האם תאונת דרכים בזמן חניה במקום אסור מזכה בפיצויים ? יש לבחון הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק, כפי שנקבע על ידי כב' השופט אור ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ. אדרי: "לאחר שקבענו כי בנסיבות המקרה יש תחולה לחזקה המרבה, היות והרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי, נפנה לבחינת הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק. על אף שנוסח החזקה המרבה אינו דורש קשר סיבתי כזה, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. עמד על כך המחבר א' ריבלין: ' אמנם לשון החזקה החלוטה הזו (כמו גם החזקות המרבות האחרות) אינה דורשת קיום קשר סיבתי בין הפעילות לבין נזק הגוף שנגרם כי אם נוגעת לקשר שבין הגורם שהביא להתרחשות לבין ההתרחשות' ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"), אולם אין מנוס מלפרש את החוק כאילו כוללת ההוראה גם דרישה לקשר סיבתי משפטי בין ההתרחשות לבין הנזק שנגרם לנפגע". בשלב הראשון, בו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה, דהיינו - שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, בו נבחן הקשר הסיבתי - משפטי נשאלת השאלה האם החנייה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתחרשות הנזק". להלן פסק דין בנושא חניה אסורה תאונת דרכים: פסק דין העובדות: 1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.8.99 . התאונה אירעה שעה שטרקטור המבוטח על ידי הנתבעים 2 ו-3, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הפניקס") ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, התדרדר ללא נהג ומחץ את התובע אל רכב מסוג פג'ו, שהיה מבוטח על ידי מנורה, חברה לביטוח בע"מ (להלן:"מנורה"). הטרקטור המשיך להתדרדר ופגע ברכב מיצובישי (להלן:"מיצובישי") שהיה בבעלות עופר ומבוטח באליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן:"אליהו"). לא היה כל מגע בין התובע למיצובישי. פגיעותיו של התובע נגרמו כתוצאה מכך שנמחץ על ידי הטרקטור לכיוון רכב הפג'ו. הפניקס ואבנר שלחו הודעת צד ג' לנהג הטרקטור ולאליהו חב' לביטוח וכן למנורה, מבטחת רכב הפג'ו. בהסכמה ניתן פסק דין חלקי לסילוק תביעת התובע, על ידי הפניקס. קיימת הסכמה בין הפניקס למנורה שרכב הפג'ו הינו רכב מעורב ולכן על הפג'ו להשתתף בתשלום נזקי הגוף של התובע. השאלה היחידה לדיון האם המיצובישי הינו רכב מעורב וכתוצאה מכך על אליהו לחלוק יחד עם הפניקס ומנורה בפיצוי ששולם לתובע. השאלה העובדתית שבמחלוקת היא האם חנתה המיצובישי כדין. עמדת הפניקס: 2. המיצובישי חנתה שלא כדין, כיוון שחנתה בדרך עירונית בסמוך לכביש על דרך העפר, שהוא מדרכה ובכך היוותה סיכון למשתמשים בדרך. המיצובישי באופן חנייתה אילצה את הולכי הרגל ללכת על הכביש, כעדותו של עוזי רז, המומחה מטעם הפניקס. שטח העפר המצוי בצד הכביש הוא מדרכה, לאור הגדרת מדרכה בתקנות התעבורה. תקנה 72 לתקנות התעבורה אוסרת על חניית רכב על המדרכה, אלא אם כן הוצב תמרור המתיר זאת ובתנאי שנותר מקום למעבר להולכי רגל. המבחן הוא אם נגרם סיכון תחבורתי בתור שכזה ולא האם נוצר סיכון תחבורתי במקרה הספציפי. הגם שהוכח כי אופן חניית המיצובישי היוותה סיכון תחבורתי, גם במקרה הספציפי. יש לפרש את סעיף סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה - 1975 (להלן:"החוק"), כך שאת הסיפא יש להחיל גם לגבי הרישא להיות הרכב רכב מעורב לאור מטרת המחוקק למנוע התדינויות מרובות, לפשט הליכים ולפזר הנזק. אין צורך לדון בכל מקרה בשאלה "האם יש לראות ברכב מעורב בתאונה ישירות עם הנפגע או למצוא קשר סיבתי בין הפגיעה לבין אותו כלי רכב" (סעיף 21, פסקה 4 לסיכומים). יש לדחות הגישה הסוברת, כי את סעיף 3(ב) יש לקרוא בשני שלבים, כך שתחילה תידון השאלה האם לנפגע עילת תביעה כנגד כל אחד מהרכבים המעורבים ורק בשלב השני תיבחן חלוקת הפיצוי, לפי שאלת המגע הפיזי. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות החוק, לשונו והגיונו כיוון שהמחוקק בתיקון סעיף 3(ב) טרח, הרחיב וקבע שלענין חלוקת החבות המעורבות היא פיזית בלבד, ודי בקיומו של מגע בין כלי הרכב ללא מגע של כלי רכב זה או אחר עם הנפגע. זאת למדים גם מהגדרת סעף 3(א) לחוק הקובע כי תאונת דרכים בה היו מעורבים מספר כלי רכב, האחריות לנזקי גוף היא של מי שנסע בכלי הרכב שלו. מכאן שאין הכוונה להגדרת תאונת דרכים לפי סעיף 1 לחוק, אלא הכוונה למעורבות בתאונת דרכים, קרי, המעורבות הפיזית. זאת ניתן גם ללמוד מהוראות צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבוטחים) התשס"א - 2001, בו העקרונות זהים לאלה של סעיף 3(ב) כך שהכוונה היא למעורבות פיזית. גם בעובדה שהפגיעה בתובע שינתה את מסלול ההידרדרות של הטרקטור ניתן לראות אירוע תאונתי אחד מתמשך. יסוד הקשר הסיבתי חיוני כאשר בוחנים אם הרכב חנה במקום אסור אך לא כאשר בוחנים את חלוקת הנזק לפי סעיף 3(ב) שכן אז "אין צורך בקרות תאונת דרכים כלפי הנפגע מבחינת הרכב המעורב ... אין צורך להתחקות אחר קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין הפגיעה בתובע, אלא על קשר סיבתי בין החניה האסורה למעורבות הפיזית של הרכב" (סעיף 44 לסיכומים). השאלה שצריכים לשאול היא, אלמלא חנה הרכב במקום בו חנה, האם היה מעורב פיזית בתאונה, אם התשובה היא חיובית, הרי שעסקינן ברכב מעורב לפי סעיף 3(ב) לחוק. עמדת אליהו: 3. המיצובישי חנתה במקום המותר לחניה, כעולה מעדותו של עופר ארד, הבעלים של הרכב, לפיה החנה את רכבו בשולי הכביש על דרך העפר, צמוד למדרכה במקביל לשוליים. במקום אין שלט האוסר חניה והמרחק בינו לבין מקום התחרשות התאונה היה כ-10 מטר. חניה מחוץ לשטח האספלט הינה חניה מותרת ומקובלת אלא אם יש תמרור האוסר זאת כפי שקבע המומחה מטעמם. בעוד המומחה מטעם הפניקס, מר רז, קבע כי המיצובישי חנתה שלא כדין, מבלי לבדוק הנתונים הספציפיים במקום התאונה, אם היה מקום מעבר להולכי רגל מבלי שהרכב יהווה סיכון תחבורתי. במיוחד כאשר בחקירתו מר רז, אישר שבצורה בה חנה רכב המיצובישי (לאחר שהוסבר לו אופן החניה), יש מעבר להולכי רגל, בלי לעלות על הכביש. חניה במקביל לכביש כמו כאן מותירה רווח של כחצי מטר מעבר להולכי רגל. משכך לא היה באופן חניית המיצובישי כדי ליצור סיכון תחבורתי ואין לקבוע שחניית המיציבושי היתה שלא כדין. חניה אסורה יש לפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין אם מדובר בחניה מותרת ובין שלא. חניה תהיה חניה אסורה גם במקרה שאין שלט האוסר חניה אולם עצם החניה מהווה סיכון תחבורתי. חניה במקום שבו יש שלט האוסר חניה ואין בה סיכון תחבורתי לא תחשב כחניה אסורה. משכך, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לקביעה כי החניה היא זו שגרמה לסיכון תחבורתי אלא יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה כשהמבחן הוא מהותי ולא טכני. בענינינו לא הוכח שהמיצובישי חנתה במקום אסור. גם על פי מבחן הסיכון התחבורתי לא התקיים סיכון להולכי הרגל. גם אם מדובר בחניה אסורה שהיה בה כדי ליצור סיכון תחבורתי עדיין לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. לבדיקת הקשר הסיבתי יש לבדוק תחילה אם קיים קשר בין חניית הרכב במקום אסור לחניה לבין התאונה ולאחר מכן לבדוק אם קיים קשר בין פגיעת התובע לחניית הרכב האסורה. בתיק זה אף אחד מהשניים לא מתקיים, שכן רכב המיציבושי לא היה מעורב בתאונת הדרכים, כהגדרת תאונת הדרכים בחוק, לכן אין מקום לפנות להוראות סעיף 3(ב) החל רק על האירועים המוגדרים כתאונת דרכים על פי סעיף 1 לחוק. הפרשנות הראויה של סעיף 3(ב) באה לידי ביטוי ברישא של הסעיף והיא קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה. הסיפא של הסעיף עליה סומכת הפניקס מתייחסת רק לחלוקת החבות. עמדת מנורה: 4. מנורה מצטרפת לסיכומי הפניקס ומוסיפה כי אין לקבל הטענה שהחניה מותרת אלא אם קיים שילוט האוסר זאת. הפרשנות הנכונה היא כי חלק מהדרך היא אכן מדרכה עליה אין להחנות, אולם על החלק האחר אפשר להחנות אם החניה אינה חוסמת את המעבר להולכי הרגל, כפי שארע כאן. המבחן בסעיף 3(ב) לחוק שונה מזה המוגדר בסעיף 1 לחוק. בסעיף 3(ב) לחוק המבחן הינו מבחן המגע, בין כלי הרכב, המבחן הפיזי ונועד למנוע את הצורך במבחנים מסובכים של קשר סיבתי אשר יכניסו בדלת אחורית את מבחני האשם. המבחן הוא מבחן שרירותי ומבטא את מדיניות המחוקק להביא לביזור הנזק כענין שבמדיניות. דיון: 5. המיציבושי חנתה בכביש עירוני בו אין מדרכה סלולה ודרך עפר משמשת כמדרכה. מדרכה זו עונה על הגדרת מדרכה בתקנות התעבורה שם מוגדרת מדרכה "כחלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל...". מעיון בנ/1 ונ/2, תמונות המקום, ניתן ללמוד שכאשר הרכבים חונים במקביל למדרכה אין מעבר להולכי רגל. במקום בו חנתה המיצובישי, הוא המקום המסומן בנ/1 כמקום חניית המרצדס הירוקה שבתמונה שסומן במלבן שחור, לכאורה היה מקום למעבר להולכי רגל. לענין זה מסכים המומחה מטעם הפניקס, מר רז, שיתכן והולכי הרגל יכולים לעבור בלי לעלות על הכביש, אך מסייג דבריו "עדיין יש הפרעה להולכי רגל במקום המיועד להם" (עמ' 16 ש' 18-7). נכון שאין במקום שלט האוסר חניה, אך עצם העובדה שאין שלט עדיין אין כדי להותיר חניה במקום. לא כל מדרכה סלולה היא אך כדי שניתן יהיה לחנות במקביל לכביש, במקום בו אין מדרכה סלולה צריך להיות מספיק מקום למעבר להולכי רגל מבלי שיוצר סיכון תחבורתי. באותם מקרים בהם מותרת חניה על מדרכה צריך לסמן זאת בתמרור וגם אז יש להותיר מעבר להולכי רגל. סעיף 72(2א.) לתקנות התעבורה. במקום חניית המיצובישי כעולה מנ/1 ונ/2 רוחב המדרכה הינו צר. ברגע שחונה שם רכב במקביל לכביש חוסם הוא את המעבר להולכי הרגל. עופר ארד, הנתבע יחד עם אליהו, העיד שרכבו חנה במקביל לכביש, וציין, תוך הפניה ל-נ/1, שרכבו עמד סמוך לרכב האדום במקום בו חונה המרצדס (עמ' 17 ש' 17-18) "הרכב עמד צמוד לשפה והשוליים של הכביש הגלגלים שלי לא עמדו על הכביש אלא רק על דרך עפר, ממש בשוליים בצד... ביחס לאספלט איך עמדתי אני משיב במקביל, ברוורס, צמוד למדרגות. אני מסמן את המדרגות שהם בדיוק התקרה של המרצדס הירוקה (עמ' 18 ש' 12-17). תיאור זה של העד, מלמד שהחניה הינה חניה אסורה. אם חנה סמוך לרכב האדום, אזי הולכי הרגל נאלצו לרדת לכביש, אם חנה סמוך למרצדס בתמונה (נ/1) צמוד למדרגות, חסם את המעבר להולכי הרגל בדרך העולה למעלה, כפי שניתן לראות בנ/2. כך שכל צורת חניה שהיא, חסמה את המעבר להולכי רגל והיתה בגדר חניה אסורה אם נותר מעבר להולכי רגל, היה זה מעבר צר, בדוחק, הדורש תמרון, שעדיין הופך את החניה לחניה אסורה ולכן חלה החזקה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים. 6. בענינינו החניה האסורה גם יוצרת סיכון תחבורתי, שכן הולך רגל נאלץ לרדת לכביש, מששביל העפר, שאמור לשמש כמדרכה חסום ברובו ע"י המיצובישי ויש סיכוי שיפגע על ידי רכב חולף ואם ברצונו לעלות במעלה השביל, צריך הוא לעסוק באקרובטיקה כדי לדלג על הרכב החוסם את המעבר. עדיין גם כאשר חלה החזקה המרבה יש לבחון הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק, כפי שנקבע על ידי כב' השופט אור ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ. אדרי, תקדין עליון 2003 (3) 268: "לאחר שקבענו כי בנסיבות המקרה יש תחולה לחזקה המרבה, היות והרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי, נפנה לבחינת הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק. על אף שנוסח החזקה המרבה בענייננו אינו דורש קשר סיבתי כזה, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. עמד על כך המחבר א' ריבלין: ' אמנם לשון החזקה החלוטה הזו (כמו גם החזקות המרבות האחרות) אינה דורשת קיום קשר סיבתי בין הפעילות לבין נזק הגוף שנגרם כי אם נוגעת לקשר שבין הגורם שהביא להתרחשות לבין ההתרחשות' ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"), אולם אין מנוס מלפרש את החוק כאילו כוללת ההוראה גם דרישה לקשר סיבתי משפטי בין ההתרחשות לבין הנזק שנגרם לנפגע" ... בשלב הראשון, בו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה, דהיינו - שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, בו נבחן הקשר הסיבתי - משפטי נשאלת השאלה האם החנייה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתחרשות הנזק". (סעיף 13 לפסק הדין). להבדיל מפסק דין אדרי, שם נקבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה, בענינינו לא מתקיים הקשר סיבתי עובדתי בין חניית המיצובישי במקום אסור לבין הפגיעה. לא חניית המיצובישי במקום שחנתה היא שיצרה את הפגיעה בתובע. הפגיעה של התובע היתה מתרחשת, בין אם המיצובישי חנתה במקום חניה אסור ובין אם לא היה חונה שם רכב כלל והיה מעבר חופשי להולכי רגל. הפגיעה של התובע מקורה בהדרדרות הטרקטור ללא נהג, תוך שהוא מוחץ את התובע לכיוון הפג'ו. לחניה האסורה של המיצובישי לא היה כל קשר לפגיעה זו. טענת הפניקס ומנורה לפיה הסטיה של הטרקטור לכיוון המיצובישי נגרמה כדי לא לפגוע בהולך הרגל או כתוצאה מהפגיעה בו (עמ' 6 לסיכומי מנורה), חסרת בסיס עובדתי והינה בגדר השערה או הערכה. אך גם אם כך הדבר, עדיין לא החניה האסורה של המיצובישי היא שגרמה לתאונה, שכן כאמור, גם אם המקום שם היה פנוי, עדיין לא היה בכך כדי למנוע התרחשות התאונה. בענינינו גם לא מתקיים הקשר הסיבתי משפטי. הפגיעה של התובע לא באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית המיצובישי במקום אסור. לא ניתן לומר כפי שנקבע בפסק דין אדרי הנ"ל, כי "החניה האסורה יצרה את הסיכון, אשר התממש, בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה ..." התובע נפגע ללא קשר להתנגשות בין הטרקטור והמיצובישי והיה נפגע גם אם הטרקטור לא היה מתנגש במיצובישי ובאותה מידה יכול היה להיווצר מצב שהתובע לא היה נפגע והטרקטור היה מתנגש במיצובישי. יש נתק מוחלט בין פגיעת התובע למקום החניה האסור של המיצובישי - שאף יצרה סיכון תחבורתי - אך לא תרמה, כהוא זה, לאירוע התאונה. משלא קם קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מקום חניית המיצובישי לבין אירוע התאונה, דין התביעה להידחות. 7. יחד עם זאת טרם אעשה כן עלי להדרש לסעיף 3(ב) לחוק עליו סומכים הפניקס ומנורה. סעיף 3(ב) לחוק קובע כדלקמן: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". לטעמי הדרך הנכונה לפרשנות הסעיף היא להכריע תחילה ברישא של סעיף 3(ב) אם אכן המיצובישי היה רכב מעורב בתאונת הדרכים ורק אם התשובה לשאלה זו חיובית יש לדון בחלוקת החבות על פי הסיפא שבסעיף 3(ב). תאונת הדרכים מוגדרת בסעיף 1 לחוק ועניניה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה... וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...". הרישא של סעיף 3(ב) עוסקת בקשר סיבתי משפטי בין השימוש לבין הפגיעה. איני סבורה שהמחוקק בסעיף 3(ב) התכוון שכל נגיעה אקראית ברכב שהיה מעורב בפגיעה בנפגע תקים חבות לגבי אותו רכב שעמד באופן אקראי בדרכו של הרכב הפוגע ללא כל קשר לתאונה עצמה ולגרימתה. אם בענינינו הטרקטור, שעה שהדרדר, היה ממשיך ופוגע ברכבים אחרים בהמשך דרכו האם גם אז היינו אומרים שמדובר ברכבים נוספים מעורבים אפילו היו עשרים במספר, כאשר האחרון שבהם חונה במרחק של 200 או 300 או 500 מטר ממקום אירוע התאונה - במנותק מהפגיעה בתובע, ספק בעיני אם גם אז היתה באה הטענה שמדובר ברכב מעורב. המגע הפיזי ברכבים האחרים לאחר הפגיעה בתובע, גם אם חונה הרכב בחניה אסורה, שבתיאוריה יש בו ליצור סיכון תחבורתי, אין בו לכשעצמו ליצור חבות באין קשר סיבתי משפטי לתאונה. היה מקום להחיל את סעיף 3(ב) אם התובע היה נאלץ עקב החניה האסורה של המיציבושי לרדת לכביש כתוצאה מכך היה נפגע מהטרקטור נמחץ לכיוון הפג'ו והטרקטור גם היה פוגע במיציבושי, אז היה מתקיים הקשר הסיבתי עובדתי, והקשר הסיבתי משפטי בין חניית הרכב במקום אסור לחניה לבין התרחשות התאונה. בנסיבות שכאן, כאשר אין קשר כזה, הרי אימוץ הסיפא של סעיף 3(ב) הדן בחלוקת החבות, תוך הסתמכות עליו להטלת חבות, יהא פתרון שרירותי שאינו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק. סעיף 3 (ב) כפוף לקיום תאונת דרכים שבו קיים קשר סיבתי עובדתי וסיבתי משפטי בין החניה לבין האירוע. באין קשר כזה, התביעה של הפניקס נגד אליהו נדחית. הפניקס תשלם לאליהו הוצאות התביעה ושכ"ט עו"ד תאונת דרכים בסכום של 30,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםחניה