו (מיום 6.3.08) קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט קבע, כי בית משפט השלום לא בחן את השיקולים המצדיקים סירוב לבקשת התיקון, בסברו כי די בכך שהיעתרות לבקשה לא תגרום לעיכוב בניהול התיק, ובפסיקת הוצאות לטובת המשיבה. נאמר, כי לא נבדקה התנהגותה של המבקשת, ולא הובא בחשבון כי התנהגה בחוסר תום לב בכך שהגישה את בקשת התיקון רק לאחר שבית המשפט הכריע בשאלת האחריות. חוסר תום הלב נלמד גם מתצהירה של מנהלת ובעלת מניות במבקשת, לפיו התברר גובה הנזק רק עם הכנת תצהירי העדות הראשית; זאת בסתירה לאמור בכתב התביעה המקורי ולאמור בכותרת בקשת התיקון, לפיהם הועמד סכום התביעה על סך של 400,000 ש"ח רק מטעמי אגרה, בעוד סכום הנזק גבוה יותר. בית המשפט המחוזי קבע, כי הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה לאחר שהוכרעה שאלת האחריות, היא התנהגות בבחינת "חכמה שלאחר מעשה", והפנה בעניין זה לבש"א 16979/05 הדר הדמיה ואבחון רפואי בע"מ נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (לא פורסם) (להלן פרשת הדר הדמיה). עוד נקבע, כי לא ניתן משקל לטענה שבבסיס הסכמתה של המשיבה להסדר דיוני, עמד סכום התביעה המקורי, בעוד המשיבה, לטענתה, לא הייתה מסכימה לוותר על הליכי הוכחות אילו עמדה התביעה על הסכום המתוקן. לפיכך קבע בית המשפט, כי המשיבה צודקת בטענתה שתיקון כתב התביעה לאחר מתן פסק הדין החלקי, פוגע פגיעה מהותית בזכותה הדיונית. עוול זה - כך נקבע - לא ניתן לתקנו על ידי פסיקת הוצאות. ז. כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען, כי כיוון שבקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי המשיבה, ומשהפך בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום, הנה מבחינת המבקשת ההליך הנדון הוא הליך הערעור הראשון בגין ההחלטה שלא לאפשר לה לתקן את כתב התביעה; על כן כל ההלכות שנקבעו בנוגע לערעור ב"גלגול שלישי" אינן רלבנטיות לכאן, ויש לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. ועוד נטען, כי גם אם מדובר בערעור ב"גלגול שלישי", בא המקרה בגדר החריגים שנקבעו בפסיקה שבהם מתאפשר ערעור נוסף. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה, לטענת המבקשת, בניגוד מוחלט למגמה הליברלית בפסיקה בתיקון כתבי טענות. הפרקטיקה הנוהגת, כך נטען, לפיה מוגשות תביעות ונרשם בהן "לצרכי אגרה בלבד", תוך שמירה על הזכות לתקן את סכום התביעה, מקובלת על עורכי דין רבים. החלטת בית המשפט המחוזי, כך נטען, הופכת פרקטיקה זו לחסרת תועלת, ואת המלים "לצרכי אגרה בלבד" לאותיות מתות, שכן בקשה לתיקון סכום התביעה נתפסת כבקשה של ממש לתיקון התביעה, גם במקרה שהתביעה הועמדה על סכום לצרכי אגרה בלבד, והזכות הנטענת לתקן את סכומה נשמרה בכתב התביעה. ח. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט להתיר תיקון כתבי טענות בכל עת, על מנת שיוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. על פי הפסיקה, הנטייה - כנטען - היא לקבל כמעט בכל שלב משלבי הדיון בקשות כאלה. בקשה לתיקון סכום התביעה הוגשה - כך נאמר - בשלב קדם המשפט בשאלת הנזק, וללא שיהוי. עוד נטען, כי טעה בית המשפט בכך שקבע, כי למשיבה ייגרם נזק בגין תיקון התביעה. כתב התביעה המתוקן אינו מכיל כל שינוי מן האמור בכתב התביעה המקורי, למעט הגדלת סכום התביעה. העובדה שבית משפט השלום כבר נתן פסק דין חלקי והכריע בשאלת האחריות, אינה מעלה ואינה מורידה, כך נאמר, מאחר שסיים את מלאכתו, לרבות את הליכי קדם המשפט, אך ורק בחלק אחד של התביעה - שאלת הפרת ההסכם על ידי המשיבה; רק לאחר מכן עבר התיק לשלב קדם משפט בכל הנוגע לסוגיית הנזק. ט. בכל הנוגע לקביעת בית המשפט כי המשיבה לא הייתה מסכימה להסדר דיוני אילו הועמדה התביעה על הסכום המתוקן, טוענת המבקשת כי ההסדר הדיוני עסק אך ורק בשאלת האחריות וללא כל קשר לשאלת הנזק, וברי כי אין הבדל מהותי אם הנזק הוא בסך 400,000 ש"ח או 1,000,000 ש"ח. כך במיוחד, כנטען, לאחר שהמבקשת ציינה בכתב תביעתה, כי הסכום בגינו שולמה האגרה אינו הסכום המלא אלא סכום חלקי למטרות אגרה בלבד. נטען, כי דווקא המשיבה היא זו שהן בהפרת ההסכם והן בניהול ההליכים ובניסיונה לעכבם בכל מחיר, נהגה בחוסר תום לב, כפי שאף ציין בית משפט השלום בפסק הדין החלקי. י. בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, נטען, ראשית, כי המחלוקת רחוקה מבוא בגדר המקרים בהם יתערב בית משפט זה בגלגול שלישי. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא תמציתי ומנומק, וקביעתו, המתבססת על התנהלות הצדדים, נכונה ותקפה לגבי הצדדים להליך זה בלבד. עוד נאמר, כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה מדובר בערעור ב"גלגול שני". שנית, נטען כי, צדק בית המשפט המחוזי בהסתמכו על פסק הדין בפרשת הדר הדמיה, ועל הטעמים שעמדו בבסיסו. ועוד, תיקונו של סכום התביעה, לאחר שניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות, יגרום למשיבה לפגיעה שלא ניתן לרפאה על ידי פסיקת הוצאות, שכן ניהול התיק עד עתה נעשה בשים לב לסכום התביעה, ואילו ידעה שסכום התביעה הוא 1,000,000 ש"ח, לא הייתה מסכימה לפיצול הדיוני, והייתה עומדת על כך שבירור שאלת האחריות בתיק ייעשה לאחר שמיעת העדים וחקירתם. היא אף לא הייתה מקבלת - כך נטען - את המלצתו של בית המשפט המחוזי למשוך את בקשת רשות הערעור שהגישה על פסק הדין החלקי של בית משפט השלום בשאלת האחריות. המשיבה מדגישה, כי בקשת תיקון התביעה הוגשה כארבע שנים לאחר הגשת התביעה, וכשנתיים וחצי לאחר מתן פסק הדין החלקי בשאלת האחריות, וכי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי בהגשת בקשה לתיקון סכום התביעה, לאחר שהתבררה עמדתו של בית משפט השלום בשאלת האחריות, יש משום חכמה שבדיעבד. מהלך זה, כך נטען, נגוע בחוסר תום לב. י"א. לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקשת לפיה פרשת הדר הדמיה אינה רלבנטית למקרה דנן, וזאת משום שהרציונל שהנחה את בית המשפט בפרשת הדר הדמיה זהה לרציונל שהנחה את בית המשפט המחוזי במתן פסק הדין נשוא הבקשה. לחלופין טוענת המשיבה, כי המבקשת הגישה בקשתה לתיקון סכום התביעה לאחר סיום ההליכים המקדמיים בשאלת הנזק, ללא טעם מיוחד לכך, בניגוד לתקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי די בכך שניתן כבר פסק דין חלקי בשאלת האחריות, כדי להצדיק דרישה לקיומו של טעם מיוחד, שאחרת יוכל כל בעל דין להמתין להכרעה בשאלת האחריות, ומשזו תוכרע לטובתו, יגדיל, מבלי ליתן טעם מיוחד, את סכום תביעתו. לשיטת המשיבה, אף שתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי מתירה לבית המשפט לאפשר תיקונם של כתבי טענות בכל עת, פורשה תקנה 149(ב) לתקנות כמצמצמת את תחולתה של הוראת תקנה 92. הכרעה י"ב. לאחר העיון החלטתי לקבל את הבקשה לרשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך לדחות את הערעור; גם אם נמצא בבקשה עניין משפטי מסוים שמעבר למחלוקת הצדדים, בסופו של יום הכף נוטה בבירור לכיוון המשיבה. למען הסדר הטוב עלי לציין, כי אין בידי לקבל כל עיקר את נסיון המבקשת להציג את הבקשה כערעור בגלגול שני; לא היה מקום לטענה זו. גלגול שלישי הוא גלגול שלישי, הוה אומר מותב שיפוטי שלישי מתבקש להידרש לתיק (רע"א 6068/07 פז נ' סאדאב (1998) בניין והשקעות בע"מ (לא פורסם)). גם החלטות שונות זו מזו של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אינן כשלעצמן עילה לגלגול ערעורי נוסף (ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מהדורה שניה, 2004), 320; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), 180; רע"א 11119/05 Invensys נ' אריה (לא פורסם) פסקה ג'2; ראו גם דברי השופט (כתארו אז) ריבלין בבש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם)). כך גם במקרה דנן. הטעם למתן רשות הערעור הוא כדי להבהיר עוד את הדברים באשר לתיקון כתבי טענות בשלב מאוחר. י"ג. ואכן, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה טעות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. י"ד. מערכת השיקולים הנוהגת בתיקון כתבי טענות היא מקדמת דנא נשוא התדיינות ופסיקה. ההליך חוסה תחת כנפיה של תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, שזה לשונה: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין...". במקרה דנא, בהליך שלאחר סיום קדם המשפט (ראו להלן) רלבנטית גם תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי: "עניין שהוחלט בו בקדם משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם המשפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". ט"ו. נהוג לומר, כי הפסיקה נוקטת "קו ליברלי", של רוחב לב, בתיקון כתבי טענות, אשר מטרתם להביא להכרעה בשאלות שבמחלוקת ה"אמיתית" בין בעלי הדין. ואולם, כפי שציין השופט (כתארו אז) אור ברע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 421: "מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214; ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות, פ"ד לט(2) 556). ברם. זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהינה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש" (ההדגשה הוספה - א"ר). ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), 149, למערכת השיקולים הרלבנטיים לעניין זה; כן ראו מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 15, 2007), המונה (עמ' 509) את שיקולי בית המשפט בכגון דא, ובהם - מעבר לעצם האפשרות להכריע במחלוקת לאמיתה, שהוא עיקר תקנה 92 - אף המועד, האפשרות לפיצוי בכסף, אי גרימת עוול, הכרחיות התיקון ותום הלב; וראו לפירוט שם 516-509. אכן, בפרשת לבו נ' רבינטקס, נאמר, כי אם ניתנת הבעיה לפיצוי כספי תהא הגישה "מאוד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר" (מפי המשנה לנשיא בן פורת, עמ' 557). אך, כאמור, לא בכל מקרה ירחב הלב ויד הנימה הליברלית תהא על העליונה. לדידי רכיב מרכזי הוא הוגנות ההליך, המשחק "ההוגן"; יש לבחון אם עשוי צד לרכוש על-ידי התיקון יתרונות דיוניים שויתר עליהם לפני כן מטעמי נוחות, ובכך שינה הצד שכנגד את מצבו. ט"ז. המחבר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית) מציין (עמ' 110) בפרשנות תקנה 92 את מורי הדרך או התמרורים, כלשונו, שהציבה הפסיקה כדי לשקול את האינטרסים הרלבנטיים, והוא מסווגם לשלושה: אינטרס בעל הדין מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית, אינטרס המשיב שיריעת המשפט לא תורחב שלא לצורך, ואינטרס הציבור (ואוסיף - שבית המשפט מייצגו לדידי ביעילות ההליכים); אכן, ככל שהשאלה נשוא ההליך "אמיתית" יותר, כך יגבר האינטרס לאפשר את התיקון. המחבר ד' שוורץ (סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז)), פורש יריעה רחבה במישור הדיון האזרחי, הרלבנטית לענייננו, ומהותה המפגש "שבין עקרון תום הלב לכללי סדרי הדין" (עמ' 98), והוא מציין (עמ' 99-98): "מהצד האחד ניצב עקרון תום הלב, שאין כמותו לשקף את כוח התערבותו של בית המשפט ויכולת השלטת הערכים שהוא רואה אותם כראויים למיטב שיפוטו, ומנגד עומדים כללי הדיון האזרחי בשיטת הדיון האדוורסרית ... המשמעות המוצעת לעקרון תום הלב בהקשר של סדרי הדין היא של הגינות דיונית בין בעלי דין יריבים. מבחן העזר המרכזי לבחינת התנהגותם של בעלי הדין יהא: עד כמה התנהגותם משרתת את הצבת הפלוגתאות השנויות באמת במחלוקת ביניהם, מהותן, בירורן וההכרעה בהן". ערכים נאמר כאן; בשעה שנבחנת התנהגות צד בהליך יש להשקיף עליה במבט ערכי. י"ז. כל אלה איפוא שיקולים שצריך שינחונו ככל שהמדובר בתקנה 92, וכמובן יחבור להם תמיד השכל הישר. י"ח. ואכן, בהחלטת השופט (כתארו אז) ריבלין בפרשת הדר הדמיה, נדון מקרה בו נתקיימו הן שיהוי והן נסיבות של בקשת תיקון לאחר שהוכרעה שאלת האחריות - ממש כבענייננו, ואף שם הועמד תחילה הנזק על סך נמוך יותר לצרכי אגרה. אמנם באותו מקרה הוצג הנושא כבקשה לתיקון טעות סופר, מה שהחמיר את הדברים לעומת ענייננו שלנו, אך רכיבי היסוד דומים ביותר. וכך כתב השופט ריבלין: "המבקשות לא ביקשו את התיקון עד אשר הובררה עמדתו של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות ובשאלת הנזקים שיכולים המבקשים לתבוע...". י"ט. בנידון דידן, החליטה המשיבה משיקוליה מתחילה להעמיד את התביעה על סך 400,000 ש"ח, ועתה היא מבקשת להכפילו פעמיים ומחצה, לכלל מיליון ש"ח. אכן, היא יכלה מלכתחילה לתבוע נזק בגובה המיליון, אך מטבע הדברים - מנגד - שיקולי המשיבה בהחלטתה להסכים לדרך הפרוצדורלית שננקטה בשאלת האחריות, יכלה להיות כרוכה גם בסכום שאליו נחשפה בתביעה. רשאית היא איפוא לומר: על מנת כן הסכמתי ל"פרוצדורה מקוצרת" בשאלת האחריות, כפי שתוארה מעלה בגדרי ההסכמות בבית משפט השלום, שכן חשפתי עצמי לסכום של 400,000 ₪; אך אילו במיליון ש"ח עסקנו - שאני. אין לבוא עמה בטרוניה על טענה זו; ברי גם שהסדר דיוני אינו אלא מקרה אחד מתוך מקרים רבים ושונים של הסתמכות נתבעים בנקיטת עמדותיהם על סכום התביעה. כ. לדידי די בנסיבות של בקשת תיקון לאחר ההכרעה בשאלת האחריות כדי לתמוך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בחינת "הגינות דיונית", ולוא רק "אובייקטיבית", מבלי שאכנס לנבכי "נפשה הסובייקטיבית" של המבקשת; האם ניתן להלום שמשנתקבלה עמדתה בשאלת האחריות יינתן לה לשנות את סכום התביעה, שלפני כן לא רצתה לסכן לגביו אגרה גבוהה? ואולי שימש פסק הדין החלקי, שבגינו נמלכה המבקשת בשעה שהוכנו תצהירי העדות לעניין הנזק, כקטליזטור לכך כפי שנותנת הדעת? מתוך הוגנות דיונית כלפי כולי עלמא לא מן המידה לקבל זאת. כ"א. אין איפוא מקום להיעתר לבקשה ולוא מטעם זה, קרי, שאין מתקיים תנאי "בדרך ובתנאים הנראים צודקים" שבתקנה 92. את המחלוקת האמיתית, המעשית להבדיל מהרעיונית, ביניהם הגדירו הצדדים בשלב הקודם - וזו הייתה בחירתם, כולל בחירת המבקשת עצמה באשר לסכום, אל מול בחירת המשיבה באשר לפרוצדורה. יש להעמידה על חזקת בחירתה, ולאפשר למשיבה לעמוד על זכותה הדיונית שבחירה זו לא תשתנה. אין כאן כפיפת המהות לפרוצדורה, ואין מתקיימת גישת "המהות אל מול הפרוצדורה" שנקט השופט ברנזון בפסק הדין הידוע בע"א 1689/66 ששון נ' קדמה פ"ד כ(3) 477. יש כאן "משחק הוגן". כ"ב. משהגענו לכאן, אין לאמיתו של דבר צורך - וכך גם סבר בית המשפט המחוזי - להידרש לשאלה האם תם קדם המשפט אם לאו. עם זאת, ברי מהחלטת בית המשפט מיום 14.2.07 כי ראה את עיקר ההליכים המקדימים כמי שתמו ולא איפשר להכביר הליכים; קדם המשפט שנקבע ליום 28.6.07 נועד לדון בתצהירי הוכחות הנזק, וביני לביני הוגשה הבקשה לתיקון סכום התביעה. אין דבר מעין זה יכול להיות "כחומר בידי היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר", כלשון הפיוט לליל יום הכיפורים. כ"ג. בנסיבות אין איפוא צורך לדון בתחולתה של הוראת סעיף 149(ב) הנזכרת, הוראה שיש בה חומרה דיונית המאפשרת פתיחת נושא שטופל בקדם משפט רק מטעמים מיוחדים וכדי למנוע עיוות דין (ראו עת"מ 40/87 נשר, מפעלי מלט נ' אבוטבול, פ"ד מג(4) 49, 52; ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579, 583 וכן ראו גורן, שם, עמ' 280 והאסמכתאות דהתם). הרציונל לאותה הוראה ברור: גם להליכים מקדימים צריך שתהא סופיות משלהם, שוב - לצורך צדק דיוני כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי בית המשפט עצמו שמלאכתו רבה וזמנו מועט. אך כאמור לא נדון בכך כאן. כ"ד. בטרם חתימה אומר בקצרה מה באשר ל"פרקטיקה הנוהגת" כדברי המבקשת, של העמדת תביעה על סכום קטן מן הנכון לשיטת התובע - "לצרכי אגרה". כזכור קובלת המבקשת שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי יש משום פגיעה בפרקטיקה זו. ואולם, האגרה - כך מקובל לומר - משמשת, בין השאר, להגבלת תביעות סרק, שאילולא כן היו מוגשות תביעות בגובה השמים; לתובע הכן שאין ידו משגת נקבע בתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987 מנגנון לפטור מאגרה; ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבית המשפט (תשס"ג-2003), 5-4. כבר נפסק לעניין אגרות, "שהשיטה הקיימת עשויה למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות, כדי להטיל אימה על הצד שכנגד" (המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 2623/02 סיס נ' בזק ופרקליטות המדינה, פ"ד נז(1), 717, 720). הבוחר להקטין את תביעתו משיקולי אגרה, עושה כן בשעה שאינו בטוח בתוצאה, ואינו רוצה להשקיע סכומים גבוהים באגרות; הוא נוטל כמובן סיכון מסוים, וככלל אין לראות בעין טובה שינויים בגובה התביעה בשעה שנדמה כי הסיכויים גוברים, ובמיוחד - כמו בענייננו - לאחר פסק דין חלקי. ושוב - ומה על ציפיות הצד שכנגד? הציון "לצרכי אגרה" אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי, ומי שבחר ללכת בדרך זו הכריע ובחר (וראו גם תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לתובע לוותר על חלק מן הסעד כדי להביא תובענה לתחום שיפוטו של בית המשפט). בקשת תיקון בכגון דא היא בקשת תיקון רגילה. כ"ה. לא אוכל איפוא להיעתר לערעור. המבקשת-המערערת תישא בשכר טרחתו של בא כוח המשיבה בסך 8,000 ש"ח. כתב תביעהקדם משפטתיקון כתב תביעהמסמכים