עבירת חבלה ברשלנות - הוכחת רשלנות פלילית

עבירת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין תשל"ז-1977 רשלנות הוגדרה בסעיף 21(א) לחוק העונשין, וכש"מעשה" ו"מחדל" הוגדרו בסעיף 18 לחוק העונשין. כפי שצוין ברע"פ 7519/97 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 663, "אכן, בעבר נתגלעה מחלוקת בשאלה, אם ניתן להרשיע אדם בעבירה של רשלנות - למעט בעבירה של גרם מוות ברשלנות - בשל הפרתה של חובת זהירות הקבועה בהוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין. ראו בהקשר זה: י. לוי, א. לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, 543 ,541; הערתו של הנשיא אגרנט בע"פ 26/58 הנ"ל ; ופרופ' מ. קרמניצר, על הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד", משפטים כד', 84. לכאורה, נפתרה מחלוקת זו עם חקיקתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין, לנוכח ההגדרות של "מחדל" בסעיף 18(ג) לחוק הנ"ל ושל "רשלנות" בסעיף 21 לאותו חוק" (בעמ' 668). אמנם, שאלה זו לא נצרכה להכרעה בפרשת שכטר, אולם, בע"פ 6811/01 סעיידה עלי אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 26 (להלן - פרשת סעיידה), הוכרעה שאלה זו, באופן שניתן יהיה להיזקק להוראת "כל דין", לרבות, עוולות בנזיקין. ביחס לשאלת בחינת הרשלנות, מובא בעניין סעיידה: "לפי דברי ההסבר לסעיף 21 בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ "ב- 1992: "הרשלנות מתבטאת ביכולת של האדם מן היישוב להיות מודע ולא במודעותו בפועל, בנסיבות הענין, לפרטי היסוד העובדתי שבעבירה" (הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב - 1992, ה"ח 125). רשלנות לפי חוק העונשין היא, אפוא, חלק מן היסוד העובדתי והנפשי של העבירה. כך באר המלומד י' קדמי: "ההתנהגות כשלעצמה תתאפיין ב'רשלנות', במובן זה, שהיא 'מקימה סיכון' שאדם מן היישוב לא היה מקים אותו --- 'רשלנות' מבטאת מצב נפשי שלילי של 'העדר מודעות' כלפי רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה - לאמור: לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה של תוצאת המעשה - במקום שבו אדם מן היישוב, בנעליו של העבריין, היה מודע להם" ( י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון, עידכון והשלמה לתיקונים מס' 39, מס' 43 ומס' 44 לחוק העונשין, 40 (1996)" (בעמ' 32-33). לשם הוכחת הרשלנות בפלילים באישום הנדון יש צורך בהוכחת שלושת היסודות שלהלן: הראשון - קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השני - התרשלות, קרי הפרת חובת הזהירות על-ידי מעשה או מחדל; והשלישי - גרימת הנזק וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1, להלן - פרשנת לורנס). לא למותר להוסיף כי ההיבט הפלילי והנזיקי זהים - "לעניין מידת הזהירות שאדם חב לחברו, קנה המידה הפלילי וקנה המידה האזרחי זהים הם, אשר על כן מותר לבית משפט פלילי להסתייע בהלכות הנזיקין בבואו לקבוע, אם חב הנאשם חובת זהירות אם לאו" (ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2),617, להלן - פרשנת פנקס). הלכה זו שרירא וקיימת גם לאחר תיקון 39 לחוק (ר' דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4),385) חרף האמור, קיימת דרישה מחמירה יותר לגבי הוכחתה של עבירת הרשלנות מעוולת הרשלנות, וכפי שמובאים הדברים בפרשת סעיידה: "כאשר מיוחסת לנאשם עבירה של גרימת מוות ברשלנות, מדובר, בדרך כלל, במצב שבו לא התכוון הנאשם, ואף לא צפה, כי תוצאת מעשיו או מחדליו תהיה קטלנית. יש לבדוק, אפוא, מה מקורה של החובה שיוחסה לנאשם והאם די במקור זה כדי להקים את החובה (לענין האבחנה בין ההיבט הפלילי לבין ההיבט האזרחי של הרשלנות, לרבות הדרישות המחמירות לגבי הוכחתה של עבירת הרשלנות, להבדיל מעוולת הרשלנות, ראו, בין היתר: ע"פ 80/53 דב הרמן נ. היועמ"ש, פ"ד ז' 1010 ,1006; ע"פ 1/52 שמואל דויטש נ. היועמ"ש, פ"ד ח' 456, בעמ' 470). וכך נאמר מפי השופט ד' לוין: "אדם המורשע בפלילים, בשונה ממי שנתחייב בנזיקין, מוכתם מעצם ההרשעה בתדמית השלילית המיוחדת לעבריין. בטרם תוטבע באדם סטיגמה כזו, המייחסת לו התנהגות נמהרת או רשלנית, נזהיר את עצמנו שלא להרחיב את היריעה הפלילית יתר על המידה, ונשאל עצמנו, אם העובדות מחייבות זאת" (ע"פ 3934/90, 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1, בעמ' 12)" (בעמ' 32). דומה, כי על מנת לחייב נאשם בפלילים, בעבירה בה קיים רכיב של רשלנות, על התביעה לפרט בכתב האישום את הנסיבות המצביעות על רשלנותו הנטענת של הנאשם, ובכללן, גדר החבות שהופרה. רשלנותחבלה ברשלנותאלימותמשפט פלילי