מזונות בגיר

האם יש חובת מזונות בגיר ? החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 בסעיף 4 קובע: "אדם חייב במזונות שאר בני משפחתו, והם - (1) הוריו והורי בן זוגו; (2) ילדיו הבגירים ובני זוגם; (3) נכדיו; (4) הורי הוריו שלו ושל בן זוגו; (5) אחיו ואחיותיו שלו ושל בן זוגו". סעיף 5 לאותו חוק קובע: אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחתו לפי סעיף 4 אלא במידה ונתקיימו 3 אלה - (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו. (2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, איננו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסים או ממקור אחר. (3) אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4". החיוב במזונותיו של ילד בגיר אינו אוטומטי ואין הוא נובע מעצם קיומם של יחסי הורה - ילד, אלא הוא נובע מקיומן של נסיבות מיוחדות המפורטות בסעיפים 4 ו 5 לחוק. לגבי אלה צריך להביא ראיות לקיומן, וביהמ"ש צריך לקבוע בעניין ממצאים המבססים את החיוב. החבות על פי סעיפים 4 ו-5 חלה על שני ההורים. על מנת שתקום חובתו של הנתבע לשאת במזונותיו של הבן יש לבחון האם מתקיימים שלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 5 לחוק. כאשר המסקנה היא כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 4 ו-5 לחוק ונקבע כי היכולת קיימת, יש להשיב על שאלה נוספת והיא מה היקפו של החיוב, האם הצרכים המפורטים בתביעה הם אכן צרכים שהאב חייב בהם והאם כוונת סעיפים 4 ו-5 חלה על כל הצרכים ללא כל מגבלה. החוק בסעיפים 4 ו- 5 אינו מתייחס להיקף החיוב. סעיף 4 קובע חובה לזון את בני המשפחה המנויים בסעיף, אלא שהמחוקק מסייג חובה זו וקובע כי תתגבש רק בהתקיים שלושה תנאים המצטברים של סעיף 5. השאלה בפנינו נוגעת בפירוש היקף החובה הקבועה בסעיף 4 וזאת על דרך פירוש תנאיו של סעיף 5. פירוש זה יש להעריך בהתאם לתכליתו של הסעיף ושל החוק כולו, בשים לב למקורותיו של הסעיף בדין העברי ותוך שאיפה להרמוניזציה בין חובת המזונות המוטלת על פי הדין האישי, לבין עמדתו של משפטנו בשאלות משיקות, בדבר יחס התלות בין ילדים להוריהם. בדין העברי חובת מזונות אבסולוטית הוטלה רק עד גיל 6 וזאת הוארכה מכח תקנות חכמים "עד שבגרו" ואח"כ מכח תקנות הרבנות הראשית עד גיל 15 ואף מעבר לכך. לגבי בוגרים החבות היא מדין צדקה. חיוב במזונות מכח דין צדקה מחייב שלושה תנאים מצטברים: החובה לזון מכח דיני צדקה מוטלת על "אמיד" כלפי "נצרך" כששיעור החובה הוא "כדי מחסורו" של הנצרך. כפיית החיוב מדיני צדקה חלה רק ב"אמיד", לאחר בדיקת מצבו הכלכלי של הנתבע ובהתחשב בצרכיו, גם כאן פרנסת אדם את עצמו קודמת לפרנסת כל אדם, וכל עוד שאין לו כדי פרנסתו אינו חייב בצדקה. כך "נצרך" הוא מי שאינו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו מעבודתו או מרכושו. לגבי היקף החובה נקבע "כדי מחסורו", אין מחייבים את ההורה הנתבע אלא כפי השגת ידו. בנושא היקף החבות כלפי בן בגיר התייחסה הפסיקה לבן בגיר שהינו חייל ונקבע בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית הנ"ל: "למעשה, אנו דנים כאן בתנאי השלישי של דיני הצדקה שלא קיבל ביטוי בסעיף 5, לפיו היקף התמיכה של האמיד בנזקק הוא רק "כדי מחסורו" של הנזקק, ומחסורו של הילד שונה ברגיל בין ילד בגילאים 18-15, לבין ילד המשרת שירות צבאי. התמיכה בגבול "כדי מחסורו", פוחתת בשני שלישים בתקופת השירות, בה רוב החיילים לנים בצבא או בהיעדר תנאי הלנה מקבלים דמי כלכלה, ובה המזון והביגוד הצבאיים מסופקים. מזונות