פתיחת דלת רכב חונה

בית המשפט פסק כי היה על הנתבע ליתן תשומת לב מרבית, ולהיות דרוך לאפשרות כי מאן דהוא יפתח דלת של כלי רכב חונה, כלפי הכביש. היה עליו לשמור מרחק מספיק מכלי הרכב החונים ולנהוג בזהירות מספקת, באופן שאם יופתע על ידי פתיחת דלת אל הכביש, הוא לא יתנגש עמה. להלן פסק דין בנושא תאונה בגלל פתיחת דלת רכב חונה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 13/12/08 (להלן: "התאונה"). התובעת היתה בעת התאונה נהגת רכב מסוג יונדאי מ.ר. 9769917 (להלן: "רכב היונדאי"). הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה נהג רכב מסוג טרקטור מ.ר. 31066 (להלן: "הטרקטור"). הנתבעת מס' 2 היתה חברת הביטוח אשר ביטחה את הטרקטור ביום התאונה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהגת רכב היונדאי טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, במהלך נסיעתה הרגישה כי רכבה "מתחיל לגמגם", ועל מנת שלא להיעצר באמצע הכביש, סטתה עם הרכב אל עבר המדרכה בצד ימין, באופן שחלקו הימני הקדמי של רכבה נושק למדרכה, ואילו חלקו האחורי נותר באמצע הכביש, בגלל שהמנוע דמם לפתע. על מנת לצאת מן הרכב פתחה את הדלת הקדמית השמאלית במפתח של כ - 30 ס"מ, ואותה עת ממש הגיח מאחור הטרקטור, ומבלי להתייחס כלל למצב רכבה המשיך בנסיעתו, תוך שהכף הרתומה אליו מאחור פוגעת בדלת שמאל הפתוחה של רכבה. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח אמרה התובעת כי אחרי פתיחת הדלת היא נותרה בתוך הרכב תוך שהיא משוחחת עם בעלה על מנת שייעץ לה כיצד לנהוג, והיא אף הספיקה להוציא רגל שמאל שלה מחוץ לרכבה. 2. נהג הטרקטור טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע לאט בכביש דו נתיבי דו סטרי בנתיב הימני. כשחלף על פני מכוניתה נפתחה לפתע שהיא דלת שמאל של רכב היונדאי, באופן שהטרקטור בו נהג התנגש ברכבה. לטענתו הכף הרתומה לטקרטור לא התנדנדה כלל, אלא בעוצמת הבלימה שבלם את רכבו לאחר ההתנגשות חשה היא ככל הנראה זעזוע קל, אשר נדמה היה בעיניה כהתנדנדות הכף. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות תצלומי זירת האירוע ואופן העמדת כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי 10% מתביעת בעלי רכב היונדאי מתקבלים. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב היונדאי בשיעור 10% בלבד, והנימוקים הם כדלקמן: אני קובעת כי התובעת פתחה את דלת רכבה באופן פתאומי תוך שהיא מסכנת עוברי דרך אחרים, וזאת בבניגוד להוראת תק' 80)א) לתק' התעבורה לפיה חל איסור מוחלט לפתוח דלת של רכב, אלא לאחר שהפותח נקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך. במחדלה זה של התובעת היא הביאה עליה הרשלנות הכמעט בלעדית לקרות התאונה, באשר היא סיכנה את עצמה, וכן סיכנה את יתר עוברי הדרך אשר אמורים היו לעבור בכביש הצפוף ממילא. פעולה הכרחית (כגון פתיחת דלת הנהג) המפריעה לזרימת התנועה, יש לבצע לאחר בדיקה יסודית של השטח ובמהירות רבה. עם זאת אני קובעת כי נהג הטקרטור אף הוא אחראי במידת מה לקרות התאונה - ביודעו כי הוא נוסע בכביש צר וצפוף עם רכב כבד וגדול מימדים, חובה עליו לנהוג במשנה זהירות, וכן לצפות כי מאן דהוא עלול לפתוח דלת באופן שיפריע לתנועת רכבו הוא. ראה לעניין זה פסה"ד בעניין ת"א 10271/04 מפי כב' השופטת יעל קלוגמן בה נקבע כי "... הנתבע העיד כי הוא מכיר את הדרך, בהיותו נוהג קו אוטובוס במקום, וכי מדובר ברחוב צפוף וסואן. דווקא משום כך היה על הנתבע ליתן תשומת לב מרבית, ולהיות דרוך לאפשרות כי מאן דהוא יפתח דלת של כלי רכב חונה, כלפי הכביש. לרשות הנתבע עמד נתיב שמאלי של הכביש, כיוון נסיעתו, שהיה פנוי. היה עליו לשמור מרחק מספיק מכלי הרכב החונים ולנהוג בזהירות מספקת, באופן שאם יופתע על ידי פתיחת דלת אל הכביש, הוא לא יתנגש עמה...". כאמור, האחריות הכמעט בלעדית לתאונה, אותה אני אמודת ב - 90%, נעוצה במחדלה של התובעת, ואילו יתר 10% נעוצים בחוסר הזהירות והעירנות של הנתבע. 2. לעניין הנזק: אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך 165 ₪ כנגד ההשתתפות העצמית ששלה, וכן סך 75 כנגד הפסד ההנחה לתובעת. בנסיבות העניין אינני מוציאה צו להוצאות. סך כל נזקי התובעת שהתקבלו 240 ₪. ו הנתבעים ישלמו לבעלי רכב היונדאי את הסכום בסך 240 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. רכבדלת רכברכב חונהפתיחת דלת רכבנזק לרכב