השאלה שלפנינו האם מדובר בהסעת שירות או בהסעה מיוחדת ? "הסעת שירות" מוגדרת בתקנה 384 לתקנות התעבורה. "שירות" - שירות נסיעות באוטובוס ציבורי שבו משלם כל נוסע בעד נסיעתו בנפרד; תקנה 385 לתקנות התעבורה, באה לאמוֹר: "לא יפעיל אדם שירות, לא ימשיך בהפעלתו ולא יסיע באוטובוס למעט אוטובוס זעיר פרטי, אלא לפי רשיון מאת הרשות שניתן לפי חלק זה, ובהתאם לתנאי הרשיון." "הסעה מיוחדת" מוגדרת בסעיף 1 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985. "הסעה מיוחדת" - הסעה שבּה עומדים אוטובוס או טיולית לרשות מזמין תמורת תשלום סכום כולל בעד השימוש בו. בנסיעות שירות, הרי שמדובר בנסיעות של שירותי האוטובוסים הציבוריים כגון חברות "אגד" "דן" וכו'. חברות אלו מקיימות שירותי הסעה בקווים ברורים, דרך תחנות ציבוריות ושעות היציאה ידועות. כל אחד רשאי להשתמש בשירותים אלו כנגד תשלום. הסעות מיוחדות, לעומת זאת, הן הסעות של בתי-ספר פרטיים, טיולים, הסעות עובדים בחברות שונות וכדומה. ברור כי הדרישות והתקנות, שונות מהותית לגבי כל נסיעה ונסיעה. להלן פסק דין בנושא הסעת שירות או הסעה מיוחדת ? פסק-דין 1. לפנַי ערעור על הכרעת-דינו וּגזר-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב מיום 31.8.2005 ב-ת.ח.ת 139/04, בו הרשיע בית-המשפט קמא (כב' השופט מאיר דרורי) את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום. א. כנגד המערערים הוגש כתב-אישום, על-פיו הפעילו קו שירות באוטובוסים ליעדים שונים מבלי שאחזו בידם רישיון כדין להפעלת קו שירות. ב. כנגד מערערת 1 וּמנהלה הפּעיל - המערער 2, נטען כי הפעילו קווי שירות ללא רישיון. הם הואשמו לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות), התשל"ד-1974; באי-קיום חובת רישיון (עיסוק) - עבירה לפי סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות), סעיף 18(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985 וסעיפים 39(ב)(1א) ו-39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן: "חוק הפיקוח") וּבאי-קיום חובת רישיון לקו שירות - עבירה לפי סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), התשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") עבירה לפי סעיפים 39(ב)(1א), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח. ג. כנגד המערערים 6-3 נטען כי לא קיימו את חובת הרישיון שבידם, קיימו קו שירות באוטובוסים ללא רישיון והפעילו קווי שירות באוטובוסים ללא היתר. כנגד המערערים 6-5 נטען כי גבוּ דמי-נסיעה ישירוֹת מהנוסעים. ד. בנוסף, יוחסו למערערים עבירות לפי סעיף 3 וסעיף 35 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב) התשמ"ה-1985; עבירה לפי סעיף 39ב לחוק הפיקוח, סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), התשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה; עבירה לפי סעיפים 39(ב)(1א), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח; עבירה לפי סעיפים 36 ו-34(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985; ועבירה לפי סעיפים 39(ב)(1א), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח. בית-משפט קמא הכריע בדינו כי האשמות כנגד המערערים כולם הוּכחוּ, וּלפיכך הרשיעם בדין. ביום 31.8.2005 גזר בית-המשפט על המערערים 1 ו-2: קנס בסך 4,000 ₪ כל אחד והתחייבות בסך 20,000 ₪ לכל אחד, להימנע מביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב-אישום זה למשך 3 שנים; על המערערים 3 ו-4: קנס בסך 25,000 ₪ כל אחד והתחייבות בסך 50,000 ₪ על כל אחד, להימנע מביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב-האישום זה למשך 3 שנים; על המערערים 5 ו-6: קנס בסך 1,500 ₪ כל אחד והתחייבות בסך 5,000 ₪ על כל אחד, להימנע מביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב-האישום זה למשך 3 שנים. 2. מערערת 1 הינה חברה בע"מ, כאשר מערער מס' 2 הינו האחראי מטעמה על הפעלת הנסיעות מרכסים לירושלים, בני-ברק וחיפה. מערערת מס' 3 הינה חברת אוטובוסים בעלת זיכיון לביצוע נסיעות מיוחדות בלבד. מערער מס' 4 הינו מנהלהּ של מערערת מס' 3; וּמערערים 5 ו-6 הינם נהגי אוטובוסים השייכים למערערת מס' 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי מערער מס' 2, כנציגהּ של המערערת מס' 1, חתם הסכם עם המערער מס' 4, כמנהלהּ של מערערת מס' 3, להפעלת קווי אוטובוסים מרכסים לירושלים, בני-ברק וחיפה. קווי האוטובוסים פעלו, כאשר עליהם מופיעים המספרים 727 ו-777, אם כי בכולם היה שלט "הולכה פרטית". האוטובוסים יצאו בהתאם ללוח-זמנים שפורסם בפרסומים מקומיים, שם מצוין היכן אפשר לרכוש כרטיסי השתתפות בהוצאות נסיעה, וכן הסברים למי מיועדות הנסיעות, כאשר מצוין כי הינן מיועדות עבור הקהילה החרדית ברכסים, וּפתוחות לכל אדם בתנאֵי לבוש הולמים. עוד צוין, כי יש הבדל בין נוסע קבוע לבין נוסע מזדמן. כן צוין היכן אפשר לעלות על האוטובוסים. בבני-ברק, מצוינות תחנות האוטובוסים ברחובות: סוקולוב, בן זכאי, הרב דסלר ונחמיה. מצוינות גם התחנות בירושלים, תוך התייחסות לתחנות אגד ברח' בר אילן, תחנה של קו 39 ברח' ירמיהו, תחנה של קו 28 ברח' שרי ישראל, תחנה של קו 15 מול בנייני האומה תחנה מס' 15. גדר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה, מהן המסקנות המשפטיות הנובעות מהפעלת אוטובוסים בצורה שהופעלו על-ידי המערערים: א. האם ההסעות שבוצעו הינן בבחינת "הולכה פרטית", או שמא מדובר בנסיעת שירות המחייבת רישיון מיוחד; ב. האם חלות הוראות החיקוק שבכתב-האישום על-פי העובדות שהובאו בפני בית-המשפט קמא; ג. וּלבסוף, האם קמה אחריות פלילית על הנאשמים כולם או רק על חלקם. 3. לטענת בא-כוח המערערים, אין המדובר בקו שירות. מדובר בהוֹלכה פרטית. קהל היעד היה ספציפי, ליעדים ספציפיים, הנהגים הוזהרו שלא לִגבּוֹת כסף מהנוסעים, המדובר בעמותה ווֹלוּנטרית שרצונה לדאוג לרווחת תושבי רכסים. אין הבדל בין נסיעות אלה לבין הסעות עובדים למפעלים וכיוצ"ב. אין המדובר באוטובוס ציבורי. הנאשמים 3 ו-4 לא גבוּ מכּל נוסע תשלום בנפרד אלא מחיר קבוע מהנאשמת 1, ללא קשר למספר הנוסעים. מוסיף וטוען בא-כוח המערערים, כי הנאשמים 5 ו-6 פעלו על-פי הנחיות המערערת 3, וכל עוד פעלו במסגרת זו, עומדת להם ההגנה שבסעיף 39ג לחוק הפיקוח. בא-כוח המערערים מבקש לטעון, כי כל מה שעשו הוא במסגרת המותר על-פי דין ותחום הרישיון בו אוחזת להפעלת "נסיעות מיוחדות". המערערים סבורים כי במסכת העובדות המתוארות בכתב-האישום, אין כל עבירה ויש לזכּוֹתם בדין. 4. לטענת בא-כוח המשיבה, כּמוּת כזו של היסעים תמורת תשלום אינה יכולה להתפרשׁ כהסעה מיוחדת. "הסעה מיוחדת", מוגדרת: "הסעה שבה עומדים אוטובוס או טיולית לרשות מזמין תמורת תשלום סכום כולל בעד השימוש בו". במקרה שלפנינו מדובר בהפעלת "קו שירות", זאת משום שכּל נוסע שילם כסף לנהג, או, שילם למערערת מס' 1, או, למערער מס' 2, או מישהו מטעמו. עצם העובדה שכּל נוסע היה צריך לשלם כסף; ועצם העובדה כי הנסיעה הייתה פתוחה לכל הציבור החרדי אשר מחזיק בכרטיסים או שמשלם בכרטיס אשראי - אינן מאפשרות הגדרת הנסיעה כ"הסעה מיוחדת". היעדים בהסעות פּרטיוֹת הם מאוד מוגדרים וּמצומצמים, כך תכיפות שעות ההסעות. במקרה זה שלפנינו הייתה טבלת פירוט שעות הנסיעות, משך כמה פעמים ביום, ליעדים נרחבים, כאשר קשה מאוד להגדיר את הקבוצה שנסעה באוטובוסים כקבוצה הומוגנית, למעט העובדה שהם שייכים למגזר מסוים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה - המגזר החרדי הוא מגזר גדול מאוד בחברה. לא ניתן במקרה הזה להפלותו לטובה ולומר שהוא רשאי לארגן לעצמו הסעות שירות, ולשׂים שלט מלפנים של "הולכה פרטית" וּבכך לפטור אותו מהוראות החוק. בא-כוח המשיבה מפנה בין השאר לסעיף 39ב לחוק הפיקוח, ולטענתו לא ניתן לטעון בנסיבות וּבתנאים המתוארים, כי המערערת 1 "לא ידעה" שמערער מס' 3 עובר על החוק. 5. לגופו של עניין דין הערעור להידחות. השאלה שלפנינו בקליפת אגוז - האם מדובר בהסעת שירות או בהסעה מיוחדת? א. "הסעת שירות" מוגדרת בתקנה 384 לתקנות התעבורה. "שירות" - שירות נסיעות באוטובוס ציבורי שבו משלם כל נוסע בעד נסיעתו בנפרד; תקנה 385 לתקנות התעבורה, באה לאמוֹר: "לא יפעיל אדם שירות, לא ימשיך בהפעלתו ולא יסיע באוטובוס למעט אוטובוס זעיר פרטי, אלא לפי רשיון מאת הרשות שניתן לפי חלק זה, ובהתאם לתנאי הרשיון." ב. "הסעה מיוחדת" מוגדרת בסעיף 1 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985. "הסעה מיוחדת" - הסעה שבּה עומדים אוטובוס או טיולית לרשות מזמין תמורת תשלום סכום כולל בעד השימוש בו. בנסיעות שירות, הרי שמדובר בנסיעות של שירותי האוטובוסים הציבוריים כגון חברות "אגד" "דן" וכו'. חברות אלו מקיימות שירותי הסעה בקווים ברורים, דרך תחנות ציבוריות ושעות היציאה ידועות. כל אחד רשאי להשתמש בשירותים אלו כנגד תשלום. הסעות מיוחדות, לעומת זאת, הן הסעות של בתי-ספר פרטיים, טיולים, הסעות עובדים בחברות שונות וכדומה. ברור כי הדרישות והתקנות, שונות מהותית לגבי כל נסיעה ונסיעה. 6. אין מחלוקת כי המערערים ביצעו מערך היסעים קבוע, יומיומי, מספר פעמים ביום, מקריית-אתא דרך רכסים, לחיפה, זכרון יעקב, בני-ברק - ירושלים, כן הופעלו קווים בכיוונים נגדיים, גבוּ כסף מהנוסעים, נתנו מספרים לקווים: 727 ו-777. למען הסר ספק, מדובר על כמות היסעים מרוּבּה. תדירות יומית מרוּבּה זו של הסעות אינה יכולה להתפרשׁ כ"הסעה מיוחדת". ניסיונות המערערים לשׁווֹת למערך ההיסעים - אשר בפועל איפשר נסיעה עם מספר אנשים לא-מסוים באופן קבוע, כאשר כל נוסע יכול לבחור מתי ברצונו לעלות לאוטובוס וּלממש כרטיס שרכש, ללא תיאום עם החברות המפעילות את ההסעות ואף יכול לרכוש כרטיס רק לקטע מהמסלול - שוללים מן היסוד ההגדרה של ייחוד האוטובוס לאנשים מסויימים (ראה: ת.ח.ת (תעבורה-ת"א) 513/03 מדינת ישראל נ' אגד - החלטת כב' השופט ישראל ויטלסון). בפּן העובדתי - הראיות מוכיחות חד-משמעית, כי כל אדם הנחזה להיות חרדי יכול לנסוע בקו אוטובוס זה, אם ישלם הסכום המבוקש. עובדה זו עולה בבירור מעדויותיהם הברורות של השוטרים המעורבים בעניין. יתרה מזו, מן הפרסומים עולה בבירור כי כל אדם הנחזה כחרדי יכול לנסוע באוטובוסים הנ"ל, קיים תעריף שונה לנוסע קבוע ולנוסע מזדמן. העולה מכך - אין מדובר בשירות המיועד לקהילת רכסים בלבד, אלא לכל מי הנמנה על הציבור החרדי. יתרה מזו, המחירים מתייחסים גם לנסיעות מבני-ברק לירושלים ולהיפך. האמור בהכרעת-הדין ב-ת (תעבורה-ירושלים) 009485/03, ת 009551/03, מיום 13.1.2004, כב' השופט אברהם טננבוים, מתאים לענייננו, וכך נפסק שם: "מטרת החוק היא ברורה וחד משמעית, קווי שירות יופעלו על ידי חברות ברישיון בלבד. ההיגיון ברור. עד כמה שידי משגת לדעת, דומני שאין מדינה בעולם שלא הסדירה במפורש ובכללים מפורטים את מכלול התחבורה הציבורית הקיימת כולל קווי אוטובוסים, מוניות, הסעות השכר וכן הלאה. אין כל אפשרות להימנע מהסדרים אלו. זאת אפילו לדעת המלומדים הקיצוניות השוללות כל התערבות בשוק החופשי. ראשית, מדובר בשימוש במשאבים ציבוריים מוגבלים שכמעט כל הכלכלנים מסכימים שיש צורך לפקח עליהם... שנית, ללא הסדרים אלו הרי מפעילי הקווים יפעילו רק קווים רווחים בשעות נוחות להם ולא ידאגו לאינטרסים של כלל הנהגים. שלישית, וחשוב מכל, אין כל סיכוי שבעולם שנוסע העולה על האוטובוס שבקו שירות יוכל לדעת אם לנהג יש רישיון נהיגה מתאים, האם הרכב הוא ברמת בטיחות מתאימה, האם הביטוח הקיים מכסה כיאות, ופרטים רבים אחרים. ואלו רק מספר מהנימוקים הדורשים התערבות ממלכתית בתחבורה הציבורית... בארץ בחר המחוקק להסדיר זאת על ידי מתן רישיון מותנה לקו שירות. תקנה 385 ברורה וחד משמעית ועל-פיה "לא יפעיל אדם שירות, לא ימשיך בהפעלתו ולא יסיע באוטובוס, למעט אוטובוס זעיר פרטי, אלא לפי רישיון מאת הרשות שניתן לפי חלק זה, ובהתאם לתנאי הרישיון.." ואכן, גם בירושלים וגם בבני-ברק קיימים קווי שירות מוסדרים על-פי חוק, אלא שבנוסף עליהם הופעל הקו ה"פיראטי". אני מסכימה עם דברי כב' השופט טננבוים, כי בכל מקרה בו מפעיל מאן-דהוא קו שירות בלֹא שקיבל רישיון לכך בפועל, הרי שהוא זוֹכה ביתרון בלתי-מוצדק על בעל קו השירות החוקי. הזכיין החוקי משלם מיסים כדין, כפוף לכל הנהלים והדרישות, והמפעיל ה"פיראטי" נהנה מכּל-טוּב כשאין עליו כל חובה. אין ספק כי במקרה שלפנינו בוצעו בשני המקרים נסיעות שירות שלא בהתאם לרישיון (שאינו קיים כלל), ובוצעה עבירה על תקנה 385 לתקנות התעבורה. 7. לטענת מערער 2, פנה למשרד התחבורה במטרה להשיג רישיון חוקי, אך כל ראָיה התומכת בטענה לא הוצגה. לטענתו, הסתמך על ייעוץ יו"ר אירגון המובילים, לפיו יש להוסיף שלט "הולכה פרטית" באוטובוסים. אִילוּ חָפץ מערער 2 בקבלת ייעוץ, היה עליו לפנות לבר-סמכות דוגמת גורם בכיר / משפטי במשרד התחבורה. זאת יש לזכור ולא לשכוח, חלק מהתחנות המדוברות, כדוגמת ירושלים וּבני-ברק, הן תחנות מדויקות של "אגד". השימוש בהן הינה עבירה בפני עצמה. נסיעות אלֶּה לא היו בבחינת הולכות תמימות, אלא הסעה מיעד מרכזי אחד במדינה ליעד מרכזי אחר, תוך קיום תחרות לא-חוקית במסיעים חוקיים העומדים בתנאי הרישיון. העדר קו תחבורה ציבורית מרכסים, לעת ההיא, אינו מצדיק עקיפת החוק, וּבית-המשפט לא ייתן לגיטימציה להפרת החוק. לא יתכן שכּל אדם המתגורר בישוב מסוים שאין לו תחבורה ציבורית כראוי, יוכל לקחת החוק לידיו ולהקים הסעה פרטית (ראה: ע"פ (מחוזי-ת"א) 71384/04 אגד - אגודה שיתופית בע"מ ואח' נ' משרד התחבורה ואח' (לא פורסם). 8. אחריות קפידה - אין מקום לטענת הסניגור כי כל עוד פעלו הנהגים (מערערים 5 ו-6) על-פי הנחיות המערערת 3, עומדת להם ההגנה בסעיף 39 ג לחוק הפיקוח. כבר נקבע על-ידי בית-המשפט (ע"פ 326/84 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 65, עמ' 72-71) כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה על תקנה 385 לתקנות התעבורה הינו של אחריות קפידה. הוּכח בבית-משפט קמא כי במקרה שלפנינו הייתה מחשבה פלילית. לנהגים היה ברור בצוּרה מפוֹרשׁת מה הם עושים. אין המדובר פה במקרה של עצימת עיניים אלא במקרה של כּוונה ברורה. שני הנהגים ידעו שברשותם רק רישיון להסעה מיוחדת, הכירו את מסלול הנסיעה, ידעו שהם עצרו בתחנות האיסוף, ידעו שהנוסעים משלמים עבור הנסיעות, וּבכל-זאת עשו זאת. נכון הדבר, כי בשרשרת בעלי האחריות לאירגון זה של הסעות, נמצאים הנהגים בתחתית הסולם. המחזיקים במושכות הם אנשי החברה וּמנהליה, בעוד שהנהגים השׂכירים אינם אלא ממלאי הוראות. אולם אין בכך להסיר את אחריותם המשפטית; ואם יש מקום להתייחס לכך הרי זה בהקשר למתן העונש (ראה: ת. 9485/03 לשכת תביעות ירושלים נ' אקוע זבולון, מפי כב' השופט אברהם טננבוים). בסעיף 39ג לחוק הפיקוח נקבע: "הגנה לעובד ומורשה [תיקון: תשל"ח] תהיה הגנה לעובד או למורשה הנאשם בעבירה לפי חוק זה, אם יוכיח שפעל בשם מעבידו או בשם מרשהו ובהתאם להוראותיו, וכי האמין בתום לב שאין במעשהו משום עבירה על חוק זה." הגנה זו לא הוּכחה ברמה הנדרשת בפלילים. 9. דברי כב' השופט דרורי בנמקוֹ את גזר-הדין מקובלים עליי במלואם. אי לכך, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על כל אחד מהמערערים. הסעה מיוחדת